ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומלבד זה נראה דאפשר לומר עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ב ה"ב מהלכות איסורי ביאה) וז"ל ישראל שבעל נכרית וכו' הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם וכו'. ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות. אבל הבא על הנכרית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים. גזרה שמא יבא להתחתן וכו' עכ"ל והה"מ ז"ל שם כתב דמקור דברי הרמב"ם אלו הוא מדאמרינן (בפרק הרואה נ"ח ע"א) רבי שילא נגדי' לההוא גברא דבעל ארמית עיי"ש. ולכאורה צ"ע ממש"כ הרמב"ם גופי' לקמן (שם הלכה ו') וז"ל לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר וכו' עכ"ל עיי"ש. וכתב הה"מ שם וז"ל בסנהדרין שם (פ"ב ע"א) לא פגעו בו קנאין מהו ודרשו בו המקרא שכתב רבינו. וכתב רבינו ולא הלקוהו ב"ד לפי שאם הלקוהו ב"ד נפטר מעונש אחר בקבלת מלקותו עכ"ל עיי"ש. ומבואר דכוונתו בזה דכיון דקיי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. א"כ הכא נמי אם הלקוהו ב"ד נפטר ידי כריתתו. ולזה כתב הרמב"ם ז"ל שאם לא הלקוהו ב"ד הרי הוא ענוש כרת. ואף דבגמרא שם לא אמרו אלא לא פגעו בו קנאים בלבד. ולא נזכרה שם מלקות כלל. אפשר דהתם כיון דחלוקין עליו חבריו עלי' דרחב"ג בפלוגתא לא קא מיירי. ובלא"ה כיון דאכתי לא הוה קים ליה דאית בה כרת ממילא גם מלקות ליכא. אבל הרמב"ם כיון דקיי"ל כרחב"ג. הוסיף לכתוב גם לא הלקוהו ב"ד. משום דלדידן כל שהלקוהו נפטר ידי כריתתו. וס"ל להרמב"ם ז"ל דאע"ג דהכא ליכא לאו מ"מ המלקות פוטרתו מכרת. וכדכתיבנא לעיל (סי' ט"ז) עיי"ש. וא"כ מתבאר מזה דהמלקות בזה היא מדאורייתא כיון דקיימא במקום כרת ונפטר בה מידי כריתתו. וא"כ יש לתמוה במה שכתב הרמב"ם ז"ל לעיל שם דאין המלקות אלא מכת מרדות מדברי סופרים משום גזרה שמא יבא להתחתן. וקצת היה נראה לומר דהתם מיירי כשבא עליה בצנעא. וס"ל דכמו שאין קנאים פוגעין בו אלא כשבא עלי' בפרהסיא. כדאמרינן בפ"ב דע"ז (ל"ו ע"ב) עיי"ש. הכי נמי כרת לא מיחייב עלה אלא בפרהסיא כשלא פגעו בו קנאים. והר"ן ז"ל (בחי' פרק הנשרפין פ"ב ע"א) נסתפק בזה לענין כרת עיי"ש בדבריו. ובאה"ע (סי' ט"ז) נחלקו בזה האחרונים ז"ל דלהדרישה והב"ח איכא כרת אפי' בצינעא. ולהחלקת מחוקק דוקא בפרהסיא עיי"ש בב"ש (ס"ק ד'). וא"כ אפשר לכאורה לומר דלהרמב"ם ליכא כרת בצינעא. וא"כ לא שייכא נמי מלקות אלא מדרבנן משום גזירה דחיתון. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין נ"ב) דבהדיא כתב דחייב כרת אפילו בצינעא עיי"ש. וכן מבואר בהדיא בפיה"מ להרמב"ם ז"ל (סו"פ הנשרפין) עיי"ש. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים למה לו למכת מרדות דדבריהם ומשום גזירת חיתון. ותיפוק ליה דלוקה מדאורייתא משום כרת. כמש"כ הרמב"ם גופי' דמלקות פוטרתו מכרת זו:

