ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קפו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קפו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ולהורות מראה עור הבשר. הבהרת. והמחיה רתוקים. לכאו' הי' נראה לומר דלהורות הוא מצוה בפ"ע מדכתיב (בסוף פרשת נגעים) להורות ביום הטמא וביום הטהור. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בסה"מ (לאוין ע"ג) וז"ל וכן להורות ביום הטמא וביום הטהור מצוה שיורו בימי הצרעת כפי התורה בהסגר ובהחלט עכ"ל עיי"ש בדבריו. וכן נראה לכאורה מדברי רבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר עשירי בשער העבודה) שכתב שם וז"ל ואיזה דבר יקיים ממצות הטומאה והטהרה באמרו להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ועוד להורות ביום הטמא וביום הטהור עכ"ל עיי"ש. בדבריו. וכבר רציתי לומר כן בכוונת רבינו הגאון ז"ל לעיל (עשין י"ד ט"ו) עיי"ש. אבל שוב ראיתי דלא יתכן כן ע"פ המנין. וגם אין הלשון משמע כן. ואף הרמב"ן ז"ל אינו מונה מצוה זו כשהגיע לסכום הכולל של כל המצות בסוף ספרו וחזר בו עיי"ש. ולכן נראה דכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן אינה אלא לומר דענין המצוה שבטומאת נגעים היינו להורות בדינים אלו. וכך הוא לשון הרמב"ם ז"ל במצוה זו בחבורו הגדול (בריש הלכות טומאת צרעת) שכתב שם וז"ל להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם בסה"מ (שורש שביעי) בתוך דבריו וז"ל ובבאור אמרו לטהרו או לטמאו כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו (סיפרא סוף פרשת תזריע) והמצוה היא אמנם שיאמר טמא או טהור וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דענין המצוה דטומאת הנגעים שיורה הכהן בדיני הנגעים לומר שהוא טמא או טהור. אבל לשון הרמב"ם בסה"מ (עשין ק"א) אינו כן. דשם כתב בענין מצוה זו וז"ל מצוה ק"א היא שצונו להיות מצורע טמא וכו' עיי"ש. נראה מלשונו זה דאין בזה שום מצוה בקו"ע. אלא דין טומאה הוא המצוה. שנצטוינו דמצורע כזה יש לו דין טמא לכל דבריו. ותו לא מידי. וכמש"כ הרמב"ם בשאר מצות שבטומאה שם לעיל (עשין צ"ו) עיי"ש. וכן מתבאר מלשון הרמב"ם במנין המצות הקצר במצוה זו עיי"ש. ודבריו ז"ל נראין כסותרין זא"ז. והרמב"ן ז"ל (עשין צ"ו) שהשיג על הרמב"ם בכל המצות בדיני הטומאות שמנה לפי שהן רשות גמורה. ואין בהן ענין מצוה שתמנה עיי"ש בדבריו. נראה שנמשך אחר לשון הרמב"ם שבמנין המצות שם. אבל לפי לשון הרמב"ם (בחבורו הגדול ובשורש שביעי) שם ודאי בטומאת נגעים יש בהן ענין מצוה גמורה על הכהן להורות במיני הנגעים כדינם. וכדעת רבינו הגאון ז"ל כאן:

ובחינוך (מצוה קס"ט) כתב וז"ל לטמא אדם מצורע. כלומר שמצוה הוא עלינו שכל מי שהי' מצורע שיבא אל הכהן לשאול על צרעתו וכו'. וכל מי שנצטרע ולא התנהג ע"פ התורה הקבועה במצורע וכו'. ולא חש לבא אל הכהן ולהראותה לו בטל עשה זו וכו' עכ"ל עיי"ש. ומביא שם העשה מדכתיב ובא אל אהרן או אל אחד מבניו הכהנים וגו' עיי"ש. וכנראה כתב כן כדי להנצל מהשגת הרמב"ן ז"ל שהביא שם בסוף דבריו עיי"ש. אבל אין שום מקור לדבריו בשום דוכתא שתהא בזה מ"ע על המצורע לבא אל הכהן. וגם מה שהביא מדכתיב ובא אל אהרן וגו' דבריו תמוהים דלא מצינו בקרא הכי כלל. דלא כתיב בקרא אלא והובא אל אהרן הכהן וגו'. ומטעם זה פי' הראב"ע