בית אל/א/א/א
|
|
בית אל, חלק א, חדר א, חלק א
פרק א[עריכה]
פסחים דף י"ד [ב'] בש"ס ומאי דוחק' דרב יהודא לאוקמי בנר מתכת כו'. לכאורה יש להפלא הא בתחלה פריך מכדי שמן שנפסל בטבול יום מאי הוי שלישי כו' ומשני לה רב יהודא דהכא בנר של מתכת עסקינן דאמר חרב הרי הוא כחלל כו' ועתה מקשה בפשיטות להיפך דמאי דוחקי' דרב יהודא לאוקמי בנר של מתכת כו' א"כ תיכף על המקשה הראשון דקארי ליה מה קארי ליה ה"ל לתרץ לנפשיה דהוסיף ר' עקיבא דבדר' חנינא ה"ל טמא וטמא ור"ע הוסיף דאפילו פסולי מותר לעשותו טמא והוא תמוה לכאורה. ונראה דאתי שפיר דמתחלה לא רצה הש"ס לתרץ דהתם טמא וטמא והכא פסול וטמא דהא כתבו התוס' בחולין דף (כ"ז) (פז: ד"ה משקה) דמשקה קדש שנגע בטבול יום הוי טמא לעשות רביעי בקדש מדרבנן ע"ש וא"כ גם האי שמן שנגע בטבול יום הוה טמא ועושה רביעי בקדש וא"כ לא הוסיף ר"ע כלל אלא דהמקשה השני הקשה דאכתי הוסיף ר"ע דעתה נעשה השמן שהודלק בהנר של חרס טמא ומטמא מדאורייתא ושפיר הוי הוספה דמעיקרא היה מטמא אחרים ועושה רביעי בקדש רק מדרבנן ואמנם זה אם טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא לר"ע ואמנם המקשה הראשון היה סבור דטומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן וא"כ לא הוסיף ר' עקיבא כלל ופריך שפיר מכדי האי שמן שנפסל בטבול יום מאי הוה שלישי כו' ואמנם לרב יהודא דמשני הכא בנר של מתכת עסקינן דנעשה אב הטומאה וכפירש"י ד"ה והוי לי' ע"ש וקשה מאי אריא באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ומזה מוכח דס"ל לר"ע דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וכמו שהוכיח רבא לקמן א"כ פריך שפיר מאי דוחקיה דרב יהודא לאוקמי בנר של מתכת לוקמי בנר של חרס ומאי הוסיף ר"ע דאילו התם טמא וטמא והכא פסול וטמא כמ"ש דאף דהשמן היה מעיקרא מטמא אחרים מדרבנן מ"מ מדאורייתא לא היה מטמא אחרים ועתה כשמדליקין אותו בנר מטמא אחרים מדאורייתא וא"ש ההמשך בש"ס אמר רבא שמע מינה כו' והוא כפתור ופרח לפע"ד בס"ד:
(ב) ולכאורה לפי דעת דהאי חרב הרי הוא כחלל הוא דרבנן א"כ תיקש' לרב יהודא מאי איריא דנגע באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי כו' דהא ס"ס הוא רק מדרבנן וע"כ צ"ל כמ"ש הכ"מ (פ"א מהל' אישות ה"ב) דהנלמד מי"ג מדות דינו כדאורייתא ממש וצ"ע:
שם דף י"ד ע"ב תוס' ד"ה ואילו הכא פסול וטמא אע"ג דשלישי של תרומה מטמא הקדש כמו שלישי של קדש כו' אומר ר"י דמגע טבול יום לא חשיב כשלישי כו' דבמעילה פרק חטאת העוף תנן כו' ודייק בש"ס לאפסולי אין לטמויי לא כו' ע"ש. הנה באמת בפי"א דמסכת פרה משנה ד' פליגי ר' מאיר ורבנן דר"מ ס"ל דמטמא את הקדש וחכמים פליגי וסבירא להו דפוסל את הקדש וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות טומאת אוכלין הלכה ה' וא"כ שפיר פריך הש"ס אליבא דחכמים דקיי"ל כותיהו, ואמנם עדיין יש לומר מאי קושיא על רב יהודא דילמא רצה לפרש גם אליבא דרבי מאיר מאי הוסיף ר' עקיבא ולכך כתבו התוס' דהכי ס"ל לר' עקיבא לקמן דף י"ט וכיון דרבי יהודא בא לתרץ דברי ר' עקיבא במתניתין מה שהוסיף על דברי ר' חנינא שפיר הוי מצי למימר בנר של חרס והתם טמא וטמא והכא פסול, ועוד מנא לי' לרב יהודא דר' עקיבא הוסיף דמותר לעשות משלישי ראשון דילמא לא הוסיף אלא דמותר לעשות משלישי שני אף דהשלישי הוא רק פסול ולא טמא ופריך הש"ס שפיר ודוק. אך יש לדקדק הא דאמר לקמן מדבריהם דמאן אילימא כו' ואלא מדברי ר' עקיבא מי דמי התם פסול והא לר' מאיר עצמו דס"ל דמטמא את הקדש וא"כ עדיפא ה"ל למימר התם טמא וטמא הכא טהור וטמא אלא דלשיטת ר"ע עצמו דמיניה יליף ר' מאיר ה"ל רק פסול וטמא כדהוכיחו התוס' מהא דאמר ר"ע הסלת והלבונה כו' ולכך פריך רק התם פסול וטמא ודו"ק:
(ג) שם בתוס' ד"ה אפילו והא דתנן פ"ג דטהרות ר' מאיר אומר שמן תחלה לעולם כו' ור"ש שזורי אומר היין פירוש דוקא יין אבל הנך לא ופסקינן בהקומץ דף ל"א דהלכתא כותי' כו' הנה הרמב"ם ריש פ"ט מהלכות טומאת אוכלין לא כתב רק השמן או הדבש ודלא כר"ש שזורי וכתב מרן ז"ל בכסף משנה דהרמב"ם לא ס"ל כרב נחמן וס"ל דהאי הלכה כר"ש שזורי לא קאי איין ע"ש וא"כ א"ש ולא צריך לאוקמי בנקרש ואח"כ נימוח אלא כפשוטו דמיירי שלא נקרש אלא דהתוס' ס"ל בזה כרב נחמן וגם איך פליג רבא על רב נחמן רבו ועי' בתוי"ט שכתב דהרמב"ם לא גרס כלל האי תמיה מכלל דת"ק סבר יין לא דזה רק לפירש"י דמפרש בלא נקרש אבל אי מפרשינן בקרוש ליכא תמיה כלל ע"ש והנה מדברי התוס' כאן נראה דגרסינן ליה דהא פירשו דר"ש שזורי יין דוקא קאמר ולא גרסי אף היין דע"ז מתמה הש"ס מכלל דת"ק ס"ל יין לא ומסיק אימא רש"ש אומר יין ואמנם לפמ"ש התוי"ט אם כן לפי שכתבו התוס' דבקרוש מיירי אין תמיהת הש"ס תמיה כלל ושפיר גרסינן אף היין וצ"ע. ועי' בה"ז דהקשה על התוי"ט ובחידושי להרמב"ם כתבתי. ואמנם רבי עקיבא בלא"ה שמעינן ליה דס"ל דשמן הוי משקה במסכת מכשירין ס"ל זיתים וענבים יוכיחו כמ"ש התוס' במנחות דף ל"א ושפיר פריך הש"ס כאן מאי איריא אה"ט אפילו בראשון ושני כמי ואין להאריך עוד ודו"ק. והנה בשבת דף ה' ע"ב ד"ה ר"י בן נורי כתבו מדנקט טבול יום ולא נקט שני משמע דשמן חשיב משקה דשני אחר מטמא משקין להיות תחלה עכ"ל ואני כתבתי לבני הגאון נ"י דראיה זו תמוה דהא דנקט טבול יום היינו דיש דברים דחיבור באה"ט ואינן חיבור בטבול יום כאשר המעיין בפירוש הרע"ב במסכת טבול יום פ"א משנה א' ובכל הפרק ההוא וברמב"ם פרק ח' מ"ה טומאת אוכלין ולכך נקט טבול יום דבזה פליגי רבנן וס"ל דלא הוי חיבור אבל בשאר טומאות מודי דהוי חיבור וכאילו נגע ביין עצמו אבל לעולם י"ל דשמן הוי אוכל ואין ראיה משם כלל. ובני הגאון נ"י השיב לי בארוכה ואולם שבתי וראיתי כי אם יהיה הפירוש במשנה דטבול יום כמו שכתבתי א"כ מאי קאמר שם בשבת שמן שצף ע"ג יין באנו למחלוקת ר"י בן נורי ורבנן ולפי מה שכתבתי אין משם ראיה לענין שבת כלל די"ל דוקא בטבול יום פליגי דקלישא טומאתו שכבר טבל כמ"ש הרע"ב אבל בעלמא שפיר הוי חיבור וע"כ ליתא להפירוש שכתבתי וא"כ שפיר כתבו שם התוס' דמזה מוכח דשמן הוי משקה ואפשר דלכך כתבו התוס' בשבת דף ה' הראיה ממשנה זו דמסכת טבול יום וכאן בפסחים לא הזכירוה דמשם בשבת מוכח דאין לפרש כמו שכתבתי וראייתם קמה גם נצבה ודו"ק:
(ד) דף ט"ו ע"א ברש"י ד"ה ומאי מדבריהן וכיון דאשמעינן ר' חנינא דמטמאינין טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא דמטמא לה מדרבנן אוכל את אוכל כו' ע"ש משמע דאלו היה אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אין סברא לשרוף טומאה דרבנן עם טומאה דאורייתא לטמאותו מדאורייתא ולא הוי מצי לאוקמי מתניתין בולד הטומאה דרבנן ואב הטומאה דאורייתא רק משום דגם עתה לא יטמאהו רק מדרבנן דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא לכך שרי לשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה דהא לא יטמאהו אלא מדרבנן כן מבואר מדברי רש"י ז"ל וז"ב, ובהיות כן אתי לי שפיר דריש לקיש אמר משום בר קפרא מתניתין באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דאורייתא ופירש"י לא תדחק לאוקמי הכא דמאי מדבריהן דקאמר מדברי ר' אליעזר ור' יהושע קאמר כו' ומאי דוחקא איכא בזה הא אדרבא לריש לקיש צריך לדחוק דמדבריהן היינו מדברי ר"א ור"י דלא נזכר דבריהן במשנתינו כלל וגם עדות דר"ח ור"ע לא שייכי גבי פסח ורק איידי דבעי לאוריי' ששורפין קדש טהור עם הטמא נקט לה וטוב יותר האוקמתא קמייתא דמדבריהן היינו מדברי ר"ח ור"ע שנזכרו במתניתין ומדבריהן למד ר"מ דינו דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח ואמנם לפמ"ש אתי שפיר דנטה ריש לקיש מאוקמתא קמייתא, דריש לקיש לטעמיה דס"ל אוכל מטמא אוכל מדאורייתא וכמו שהוכיחו התוס' לקמן דף י"ט ע"א ד"ה לא לישתמיט, ולכך לא הוי מצי לאוקמי מתניתין בולד הטומאה דרבנן ואב הטומאה דרבנן ולא מסתברא לשרוף אותו עם טומאה דאורייתא ולטמאותו מדאורייתא כמו שכתבתי ונכון בס"ד:
(ה) דף ט"ז ע"א דתניא ספק משקין כו' ר' יוסי ור' שמעון וכן היה ר' אלעזר כו' ופירש"י ר' אלעזר גרסינן הא דדחה רש"י ז"ל הגירסא ר' אליעזר וכדגריס הר"ן בנדרים דף י"ט ע"ש והיינו דקשה לגירסא דהר"ן מתניתין דתרומות דמייתי הש"ס בדף ט"ו ע"א חבית שנולד לה ספק טומאה רבי אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע כו' ופירש"י כגון שנכנס אדם טמא ספק נגע ספק לא נגע יניחנה במקום המוצנע ופירש"י עדיין הוא מוזהר על שמירתה וטעמא כו' שתי תרומות במשמע אחת טהורה ואחת תלויה כו' ואי ר' אליעזר הא ס"ל אין טומאה למשקין כל עיקר ה"ל ספק דרבנן וטהורה לכן פירש"י דר' אלעזר גרסינן וז"ב, ואמנם התוס' לעיל דף ט"ו ע"ב ד"ה חבית כתבו וקשה לריב"א אי ברה"י ספקו טמא ואי בר"ה ספקו טהור ונראה לר"י לפרש כגון שתי חביות ברה"י ונגע בודאי באחד מהן כו' ע"ש ובזה י"ל דאף למ"ד ספק משקין ליטמא טהור דהוי ספק דרבנן מ"מ בכה"ג דהוי אתחזק איסורא דהא הוא בא לישאל על שתיהן בב"א שפיר טמא וכן י"ל דפירש הר"ן בנדרים ושפיר גריס ר' אליעזר אבל רש"י שפירש כגון אדם טמא שנכנס וספק נגע או לא שפיר דחה הגירסא ר' אליעזר דלפי פירושו ע"כ דר' אלעזר גרסינן ודו"ק:
(ו) שם דתנן חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ר"א אומר כו' ור' יהושע אומר כו' ופירש"י אלמא שמעינן לה לר' יהושע כיון דאינה ראויה אלא להדלקה כו' הא דלא פריך הכא אי הכי מדבריהן מדבריו מיבעיא ליה דאיכא למימר דכאן אף ר' אלעזר מודה דהתם מקרא יליף דס"ל יש אם למקרא ומשמרת תרומות כתיב אבל הכא מודה. גם יש לומר דדוקא התם פליג דלמא יבוא אליהו ויטהרנה אבל הכא דודאי לשריפה קאי מודה ר' אלעזר וק"ל:
(ז) ברש"י ד"ה ור' יוסי לטעמיה ואכתי איכא לאקשויי ס"ס מאי אהני ליה כו' לפמ"ש התוספות דף י"ד ע"א ד"ה עם בשר דר"ח דאמר מימיהן של כהנים משמע דמעולם היה כך גם בטרם שגזרו על המשקין להיות תחלה א"כ שפיר אהני ליה האי בשר ראשון לבשר שלישי לשוייה שני דרבנן ועכצ"ל דרש"י לא ס"ל כמ"ש התוס' שם בדף י"ד ולפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתא אמאי לא פריך שם מאי איריא שנטמא באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי ועוד לי מלין בישוב קושית התוס' ואי"ה יבואר באות ט':
(ח) בתוס' ד"ה הכא טהור וטמא הקשה ר"י לוקמי בשבע דאסור מדאורייתא כו' לכאורה י"ל לפמ"ש הפני יהושע בשם הירושלמי דס"ל לר' מאיר דחמץ מדאורייתא מותר בערב פסח כל היום עד הלילה ע"ש א"כ לא קשה קושית התוס' דא"א לאוקמי בשבע דאכתי איך יליף מיניה ר' מאיר דמותר לשרוף בשבע הא לדידיה גם בשבע מותר מן התורה ושפיר פריך הש"ס הכא טהור וטמא אך הפני יהושע הוכיח דהש"ס דידן לא ס"ל כהירושלמי והקשו התוס' שפיר וז"ב ולפ"ז לשיטת הירושלמי בלא"ה לא קשה קושית התוס' דא"א לאוקמי בשבע ולא צריך לתירוץ התוס' דשורפין משמע כדרך שבני אדם שורפין דהיינו בשש ועיין לקמן ודו"ק:
(ט) מה שכתבתי לעיל אות ז' ברש"י ד"ה ור' יוסי לטעמיה דכיון דרש"י לא ס"ל כמ"ש תוס' בד"ה עם בשר בתירוצם א"כ ישאר קושית התוס' שם דאמאי לא פריך מאי איריא באב הטומאה ע"ש. עתה ראיתי דהקושיא של התוס' אינו אלא לתירוץ ר"ת בתוס' ד"ה דאיכא דפחות מרביעית אינו מטמא אלא מדרבנן אבל לריב"א ור"י שם לק"מ דרבותא נקט ואשמעינן דהוסיפו לו טומאה דאורייתא וכן מצאתי בס' אבן העוזר והנה התוס' כתבו דלשיטת ר"ת צ"ל דהשתא לא אסיק אדעתיה דאוכל יטמא אוכל אפילו מדרבנן כו' ע"ש ואמנם רש"י ז"ל פירש להדיא בד"ה מקרא מלא דמדרבנן הוי ידע גם המקשה דמטמא ע"ש שכתב אבל מדאורייתא לא מטמא אלא אוכל משקה ומשקה אוכל כו' ע"ש א"כ ע"כ דלא פירש כפיר"ת וא"כ לדידיה לא קשה קושית התוס' ותו לא מידי ודו"ק:
(י) והנה במסכת מנחות דף [קב:] (כ"ב) פריך לר' שמעון דס"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי פרה אמאי מטמאה טומאת אוכלין הא עפרא בעלמא ומשני חיבת הקדש משוי לה אוכל ע"ש ולפ"ז לא ידעתי מה הקשו התוס' דלוקמי בשבע דאסור מדאורייתא והוא בשרפה לפי פירוש ר"ת בתוס' לקמן דף י"ב ע"ב דלאחר שש הוא בשרפה דילפינן מנותר ע"ש א"כ התרומה של חמץ כעפרא בעלמא הוא ואין מקבל טומאה כלל ומה קמ"ל ר' מאיר דשורפין אותה עם התרומה הטמאה דהא תרוייהו כעפרא חשיבי וע' בבבא קמא דף ע"ז דר' יוחנן ס"ל כל העומד כו' ע"ש ולא קשה קושית התוס' דלוקמי בשבע דהא אז אין מקבלת טומאה כלל ואמאי פליג ר' יוסי ואמר דאינה היא המידה ואין שורפין וז"ב לכאורה, ובזה יש לומר דאתי שפיר הא דאמר ר' יוחנן לקמן דף ט"ו ע"ב מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין דאז אין מקבלת טומאה כלל ועי' מה שאכתוב לקמן בזה:
(יא) והנה מה שתירצו התוס' דלכך לא בעי לאוקמי בשבע דלשון שורפין משמע כדרך שבני אדם רגילין לשרוף היינו בשש ע"ש אתי שפיר לשיטת רש"י דאחר שש דאסור מן התורה השבתתו בכל דבר רק בשש הוא בשריפה דאכתי מדאורייתא שרי ע"ש וא"כ מדנקט שורפין משמע דבשש איירי דאז היא בשריפה דוקא אבל בשבע השבתתו בכל דבר אבל לפי' ר"ת איפכא הוא דבשבע הוא בשריפה דוקא אבל בשש השבתתו בכל דבר לא יצדק תירוץ התוס' כל כך (ואמת דהתוס' יישבו זה בלשונם דכתבו כדרך שבני אדם רגילין לשרוף דהיינו בשש והיינו דלכתחלה אין להמתין עד שבע דילמא אתי למיכל מיניה כמ"ש התוס' בדף י"ב ע"ב ד"ה אימתי ע"ש ויש לפלפל בזה) ואמנם כבר כתבתי דקושית התוס' לא קשה כלל לפיר"ת ורק לפירש"י וא"כ שפיר תירצו התוס' לפירש"י מדנקט שורפין משמע כדרך שבני אדם שורפין דהיינו בשש דאז הוא בשרפה דוקא לפירש"י ולפי ר"ת בלא"ה א"ש ושני הפירושים צדקו יחדיו:
(יב) והנה לפמ"ש לכאורה יקשה מאי דאמר ר' זירא לרב אסי לקמן דף ט"ו ע"ב נימא קסבר ר' יוחנן מתניתין באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן וע"ש בתוס' דפירש ר"י דדייק מדאמר ר' יוחנן אבל בז' דברי הכל שורפין דאי מדר' יהושע יליף מנא ליה דבז' שורפין לר' יוסי כיון דס"ל דשאני התם דאיכא הפסד חולין אבל בעלמא לא אע"ג דאזיל לאבוד א"כ אפילו בז' לא ישרפו עם הטמא ע"ש ולפמ"ש אין מזה ראיה דר' יוחנן פירש מתניתין באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דרבנן אלא מטעם אחר אמר דבז' דברי הכל שורפין דאז אינו מקבל טומאה כלל וי"ל דמזה ראיה לפירש"י שם דפירש דההוכחה היה מדנקט ר' יוחנן שש אבל ד' וה' לא כו' ע"ש ואמנם י"ל דר' זירא אזיל לפי שיטת הש"ס דילן דמפרש כפירש"י דשעת ביעורו היינו בשבע דאז השבתתו בכל דבר וא"כ א"א לפרש דברי ר' יוחנן כמו שפירשתי ושפיר קאמר דסבר ר' יוחנן מתניתין באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דרבנן וז"ב:
(יג) והנה ר"ת הביא ראיה לפירושו מהירושלמי ע"ש וא"ש דהרמב"ם השמיט דברי ר' יוחנן והלח"מ תמה על זה ולפמ"ש א"ש די"ל דהרמב"ם פירש דברי ר' יוחנן כמו שפירשתי דהוא גריר בתר הירושלמי דפירש כפיר"ת ושפיר יש לפרש דברי ר' יוחנן כמו שפירשתי אבל הרמב"ם עצמו דפסק כחכמים דהשבתתו בכל דבר בין בשש בין בשבע ולכך השמיט דברי ר' יוחנן ודו"ק ובגליון הרמב"ם כתבתי ליישב השמטתו באופן אחר:
(יד) והנה לכאורה יש לפקפק על מה שהקשתי על התוס' דהא הכא ר"מ אמר למלתי' ור"מ י"ל דהוא בר פלוגתיה דר' יהודה ולא ס"ל אין ביטול חמץ אלא שריפה, אך לפמ"ש א"ז מהרש"א ז"ל דקושית התוס' הוא ע"כ אהא דאמר ואי מדר"ע יליף התם פסול וטמא הכא טהור וטמא ע"ש ובזה שפיר הקשיתי דהא ר"ע ודאי ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כדאמר לעיל דף ה' ש"מ מדר"ע תלת ע"ש וא"כ דברי דלעיל נתחזקו ועי' מה שאכתוב לקמן ליישב קושית א"ז מהרש"א ז"ל:
(טו) והנה א"ז מהרש"א ז"ל הקשה אהא דהקשו התוס' דלוקמי בשעה ז' כו' כי היכא דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני הכי נמי איסור דאורייתא מותר כו' והקשה א"ז לפמ"ש התוס' לקמן דף ט"ו ד"ה דמדאורייתא דאיסור הוי כמו פסול קשה דליכא למילף איסור דאורייתא משלישי דאורייתא דכמו דטמא ופסול אינו שוין דחשיב לי' מוסיף כן טמא ואיסור אינן שוין ומיהו מר' עקיבא איכא למילף שפיר איסור דאורייתא מפסול דאורייתא עכ"ל א"ז מהרש"א ז"ל. ואמנם לשון התוס' לא משמע כן דמדר' עקיבא יליף דהא ציינו עצמם על הא דאמרינן התם טמא וטמא הכא טהור וטמא והיינו מדר' חנינא כדאמר אילימא מדברי ר' חנינא מי דמי התם פסול וטמא הכא טהור וטמא ועל זה הקשו קושיתם ע"ש ולפמ"ש אדרבה לא היו יכולים להקשות אהא דאמרינן אלא מדברי ר' עקיבא כמ"ש א"ז מהרש"א דבזה לא הוי קשה כלל כמ"ש לעיל דהא ר' עקיבא ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לא מצי לאוקמי בשבע דאז לא מקבל טומאה כלל דכל העומד לישרף כשרוף דמי וע"כ דקושיתם הוא רק אהא דאמרינן ואילימא מדברי ר"ח סגן הכהנים מי דמי התם טהור וטמא כו' וא"כ הדרא קושית המהרש"א לדוכתא דהא איסור הוי כמו פסול ואין ללמוד איסור דאורייתא משלישי דאורייתא ולכאורה נראה לפמ"ש רש"י בדף י"ט ע"א ד"ה אמר ליה דלר' מאיר דס"ל משקה אין מטמא דבר אחר לא משכחת לה רביעי מן התורה אלא מדרבנן ע"ש א"כ שפיר הקשו התוס' דלוקמי בשבע והיינו מדבריהן כי היכא דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני כו' ומה שהקשה מהרש"א דזה הוי כמו טמא ופסול זה אינו דהא מדאורייתא גם שלישי הוי רק פסול דהא אין מטמא דבר אחר ואין עושה רביעי ויליף שפיר כמו דשלישי דאורייתא דהוא רק פסול מה"ת מותר לעשותו שני כו' והש"ס דאמר התם טמא וטמא היינו מדרבנן דהא הש"ס מיירי לענין לשרפו בשש דאסור רק מדרבנן והוי כמו פסול דרבנן ואין ללמדו מטמא דרבנן אבל אי נוקמי בשבע שפיר יש ללמדו משלישי דאורייתא ודו"ק. ואמנם כתבו שם התוס' דרביעי בקדש הוא דאורייתא ע"ש ד"ה לא לשתמיט וכתבתי שם דע"כ ר' מאיר ס"ל אוכל מטמא אוכל וגם רש"י ז"ל למסקנא כתב דר' יוסי ס"ל דטומאה עושה כיוצא בו ושפיר משכחת לה רביעי בקדש ע"ש וא"כ שפיר כתב א"ז מהרש"א לתרץ קושית התוס' דהשתא ה"ל האי שלישי טמא גמור מן התורה וליכא למילף משלישי שהוא טמא דאורייתא לאיסור דאורייתא שהוא רק פסול והתוס' כאן אזלו לפי הס"ד. ובזה א"ש דהשמיט הרמב"ם הא דר' יוחנן שכתבתי לעיל אות י"ג דעמד בזה הגאון לחם משנה די"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל רביעי בקדש הוא דרבנן כמ"ש בפרק יו"ד הלכה ט' והלכה יו"ד מהלכות טומאת אוכלין ועמ"ש שם בגליון ושפיר מוקים לה מתניתין בשבע ולא צריך לדחוקי לאוקמי בולד טומאה דרבנן דזה דוחק כמ"ש רשי" ד"ה לא תדחק לאוקמי הכי וכמ"ש לעיל דמדבריהן הוא דוחק לומר דקאי אפלוגתא דר' אליעזר ורבי יהושע דלא נזכר במשנתנו וגם עדות דרבי חנינא סגן הכהנים ועדות דר"ע לא שייך כלל גבי פסח רק איידי נקטיה כמ"ש רש"י לכן פירש הרמב"ם מתניתין בשעה ז' ולשיטתי' וא"ש הכל וממילא נדחו דברי רבי יוחנן ולכן השמיטם ודו"ק היטב:
פרק ב[עריכה]
(א) והנה ריש לקיש נאיד משינויא דש"ס דמתניתין באה"ט דאורייתא ולד הטומאה דרבנן ואמר דמתניתין באה"ט דאורייתא ולד הטומאה דאורייתא ומאי מדבריהם מדברי ר"א ור"י ופירש"י בד"ה ארשב"ל לא תדחק לאוקמי הכי כו' וכבר הקשיתי מאי דוחקא יש בזה הא אדרבה באוקמתא דרשב"ל איכא דוחקא טובא כמ"ש ב[פרק א] אות ד' ע"ש מה שכתבתי בזה אך כעת נראה לכאורה עפמ"ש התוס' בד"ה ולד הטומאה דרבנן דהקשה ר"י למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא א"כ לר' יוסי היכא משכחת לה שלישי בקדש דאורייתא אלא שנגע שלישי במשקין שנגעו באוכל ראשון א"כ מה תוספות טומאה איכא כששורפו עם תרומה טמאה כיון דאין אוכל מטמא אוכל לא הוי שני אלא דרבנן ובלא"ה הוי שני דרבנן דהא כל הפוסל את התרומה מטמא משקין כו' ותירצו בתירוץ שני ע"י עצים ולבונה אע"ג דר"ל מספקא ליה אי מונין ביה ראשון ושני ולא אפשטא ע"ש, וא"כ לר"ל דמספקא ליה א"כ לפי שפירשו התוס' בולד הטומאה דרבנן היינו בבשר שנטמא במשקין ור"מ לטעמיה ור"י לטעמיה כו' ע"ש א"א לאוקמי בולד הטומאה דרבנן ובבשר שנגע במשקין דא"כ מאי תוספת טומאה איכא הא מעיקרא ג"כ הוי שני דרבנן ומ"ש התוס' דר"ל יסבור דאוכל מטמא אוכל זה דוחק ורש"י לא ס"ל זה כמ"ש במקומו ולכך נייד מאוקמתא זו ופירש מדבריהם מדברי ר"א ור"י ודו"ק שם היטב.
מה שכתבתי לעיל אות י"ד דלפמ"ש מהרש"א דקושית התוס' דלר"ע איכא למילף ואמרתי דע"כ לא הקשו התוס' מהא דאמר מדברי ר"ע דהא ר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ בשבע אינו מקבל טומאה עתה ראיתי דזה אינו דהא י"ל דר' מאיר שפיר יליף מדברי ר"ע לשיטת ר' מאיר דלא ס"ל חמץ בשריפה דוקא ואף דר"ע ס"ל בשריפה דוקא מ"מ יליף ר' מאיר הדין לשיטת ר' מאיר ודו"ק. ואמנם י"ל דגם ר' מאיר ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי ס"ל השבתתו בכל דבר א"כ איך אמר שורפין והא כל הנקברין לא ישרפו דילמא אתי ליהנות באפרן כמ"ש תוס' לקמן דף כ"ב ע"ב ד"ה בהדי ע"ש, וא"כ כל מה שכתבתי נכון בס"ד:
(ב) תוס' ד"ה התם פסול וטמא. וקשה לר"י למ"ד אוכל מטמא אוכל א"ש דלא יליף איסורא דרבנן בשעה ששית מפסול דאורייתא אלא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אמאי לא יליף שפיר כמו שמותר לעשות מפסול דאורייתא ראשון דאורייתא הכי נמי מותר לעשות מאיסורא דרבנן שני דרבנן כו'. והנה לדעת התוס' לקמן דף י"ט ע"א ד"ה לא לישתמיט דרביעי בקדש דאורייתא וא"כ ר' מאיר דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ולדעת רש"י דעצים ולבונה הם רק מדרבנן טמאים ואף לדעת התוס' דהוא דאורייתא מ"מ הא רשב"ל בעי אי מונין בהם ראשון ושני א"כ לר' מאיר ע"כ סבירא ליה אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דאל"כ לא משכחת לה לר"מ רביעי בקדש וא"כ היכא יליף ר' מאיר מר"ע דמותר לשרוף איסורא דרבנן בשעה ששית עם תרומה טמאה ולעשותו שני דאורייתא מפסול דאורייתא דהא ר' מאיר ס"ל אוכל מטמא אוכל מדאורייתא ולא קשה קושית התוס' דשפיר פריך הש"ס מי דמי התם פסול וטמא הכא טהור וטמא וזה ברור:
(ג) והנה הש"ס פריך דף י"ד ע"א מאי קמ"ל דג' מותר לעשותו שני היינו הך וכתבו התוס' דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת לא פריך דלדידיה שפיר הוסיף ר"ע דמותר לעשות אף שני דאורייתא ע"ש וכתב הפני יהושע דאף דהש"ס פריך עם בשר ומשקין מבעי' ליה מ"מ ודאי דמתניתין מיירי גם ביש משקין עם הבשר דהא ע"כ בהוכשרו מיירי כמ"ש תוס' אלא דלס"ד דבלי משקין אין אוכל מטמא אוכל אפילו דרבנן ע"כ לא שייך מילתא דר' חנינא רק בדאיכא משקין בהדי בשר לכן פריך שפיר עם בשר ומשקין מבעי' לי' דלא ליתא למטעי דהא זימנין דליכא משקין בהדי בשר דנתנגבו בשעת שריפה כו' עיי"ש באריכות דעפ"ז א"ש דהש"ס פריך אף למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא ע"ש. ואמנם אם נימא דחיבת הקדש דאורייתא א"כ שפיר י"ל דליכא משקין בהדי בשר ולאו אורחא דמלתא הוא להיות משקין בהדי בשר קדש דהא לא בעי הכשר מים ושפיר כתבו התוס' דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל לא פריך הש"ס אלא דרשב"ל בעי אי מונין בו ראשון ולא אפשטא ואם נימא דאין מונין ביה ראשון ושני ע"כ איירי הכא דאיכא הכשר מים והדר תירוץ הפני יהושע לדוכתיה ואמנם אי נימא דאין מונין ביה ראשון ושני ע"כ דס"ל אוכל מטמא אוכל דאל"כ רביעי בקדש היכא משכחת לה כמ"ש תוס' דף י"ט ד"ה לא לשתמיט וא"כ שפיר כתבו התוס' דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל ע"כ דס"ל דמונין ביה ראשון וא"כ אין הכרח דיהיה משקין בהדי בשר דהא משכחת רביעי ע"י חיבת הקדש והדק"ל עם בשר ומשקין מבעי' ליה ומה פריך מה קמ"ל דהא קמ"ל דמותר אפילו לעשות אף שני דאורייתא ודברי התוס' עולים יפה ודו"ק.