איברא דלכאורה איכא לאקשויי הכי בסוגיא דגמרא גופא שם (בפרק הנשרפין. ובפ"ב דע"ז שם). דאמרינן התם ב"ד של חשמונאי גזרו הבא על הארמית חייב משום נשג"ז עיי"ש. ותיפוק ליה דמשום בא על ארמית חייב מלקות מדאורייתא משום כרת. ואף דבלא"ה קשה לכאורה דכיון דכרת איכא אפי' בצינעא. א"כ למה הוצרכו ב"ד של חשמונאי למיגזר בצינעא תיפוק ליה דבלא"ה הו"ל איסור כרת. אלא דלזה כבר תירץ הר"ן ז"ל בסנהדרין שם דנהי דודאי אסור ועונש כרת. מ"מ משום עונש בדיני שמים לא פרשי כ"כ כמו משום עונש מלקות בדיני אדם. ולהכי הוצרכו לגזור עליו שילקה מכת מרדות מדבריהם. עיי"ש בדבריו. אבל אכתי הא ודאי קשה דתיפוק ליה דבלא"ה יש עליו מלקות במקום כרת. ומיהו לזה אפשר לומר דודאי לרחב"ג לא הוצרכו ב"ד של חשמונאי לגזור עליו שילקה אלא משום נש"ז בלבד. ולא קאמר שגזרו לחייבו משום נשג"ז אלא לרבנן דרחב"ג דס"ל דאין מלקות פוטרתו ידי כריתתו. וא"כ משום כרת לא לקי. אבל להרמב"ם ז"ל ודאי קשה. ומיהו אפשר לומר דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דתייבי כריתות שלקו לא מיפטרי ידי כריתתן אלא עם התשובה. וכמשכ"ל (סי' ט"ו). וא"כ איכא למימר שגזרו מדבריהם להלקותו מלקות בפ"ע גם זולת הכרת. כמו כשבא עליה בדרך אישות דלקי משום לא תתחתן בם. ונפק"מ כגון היכא דלא עשה תשובה. כמו בעובדא דרבי שילא (בפרק הרואה שם). דלקי אע"ג דמשום כרת לא הוה לקי. וגם אפשר לומר בפשיטות דמשום גזירה שמא יבא להתחתן חייבוהו מלקות בפ"ע מלבד מה שלוקה מצד הכרת. וכמו כשבא עליה דרך אישות. דאז ודאי לוקה מדאורייתא מצד לאו דלא תתחתן בם מלבד מה שלוקה מצד הכרת. וכמו שנתבאר לעיל (סי' ט"ז). והכא נמי משום גזירה דחיתון עשאוהו כאילו כבר נתחתן ובר מלקות הוא מצד הלאו בפ"ע מלבד הכרת. וכן מבואר בהדיא בחנוך (מצוה תכ"ז) שכתב וז"ל הבועל ארמית בפרהסיא וכו' קנאים פוגעים בו וכו'. ומ"מ אין הקנאים רשאין לפגוע בו אלא בשעת מעשה הזימה וכו'. אבל אם פירש לא היו הורגין אותו. אבל היו מביאין אותו לב"ד ומלקין אותו מכיון שעשה המעשה בפרהסיא. לא פגעו בו הקנאים ולא הלקוהו ב"ד. ידענו מדברי הקבלה שהוא בכרת וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו אלו שאינו לוקה אלא כשעשה המעשה בפרהסיא דוקא. ודבריו תמוהים לכאורה טובא שהרי לעיל מיניה שם בסמוך כתב בהדיא איפכא. וז"ל אבל הבא על הארמית דרך מקרה. כאדם שבא על זוגתו שלא בפרהסיא. אין בזה אלא איסור דדבריהם. והוא איסור נשג"ז המוזכר בע"ז וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דאפי' שלא בפרהסיא אמרו שחייב משום נשג"ז. ובאמת שכן מבואר בהדיא בסוגיא דפ"ב דע"ז שם עיי"ש. וכן כתב שם עוד בסוף המצוה שם. ואם לא ייחדה לו אלא שבא עליה פעם אחת דרך זנות. מכין אותו מכת מרדות מדרבנן עכ"ל עיי"ש. וא"כ דבריו סותרים זא"ז באותו ענין עצמו. אבל לפמש"כ דבריו מבוארים. לפי המתבאר מדבריו שנטה בזה מדעת הרמב"ם ז"ל. וס"ל דליכא כרת אלא כשעשה בפרהסיא דוקא. אבל בצינעא ליכא אלא איסורא דרבנן בעלמא. וכפשטא דסוגיא