ז"ל שם וז"ל והובא ברצונו ושלא ברצונו. כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא עכ"ל עיי"ש. וא"כ אין לנו מלשון הכתוב הזה משמעות ענין מצוה על המצורע עצמו כלל. ואמנם ע"פ פי' הראב"ע יש בזה מקום מצוה על האחרים הרואים בו סימני טומאה להביאו אל הכהן. אבל גם לזה לא מצינו שום סעד כלל בשום דוכתא. וגם מפשט הכתוב אין הכרח לזה. דיותר נראה לפרש והובא כשיובא. ואין בזה מצוה. אלא יאמר הכתוב שכשיובא אל הכהן וראהו שנמצאו בו סימני טומאה וטמא אותו. דאל"כ הו"ל למיכתב והביאוהו אל הכהן. ועכ"פ דברי החינוך תמוהים. ולא ידענא אמאי שבק דברי הרמב"ם ז"ל גופו (בחבורו הגדול ובשורש שביעי) שיש להם מקור מבואר בברייתא דסיפרא שהביא הרמב"ם שם. שיש מצוה על הכהן לטמאו או לטהרו. כמשכ"ל. ועפ"ז אין מקום להשגת הרמב"ן ז"ל בזה:

וראיתי להר"ב מל"מ בפר"ד שתמה על החינוך מדברי הרמב"ן. דאם איתא כדבריו לא יהי' מקום להשגת הרמב"ן עיי"ש. ובאמת עיקר דברי החינוך הם ליישב השגת הרמב"ן שהביאה החינוך גופי' שם לקמן. ויותר הו"ל להקשות על הרמב"ן מדברי הרמב"ם ומברייתא דספרא שם. וכן מבואר במדרש רבה (סדר נשא פ"ט) שאמרו שם אין שורפין שתי פרות כאחד ולא עורפין שתי עגלות כאחד ולא הורגין שני אנשים כאחד ולא מסגירין שנים כאחד ולא מחליטין שנים כאחד עיי"ש. והטעם משום שאין עושין מצות חבילות חבילות. כמבואר בפ"ק דסוטה (ח' ע"א) עיי"ש. ואף דשם לא קתני אלא שאין מטהרין שני מצורעים כאחת עיי"ש ע"כ תנא ושייר. ומ"מ מבואר מזה דגם להסגיר ולהחליט את המצורע מצוה גמורה היא. וכן הוא מבואר בתוספתא (ריש פ"ח דנגעים) כשם שמצוה לטהרן כך מצוה לטמאן וכו' עיי"ש:

ומש"כ רבינו מראה עור הבשר הבהרת והמחיה רתוקים. הוא ע"פ לשון הכתוב אדם כי יהי' בעור בשרו שאת או ספתת או בהרת וגו'. וכתב מחיה במקום שאת. משום דסימן טומאה דמחיה לא נאמר בפירוש בקרא אלא בשאת. כדכתיב וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור וגו' ומחית בשר חי בשאת וגו'. ונאמרה בזה פרשה מיוחדת בתורה. אבל בבהרת ושאר מראות נגעים אע"פ שבכולם המחיה הוא סימן טומאה. מ"מ לא נתפרש בהן אלא סימן שער לבן בלבד. וכן סימן דשער לבן לא נתפרש בהדיא בקרא אלא אצל בהרת. ואע"ג דגם בשאת כתיב שער לבן. כדכתיב והיא הפכה שער לבן. כבר פירשוה בסיפרא למילתא אחריתא ולפרושי למחיה הוא דאתי. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. ונראה דזו היא כונת רבינו הגאון במש"כ רתוקים שרצה לומר דהשאת והבהרת שניהם רתוקים וקשורים זב"ז. דכל אחד צריך ללמוד מחבירו. דהבהרת מלמד על השאת לסימן שער לבן. והשאת על הבהרת לסימן המחיה. כמבואר בסיפרא עיי"ש. וספחת לא מנה משום דספחת אינה אלא תולדה לשאת ולבהרת. כדתניא בברייתא בסיפרא ובפרק קמא דשבועות (ו' ע"ב). אין ספחת אלא טפלה וכו' עיי"ש. ומנה בהרת ושאת כל אחד מצוה בפני עצמה. כדרכו ז"ל בכל כיו"ב. כמו שכבר ביארנו. והרמב"ם ז"ל כתב (בשורש שביעי) וז"ל ובעבור שנעלם מזולתנו השרש הזה במצות צרעת שמנה י"א מצות. ולא ידע כי הם מצוה אחת. ושכל מה שנזכר בכתוב אמנם הוא דקדוק ותנאי. ובאור זה שהוא הורה לנו צרעת אדם יטמאנו וישוב טמא וכו' ואנחנו לא נדע איזה צרעת תטמא ואיזה לא תטמא בא הכתוב לבארו ולהבדיל המשפט שאם הי' כך הוא טהור ואם הי' כך הוא טמא. ואם הי' על ענין כך יעמוד זמן כך. ואם הי' על ענין כך