והנה הש"ס לא ידע עדיין מהא דר"ע ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים (דאורייתא) דהא רבא הוא דדייק דר"ע ס"ל הכי ודייק ליה מדנקט באב הטומאה ע"ש דלמסקנא דטומאת משקין לטמא אחרים ס"ל לר"ע דאורייתא א"כ אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל י"ל דאין מונין בו ראשון ושני ואעפ"כ משכחת לה רביעי בקדש ע"י משקין וא"כ ע"כ דפריך רק למ"ד אוכל מטמא אוכל דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל ע"כ דמונין בו ראשון ושני וא"כ אין הכרח דמיירי ביש משקין בהדי בשר ודברי התוס' נכונים ודברי הפני יהושע נסתרים ודו"ק:
(ד) ובזה א"ש מה שנתקשה הרב בעל פני יהושע על התוס' ד"ה התם פסול וטמא דקשה לר"י בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל א"ש דלא יליף איסורא דרבנן בשעה ששית מפסול דאורייתא אלא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל כו' והבאתי דבריהם בפרק זה אות ב', ותמה הפני יהושע וז"ל גברא קא חזינא ותיובתא לא חזינא דהא כתבו התוס' ד"ה מאי קמ"ל דכל שקלא וטריא דשמעתין אזלא למ"ד אוכל מטמא אוכל וא"כ שפיר פריך הש"ס להאי מ"ד גופיה איך מפרש המשנה אליבא דר' מאיר ע"ש שנדחק ולפמ"ש א"ש דנהי דבס"ד דש"ס כתבו התוס' שפיר דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל לא פריך מידי דהא לא ידע עדיין דר"ע ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וע"כ ס"ל דמונין ביה ראשון ושני וא"כ אין הכרח שיהיה משקין בהדי בשר קדש דהא לא בעי הכשר מים אבל למאי דמסיק רבא דע"כ ר"ע ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא והוכיח כן א"כ אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אזיל שקלא וטריא דהש"ס ושפיר הקשו התוס' דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל אמאי לא יליף שפיר כמו שמותר לעשות מפסול דאורייתא ראשון דאורייתא כן מותר לעשות מאיסור דרבנן שני דרבנן ועמ"ש בגליון הרמב"ם פי"ט מה' פהמ"ק הלכה ו' ודו"ק:
(ה) ובזה א"ש דפסק הרמב"ם דרביעי בקדש לאו דאורייתא והיינו דהוא (פסק) דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה וכן פסק דמשקין אין מטמאין אחרים מן התורה וגם בעיא דרשב"ל הוא לקולא כמ"ש הראב"ד א"כ לא משכחת לה רביעי בקדש מן התורה ובחיבורי לסדר טהרה ברמב"ם הארכתי וכאן לא הכברתי מלין ודו"ק:
(ו) והנה התוס' ד"ה ואילו כתבו והכי סבר ר' עקיבא לקמן דף י"ט בהסולת והלבונה כו' ושם איתא הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה והרביעי בקדש פסול כו' ותני עלה מעדותו של ר"ע נישנית משנה זו דתנן הסלת והלבונה כו' ע"ש היטב וי"ל אם הכלי מצרף אותן וחשיב כאילו נגע הטבול יום בכולו והוי כולו שלישי מ"מ אם אח"כ נגעו באוכל חוץ לעריבה אין עושין רביעי אף דמגע טבול יום בעלמא עושה רביעי והיינו דהא דשלישי דעושה רביעי בקדש ילפינן לה מקל וחומר ממחוסר כפורים שמותר בתרומה ואסור בקדש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש וא"כ בנגיעה ע"י צירוף לא שייך זה דמהיכא ילפית לה מתרומה והא בתרומה לא שייך צירוף ואין הכלי מצרף כלל לתרומה א"כ בתרומה לא הוי נגיעה כלל ודי שיעשה שלישי כתרומה אבל לא רביעי וא"כ י"ל התם דתני הסולת והלבונה שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן אבל אין עושין רביעי הוא רק בנגע הטבול יום במקצתן ואין ראיה מזה דמגע טבול יום אין עושה רביעי בקדש, וכבר כתבתי בפרק ראשון אות ב' דהוא מחלוקת ר' מאיר וחכמים ואין להאריך:
(ז) והנה קשה דפריך הש"ס ומאי דוחקיה דרב יהודא כו' נוקמי בנר של חרס ומאי הוסיף דאילו התם טמא וטמא ואילו הכא פסול וטמא ומאי קושיא דהא ר"מ ס"ל בפי"א דפרה דמגע טבול יום מטמא קדש וא"כ יקשה לר"מ מה הוסיף ר"ע ואמנם י"ל דר"מ מדברי ר"א ור' יהושע יליף ולא קאי כלל אעדותן של רבי חנינא סגן הכהנים ועדות ר' עקיבא כדמוקי לה ריש לקיש ובשיטה זו אזיל הש"ס כאן ושפיר פריך ומאי דוחקי' דרב יהודא כו' ואילו הכא פסול וטמא דהא אנן כחכמים ס"ל דמגע טבול יום פוסל את הקדש ולא מטמא וא"כ ה"ל לרבי יהודא לאוקמי בנר של חרס ואי קשיא לר"מ איך יפרש המשנה ז"א דר"מ באמת יפרש בנר של מתכת דהא ר"מ לאו אמתניתין קאי אלא בעלמא קאי וזה ברור, ובזה יש ליישב דברי הברכת הזבח בזבחים דף ג' ע"א ד"ה הכותב שהשיג עליו הצאן קדשים כמו שאכתוב לקמן ודו"ק:
(ח) והנה בש"ס איתא רשב"ל משום בר קפרא אמר הכא באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא ומאי מדבריהם מדברי ר"א ור' יהושע ויש לפרש דכבר כתבתי מנא ליה לר"מ לפרש דמיירי בולד הטומאה דרבנן וללמוד מזה דשורפין בשעה ששית תרומה טהורה עם טמאה דילמא מיירי בולד הטומאה דאורייתא וכפשטיה דמתניתין אבל בשש דאז אסור רק מדרבנן אין שורפין דהא מן התורה מותר הוא ואמנם כתבתי דר"מ הוכיח זה מקושית הש"ס מכדי בשר שנטמא בולד הטומאה מאי הוי שני כי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באה"ט מאי הוי שני שני ושני הוא ושינויא דרבי יהודה דהכא בולד ולד עסקינן דחיקא ליה ולכן מוקי לה בולד הטומאה דרבנן ושפיר קמ"ל דשני דרבנן מותר לעשותו שני דאורייתא וזה ברור:
(ט) ואמנם רשב"ל משום בר קפרה מוקי לה שפיר בולד הטומאה דאורייתא ולא קשיא שני ושני הוא דמיירי בולד ולד הטומאה וכדשני רב יהודא ורק דקשיא עלה דא"כ מה הוסיף ר"ע דשלישי מותר לעשותו שני היינו הך דר' חנינא סגן הכהנים ושינויא דרבי יהודא דמיירי בנר של מתכת דחרב הרי הוא כחלל לא ניחא ליה דזה דוחק כדמקשה לעיל בש"ס מאי דוחקיה דרב יהודא כו' דמשמע דזה דוחק ולכן תירץ דר"ע הוסיף דהתם טמא וטמא והכא פסול וטמא והיינו כחכמים דפליגי על ר"מ בפי"א דפרה דמגע טבול יום פוסל אוכלי קדש ולא מטמא ואי משום דר' מאיר אמר על זה מדבריהן למדנו כו' והיינו מדברי ר' חנינא ור"ע ואיהו הא ס"ל דמגע טבול יום מטמא אוכלי קדש ואיך יפרש ר' מאיר לפ"ז מה הוסיף ר"ע הא טמא וטמא הוא ועל זה אמר דהאי מדבריהן למדנו לא קאי כלל על מתניתין אלא בעלמא קאי על פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וא"ש ודו"ק:
(י) ואולם בירושלמי איתא הנוסחא בר קפרה אמר אב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דרבנן ורבי יוחנן אומר בין זה ובין זה דאורייתא רבי יוחנן אמר מדבריהם מדברי רבי חנינא ורבי עקיבא בר קפרה אמר מדבריהם מדברי ר' אליעזר ור' יהושע, ואין בידי הירושלמי לדעת מה ענו מפרשי הירושלמי בזה ובספר אבן העוזר האריך לפרש דברי הירושלמי. ונראה די"ל דרבי יוחנן דאמר אב הטומאה ד"ת וולד הטומאה ד"ת וקשה קושית הש"ס מכדי בשר שנטמא בולד הטומאה מאי הוי שני כו' שני ושני הוא מאי מוסיפין לי' טומאה על טומאתו איכא וצ"ל כדמשני רב יהודא הכא בולד ולד מיירי היינו שהבשר נגע בשני וה"ל שלישי ושורפין אותו עם בשר שנגע באה"ט ונעשה משלישי שני והנה אנן קיי"ל ט"מ לטמא אחרים דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפי"ו מ"ה אה"ט ע"ש ולפ"ז ע"כ דרביעי בקדש הוא מדרבנן כפירש"י דף י"ט והאי שלישי דאין עושה רביעי מה"ת הוי כמו איסור כמ"ש תוס' דף ט"ו ע"א ד"ה דמדאורייתא ושפיר יליף ר"מ מיניה דשורפין תרומה טהורה כיון דיש על הטהורה איסור חמץ הוי כמו שלישי דמותר לעשותו שני ואולם בר קפרה דאמר דמיירי בולד הטומאה דרבנן והיינו בשר שנטמא במשקין שנגעו בשרץ דט"מ לטמא אחרים דרבנן כמ"ש התוס' דף ט"ו ד"ה ולד הטומאה ואין צ"ל דמיירי בולד ולד ולא קשה שני ושני הוא דהא קמ"ל דשני דרבנן מותר לעשותו שני דאורייתא ואין ללמוד ממנו לחמץ דהוי רק כמו שלישי ולעשות משלישי שני לא שמענו ממתני' וצ"ל מדבריהם מדברי ר"א ור"י וז"ב:
פרק ג[עריכה]