דפ"ב דע"ז שם. וכמש"כ בהדיא לעיל מיניה דשלא בפרהסיא אין בו אלא איסור דדבריהם שגזרו משום נשג"ז. וא"כ דבריו פשוטים וברורים. דודאי יש בה מלקות מדבריהם משום גזירת חיתון. אלא דכשעשה מעשה הזימה בפרהסיא. דבר כרת הוא. אז לוקה נמי מדינא מצד הכרת. לפטרו ידי כריתתו. מלבד המלקות שמצד גזירת לאו דלא תתחתן בם דלא הויא אלא מכת מרדות מדבריהם. ועכ"פ מתבאר מזה דבבועל ארמית איכא נמי מלקות דאורייתא מצד הכרת שבה מדברי קבלה. לפי מאי דקיי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. אלא דלדעת הסוברין דליכא כרת אלא בפרהסיא. ממילא גם מלקות לא שייכא בה אלא בפרהסיא. אבל להסוברין דאפי' בצינעה חייב כרת גם בצינעה בר מלקות הוא מדאורייתא. מצד הכרת. דכרת זו ודאי כרת גמור מדאורייתא הוא. דכרת מדבריהם לא משכחת לה. כמבואר בפרק הניזקין (נ"ה ע"ב) עיי"ש. וכן פשוט ומבואר בכל הראשונים ז"ל. כמו בפסיקתא זוטרתא (פ' קדושים). ובפיה"מ להרמב"ם (סו"פ הנשרפין). ובסה"מ שלו (לאוין נ"ב) ובחבורו הגדול (פי"ב מהלכות א"ב ה"ז). ובסמ"ג (לאוין קי"ב) עיי"ש. וכן מתבאר מדברי השאילתות (ר"פ פנחס) והבה"ג (ריש הלכות עריות) עיי"ש ובשאר ראשונים. ודברי הסמ"ק (סי' ר"צ) והארחות חיים (ח"ב סי' ח' דין ח') צ"ע אצלי עיי"ש היטב:

ומעתה עפ"ז נראה דאפי' את"ל כדעת הרמ"ה ז"ל וסייעתו דס"ל דפגיעת קנאים בבועל ארמית אינה אלא רשות. מ"מ שפיר מנאה רבינו הגאון ז"ל בחשבון המצות. משום דלשיטתו אזיל שמנה גם כל חייבי כריתות בחשבון הלאוין משום המצוה שבהן על הב"ד. וכמו שביארנו לעיל דהיינו משום דבכל חייבי כריתות המצוה מוטלת על הב"ד להלקותן ולפטרן ידי כריתתן. וא"כ בא על ארמית נמי כיון שהוא בכרת. ובמלקות הוא נפטר ידי כריתתו. וא"כ המצוה על הב"ד להלקותו כדי לפטרו מן הכרת כמו בשאר חייבי כריתות. וממילא מבואר דעכ"פ מצד זה נמנה בחשבון המצות כשאר חייבי כריתות. אלא משום דעכ"פ הרשות ניתנה לקנאים לפגוע בו ולהרגו בשעת מעשה. לכן מנאה עם גונב את הקסוה בין חייבי מיתה בדיני אדם. כדי להשלים בהם שני עונשין אחרים ממחייבי מיתה בידי אדם שהשמיט מאותן שמנה הבה"ג. וכמו שיתבאר לפנינו בפנים (עונש ס"ז) עיי"ש:

אלא שיש לפקפק בזה לכאורה דמאחר דאין לנו עונש כרת בבועל ארמית אלא מדכתיב בדברי קבלה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. א"כ לא שמענו אלא שמסור דינו לשמים. אבל שום מצוה לב"ד לא רמיזא בקרא. ולא דמי לשאר חייבי כריתות. משום דהתם כיון דכתיב הכרת בתורה בלשון ציווי. משמע שהמצוה מסורה לב"ד להכריתם. וכיון דזה אי אפשר לב"ד. ע"כ אין הכוונה אלא למלקות דקיימא במקום כרת. וא"כ הרי מצות הב"ד בהן מבוארת בקרא. ואפי' נימא דאין לשון ציווי במשמעות הכתוב. מ"מ כיון שעכ"פ הודיענו הכתוב בכל אחד מהן שמשפטו להכרת. ממילא המצוה מוטלת על הב"ד לעשות בו המשפט שבידם לעשות לו. וכיון דגלי קרא דמלקות במקום כרת קאי. ובמלקות יוצא ידי חובתו. מתבאר מאיליו שחובת הב"ד היא להלקותו