יעמוד זמן כך וכו' והמצוה היא אמנם שיאמר טמא או טהור. אמנם חלוק הענינים שבהם יהי' טמא או טהור. אין ראוי למנותם בעבור שהם תנאים ודקדוקים. וזה כמו אמרנו כי הקרבת בע"מ מוזהר ממנו. ואם היא מצות ל"ת. נשאר עלינו לדעת מה הם המומים. התראה שנחשוב כל מום ומום מצוה. אם הי' זה כך הי' עולה מנינם קרוב שבעים מומים. וכמו שלא נמנה המומים מה מהם מום ומה מהם אינו מום. אבל האזהרה שהזהירנו מבע"מ. כמו כן אינו ראוי למנות סימני הצרעת וכו' אלא היות המצורע טמא לבד. והאחרים כולם הם באור מה היא הצרעת וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם כבר ביארנו דלא שמיעא לי לרבינו הגאון ז"ל ולא סבירא לי' שורש זה כפי אשר ביארו והרחיב בו הרבה יותר מדאי הרמב"ם ז"ל. אף דעיקר שורש זה דבר אמת יצוק בו גם לדעת רבינו הגאון ז"ל. ולא נפלא ולא רחוק הוא ולא נעלם ממנו. דודאי כל מקום שנזכרה המצוה בתורה בדרך כלל ואח"כ הולך הכתוב ומבאר פרטי המצוה כולם בדרך פרט. כל פרט ופרט בפ"ע. אין לנו למנות כל הפרטים כולם אלא במצוה אחת. משום שאין לנו בזה אלא המצוה הכללית. והפרטים אינם אלא תנאים ודקדוקים ובאור למצוה הכללית. כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל בשורש זה. אבל כל שלא באה בכתוב מצוה אחת שתכלול עכ"פ בדרך כלל כל הענינים שבאו בדבר. כמו כאן בנגעים. דדיני בהרת נאמרו בפרשה מיוחדת בפ"ע. ודיני השאת בפ"ע. ושחין ומכוה בפ"ע. והנתקים בפ"ע. וקרחת וגבחת בפ"ע. וכן כולם כל אחד ואחד בפרשה בפ"ע. ולא נאמרה בתורה מצוה כללית שתכלול כולם מיהת בדרך כלל. ודאי אין לנו לעשות לנו מצוה אחת כללית מעצמנו שלא נצטוינו בסיני ולא נאמרה בתורה. כדי שתהי' על כל המצות שנאמרו בזה בתורה רק תורת תנאים ודקדוקים למצוה זו שלא נצטוינו בה. ואין לנו במנין המצות אלא כמו שנאמרו בסיני ונכתבו בתורה. וכמו שנאמרו ונכתבו כל אחת בפ"ע כך הן נמנות כל אחת מצוה בפ"ע במנין המצות. זולת אם כבר נכללה מצוה אחת באחרת אלא שחזר הכתוב וכתבה בפרט בפ"ע דאז ודאי אין לנו אלא למנות הכללית בלבד. וזו הפרטית שלא נאמרה ונכתבה אלא לתוספת באור אינה נמנית בפ"ע. וכן כשבאו שתי המצות בשם וענין אחד ממש כמו לא תגנוב דנפשות ולא תגנבו דממון. דבזה ודאי באזהרת לא תגנוב כל מין גנבה בכלל. אלא משום שיש מקום לטעות שלא הזהיר הכתוב אלא על גנבת נפשות בלבד. הוצרך הכתוב להזהיר על גנבת ממון בפ"ע. אין לנו בזה במנין המצות אלא אזהרה אחת לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. משום דהדבר מבואר שלא באה אזהרה השנית אלא לתוספת ביאור לראשונה. וכן כל כיו"ב. אבל כאן שנאמרה בתורה מצוה בבהרת ומצוה בשאת וכל כיו"ב. ודאי אין לנו אלא למנות כל אחד מצוה בפ"ע. דאינם נכללין זב"ז כלל. וממילא מבואר דהראי' שהביא הרמב"ם ז"ל ממומין אין הנדון דומה לראי' כלל. דשם נאמרה ונשנית בראש הפרשה המצוה בדרך כלל בעשה ובל"ת. דכתיב כל אשר בו מום לא תקריבו וגו' תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' בו וגו'. אלא דאח"כ חזר הכתוב לפרש בפרט מה הן המומין הפוסלין ושבאה האזהרה עליהן. ולזה בודאי אין לנו אלא מצוה אחת כמו שנאמרה בתורה. ופרטי המומין אינם אלא ביאור המצוה שנאמרה בדרך כלל. וזה דבר ברור. ועי' ג"כ משכ"ל (עשין ק"ע). ובמבוא (סי' ז' בשורש זה):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.