(א) והנה התוספות ד"ה התם פסול וטמא הביאו הירושלמי דפריך ר' חנינא כמי אדר' עקיבא למ"ד בולד טומאה דרבנן ולא בא ר' עקיבא אלא לפחות והיינו אף אי נימא דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה מ"מ יש רבותא בדברי ר' חנינא דמותר לקלקל קילקול דרבנן יותר אף בקילקול דרבנן אבל ר"ע מיירי בקילקול דאורייתא ומזה אין ללמוד דמותר לקלקל קילקול דרבנן יותר כמ"ש תוס' סברא זו בסמוך והוכיחו זה מהא דאמר דלא דמי התם פסול וטמא ע"ש בשם ר"י ע"ש. ואמנם לפמ"ש בפרק ב' אות ב' ליישב קושית ר"י דהש"ס פריך אליבא דר"מ דע"כ ס"ל אוכל מטמא אוכל מן התורה ע"ש א"כ אין סברת התוס' בשם ר"י מוכרחת וממילא לא קשה קושית הירושלמי ולא צריך לתירוץ הירושלמי דר"ע מיירי בטבול יום דרבנן:
(ב) ולפ"ז י"ל פירוש הירושלמי שהביאו המפרשים דפליגי בר קפרה ור' יוחנן בהיפך מש"ס דילן והבאתיו בסוף פרק ב' דבר קפרה אומר אה"ט ד"ת וולד הטומאה דרבנן ומאי מדבריהן מדברי ר"א ור' יהושע ור' יוחנן אמר בין זה ובין זה ד"ת ומאי מדבריהן מדברי ר' חנינא ור' עקיבא ע"ש ויהי להפך מהש"ס שלנו ועי' מה שכתבתי שם לפרשו ועתה י"ל בע"א דר' יוחנן ס"ל דאף לר' מאיר אין אוכל מטמא אוכל מן התורה ורביעי בקדש משכחת לה דנטמא בעצים ולבונה וס"ל דמונין בהן ראשון ושני ואתי שפיר דיליף ר' מאיר מר"ח ור' עקיבא ולא קשה התם פסול וטמא הכא טהור וטמא דשפיר יליף כמ"ש תוס' ד"ה התם פסול ולכך אמר לדבריהן מדברי ר"ח ור"ע אבל רשב"ל בשם בר קפרה הוא ס"ל דאין מונין בו ראשון ושני וכדבעי רשב"ל בש"ס דידן וע"כ ס"ל לר' מאיר אוכל מטמא אוכל מה"ת ולכך א"א לומר דר"מ מר"ח ור"ע יליף דקשה קושית הש"ס התם פסול וטמא הכא טהור וטמא ולכן אמר דר' מאיר מדברי ר"א ור"י יליף ודו"ק:
(ג) והנה התוס' ד"ה ולד הטומאה כתבו ואומר ר"י דלמ"ד אוכל מטמא אוכל לא איצטריך לאוקמי לעיל בולד ולד אלא אליבא דר' יוסי כו' אבל לר"מ דהוי ולד הטומאה דרבנן בלא ולד ולד איכא תוספת טומאה דמעיקרא טמא דרבנן והשתא טמא דאורייתא ע"ש ואמנם לפמ"ש לעיל בדעת רש"י בד"ה מדברי ר' חנינא דאין סברא לטמא טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא דהא מה"ת טהור גמור הוא אלא אם אוכל אין מטמא אוכל רק מדרבנן דאז גם עתה הוא דרבנן ע"ש, וא"כ ע"כ דהש"ס דאמר מאי מדבריהן מדברי ר"ח אזיל בשיטה זו דאוכל אין מטמא אוכל אלא מדרבנן וכמו דמסיק לעיל דף י"ד נהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא מדרבנן מיהו מטמא לי' וממילא צריך לאוקמי בולד ולד דאל"כ מאי תוספת טומאה איכא וא"כ ליתא לדברי התוס' כאן אלא דהתוס' אזלו לשיטתן כאן דפירשו בשם ר"י דכאן מיירי בבשר שנטמא במשקין ואזיל רבי מאיר לשיטתיה דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ע"ש ולפ"ז ע"כ דס"ל אוכל מטמא אוכל מה"ת כמ"ש רש"י לקמן דף י"ט ובמהרש"א שם ושפיר אמר ר"י דלמ"ד אוכל מטמא אוכל לא אצטריך לאוקמי בולד ולד דבלא ולד ולד איכא תוספת טומאה מדרבנן לדאורייתא, וא"ש גם מה שהקשה ר"י למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא א"כ לר' יוסי כו' א"כ מאי תוספת טומאה איכא כו' ובלא"ה הוי שני דרבנן כו' ותירצו דהאי גזרה אכתי לא נגזרה דכל הפוסל כו' וכבר כתבתי ברש"י ד"ה ור' יוסי לטעמי' דכתב ואיכא לאקשויי כו' דרש"י לא ס"ל סברא זו גם התירוץ השני דתירצו דהאי שלישי נטמא בעצים ולבונה לא ס"ל לרש"י כמ"ש בדף י"ט דזה מעלה דרבנן ע"ש בד"ה אמר לי' ע"ש ואמנם לפירש"י בלא"ה לא קשה דפירש דהבשר נגע בכלי שנגע במשקין ע"ש וא"ש ונמצא דברי התוס' הם משולבות אשה אל אחותה בסדר נכון וז"ב:
(ד) והנה הרב פני יהושע הקשה על הש"ס דאמר מאי מדבריהן מדברי רבי חנינא סגן הכהנים והקשה מדבריו איבעיא ליה למימר ע"ש, ונראה עפמ"ש התוס' בד"ה דמדאורייתא דהקשו בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל כו' וי"ל דלא יליף אלא מכיון דחזינין דשלישי שהוא מקולקל מדרבנן מותר לעשותו שני א"כ אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן וילפינין איסור דרבנן מפסול דאורייתא לר"ע שמותר לעשותו טמא ע"ש א"כ שפיר הוי מדבריהן מדברי ר' חנינא ור"ע דמיני' ומיני' תסתיים שמעתא ושניהם כאחד באין ומלמדין ודו"ק. והנה למה שכתבו התוס' בשם הירושלמי דר"ע מיירי בטבול יום דרבנן א"כ מדר"ע יש ללמוד הכל אלא דכל הוכחת הירושלמי דאל"כ ר"ח מוסיף אדר"ע ושפיר אמר ר"מ מדבריהם היינו מדברי שניהן נלמד ודו"ק. והנה כתבתי דסברת התוס' אינה מוכרח אלא אי אמרינן אוכל מטמא אוכל אבל למ"ד אין אמ"א ליכא למילף מר"ע ודו"ק כי קצרתי:
(ה) והנה רש"י פירש בדף י"ד ע"א בד"ה מתניתין קשיתי' ליתני שנטמא סתם ואנן ידעינן דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כו' והיינו דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש ליתני שנטמא בשרץ דא"כ מה הרויח התנא אם היה תני שנטמא בשרץ או שנטמא במת אלא דליתני שנטמא סתם והיה כולל בין מת ובין שרץ וזה ברור, ואא"ז מהרש"א הקשה דאי הוי תני שנטמא סתם הוי אמרינן שנטמא במשקין דגם הם מטמאין כלי ע"ש. ולע"ד נראה דלא קשה דאף אי תני שנטמא סתם לא היה אפשר לפרש שנטמא במשקין דא"כ מאי מוסיפין לו טומאה על טומאתו איכא דמעיקרא הוי שלישי וגם עתה נעשה שלישי, וצריך לומר דקושית מהרש"א הוא דאכתי הוי הוספה דהא מגע טבול יום לא פוסל אוכלי קדש כמ"ש התוס' בד"ה ואילו ועתה שהדליקוהו בנר שהוא שני מדרבנן נעשה השמן שלישי ופוסל אוכלי קדש, כן צריך לבאר קושית א"ז מהרש"א. אבל לא קשה מידי דא"כ איך שייך הוסיף ר"ע על ר' חנינא דאדרבא ר' חנינא הוסיף על ר"ע דהא כתבו התוס' בד"ה מאי קמ"ל דכל שקלא וטריא דהש"ס אזלא למ"ד אוכל מטמא אוכל מן התורה דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל לא פריך מידי ע"ש וא"כ הוסיף ר' חנינא על ר' עקיבא דמדברי ר' חנינא נשמע שנטמא הבשר בשעת שריפתו מדאורייתא ומדברי רבי עקיבא לא נשמע אלא שנטמא השמן בשעה הדלקתו אלא מדרבנן ויש רבותא בעדותו של ר' חנינא יותר מעדות ר' עקיבא וע"כ ידעינן דמיירי שנטמא באה"ט דאורייתא ולא במשקין ולמה ליה למתני שנטמא בטמא מת ניתנו שנטמא סתם וזה ברור לע"ד בס"ד:
(ו) ובזה יש ליישב הגירסא בתוס' זבחים (דף ג' ע"א ד"ה הכותב) דהקשו ג"כ קושית הירושלמי דר' חנינא נמי מוסיף אדר"ע ותירץ ר"י דאי לא תני הוסיף ר"ע לא הוי קשיא לי' מידי ע"ש, והבה"ז מחק הגירסא. ולפמ"ש א"ש דהכי פירושו דאי לא הוי תני הוסיף ר"ע הוי אמינא דר"ע מיירי שפיר בנר של חרס ואי קשיא א"כ ניתני נר שנטמא סתמא כפירש"י זה אינו דאי הוי תני שנטמא ה"א שנטמא במשקין כקושית אא"ז מהדש"א ז"ל ומה שכתבתי לתרץ דלא היה אפשר לפרשו שנטמא במשקין דא"כ איך שייך הוסיף ר' עקיבא על ר' חנינא דהא אדרבא ר' חנינא הוסיף על ר' עקיבא כו' כמ"ש, זה אינו דהא באמת לא הוי תני הוסיף ר"ע וא"כ שפיר היינו יכולין לפרש בנר של חרס וקמ"ל דשלישי מותר לעשותו שני אבל לשלישי מותר לעשותו ראשון לא הוי ידעינן, ולכך הוצרך למתני הוסיף ר"ע וז"כ התוס' דאי לא תני הוסיף ר"ע לא הוי קשיא לי' כלל היינו דלא הוי קשיא כלל ניתני שנטמא סתם ושפיר י"ל דמיירי בנר של חרס ודו"ק:
(ז) והנה כתבו התוס' (דף ט"ו ע"א ד"ה ולד הטומאה) ואור"י דלמ"ד אוכל מטמא אוכל לא אצטריך לאוקמי בולד ולד אלא לר' יוסי אבל לר"מ בלא ולד הטומאה הוי תוספת טומאה דמעקרא היה טמא מדרבנן ועתה כששורפין הוי טמא דאורייתא ע"ש. והנה יש להקשות מנא ליה לרבי מאיר לומר דרבי חנינא סגן הכהנים מיירי בולד הטומאה דרבנן ואה"ט דאורייתא ולהוליד מזה דמותר לשרוף בשעה ששית תרומה טהורה דעדיין מותר מה"ת עם תרומה טמאה בפסח דילמא מיירי ר"ח בולד הטומאה דאורייתא דומיא דאב הטומאה וכנראה מדברי רשב"ל בשם בר קפרה דפירש"י בד"ה אמר ר"ש ס"ל לא תדחק לאוקמי בהכי משמע דזה דוחק לפרש כן ואילו היה כן ה"ל למתניתין לבאר בהדיא כן ואיך הוליד ר' מאיר קולא מזה, ואמנם נראה די"ל (דהוכיח) [דהוכרח] ר"מ לפרש כן דקשיא ליה קושית הש"ס מכדי בשר שנטמא בולד הטומאה מה הוי שני כו' שני ושני הוא מה מוסיפין לו טומאה על טומאתו איכא ושינויא דרב יהודא דהכא בולד ולד עסקינן לא ניחא לי' לר' מאיר לשני דהוא דוחק דפשטיה דמתני' לא משמע כן ולכך פירש מתניתין בולד הטומאה דרבנן ואה"ט דאורייתא ושפיר איכא תוספת טומאה מטומאה דרבנן נעשה טומאה דאורייתא ושפיר הוליד מזה דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה בשעה ששית וז"ב.