ולפטרו ידי כריתתו. שלכך הודיענו הכתוב דזהו דינו. וכמו שביארנו לעיל (סימן י"ז) עיי"ש. משא"כ כאן מדכתיב יכרת ה'. משמע שאין דינו מסור אלא לשמים. ואין כאן מצוה לב"ד. ואפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל כל כיו"ב אינו נמנה בחשבון המצות. וכמו שיתבאר לפנינו בפנים (עונש נ"ו נ"ז) עיי"ש. איברא דלפ"ז יקשה ג"כ על הרמב"ם והחנוך שהבאתי לעיל דס"ל דגם בועל ארמית בכלל מה שאמרו חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. וכ"כ בטור (אה"ע סי' ט"ז) עיי"ש. ואמאי הא כיון דמשמע מקרא שאין דינו מסור אלא לשמים אית לן למימר שאינו נפטר בדיני אדם במלקות:

ואמנם יש מקום אתי לדון בזה דעיקר כרת דבועל ארמית מדברי תורה שמענו. ונאמר בלשון ציווי כשאר חייבי כריתות שבתורה. דלכאורה צ"ע במאי דאמרינן (בפרק הנשרפין) בעא מיני' רב כהנא מרב לא פגעו בו קנאים מהו. אנשייה רב לגמריה. אקריוה לרב כהנא בחלמי' בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר. אתא א"ל הכי אקריון אדכרי' רב לגמרי' בגדה יהודה זו עבודה זרה וכו'. ותועבה נעשתה בישראל. זה משכב זכור וכו'. חלל יהודה קדש ה' זו זנות וכו'. ובעל בת אל נכר זה הבא על הארמית. וכתיב בתרי' יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב וכו' עיי"ש. ולכאורה למה ליה קרא דדברי קבלה. ואמאי לא מייתי מקרא דאורייתא לפי מאי דאמרינן (בפ"ב דעירובין י"ט ע"א) דישראל הבא על ארמית משכה ערלתו עיי"ש. וא"כ הבא על ארמית יש בו משום מושך ערלתו. והירי מושך ערלתו איתרבי לכרת מדכתיב את בריתי הפר לרבות המשוך. כדדרשינן ביבמות (פרק הערל ע"ב ע"א) עיי"ש. ודרשא גמורה היא לדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו. כמו שיתבאר לפנינו (עונש א') עיי"ש. וא"כ בא על ארמית בר כרת הוא מדאורייתא כמושך ערלתו. ועוד דרב גופי' נראה דהכי ס"ל לחד לישנא (בפרק נגמר הדין מ"ד ע"ב) דאמר התם כתיב זמרי וכתיב עכן וכו'. עכן שמו ולמה נקרא שמו זמרי שעשה מעשה זמרי עיי"ש בפירש"י וברמ"ה שנדחקו טובא בזה עיי"ש. אבל נראה ע"פ מאי דאמרינן התם לעיל (מ"ד ע"א) עכן מושך בערלתו היה. כתיב הכא וגם עברו ברית. וכתיב התם את בריתי הפר עיי"ש. וא"כ היינו מעשה זמרי שבא על ארמית. דהו"ל מושך ערלתו. וכמדומה לי שכבר ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב כן. וזה נכון. וא"כ רב גופיה ס"ל דבא על ארמית מדאורייתא בר כרת הוא. ולמה לו לקרא דדברי קבלה. מיהו לזה אפשר לומר דאין הכי נמי שהיה משיב לו לרב כהנא הכי. אלא משום דהוה פסיקא ליה לרב וגמרא גמירא ליה שענשו חמור עוד יותר משאר חייבי כריתות. אלא דאנשייה רב לגמרי' מהו עונש זה. ומהיכא נפק"ל. עד דאקריוה לרב כהנא בחלמי' ההוא קרא דדברי קבלה. ובזה אדכרי' רב לגמרי' ודריש מדכתיב ביה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות. אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים וכו' עיי"ש. וכמש"כ בסמ"ג (לאוין קי"ב) דכרת זה חמור הרבה יותר מהכרת שבתורה עיי"ש. וא"כ עיקר עונש כרת דבועל ארמית נאמר בתורה. ובלשון ציווי כשאר חייבי כריתות המנויים במנין העונשין. דכתיב ביה ונכרתה הנפש ההיא מעמי'. ושפיר הו"ל מצוה המסורה לב"ד כשאר העונשין. לא משום הכרת האמור בדברי קבלה. דודאי כריתת ער ועונה ומגיש מנחה דהתם אינו מסור אלא לשמים. אבל כרת דגופי' האמור בתורה מסור לב"ד כשאר חייבי כריתות. ומשום זה שפיר נמנה בחשבון הלאוין:

איברא דאין זה מספיק. דגם לפ"ז אכתי כיון דאין כרת זה אלא משום מושך ערלתו. הרי כבר מנה רבינו הגאון בחשבון העונשין כרת דמושך ערלתו. כמבואר לקמן (עונש א') עיי"ש. וגם נראה דאע"ג דבועל ארמית משכה ערלתו. מ"מ אין זה ברור כ"כ לומר שיהא בכלל עונש כרת דמושך ערלתו משום זה. דהרי אינו עושה מעשה זו בידים. ולא זו היא כוונתו. אלא דממילא נעשה. ואין להאריך בזה. ובלא"ה בעיקר מאי דאמרינן (בפ"ב דעירובין שם) בר מישראל שבא על ארמית דמשכה ערלתו דלא מבשקר ליה עיי"ש. ראיתי בארחות חיים (הלכות מילה סי' ז') ובכלבו (סי' ע"ג) שכתב וז"ל ישראל בעלי ברית ניצולין מדינה של גהינם בזכות אברהם מלבד הבא על הגויה והמושך ערלתו. לפיכך אנו פורעין המילה שלא יוכל האדם למשוך אותה וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דגירסא אחרת היתה לפניהם בעירובין שם. דלגירסתם גרסינן התם בר מישראל שבא על ארמית ודמשכה ערלתו וכו'. וא"כ שני דברים חלוקים בפ"ע הם. ותרתי קאמר בועל ארמית ומשוך ערלתו. וקרוב לגירסא זו איתא גם בערוך (ערך בשקר) עיי"ש. ולפ"ז אין שום ראיה משם דבועל ארמית משכה ערלתו. וא"כ ממילא מבואר דכרת דבועל ארמית לא רמיזא באורייתא. אלא בקרא דדברי קבלה בלבד. וכן כתבו בפשיטות כל הראשונים ז"ל. מיהו עיקר דברי הארחות חיים והכלבו שם תמוהים אצלי טובא במה שכתבו דע"י הפריעה לא יוכל למשוך ערלתו. וזהו טעם הפריעה. דהרי מבואר בפרק הערל דמשוך אינו צריך שיחזור וימול אלא מדבריהם בעלמא. אבל מדאורייתא הרי הוא לכל דבר כמהול. ואילו במל ולא פרע תנן במתניתין (סו"פ ר"א דמילה) דהו"ל כאילו לא מל. וא"כ הו"ל ערל גמור לכל דבר וחייב כרת. ובהדיא תניא הכי בברייתא בירושלמי שם עלה דהך מתניתין עיי"ש. וכן מתבאר בתלמודא דידן (שבת קל"ג ע"ב) עיי"ש. והשתא אם איתא דעיקר הפריעה אינה אלא כדי למנוע שלא יוכל למשוך ערלתו. היכי יתכן לומר דמל ולא פרע גרע טפי ממי שכבר נמשכה ערלתו. וגם תמוה דהרי בסוגיא דפרק הערל ע"כ מיירי בשמל ופרע כבר. דאל"כ פשיטא שאין דינו כמהול וכמש"כ. ואפי' הכי מבואר שם שיכול למשוך הערלה. הרי להדיא דגם אחר הפריעה אפשר למשוך הערלה. ואפשר לומר קצת דס"ל דכל שלא פרע מעיקרא. בקל יכול למשוך ערלתו לגמרי. והו"ל כאילו לא מל כלל. אבל כשפרע נהי שאפשר ע"פ תחבולות ובטורח רב לחזור ולמשוך הערלה. מ"מ בזה כבר נגמרה מעשה המילה בכך לגמרי. כיון דיותר מזה אי אפשר לעשות. והילכך אפי' כשחזר אח"כ ומשך ערלתו שוב אינו חוזר להיות דינו כערל אחר שכבר נמול כהלכתו. ואין להאריך בזה יותר. ועכ"פ מבואר דלפי גירסתם אין שום יסוד נוסד לומר דבועל ארמית הו"ל בכלל כרת דמושך ערלתו. וא"כ אין לנו בו כרת אלא מדברי קבלה. וא"כ הקושיא במקומה עומדת דמהך קרא איכא למשמע דאין דינו מסור אלא לשמים ולא לב"ד. וא"כ ודאי ראוי לומר שאין זו מצוה נמנית בחשבון המצות גם לשיטת הגאונים ז"ל כמו שנתבאר:

אמנם נראה ע"פ מה שהביא בחמרא וחיי (בסוגיא דפרק הנשרפין שם) בשם הרב המאירי ז"ל על מאי דיליף רב התם כרת לבועל ארמית מדכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו'. וכתב שם וז"ל לאיש אשר יעשנה אע"פ שיש באותו מקרא רמז לשאר עבירות שעונשן מסור לב"ד. מ"מ אשר יעשנה אינו מוסב אלא לסמוך לה עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל לכאורה אינם מובנים כלל וסתומים כדברי ספר החתום. דמאי הוקשה לו. ומה בכך אם הכתוב הזה כולל ג"כ עבירות דעבודה זרה ומשכב זכור שעונשן מסור לב"ד בעדים ובהתראה. לחייבם מיתת ב"ד. הרי מ"מ כשעברו במזיד בלא התראה הם בכרת בדיני שמים. כבועל ארמית. וגם שפיר קא יליף רב מהך קרא לבועל ארמית שאם לא פגעו בו קנאים הרי הוא בכרת. דמאחר דעכ"פ מפורש בהך קרא דבועל ארמית הוא בכרת. א"כ ודאי כשלא פגעו קנאים בשעת מעשה הרי הוא ענוש מיהת בכרת. אבל לאחר העיון נראה דס"ל להרב המאירי ז"ל דמאי דקא בעא ר"כ מרב לא פגעו בו קנאים מהו. לא מיבעיא ליה אם יש איזה עונש בדבר. אלא הא ודאי פשיטא ליה דכיון דקנאים פוגעין בו ובר קטלא הוא מיהת בשעת מעשה. ע"כ אי אפשר שאם לא הרגוהו בשעת מעשה שיפטר בלא כלום אח"כ. ועכ"פ ודאי מיחייב מיהת מיתה בדיני שמים. אלא דקא מיבעיא ליה דנהי דעיקר דיני' לכתחילה שלא במיתת ב"ד. אלא ע"י קנאים וכל הקודם זכה בהריגתו. ואין רשות לב"ד לחייבו מיתה. מ"מ אחר שלא פגעו בו קנאים בשעת מעשה אפשר שנמסר דינו לב"ד לחייבו מיתה. כמו רודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר העריות. דאע"ג דבשעת מעשה נמסר דינו ביד כל אדם מ"מ אחר מעשה. אם יש עדים והתראה נמסר דינו לב"ד. והיינו דקאמר ר"כ לא פגעו בו קנאים מהו. וקפשיט לי' רב דגם אחר מעשה לא נמסר דינו לב"ד. אלא עיקר דינו אינו אלא בדיני שמים בכרת. וכן מתבאר בהדיא מדברי השאילתות (ריש פ' פנחס) שכתב וז"ל. ומאן דבעיל ארמית מאן דמסר נפשי' לאפרועי פורענותא למרי עלמא קטיל ליה בשעת מעשה וכו'. בעי מיני' רב כהנא מרב לא פגעו בו קנאין בשעת מעשה דיני' במאי וכו'. אדכרי' רב לגמרי' בגדה יהודה זו ע"ז וכו'. ותועבה נעשתה בישראל זה משכב זכור וכו'. כי חלל יהודה קדש ה' זו זונה כו'. ובעל בת אל נכר זו ארמית. וכתיב בתרי' יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו'. אלמא דיני' בידי שמים עכ"ל עיי"ש. מתבאר להדיא מדבריו דרב כהנא דקמיבעיא ליה הוה בעי למימר דדיני' בידי אדם בב"ד. אלא דרב קפשיט ליה שאין דינו אלא בידי שמים. וכן מתבאר ג"כ מדברי הבה"ג (ריש הלכות עריות) שכתב וז"ל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. בעא מיני' רב כהנא מרב לא פגעו בו קנאין בשעת מעשה דיני' במאי. ומסקינן דיני' בידי שמים עכ"ל עיי"ש. הרי דדבריו הם ממש כדברי השאילתות. ומבואר דר"כ הוה בעי למימר דדין מיתתו הוא בב"ד. וברור דזו היא ג"כ דעת הרב המאירי ז"ל:

ועפ"ז ממילא מבואר דהוקשה לו במאי דקפשיט ליה רב מדכתיב בהך קרא יכרת ה' לאיש אשר יעשנה שאין דינו אלא בידי שמים. ומאי ראי' היא. והא כיון דהך קרא כולל נמי עבירות דע"ז ומשכב זכור שעונשן מסור לב"ד. אלא שיש בהם ג"כ עונש כרת. א"כ גם בועל ארמית נהי דשמעינן מהך קרא שענוש כרת. מ"מ אכתי אפשר שעונשו מסור לב"ד. אלא שאם לא ענשוהו ב"ד מאיזה טעם שיהי'. הרי הוא בכרת. ואע"ג דמדכתיב יכרת ה' וגו' משמע שעיקר דינו אינו אלא בידי שמים. מ"מ ע"כ לאו דוקא הוא. שהרי עונש ע"ז ומשכב זכור ודאי עיקרו אינו אלא בידי ב"ד. אע"ג דגם אינהו נכללו בהך קרא עם בועל ארמית. ועל זה תירץ הרב המאירי ז"ל דאע"ג דרישא דההוא קרא כלל נמי עבירות שעונשן מסור לב"ד. מ"מ סיפא דקרא דכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. אינו מוסב אלא לבועל ארמית דסמיך ליה. וא"כ שפיר דייק רב מיני' דעיקר דיני' אינו מסור לב"ד אלא בידי שמים. כן נראה אצלי ברור בכוונתו שם:

אלא שיש לתמוה על דבריו מדאמרינן בשבת (פרק במה בהמה נ"ה ע"ב) אמר רבי שמואל ב"נ אר"י כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה וכו'. סבר לה כרב דאמר רב פנחס לא חטא מקיש חפני לפנחס מה פנחס לא חטא אף חפני לא חטא. אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים. מתוך ששהו את קניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום עיי"ש. ושוב אמרינן התם גופא אמר רב פנחס לא חטא שנאמר ואחיה בן אחיטוב בן אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ה' וגו'. אפשר חטא בא לידו והכתוב מייחסו. והלא כבר נאמר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות וכו'. אלא לאו ש"מ פנחס לא חטא עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דגם עבירת אשת איש בכלל הך קרא דיכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו'. והיינו ע"כ משום דמאי דדריש רב התם (בפרק הנשרפין) מדכתיב ברישא דהך קרא כי חלל יהודה קדש ה' זו זונה. היינו אשת איש המנאפת תחת בעלה. דהו"ל מחייבי מיתות ב"ד. דהו"ל דבר הלמד מענינו דמיירי בעבירות דע"ז ומשכב זכור. דהו"ל נמי חייבי מיתות ב"ד. ומבואר דלרב גופי' קרא דיכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו'. לא אדסמיך לי' לחוד קאי. אלא גם על חייבי מיתות ב"ד דרישא דקרא קאי. ושלא כדברי הרב המאירי ז"ל. ולכן דבריו צ"ע אצלי. וגם עיקר תירוצו אינו מספיק כלל. דהיכי יתכן לומר דקרא קחשיב ואזיל עבירות ע"ז ומשכב זכור וזנות דא"א. ובועל ארמית בהדייהו ולא יזכיר שום עונש אלא על בועל ארמית בלבד. ומלבד זה גם עיקר קושייתו בלא"ה נראה לענ"ד