בינת אדם/איסור והיתר/פג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בינת אדם איסור והיתר פג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

[סד] שאלה זה ערך ח' או י' שנים שנפרץ בקהלתינו מאיזה יחידים מעמי הארץ שקינים חיות ועופות טמאים חיים ומתים להשתכר בהם ולא נתודע הדבר לנו כי אף שראינו שאיזה מאנשים הריקים נושא בידו תו' טמאה חשבנו שנושא זאת לאיזה שר בשליחות וכעת נתוודע הדבר על ידי אורחים שבאו אלינו לקבול על המ"ץ שלהם שהחרים ע"ז וחשבו שעושה להם עול והשבתי להם ינוחו ברכות על ראשו ושאלו אותי ולמה נעשה כזאת בעיר ואם בישראל פה ווילנא וכן שאלו אותי עוד אנשים אפרתים מקהלות אחרות ועי"ז יש חלול השם גדול ושמתי אל לבי לברר אם יש למצוא איזה היתר כי אמרו האנשים שכל פרנסתם מזה וחזרתי על כל הצדדים וראיתי שהוא איסור תורה וכ"ש אחר החקירה שהם רק ט' או י' הסוחרים בזה אך כבר הושרשו באיסור עד שקשה להם לפרוש אם לא ב"י" חזקה ואולי תעלה ביד גאוני זמננו למחות במקומם שלא להביא לכאן ויתפרסם האיסור ואז ממילא גם בקהלתנו יוסר האשמה:

הנה מסוגיא דפסחים דף כ"ג דפריך והרי שרצים כו' ש"ה דכתיב יהיה משמע להדיא שהוא איסור מ"הת וכ"כ שם תוס' בהדיא ובתוס' פ' מרובה ד"ה לא יגדל וכ"מ בסוכה ל"ט תוס' ד"ה וליתב וכ"מ בר"ש פ"ז דשביעית וכמש"כ הט"ז בסי' קי"ד ואף שהט"ז כתב דיש לתרץ דאינו אלא מדרבנן כבר השיגו על זה הכלל שכ' הט"ז מתוס' בב"מ דף ע' ד"ה תשיך ועוד כיון דתוס' כתב להדיא בפסחים ובב"ק שהוא מה"ת למה נדחוק עצמנו להוציא הדברים מפשטן וכבר כתב התה"ד כמה פעמים דאם דבר א' מפורש באיזה פוסק ובשאר פוסקים כתבו סתם אנו אומרים דגם כונתם כפוסק שכותב מפורש ומכ"ש בתוס' גופא כיון שכתבו ב' פעמים להדיא שהוא מ"הת ואף שהתה"ד כתב בשם גליון התוס' דאינו אלא אסמכתא כבר כתב המל"מ בפ"ח מהל' מ"א שהוא דעת יחידי אלא דלכ"ע הוא מ"הת וכ"כ הרא"ש להדיא בס"פ מרובה וכ"כ בנ"י שם בשם רא"ש ורא"ה וכ"כ ר' ירוחם נתיב ט"ז אות כ"ו בהדיא וכופל הדברים שהוא מה"ת וכ"מ מרמב"ם כמש"כ הפ"ח ומל"מ משמו הגם דלפי מה שכתב הט"ז פרושו בתוס' י"ל ג"כ ברמב"ם כן אך נודע כי אין דרך הרמב"ם בכך ומכ"ש דהוכחת הט"ז אינו מוכח לגמרי:

ולפ"ז י"ל דהרשב"א אעפ"י שכתב גזרה שמא יבא לאכלו אין כוונתו שהוא מדרבנן דא"כ קשה הא אמרינן בפסחים דף י"א דבחדש כיון דבדילי מיניה ל"ג וכן גבי הקדש שם דף ו' ובדף ב' ע"א בתוס' שם דלא הקשו רק מאיסורי הנאה אבל מאיסורי אכילה לא הקשו ואם כן מ"ש שרצים דגזרו וא"ל דלעשות מו"מ כיון שהוא בתמידות גזרו אע"ג דבדילי ז"א שהרי בחדש שם היה ג"כ מלאים קמח וקלי דהיינו מו"מ ועוד דא"כ יהיה אסור למכור חדש ומעשה בכ"י שמוכרים חדש ומעולם לא שמענו פוצה פה אלא צ"ל כונת רשב"א דכיון דפסוק א' מתיר מדכתב לכם ויהיה אתי לאסור וראו בחכמתם שמסר התורה לחכמים ולכן גזרו על דבר שעומד לאכילה אבל למשוח עורות וכיוצא בו מותר מה"ת וע"ז לא גזרו חכמים דוק ברשב"א שהביא הב"י דמשמע להדיא הכי וכיוצא בו כתב בתשו' ח"י:

וראיה גדולה שהרי ר' ירוחם כפל הדברים שהוא אסור מה"ת ואפ"ה כתב וז"ל אין עושין סחורה כו' ועוד פשוט דאסור מה"ת ומותר לעשות סחורה בבהמה טמאה שאינו מאכל נכרים כו' שלא גזרו אלא על הראוי לאכילה כי' אבל נפלו בירושה כו' ואין אסור מ"הת אלא למכרם כו' עכ"ל וע"כ כונתו שדרשו חכמים כן וכן כמה פעמים כתבו הפוסקים אסרו על דבר שהוא מה"ת כידוע ובש"ך סימן ק"י ס"ק כ"ב בפירש לפנינו שהוא מה"ת ואעפ"כ כתב לשון אסרו וכ"מ בכלבו ד' צ"ח כתב דברי רמב"ם כהוויתן ומסיים ומותר לעשות סחורה בדבר שאינו מאכל הנכרים שלא גזרו אלא על הראוי לאכילה עכ"ל ובאמת לפי מה שמשמע מרמב"ם דדבר הראוי לאכילה אפילו למשוח עורות אסור י"ל דזה אינו אלא מדרבנן דמה"ת דוקא במוכר לאכילה אסור וכן הוא כונת רשב"א. עכ"פ דעת התוס' ורא"ש ור"י ורא"ה ונ"י ורמב"ם שהוא מה"ת וכ"כ האחרונים הב"ח והסמ"ע בח"מ סי' ת"ט ולבוש ומהרש"א בחידושיו ומהרש"ל בחי' וביש"ש ב"ק ובתשו' מ"ב בהגהה סימן כ"ה והפ"ח והמל"מ ותשו' ח"י סימן קמ"ב וכיון שכל הראשונים והאחרונים הסכימו שהוא איסור מה"ת מי הוא אשר יכול לסתור דבריהם:

והנה לכאורה יש ראיה דאינו מה"ת דהתם דף כ"א פריך בשלמא לר"מ מדאיצטריך קרא למשרי נבלה בהנאה ש"מ כ"א גם בהנאה וקשה מנ"ל דילמא לעולם דגם שאר איסורים מותרים בהנאה וקרא דנבלה אצטריך להתיר מכירה ונתינה דהוי גם כן כסחורה כדאיתא בב"י ושאר איסורים אסורים בסחורה אע"כ דסחורה אינו אלא מדרבנן ויש לדחות דממ"נ אם לא ידע מדרשה דשרצים מה"ת נאסור סחורה ואם ידע וא"כ כיון דהפסוק מסתמא מיירי בנזדמנה לו נבלה וזה לא מקרי סחורה כלל כמו בשרצים דמתירין מלכם בנזדמנו:

ומעתה כיון שכתבנו דדעת כל ראשונים ואחרונים דהוא איסור תורה צריכין אנו לסלק הוכחה שהוכיח בתשוב' באר יעקב (חברו חכם א' מחכמי זמננו) מסוגיא דפסחים דאמר שם כתנאי דתניא וחלב נבלה כו' מאי לאו דרי"הג סבר לא תאכל איסור הנאה נמי משמע כו' מנ"ל דלמא צריך ריבוי דלכל מלאכה להתיר סחורה וקו' זו אינני מכיר שהמקשן מדייק מדר"י מדאמר למלאכת גבוה יהיה מותר ולמלאכת הדיוט אסור וכמו דלגבוה ר"ל הנאה ולא סחורה ה"נ למלאכת הדיוט נמי ר"ל הנאה ועוד שהרי קאמר מאי לאו ר"ל דכך מסתבר אך מה שהוכיח הבאר יעקב מהמסקנא דמסיק דכ"ע לא חאכלו איסור הנאה נמי משמע אלא דסבירא ליה לר' עקיבא כשהותרה כו' ואם כן ע"כ קרא אתי לטהרה ק' מנ"ל לר"ע הא דילמא לעולם לגבוה טמא וקרא צריך להתיר סחורה אפילו לקנות ולמכור אע"כ דסחורה אינו אלא מדרבנן ולכאורה היא הוכחה. אך נראה לי דיש לדחות בפשיטה דיש לומר דבאמת בנבלה אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב גם כן בתשו' ח"י וכמו שנכתוב בסמוך דליכא למילף משרצים אבל בשרצים שפיר יש לומר דמן התורה אסור:

ועוד נ"ל דלק"מ ונקדים לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' מ"א כ"ד שאסור באכילה אף על פי שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה וצ"ע דזה לא נמצא בש"ס שהרי שם בפסחים דאמרינן כתנאי דלריה"ג אצטריך לכל חלב להתיר הנאה ולר"ע לטהרה אבל להיתר סחורה לא מצינו תנאי ועוד צ"ע שהרי בפ"א מהל' אה"ט הל' ה' כתב וז"ל חלב בהמה טהורה שמתה טהור שנאמר וחלב כו' יעשה לכל מלאכה מי שאיסורו משים נבלה כו' אבל טמאה כו' אחד בשרה וא' חלבה לטומאה עכ"ל והנה כלל כאן ב' דינים א' שחלב טהורה טהור ובודאי לא שייך טהרה אלא לענין תרומה וקדשים והיינו כרבי עקיבא דברייתא (ומה דאיתא בגמרא בדברי ר' עקיבא שיכול להדיוט טהור ודאי דאין ר"ל טהרה ממש דמה טהרה שייך לחולין אלא ר"ל מותר) דין ב' דדוקא בטהורה טהור (והמרשים בעין משפט לא הרשים בדברי ר"ע מראה מקום ברמב"ם אפשר משום דלא כתב הרמב"ם טהור לגבוה ודבר פשוט דאין צריך להזכיר) ואם כן כיון דפסק כר' עקיבא דלכל מלאכה אצטריך לטהר מטומאת נבלות אם כן איך כתב הרמב"ם דילפינן מיניה היתר מכירה לחלב ועוד קשי' מדסתם דבריו משמע דמותר למכור חלב אפי' לאכילה ודלא כר"ת בפ' מרובה בתוס' ומנ"ל ונ"ל דהיה קשה לרמב"ם למה לא תניא במתני' דשביעית חלב בהדי אינך מוכח דחלב מותר לעולם דס"ל לתנא דמדכתיב לכל מלאכה משמע דהתורה התירה חלב לכל דבר שיעלה ע"ד לאסור כמו בשאר איסורין וכתב דלא לילף משאר איסורין אלא הכל מותר והיינו לסחורה ואפילו למכור לאכילה והיה קשה לרמב"ם לפ"ז קו' הבאר יעקב מנ"ל לר"ע למדרש לטהר מנבלות וצ"ל דלכל מלאכה משמע הכל מה שיעלה ע"ד לאיסור דהיינו בין לטהרות ובין לסחורה שלא יהיה בו שום דבר איסור רק לא תאכלוהו משמע להיתר אפילו בטהרות דאם לא כן למה חזר וכתב ואכל לא תאכלוהו שכבר הזהיר כמה פעמים ואפשר שמדייק כן הרמב"ם בדבריו דלענין היתר סחורה כתב רק רישא דקרא יעשה לכל מלאכה ובהל' אה"ט מסיים שנאמר יעשה כו' ואכול כו' אלא דאיסור סחורה נפק מיעשה לכל כי' והיתר לטהרה מסיפא מאכול כו' או דסבירא ליה לר"ע דלכל משמע שלא יהיה בו שום איסור ועכ"פ שקולין הם ויבואו שניהם ואם כן מסולק ממילא הוכחת הבאר יעקב ולעולם איסור סחורה בשאר איסורין הות מה"ת:

ואמנם צריכין אנו לחקור מכלן בעופות וחיות טמאות והנה הר"ש הביא בשם ירו' דילפינן מטמאים יהיו לכם והאי קרא כתיב בח' שרצים ונפי זה יש לומר מה לח' שרצים שכן מטמאין וכדאיתא בריש פרק השוחט ומעלה ואמנם יש לומר דרש"י בפסחים נשמר מזה שהרי קושית הגמרא מלא אכל דכתיב בשרץ הארץ ומשני א"ק יהיו וכדי שלא נטעה דכונת הגמרא מטמאים יהיו דכתיב בח"ש ומהתם ליכא למילף לכן כתב רש"י דכונת הגמרא משקץ יהיו דכתיב בשרץ המים וא"כ ילפינן מיניה לשרץ הארץ ולפי זה יש לומר דהוא הדין לעופית וחיות טמאות דמאי פרכת מה שרצים שכן איסורן במשהו ז"א שהרי גם בעופות איתא להדיא בחולין צ"ו ובסוף פ' ג"ה אכל צפור טהורה כו' טמאה כו' בכל שהוא מפני שהוא בריה ובודאי ה"ה לבהמה וחיות טמאין אם יקרה לפעמים שיהיה פחות מכזית כגון נפל או בריה בודאי חייב וכמש"כ תוס' שם ע"א ד"ה בריה דכיון דכתיב לא תאכל טמאה אחד גדול ואחד קטן משמע ועוד נראה לי שהרי בכולם כתיב טמא הוא וכן מצאתי בתשובת ח"י:

ואמנם נבלות וטריפות באמת צ"ע מנלן דיש לומר מה לטמאים שאין להם הכשר וכדאיתא בפרק המקשה:

ואמנם אפי' את"ל דאינו אסור אלא מדרבנן לא ידעתי מקום להתירו דאין לדמות להא דמכריז ר' ינאי בפ' זה בורר בשביעית דרבנן היינו כמש"כ תוספות משום חיי נפש אבל בלא"ה לא גרע מבני בישן בר"פ מקום שנהגו דא"ל ר"י אל תטוש כו' וגם א"ל לסמוך על סברת ראבי' שהביא הב"י דמתיר לגמרי דכבר דחו כל הפוסקים סברא זו וגם י"ל דגבה בחובו או שנפלו לו בירושה: וא"ל לסמוך על ראבי' אף על גב דכל הפוסקים חולקים עליו וכמש"כ הש"ך בסימן רמ"ב דבדרבנן סמכינן על יחיד במקום רבים ז"א דזה דוקא בהפסד מרובה ושעת הדחק והיינו לענין שקנה כבר אפשר שיש לומר סברא זו אם יברר שזה אינו אלא איסור דרבנן אבל לפי שהבאתי לעיל שדעת כל ראשונים ואחרונים שהוא איסור תורה א"כ אפי' בקנה לא סמכינן עליו וכמש"כ הש"ך שם וגדולה מזו כתב הש"ך בסימן תצ"ה ס"ק י"ז בשם ד"מ וז"ל וראבי' יחיד בדבר ובשם הב"ח כתב אין שומעין ליחיד להתיר איסור המפורסם בכל החיבורים כו' ע"ש ושם אינו אנא מדרבנן ומה הפסד מרובה יש כאן והלא אלפים מתפרנסים בדרך היתר וכי בשביל פרנסת איזה יחידים נתיר איסור ולמה לא התיר ר"י לבני בישן:

ואין לדייק להתיר מתוס' דסוכה שכתבו ואפשר דלוקח ע"מ למכור הוי סחורה וכ"כ הר"ש ואם כן היו סד"ר זה טעות שהרי בע"ז ס"ב ובר"ה כ"ב כ' תוס' להדיא דהוי סחורה וכן כתב בפסקי תוס' בר"ה ובסוכה אלא דתוספות כתבי זאת לפי שיש שני גרסאות בשביעית י"ג לא יהא לוקט וי"ג לוקח ולפי הגרסא לוקט משמע דאיסור של שביעית היא דוקא כשלוקט למכור אבל לקנות ולמכור לא אסר בשביעית דהתורה לא הקפידה בשביעית רק כשמלקט לסחורה ולזה כתבו תוס' ואפשר והוכיחו דע"כ גירסת לוקח הוא הנכון מנבלות דחשיב במתני' אף שאין ראיה כ"כ לשביעית ועל כל פנים מוכח דבנבלות לוקח ע"מ למכור הוי סחורה ואע"ג דתוס' בע"ז כ' לקנות הרבה נראה לי דאין חילוק וכדמוכח וגם הרמב"ם גרס בהדיא לוקח ועוד מה שנסתפקו הראשונים לא חשיב ספק כלל כמש"כ הפ"ח בכללי ס"ס והמנ"י במחודשים:

הנה הגידו לי הקונים הארנבת שאין כונת מכירתם העיקרית בשביל הבשר רק כדי להרויח העור והראיה שכל ארנבת שאין שערו ראוי למלאכה אין קונין איתו רק שהם מוכרים הארנבת אף בפחות ממה שנתנו בעדו כדי שיחזירו לו העור. ולפי זה אפשר יש להתיר כמש"כ תוס' בפסחים דלהשתכר בשימנו או בעורן מותר מן התירה ואסרו זה בחזירים משמע ודאי דבשאר טמאים מיתר להשתכר בעורן וכ"מ ברא"ש בפרק מרובה הגם שהרשב"א חולק על זה וסבירא ליה דדבר המיוחד למאכל אסור אפילו שלא לאכילה כמה שכתב הב"י בשמו וכן משמע ברמב"ם ובטור ובש"ע שכ' סתם ולא חלקו אם מוכר לאכילה או לא מ"מ כיון דלכ"ע דבר זה איני אלא מדרבנן יש לסמוך על תוס' ורא"ש כיין שלפי דברי האנשים הוא פרנסתם וכן כתב הפ"ח בס"ק ב' וז"ל ודברים טמאים שעומדין לאכילה אם מגדלין לעורות שלהם כגון שפנים וארנבים לעורותיהם כו' מותר ע"ש אך יש לומר דהפ"ח מיירי רק לגדלן ואח"ז משליך הבשר לאיבוד וכמש"כ הגהת מ"ב הביאו הט"ז בענין נחירת התישים בשביל העורות ולא הבנתי מש"כ הפ"ח ס"ק ח' ע"ז וז"ל וכ"ש בנ"ד שמסתחר בעורות ובבשר ואינו מרויח בעורות ולא היה לו עסק עמהן לולי הבשר הו"ל מתכוין בדבר האיסור ע"כ שהרי כתב המ"ב דשאני יניכא דהתם יפסיד אבל לצורך העורות אי לא שרית ליה לא יפסיד מן הקרן אלא שלא ירויח ומסיק דאפי' להרויח מותר לנחור אלא שם בהגה"ה כ' בנו שכיון דאיסור דאורייתא הוא יש להחמיר דיש לומר דמה שהתירו בגמרא היה משליך הבשר. הן אמת דדבר זה צ"ע גדול דגם שכתבתי לעיל דחיה טמאה ילפינן משרץ המים מ"מ נבלות וטרפות צ"ע מניין שהוא מ"הת שהרי א"א למילף משרצים או מטמאין דיש לומר מה לאלו שאין להם צד היתר אכילה משא"כ נבלה וטרפה שאינו אלא בטהורים דיש להם היתר אכילה אינו אלא מדרבנן ולפי זה י"ל דאין ראיה מנחירת התישים אפי' למאן דמתיר:

ואמנם יש לומר כיון שאי אפשר לו להשתכר בעור הארנבת אלא על ידי שקונה גם הבשר ומוכר הכל אפשר יש להתיר ונראה לי דגם ז"א דז"ל רמב"ם הצייד שנזדמני לו חיה או עוף ודגים טמאין וצדן או שנצודו לו טמאים וטהורים מותר למכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים כו' עכ"ל והנה דין אחד שכתב נזדמנו כו' הוא משנה מפורשת בשביעית אך מה שמוסיף או שנצודו לו זה אינו לא במשנה ולא בברייתא וידוע דרכו של רמב"ם שאין מעתיק רק לשון הגמרא ומלבד מה שנתחבטו בפרושו הב"י והב"ח דפשיטא דמרישא מוכח זה על כל פנים אין זה דרך הרמב"ם ונ"ל דכבר נתחבטו הראשונים בפירוש המשנה עיין תשובת רמ"א ופ"ח ועוד צ"ע דהרמב"ם בפירושו כתב והלכה כרבי יהודה ובחבורו פסק דלא כר"י ונ"ל דז"ל בפירושו מי שנתמנה לו הוא שיתכוין לצוד עוף טמא בכונה או בלא כינה שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקיניהן והלכתא כר"י עכ"ל הרי שמפרש נזדמנו שלא בכונה ומי שנתמנה ר"ל בכונה והנראה לפי פרושו פי' המשנה דת"ק לא התיר אלא בלא כוונה דהיינו שנזדמן לו שעבר לפניו החיה טמאה וצד אותה אבל לא כיון כלל להתעסק בצידה רק כיון שעבר לפניו החיה או שעבר' הוא מידי הלוכו שלא לשם צידה כלל רק הולך לפי תומו ולפי שראה החיה צד אותם מותר למכור אבל אם הלך לצוד טהורים במתכוין ואגב נתכוין ג"כ לצוד מה שיזדמן אף טמאה וצדן אסור כיון שנתכוין לכך ור"י מתיר גם בנתמנה דהיינו במכוין לצוד וע"ז כ' דהלכה כר"י וחזר מתני' לדין אחר דלוקח ומוכר כו' ר"ל בהולך לפי דרכו ומשמע ליה לרמב"ם דחכמים פליגי על ר"י רק בלוקח ומוכר אבל בדרך צידה מודים דמותר ופסק כחכמים דאל"כ ק' חכמים היינו ת"ק אע"כ דג' מחלוקת ת"ק אינו מתיר רק בלא מתכוין ור"י מתיר אפי' במתכיין וגם ליקח ולמכור וחכמים פליגי על ר"י בלוקח ומוכר אבל בדרך צידה מודים דמותר ולפ"ז הדין א' שכתב הרמב"ם הם דברי ת"ק והדין הב' הם דברי ר"י ופסק כוותיה וא"כ אף לדעת המתירין במתכוין לצוד טמאין וטהורין ביחד ש"ה דהוי דרך צידה שכבר עוסק בצידה וכיון שכונתו היה ג"כ עכ"פ על הטהורים ואגב צד הטמאין הוי כדיעבד משא"כ ליקח לכתחלה אסור וכמו שכתב הפ"ח לשיטתו:

ואם יהיה נעשה זה ע"י נכרי דהיינו שילוה לנכרי ד"מ ק' זהובים ויאמר לו הילך מעות אלו וקנה עופות טהורים וטמאים מה שתרצה ומכל עוף שתקנה ותמכור אתן לך כך וכך והריוח יהיה שלי די"ל בזה דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ואינו בשליחות ישראל דכה"ג לענין שבת מותר כדאיתא בא"ח סי' רמ"ה וצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.