ואמנם קשה הא אין אוכל מטמא אוכל כדפריך הש"ס בפשיטות א"כ אכתי לא א"ש דאכתי ליכא תוספת טומאה דמעיקרא היה טמא מדרבנן והשתא כששורפין אותו עם הטמאה נטמא מדרבנן, וע"כ צ"ל כמ"ש הרב בעל אבן העוזר דאמרינן אין טומאה עושה כיוצא בו היינו שיהיה טמא לטמא אחרים אבל פוסל אותו מה"ת מקרא דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ע"ש שהוכיח בראיות, א"כ שפיר איכא תוספת טומאה דמעיקרא היה שני דרבנן ועתה הוא טמא דאורייתא ואף דמעיקרא היה שני דרבנן והיה מטמא אחרים ועתה הוא פסול ואינו מטמא אחרים זה אינו דהא גם עתה הוא מטמא אחרים מדרבנן כמו מעיקרא דטומאה דרבנן שבו היכן הלכה ועוד נוסף עליו פסול דאורייתא והאוכל עובר מדאורייתא ושפיר איכא תוספת טומאה מטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא ושפיר יליף מיני' ר"מ ששורפין לתרומה טמאה עם טהורה בשעה ששית וז"ב:
(ח) עוד נראה לפע"ד די"ל דר' מאיר הוכיח דר"ח סגה"כ מיירי בולד דרבנן דאי בולד ולד טומאה דאורייתא מיירי קשה מה הוסיף עליו ר"ע דשלישי מותר לעשותו שני הא היינו הך דר"ח סגה"כ כדפריך הש"ס ושינויא דרב יהודא דמיירי בנר של מתכת דחיקא ליה כדמשמע מהא דפריך הש"ס ומאי דוחקיה דרב יהודא לאוקמי בנר של מתכת משמע דדוחק לומר כן דהא סתמא תני בנר וסתם נר הוא של חרס ולכך מוקי לה האי דר"ח סגן הכהנים בולד הטומאה דרבנן והוא שני דרבנן וכששרפו עם הבשר נעשה שני דאורייתא וניתוסף לו טומאה על טומאתו דמעיקרא היה טמא דרבנן ועתה נעשה טמא דאורייתא ולוקין על אכילתו ואמנם על מדרגת טומאתו לא נוסף מאומה דמעיקרא שני ועתה הוא שני ובא ר"ע והוסיף דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא ואף דהתוס' כתבו בד"ה התם פסול וטמא דאין ללמוד מקילקול דאורייתא קילקול דרבנן כו' ע"ש משמע דיותר רבותא הוא שמותר לעשות מטומאה דרבנן טומאה דאורייתא מלעשות מטומאה דאורייתא טומאה דאורייתא במדרגה יותר משהיה מ"מ התוס' כתבו מהכרח קושייתם ואני כבר כתבתי ליישב קושיתם וא"כ אין לסברתם הכרח וגם הפני יהושע תמה על קושיתם ע"ש:
(ט) ובזה א"ש מה שדקדק הפני יהושע בהא דאמר מאי מדבריהן מדברי ר"ח סגה"כ דא"כ מדבריו מבעיא ליה, ולפמ"ש א"ש דאי לאו הא דר"ע לא הוי מוכח מידי מהא דרבי חנינא סגן הכהנים דשורפין תרומה טהורה בשעה ששית עם הטמאה די"ל כשינויא דרב יהודא דהכא בולד ולד דאורייתא עסקינן אבל טומאה דרבנן לא עבדינן טומאה דאורייתא דהא הוא טהור גמור מדאורייתא וה"ה תרומה טהורה בשעה ששית דהיא מותרת מן התורה אסור לשרפה עם הטמאה לטמאה מדאורייתא אבל מדתני הוסיף ר"ע מוכח דרבי חנינא סגן הכהנים מיירי בולד דרבנן ושפיר מוכח דשורפין תרומה טהורה עם טמאה בשעה ששית וא"כ א"ש דמדברי שניהם נלמד ודו"ק:
(י) והתוס' בזבחים (דף ג' ע"א ד"ה הכותב) הקשו ג"כ קושית הירושלמי דר"ח סגה"כ ג"כ מוסיף על ר"ע ואמאי קתני הוסיף ר"ע ותירצו דאי לא תני הוסיף לא הוי קמ"ל מידי ע"ש בברכת הזבח שפירש דבריהם הסתומים דאי לא הוי תני הוסיף ר"ע הוי אמינא דמיירי בנר של חרס וא"כ לא קמ"ל מידי דהיינו הך דר"ח סגה"כ ע"ש. והגאון צאן קדשים תמה עליו דהא בפירוש אמר ר"ע בנר שנטמא בטומאת מת ומוכח דבנר של מתכת מיירי דאל"כ ניתני בנר שנטמא סתם כדאמרינן בש"ס רב יהודא מתניתין קשיתיה ע"ש, ואמנם לפמ"ש הנה ר' מאיר לית ליה שינויא דרב יהודא ופירש דברי ר"ע בנר של חרס והוסיף על ר"ח סגה"כ דר"ח מיירי בוולד דרבנן דהוא שני דרבנן לעשותו שני דאורייתא ור"ע הוסיף דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא ולהוסיף על מדרגת טומאתו כמ"ש לעיל ושפיר כתבו דאי לא הוי תני הוסיף ר"ע הוי אמינא דר"ח סגה"כ מיירי בולד ולד הטומאה דאורייתא דהיינו שלישי דמותר לעשותו שני וכן ר"ע מיירי כן דהיינו נר של חרס דהשמן שנטמא בטבול יום והוא שלישי מותר להדליקו בנר זה של חרס ויהיה שני ובאמת היינו הא דר"ח סגה"כ ולא הוסיף עליו כלום אלא כל אחד העיד עדותו ולא קמ"ל ר"ע דבר חידוש יותר ממה ששמענו מדברי ר"ח סגה"כ ולכך תני הוסיף ר"ע ומזה ידענו דר"ח סגה"כ ע"כ מיירי בולד הטומאה דרבנן דהוא שני דרבנן ומותר לעשותו שני דאורייתא ור"ע הוסיף דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא ולקלקלו יותר מה שלא נשמע מר"ח סגה"כ דשם שני ושני הוא ודו"ק:
(יא) והנה לכאורה יש להקשות לשיטת האבן העוזר שכתבתי בפרק זה אות ז' ע"ש דלפ"ז מה קאמר רבא שמע מינה קסבר ר"ח טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מאי קא מהני ליה האי נר להאי שמן אי לאפסולי גופיה הא פסול וקאי כו' הא שפיר י"ל לס"ל לר"ע ט"מ לטמא אחרים לאו דאורייתא מ"מ הא כתב האהעו"ז היינו דלא מטמא אחרים אבל פוסלין אחרים מן התורה ע"ש בתוס' דף ט"ז ד"ה ולד הטומאה דרבנן דכתב כן האהעו"ז והוכיח כן ע"ש, וא"כ שפיר מהני ליה האי נר להאי שמן דמעיקרא היה השמן מגע טבול יום דלא פסול אוכלי קדש כמ"ש התוס' ועתה כשהודלק בנר טמא נעשה ראשון ופוסל אוכלי קדש מן התורה והוא תיובתא גדולה לדברי הגאון הנ"ל:
ואמנם גברא רבה אמר למילתא ואין מזניחין אותו, לכן אמינא ליישב דברי קדשו דרבא הוכיח שפיר דר"ע ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא מדנקט ר"ע בנר שנטמא בטמא מת והיינו בנר של מתכת דאי זה דבר שחלוקה טומאתו בין טומאה מת לשרץ הוי אומר זה מתכת כדדייק בש"ס ואמר רב יהודא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני נר שנטמא בטמא מת ניתנו נר שנטמא בשרץ אלא איזה דבר שחלוקה טומאתו כו' והיינו משום דחרב ה"ה כחלל והוי השמן ראשון וקמ"ל דשלישי מותר לעשותו ראשון ובזה הוסיף ר"ע על ר"ח סגה"כ דמר"ח סגה"כ לא נשמע אלא דשלישי מותר לעשותו שני ולפ"ז ע"כ דס"ל לר"ע דמשקין מטמאין אחרים מן התורה דאל"כ אלא השמן אינו מטמא אחרים אלא פוסל אותם כמ"ש האבן העוזר א"כ מה נ"מ בזה דהשמן נעשה ראשון מהנר של מתכת הא אפילו היה הנר של חרס והיה השמן נעשה שני היה פוסל אחרים ועתה בנר של מתכת ג"כ אינו מטמא אחרים אלא פוסל אותם וע"כ דהשמן מטמא אחרים וא"כ יש נ"מ דאם היה הנר של חרס היה השמן רק שני ועושה רק שלישי ורביעי ועתה הוא עושה שני דהא הנר של מתכת והשמן הוי ראשון וז"ב:
(יב) ובזה האיר ד' עיני להבין מה דאיחר רבא לומר הך ש"מ אחר כל הפילפול של הש"ס ושינויא דרבא עצמו דאמר רב יהודא מתניתין קשיתיה ולמה לא אמר תיכף האי ש"מ ולפמ"ש א"ש כמין חומר דרק עתה אחר שאמר רבא רבי יהודא מתניתין קשיתיה דנקט ר"ע שנטמא בטמא מת איזה דבר כו' הוי אומר זה מתכת אז עולה שפיר האי שמע מינה דאמר רבא ותרי מימרי דרבא צמודים זה לזה ודברי הגאון אבן העוזר ז"ל נכונים למוצאי דעת ודו"ק:
פרק ד[עריכה]
(א) ע"פ סברת הגאון אבן העוזר שהבאתי בפרק הקודם אתי שפיר מה דקשיא לי לעיל דפריך לעיל סתמא דש"ס והא אין אוכל מטמא אוכל בתר דשני רב יהודא הכא בולד ולד עסקינן ואמאי נטר עד השתא ולא פריך תיכף על המשנה ומצאתי להגאון צל"ח ז"ל שעמד בזה ע"ש ואמנם לפי סברת האבן העוזר יש ליישב דבלא"ה לא קשיא די"ל דאין אוכל מטמא אוכל מ"מ הוא פוסל אוכל וא"כ י"ל דר"ח סגה"כ מיירי בולד הטומאה דרבנן כדמוקי לה ר' ירמיה לקמן דף ט"ו ועתה כששורפין אוחו עם הבשר שנטמא באה"ט דאורייתא נעשה פסול מן התורה דאף דאין אוכל מטמא אוכל מ"מ פוסל הוא את האוכל כמ"ש האבן העוזא ושפיר איכא תוספת טומאה אבל עתה דשני רב יהודא דהכא בולד ולד עסקינן ואילו היה סובר רב יהודא דר"ח סגה"כ בולד הטומאה דרבנן איירי לא היה צריך לאוקמי בולד ולד כמ"ש התוס' (לקמן דף ט"ו ע"א ד"ה ולד הטומאה ע"ש) וע"כ דדחיקא ליה לאוקמי הא דר"ח סגה"כ בולד הטומאה דרבנן כדמשמע לקמן דף ט"ו ברש"י ד"ה אמר רשב"ל דכתב לא תדחק לאוקמי הכי כו' משמע דהוא דוחק לומר כן ע"ש וגם דא"כ מ"ט דר' יוסי דהא גם ר' יוסי ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן כמ"ש תוס' (דף ט"ו ע"ב ד"ה ר' יוסי) ע"ש דנדחקו ליישב ולכך שני רב יהודא דהכא בולד ולד עסקינן דעד עתה היה שלישי ועתה נעשה שני ואיכא הוספת טומאה ועל זה פריך שפיר והא אין אוכל מטמא אוכל ואף דפוסל אותו מ"מ אין כאן הוספת טומאה דהא גם עד עתה היה שלישי ופסול ואדרבה בתורת שלישי היה יכול לפסול רביעי בקדש ועתה נגרע מערכו והוא רק פסול ומשני מדרבנן וזה ברור:
(ב) ובזה הרחיב ה' לנו ליישב קושית א"ז מהרש"א ז"ל בתוס' (דף י"ד ע"א בד"ה דאיכא משקין) דכתבו ולפירושו צ"ל דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דאוכל מטמא אוכל אפילו מדרבנן ע"ש והקשה מהרש"א דלמ"ד דגם בתרומה אין אוכל מטמא אוכל מה הרעש הזה לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה כו'. ולפמ"ש א"ש דבאמת אוכל פוסל אוכל כמ"ש האהעו"ז אלא דפריך מעיקרא היה שלישי ועתה נעשה פסול ומה הוספת טומאה יש כאן כיון דאין מטמא אחרים ואדרבה מעיקרא היה שלישי ונעשה רביעי ועתה הוא פסול אבל תרומה טהורה לשרוף עם תרומה טמאה שפיר חששו דעכ"פ תהיה פסולה מן התורה וזה ברור:
(ג) ואמנם קשה סברת האבן העוזר הא דאמרינן (לקמן דף ט"ו ע"ב) ואזדא ר' מאיר לטעמיה דס"ל לר' מאיר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ויליף מדברי ר"ח סגה"כ דשורפין תרומה טהורה בשעה ששית דאסורה מדרבנן עם תרומה טמאה בפסח ע"ש דהא לא דמי דהבשר שנטמא במשקין אף למ"ד טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן מ"מ הבשר פסול מה"ת כמ"ש האבן העוזר מקרא דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אבל תרומה טהורה בשעה ששית היא מותרת לאכול מן התורה ואיך נטמאנה לשרוף אותה עם הטמאה וצ"ע לר"ע:
(ד) מה שכתבתי לעיל אות ב' ליישב קושית מהרש"א ע"פ סברת האבן העוזר שבתי וראיתי דסברת האהעו"ז לא שייך אלא בקדשים דהא הביא ראיה מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאי קרא בבשר קדש אבל לתרומה ליכא קרא וא"כ קושית א"ז מהרש"א נצבה כמו נד דמה כל הרעש הזה לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה כיון דאין אוכל מטמא אוכל ודו"ק:
אך לפמ"ש האבן העוזר דמלשון אין עושה כיוצא בו טמא משמע דממעט רק לעשות טמא כיוצא בו אבל פוסל אפילו תרומה ע"ש באבן העוזר וא"כ קושית מהרש"א שקטה וצ"ע:
(ה) והנה התוס' הקשו על רש"י דפירש שהבשר נטמא בכלי שנטמא במשקין והקשה הר"י מאורלייניש א"כ היכי יליף ר' מאיר מדברי ר"ח סגן הכהנים הא בשר קדש שנטמא בכלי שנטמא במשקין טעון עיבור צורה כדמוכח בחגיגה דף כ"ב כו' ומאחר שנעשה נותר אפילו היה טהור לגמרי מותר לשרפו עם הטמא כדמוכח לקמן כו' ע"ש בתוס' (דף ט"ו ע"א ד"ה ולד) ואמנם בירושלמי איתא דמתניתין לבית שמאי אצטריך דס"ל הפגול והנותר והטמא אין שורפין זה עם זה ע"ש וא"כ א"ש פירש"י דאליבא דבית שמאי אתי שפיר ולפ"ז י"ל דר' יוסי דאמר אינה היא המדה לטעמיה דר' יוסי תני לקמן בברייתא דב"ה אומרין נשרפין כאחת משום דאיסור דאורייתא הוא וא"כ אין ראיה מר"ח סגה"כ דשם טעון עיבור צורה ונעשה נותר ושפיר שורפין דאיסורא דאורייתא היא וגם איכא טומאה דרבנן אבל איך נשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בפסח ובזה א"ש דהביא ר' יוסי לקמן בברייתא (דף ט"ו ע"א) הסיום דהפיגול והנותר והטמא ב"ש אומרים אין נשרפין כאחת וב"ה אומרים נשרפין כאחת ופירש"י לא צריך הכא אלא מסיים הברייתא, ולפמ"ש א"ש דזה טעם דר' יוסי דאמר אין הנידון דומה לראיה ודו"ק היטב:
(ו) והנה כבר הבאתי דברי התוס' זבחים (דף ג' ע"א ד"ה הכותב) דנבוכו המפרשים בדבריהם ע"ש והצאן קדשים פירש דברי התוס' דהכי קאמרו התוס' דאי לא הוי תני הוסיף ר"ע הוי אמינא דס"ל לר"ע טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא ובאמת לא אהני ליה האי נר להאי שמן דאי לאפסולי גופיה הא פסול וקאי כדפריך ובאמת לא קמ"ל ר"ע מידי בעדותו לכך תני הוסיף משמע שהוסיף טומאה לטמא אחרים ונשמע מזה דט"מ לטמא אחרים דאורייתא עכ"ל הצ"ק, והגאון צל"ח תמה עליו דהא בהדיא אמר ר' עקיבא אעפ"י שמוסיפין טומאה על טומאתו ע"ש.
ולמען ליישב דברי הצאן קדשים שלא יהיו תמוהין כל כך אמרתי לבאר כוונתו דאי לא תני במתניתין הוסיף ר"ע הוי אמינא נהי דודאי עדות ר"ע נאמנה דמימיהן של כהנים לא נמנעו להדליק השמן שנפסל בטבול יום בנר כו' ור"ע עצמו שפיר קאמר אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו דלפי שיטתו היה הוספה גמורה דס"ל ט"מ לטמא אחרים דאורייתא ושפיר מוכח מזה דשלישי דאורייתא מותר לעשותו ראשון דאורייתא ואמנם זהו לפי שיטת ר"ע אבל אנן לא קיי"ל כר"ע בזה דסבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים אלא אנן ס"ל ט"מ לטמא אחרים דרבנן וא"כ לדידן אין זה הוספה כלל דמאי אהני ליה האי נר להאי שמן ואין חידוש כלל לדידן בהאי עדות דר"ע ואין להוליד מעדות דר"ע דשלישי מותר לעשותו ראשון אבל מדתני התנא דמתניתין הוסיף ר' עקיבא מוכח דגם לדידן הוי הוספה דתנא דידן בהא כר"ע ס"ל דט"מ לטמא אחרים דאורייתא ונמצא דנשמע מעדותו של ר' עקיבא שפיר דמותר לעשות משלישי דאורייתא ראשון דאורייתא והלכתא רבתי לדינא וז"ב ודו"ק:
ובאמת דהרמב"ם פסק דמשקה אין מטמא אחרים מן התורה (בפ"ז מהל' שאה"ט) ע"ש אבל התוס' דזבחים י"ל דפסקו כר"ע וכר' שמעון דטמא לטמא אחרים דאורייתא וא"ש דברי הצאן קדשים ז"ל:
(ז) ובאמת י"ל לדידן דקיי"ל ט"מ לטמא אחרים דרבנן א"כ לא נשמע מעדותו של ר"ע כלום דמאי אהני ליה האי נר להאי שמן ואמנם אהכי ליה עכ"פ לטמא אחרים מדרבנן ומוכח מזה דשלישי דאורייתא מותר לעשותו ראשון דרבנן מה דלא נשמע מדברי ר"ח סגה"כ דמדברי ר"ח סגה"כ לא נשמע אלא דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא או שני דרבנן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אבל מר"ע נשמע דשלישי מותר לעשותו ראשון דרבנן ואף דר"ע עצמו לא כוון לזה דהא ס"ל דט"מ לטמא אחרים היא דאורייתא כדמוכיח רבא דאל"כ מאי איריא כו' ולדידיה יש בעדותו חידוש יותר דשלישי דאורייתא מותר לעשותו ראשון דאורייתא ולדידן לא מוכח זה מעדותו ומכ"ש למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא מ"מ גם לדידן יש חידוש בעדותו דשלישי מותר לעשותו ראשון דרבנן וזה מדרגה יותר גדולה משלישי דמותר לעשותו שני ולכך תני התנא הוסיף ר"ע להורות דאף לדידן יש הוספה בעדותו ודבר חידוש וזה י"ל לכוון בדברי התוס' דזבחים ובדברי הצאן קדשים ואפסה התמיה שתמה עליו הצל"ח ונצדק קדש:
(ח) והנה לעיל בפרק א' אות ד' כתבתי דמדברי רש"י (בדף ט"ו ע"א בד"ה מדברי ר' חנינא) מוכח דסבר רש"י ז"ל דלא מסתבר כלל דיטמאו טומאה דרבנן דהוא טהור מן התורה בטומאה דאורייתא לטמאו מדאורייתא לכך פירש"י דגם עכשיו הוא רק נטמא מדרבנן דאוכל אין מטמא אוכל ע"ש שהארכתי בזה, ובזה יש ליישב מה שהרעיש הפני יהושע על התוס' (יד:) ד"ה התם פסול וטמא שהקשו בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל א"ש דלא יליף איסורא דרבנן בשעה ששית כו' אבל למ"ד אוכל אין מטמא אוכל מן התורה אמאי לא יליף שפיר כו' ע"ש, וכתב הפני יהושע גברא חזינא ותיובתא לא חזינא דהא התוס' עצמם כתבו בד"ה מאי קמ"ל דכולי שקלא וטריא דסוגיין אזלא למ"ד אוכל מטמא אוכל וא"כ שפיר מקשה הש"ס להאי מ"ד גופיה איך יפרש המשנה אליבא דר' מאיר ע"ש שהאריך ליישב.