דבפשיטות אפשר לומר דאע"ג דמאי דכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה קאי על כל אחת מאלה אשר הזכיר למעלה ברישא דקרא. מ"מ שפיר יליף מיניה דבועל ארמית אם לא פגעו בו קנאים בשעת מעשה אין עיקר ענשו אלא בידי שמים בכרת. כיון שלא מצינו בו עונש אחר זולת זה האמור בהך קרא. ועונש דפגיעת קנאים בשעת מעשה בפרהסיא ששמענו מהלכה לממ"ס. ולא דמי להנך אחריני דרמיזי בהך קרא. משום דהנך כבר נתפרש עונשן המסור לב"ד בהדיא בדאורייתא. ולא נשנה עונש כרת דידהו בדברי קבלה אלא בשביל דבר שנתחדש בו. כריתת ער ועונה ומגיש מנחה. משא"כ עונש דבועל ארמית דמלבד עונש בשעת מעשה בפרהסיא. בפגיעת קנאים. לא אשכחן בי' שום עונש אחר זולת זה האמור כאן בקרא דדברי קבלה. ודאי איכא למימר דרק זה הוא עיקר ענשו. ורב כהנא דמיבעיא לי' מעיקרא אם ענשו בידי ב"ד. היינו משום דהוה מסתברא לי' שאי אפשר שאם לא פגעו בו קנאים שיצא נקי בלא שום עונש אחר. ובודאי נמצא איזה רמז בקרא מהו ענשו. ואפשר שנמסר לב"ד. אבל אחר דאדכרי' רב לגמרי' ואשכח קרא ודריש דענשו בכרת. אין לנו אלא עונש זה האמור בו בלבד:

ומעתה עפ"ז נראה דכיון דהך קרא דיכרת ה' לאיש אשר יעשנה כולל נמי ע"ז ומשכב זכור וזנות דאשת איש. וכרת דידהו הרי יש לו עיקר בדאורייתא. ושם נאמר בלשון ציווי. דמשמע שנמסר לב"ד. כמו שכבר ביארנו דגם חייבי מיתות ב"ד שלא התרו בהם. אע"ג דקיי"ל דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. מ"מ הו"ל בכלל מה שאמרו חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. ועכצ"ל דמאי דכתיב הכא בקרא דדברי קבלה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. לא אתי למעוטי ב"ד לגמרי. אלא לומר דעיקר ענשו בידי שמים. כגון שלא התרו בו. אבל ודאי נמסר לב"ד להלקותו ולפטרו ידי כריתתו. וממילא מבואר דגם בועל ארמית שנכלל בהדייהו בהך קרא. ואיתקישו להדדי. הכי דיני' שנמסר לב"ד להלקותו במקום כריתתו. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל והחינוך שהבאתי לעיל. ומעתה ממילא מבואר דיפה עשה רבינו הגאון ז"ל שמנה בועל ארמית בחשבון העונשין. אפילו אם תמצא לומר כדעת הסוברין דפגיעת קנאים אינה אלא רשות לקנאים. אבל מ"מ נראה עיקר כמי שביארנו לעיל דקנאים במקום ב"ד קיימי בעונש זה. ומצוה גמורה היא להם לדעת רבינו הגאון ז"ל. והכי נמי משמע בהדיא מדברי השאילתות (ר"פ פנחס) שהבאתי לעיל. ומיהו מלשון הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו. שגם הוא אזיל בזה בשיטת רבינו הגאון ז"ל למנות בועל ארמית בחשבון העונשין. כמשכ"ל (סי' ח'). משמע דס"ל דעיקר מה שנמנה אינו משום מיתתו בידי אדם בפגיעת קנאים. אלא משום עונש כרת שעליו מדברי קבלה. וזהו שכתב שם וז"ל והבועל ארמית ברעתו להצמית וכו' עכ"ל. וידוע כי צמיתה ענינו כריתה. ומשמע דמשום כריתתו הוא שנמנה. וזה מתבאר על נכון ע"פ מה שביארנו לעיל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.