ולפמ"ש יש ליישב ברווחא, דהתוס' הקשו שפיר לפירש"י דע"כ אזיל הש"ס השתא אליבא דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל דלמ"ד אוכל מטמא אוכל לא יצדק שינויא דש"ס נימא דקסבר ר' מאיר מתניתין באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דלבנן ומאי מדבריהם מדברי ר"ח סגן הכהנים הא אם אוכל מטמא אוכל אין סברא דיטמאו טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא לטמאו מדאורייתא דהא מדאורייתא טהור גמור הוא ואיך נטמאהו וכיון דע"כ אזיל הש"ס למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ושפיר הקשו התוס' וזה ברור בס"ד:
(ט) ואמנם מהירושלמי דכתבו התם בד"ה התם פסול וטמא דהקשה הא רבי חנינא סגן הכהנים ג"כ מוסיף לפי שינויא דהכא באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דרבנן דמדר"ע דהעיד דפסול דאורייתא מותר לעשותו ראשון עדיין לא שמעינן דשלישי דרבנן מותר לעשותו שני ומשני דר"ע בטבול יום דבית הפרס דרבנן מיירי ע"ש וא"כ מוכח דטומאה דרבנן מותר לעשותו ראשון דאורייתא ודלא כדהוכחתי מדברי רש"י ז"ל וא"כ שפיר י"ל דהש"ס משני למ"ד אוכל מטמא אוכל ולפ"ז קושית הפני יהושע שהסתער על דברי התוס' חזרה וניערה ולא צריך לסברת ר"י שכתבו דמקלקול דאורייתא דיכול לקלקלו עוד יותר אין ללמוד שיוכל לקלקל קילקול דרבנן יותר אפילו בקילקול דרבנן כו' ע"ש דאין הכרח לזה כפי מה שכתבתי מהירושלמי אלא דר"י בתוס' לא ס"ל כהירושלמי בזה ולשיטתי' אזיל דבזבחים דף ג' ד"ה הכותב תירץ ר"י קושית הירושלמי באופן אחר ע"ש ואפשר דלכך הביאו תוס' הירושלמי וכונתם דלפי הירושלמי לא קשה קושית התוס' וא"צ לתירוץ ר"י דהש"ס שפיר מקשה למ"ד אוכל מטמא אוכל דכולי שקלא וטריא אליבי' אזיל כמ"ש הפני יהושע ודו"ק:
(י) ועפ"ז א"ש דהירושלמי מהפך דברי ר' יוחנן לבר קפרא דהא לפי הירושלמי לא קשה קושית הש"ס רק אי אוכל מטמא אוכל כמו שכתבו התוס' בקושיתם דהא השקלא וטריא אזלי גם אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל דמהירושלמי מוכח דלא כמו שהוכחתי מדברי רש"י ז"ל וא"כ רשב"ל בשם בר קפרא דהוכיחו התוס' בדף י"ט דס"ל אוכל מטמא אוכל וקשה לפ"ז קושית הש"ס התם פסול וטמא וצריך לתרץ הכא באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן אבל ר' יוחנן דס"ל אין אוכל מטמא אוכל מה"ת לדידי' לא קשה קושית הש"ס כמו שהקשה ר"י מוקי שפיר מתניתין באה"ט דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא ול"צ לדחוקי דמיירי באה"ט דאורייתא וולד הטומאה דרבנן כפירש"י בד"ה אמר רשב"ל לא תדחק לאוקמי הכי ודו"ק:
(יא) והנה י"ל דזה תליא אי ר' יהושע ס"ל דתרומה תלויה ג"כ אסור לטמאה בידים רק גרמא בעלמא מותר כדמשני בש"ס א"כ מכ"ש דתרומה טמאה מדרבנן דמדאורייתא טהורה לגמרי ודאי אסור לטמאה בידים דהיינו לשרפה עם תרומה טמאה דאורייתא ותטמא מדאורייתא אי אוכל מטמא אוכל מדאורייתא ולכך פרש"י בד"ה מדברי ר"ח סגה"כ מטמינן נמי טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא דמטמא לה אלא מדרבנן דאין אוכל מטמא אוכל כו' והיינו דהא בהאי לישנא דמדבריהם היינו מדברי ר"ח סגה"כ ולא מדברי ר' יהושע כדאמר רשב"ל משום בר קפרא והיינו דמדר' יהושע לא מצי למילף דהתם גרמא בעלמא הוא אבל בידים אסור ושפיר פירש"י דרק למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אזלא השקלא וטריא דהש"ס אבל אם תרומה תלויה לר' יהושע מותר לטמאה בידים משום דבלא"ה לאיבוד אזלא אם כן הוא הדין תרומה טמאה מדרבנן מותר לטמאה בידים דסוף סוף לאיבוד אזלא ומה לי אם הולכת לאיבוד מחמת ספק תורה או מחמת טומאה ודאי דרבנן דכיון דאינה ראויה אלא להדלקה יכול לשרפה עם טמאה וז"ב. ולכך ר' יוסי דאמר לקמן (דף כ' ע"ב) דגם תלויה עם טמאה אסור לשרוף לא מצי לאוקמי מתניתין בולד הטומאה דרבנן דלדידיה כולי עלמא מודי דאסור לשרפה עם הטמאה ולכך מוקי לה בולד הטומאה דאורייתא ושפיר קאמר אינה היא המדה ודו"ק היטב.
(יב) ולפ"ז אין צריך לומר כמ"ש התוס' ד"ה ולד הטומאה דרבנן דלפירש"י אינה היא המידה דרבי יוסי דלא מדמינן איסור דרבנן לטומאה דרבנן ע"ש אלא היינו טעמא דרבי יוסי דא"א לאוקמי מתניתין בולד הטומאה דרבנן דבהא כ"ע מודי דאסור לטמאה מדאורייתא אלא ע"כ מיירי בולד הטומאה דאורייתא וא"כ אין ללמוד מזה דשורפין תרומה טהורה בשעה ששית דמדאורייתא מותרת עם תרומה טמאה מדאורייתא וזה ברור לעיל ולפ"ז י"ל דרש"י ז"ל אזיל לפי הס"ד דמדר' יהושע לא ילפינן דרק גרמא בעלמא מתיר ר' יהושע בתלויה ולא בידים וה"ה לתרומה טמאה מדרבנן ולכך פירש דרק אי אין אוכל מטמא אוכל אבל הירושלמי אזיל אליבא דמסקנא דגם בידים מתיר ר' יהושע לטמא בתלויה וטמאה כמ"ש רש"י דף ט"ו ע"ב ד"ה הכי קאמר ושפיר פירש דברי רבי עקיבא בטבול יום דבית הפרס דרבנן ודו"ק היטב:
(יג) והנה בירושלמי (פ"א ה"ח) נמי איתא מחלוקת בשש אבל בששה עשר דברי הכל שורפין. והמפרשים עמדו בזה למה נקט בט"ז דבט"ז לא מצי למימר דביו"ט אין שורפין אבל הוי מצי למימר בשעה שביעית כמו בש"ס לדידן ע"ש. ולכאורה למ"ש מהר"ל בן חביב דבערב פסח מותר מדאורייתא חצי שיעור עד הלילה רק מדרבנן אסור דמחלב לא ילפינן דשאני חלב דלא היה לו שעת הכושר (ועיין פמ"ג דהיינו לאחר פסח יהי' מותר ואם יטמאנה יאסר ח"ש מה"ת) ורק בפסח אסור ח"ש מדאורייתא מקרא דלא יאכל כמ"ש הרמב"ם ע"ש ברמב"ם ובכסף משנה. וא"כ י"ל דאף בשעה ז' עדיין מותר מדאורייתא לאכילה פחות פחות מכשיעור ורק מדרבנן אסור ולכך אין שורפין אותה עם הטמאה אבל בט"ז דאז אסור לאכול פחות מכשיעור מן התורה שפיר שורפין ואמנם זה לר"ש אבל לרבי יהודה דאחר הפסח אסור מה"ת ל"ש זה וי"ל דהירושלמי ס"ל כר"ש ואין להאריך:
כבר כתבתי בפרק א' (אות י') ליישב קושית התוס' דלוקמי ב"ז דאסור מה"ת ע"ש דב"ז עומד לשרוף וכשרוף דמי ואין מקבל טומאה כלל ואמנם לפמ"ש דב"ז עדיין מותר לאכלו פחות מכשיעור מן התורה א"כ אינו עומד לישרף מה"ת ומקבל טומאה ולכך י"ל דהירושלמי נקט אבל בט"ז דאז אסור ח"ש ועומד לישרף ואינו מקבל טומאה ולכך שורפין ודו"ק: