ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/צה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה צה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רחב גבולך והתאוית תדשנה טובי ותשבע. כוונת רבינו הגאון ז"ל במצוה זו צ"ע טובא. ולפי המבואר מלשונו כוונתו בזה לקרא דפרשת ראה דכתיב כי ירחיב ה"א את גבלך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. אבל אינו מובן לכאורה כלל איזו מצוה יש בזה. דלפי המבואר בפ"ק דחולין (י"ז ע"א) לרבי ישמעאל לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחילה נאסר להם משנכנסו לארץ הותר להם. ולר"ע לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחילה הותר להם משנכנסו לארץ נאסר להם עיי"ש. ובין למר ובין למר אין כאן מצוה נמנית. דאפי' לר"ע שבא הכתוב לאסור בשר נחירה. הרי כבר מנה עשה דשחיטה. וגם מנה במנין הלאוין לאו דנבילה ולאו דטריפה. וגם במנין האזהרות אשר על סדר עשרת הדברות מנה רבינו הגאון ז"ל עשה זו (בדבור לא תחמוד). שכתב שם וז"ל אלקים ?ינקי בדשן בשר התאוה עכ"ל עיי"ש. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל מנה עשה זו במספר העשין. וז"ל חשק בשר תאוה כי ירחיב לך פתר. אמר ה' אכול והותר עכ"ל. וכן באזהרות אתה הנחלת מנה עשה זו. שכתב זביחת בשר לאכול בתאוה עיי"ש. מיהו בזה אפשר לומר קצת דכוונת בעל אתה הנחלת אינה לאכילת בשר תאוה. אלא כוונתו למצות זביחה דכתיב בההיא פרשה וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר ציוותיך. ולפי שהבה"ג לא מנה מצות שחיטה בחולין. אלא בקדשים מדכתיב ושחט את בן הבקר. וכמו שביאר דבריו הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' מ"ו וסי' פ"ב) ובתשב"ץ (ח"א סי' ק"מ) עיי"ש בדבריו. ולא כן דעת הרמב"ם והרמב"ן שמנו מצות שחיטה אף בחולין. וגם בעל אתה הנחלת אפשר לכאורה לומר דקאי בשיטתם. ולזה כתב זביחת בשר לאכול בתאוה. כלומר בשר חולין שנקרא בשר תאוה. כדתנן במתניתין (דסופ"ב דערלה) בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר תאוה וכו' עיי"ש בפי' הרע"ב ובתוס' יו"ט שם. ורצה בזה לאפוקי מדעת הבה"ג שלא מנה מצוה זו אלא בשחיטת קדשים. אלא גם משום שחיטת חולין שייכא מצוה זו. אבל באמת אין זה נכון. דמלבד שכבר מנה עשה דשחיטה. וס"ל בביאור מצוה זו כדעת רבינו הגאון ז"ל כמשכ"ל (עשה צ"ג) עיי"ש. בלא"ה לא יתכן. משום דא"כ הו"ל לומר זביחת בשר סתם. שכולל הכל בין חולין ובין קדשים. דהרי אפי' לדעת המונים מצות שחיטה במנין העשין. מ"מ לא מנו בה אלא מצוה אחת. וליכא למ"ד שיהיו נמנין שתי מצות בשחיטה. בחולין וגם בקדשים. והטעם פשוט דכיון שכבר נמנית מצות שחיטה פשיטא דקדשים נמי בכלל. דלא גרעי קדשים מחולין ואע"ג דבקדשים כתיב בפ"ע ושחט את בן הבקר. מ"מ לא משום זה יש למנותה מצוה בפ"ע. דא"כ בכל קרבן דכתיב בי' בקרא שחיטה נמנה מצוה בפ"ע. ואין זה אלא כשאר המצות שנכפלו בתורה פעמים הרבה. ועוד דלא הו"ל למיכתב אלא זביחה דזו היא המצוה. אבל לשונו שכתב זביחת בשר לאכול בתאוה. משמע דבשר לאכול בתאוה היא עיקר המצוה שרצה כאן למנות. וכדברי רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל. ולא כתב זביחת אלא לצורך אות הזיין. שכתב דבריו שם ע"פ אותיות א"ב עיי"ש. וזה מוכרח. ואין להאריך בזה. ועכ"פ אינו מובן לכאורה ענין מצוה זו:

ולכאורה הי' נראה לומר דכוונתם בזה למאי דאמרינן בחולין (פרק כיסוי הדם פ"ד ע"א) ת"ר כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת"ל וזבחת מבקרך ומצאנך. יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ויאכל ת"ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך עיי"ש. וכן הוא בספרי (פרשת ראה פיסקא ע"ה) עיי"ש. ואמנם בתוספתא (פ"ד דערכין) גרסינן ראב"ע אומר הרי הוא אומר כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך וגו' אפשר שהבשר מבאיש בקדרה והלא תאב לו. הא אינו אומר ואמרת אוכלה בשר אלא לתיאבון. יכול הוא לוקח מן השוק ואוכל ת"ל וזבחת מבקרך ומצאנך ואכלת וכו' עיי"ש. הרי דשם ליתא למדך תורה דרך ארץ. כדאיתא בברייתא דפרק כיסוי הדם ובספרי שם. ומבואר דס"ל דלא ממדת דרך ארץ בלבד הוא. אלא איסור דאורייתא הוא מדינא. ועכצ"ל דגם בספרי ובברייתא דפרק כיסוי הדם אע"ג דקתני למדך תורה דרך ארץ. מדאורייתא הוא. אלא דהתורה אסרה איסור זה משום דרך ארץ. ואין זה אלא כטעם לאיסור זה. אבל ודאי איסור גמור הוא. דהרי מקרא ילפינן לה. ומנא לן לומר שאינו איסור גמור. וכיו"ב ראיתי להרמב"ן (בפי' עה"ת פרשת צו) אקרא דופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ופירש"י אין זו חובה אלא דרך ארץ שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהם תמיד בגדים שבשל בהן קדרה לרבו וכו' עיי"ש. והוא מבואר בשבת (קי"ד ע"א) ופשט את בגדיו וגו' תנא דבי ר"י למדך תורה דרך ארץ בגדים שבשל בהן קדרה לרבו וכו' עיי"ש. וביומא (כ"ג ע"ב). והרמב"ן ז"ל שם כתב על פירש"י וז"ל אבל לא ידעתי מנין אמר הרב שאינה חובה. כי נראה שמצוה על הכהן שהבגדים שיעשה בהן הקרבנות גם הרמת הדשן יהיו בגדים נקיים. לא ישמש באותן אשר הוציא הדשן. והמצוה מדרך מוסר העבד לרבו וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ובמש"כ הרא"ם ז"ל שם ליישב דברי רש"י מנ"ל שאינו חובה עיי"ש. הרי דאע"ג שאמרו בה למדך תורה דרך ארץ. ס"ל להרמב"ן ז"ל דהו"ל חובה גמורה מדאורייתא. אלא דרבי ישמעאל קאמר דמצוה זו היא משום שכן הוא דרך מוסר העבד לרבו. ואין זה אלא כטעם למצוה זו. ואף רש"י שכתב שאין זו חובה. לא משום שאמרו בה לשון למדך תורה ד"א. אלא משום שהי' לו הוכחה אחרת לזה כמו שביאר הרא"ם ז"ל שם. ולהכי לא קתני נמי בתוספתא למדך תורה ד"א משום דלא נחית לפרושי טעמא דמצוה. אלא עיקר איסורא קתני. דודאי איסורא דאורייתא הוא. וכן נראה מפירש"י (בפרשת אחרי) על קרא דאשר יצוד ציד חי' או עוף. ופירש"י וז"ל אין לי אלא ציד. אווזין ותרנגולין מנין ת"ל ציד מ"מ. א"כ למה נאמר אשר יצוד שלא יאכל אלא בהזמנה הזאת עכ"ל. והוא מהספרא (פרשת אחרי פרק י"א). ומייתי לה בפרק כיסוי הדם עיי"ש. ושם איתא למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם אלא בהזמנה הזאת עיי"ש. ומדכתב רש"י איסורו סתם. ולא כתב שהוא מדרך ארץ. נראה ודאי דס"ל דאיסור גמור מדאורייתא הוא בדאפשר לו. אע"פ שאמרו בו למדך תורה ד"א. וכיו"ב אשכחן בביצה (פרק אין צדין כ"ה ע"א) דאמרינן התם אמר רב"א הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח. ופריך עלה מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מרב הונא דאמר ר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. והא אנן תנן מתניתין כרב הונא וכו'. אלא רמי ב"א אורח ארעא קמ"ל כדתניא וכו' עיי"ש. הרי בהדיא דאע"ג דרמי ב"א קאמר בפירוש למדה תורה דרך ארץ. מ"מ הוה ס"ד לומר דאיסור גמור הוא. אלא דמכח הכרח אחר הוכרח לומר דלא מצד איסור הוא אלא אורח ארעא. וכ"כ המאירי שם וז"ל וקס"ד דאע"ג דאמר דרך ארץ משום דרך איסור אתו עלה. אלא שמתוך שאינו איסור מפורש להדיא קרי לי' דרך ארץ עכ"ל עיי"ש. ובמדרש (שמות רבה פל"ה) ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים. למה עצי שטים. למד הקב"ה דרך ארץ לדורו שאם יבקש אדם לבנות בית מאילן עושה פירות אומר לו ומה מלך מה"מ שהכל שלו. כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות. אתה עאכו"כ עיי"ש. וכבר נתקשה בה הר"ב יפ"ת שם הא איסור דאורייתא הוא דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ונדחק בזה עיי"ש. ועי' בב"ק (פרק החובל צ"א ע"ב) עיי"ש. אבל אין בזה שום קושיא כמו שנתבאר. דשפיר שייך לומר כן אפי' באיסור גמור דאורייתא. וכיו"ב ראיתי בפסיקתא זוטרתא (פרשת בהר) שכתב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך למדה תורה דרך ארץ שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהי' קונה אלא מיד עמיתך עיי"ש. אבל בתורת כהנים שם איתא מנין כשהוא מוכר לא תהי' מוכר אלא לעמיתך ת"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך. ומנין כשהוא קונה לא תהי' קונה אלא מיד עמיתך ת"ל או קנה מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות וכו' עיי"ש. הרי דאיסור גמור הוא ולא מהלכות דרך ארץ בלבד. אבל הדבר ברור דבפסיקתא זוטרתא לא בא אלא ליתן טעם לאיסור זה. שכן הוא דרך מוסר ודרך ארץ וגם יש בה עצה טובה וכמש"כ שם לקמן עיי"ש. אבל ודאי איסור גמור הוא מדאורייתא. וכן בפירש"י (פרשת בהר) על קרא דכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. מאחוזתו ולא כולה. למד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו עיי"ש. והוא מברייתא דת"כ (שם פ"ה). אבל שם ליתא למד דרך ארץ. אלא מאחוזתו ולא כל אחוזתו. וכן היא בפסיקתא זוטרתא עיי"ש. וכבר האריך לתמוה בזה על פירש"י בצדה לדרך שם. ונכנס בדחוקים עיי"ש בדבריו. אבל באמת לק"מ דודאי גם לרש"י איסור דאורייתא הוא. אלא דטעמא קיהיב לאיסור זה דמשום דרך ארץ אסרה תורה:

ומעתה גם אנן נימא הכא דאף להך ברייתא דפרק כיסוי. אע"ג דקתני בה למדך תורה ד"א מ"מ ודאי איסורו איסור גמור כשאר איסורין שבתורה וכדמוכח מהתוספתא. וכן מתבאר ממדרש תנחומא (פרשת אחרי) עיי"ש היטב ואין להאריך. ואע"ג דמדברי הרמב"ם (בפ"ה מהלכות דיעות ה"י) נראה דס"ל דאינו אלא מדבריהם עיי"ש. מ"מ אינו מוכרח. ודעת רבינו הגאון וסייעתו ז"ל יש לומר דמדאורייתא הוא. וזו המצוה היא שמנאה כאן. ואף דאין דרכו של רבינו הגאון ז"ל למנות לאוין הבאין מכלל עשה במנין העשין כמו שיתבאר. מ"מ אפשר לומר דכאן עשה גמורה היא בקום ועשה שיתנהג האדם בכל דרכיו בדעת ובמשפט ובדרך המוסר ודרך ארץ שיהא חס על נכסיו ויצמצם מזונותיו כפי יכלתו והרחבת גבולו. וכמש"כ הר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לתורת כהנים (פרשת בהר פרק ה') עיי"ש. וביותר ביאור כתב הרמב"ן ז"ל (ריש פרשת קדושים) עיי"ש בדבריו. וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל רחב גבולך והתאוית תדשנה טובי ותשבע. ונקט בזה לישנא דקרא. דרק כשרחב גבולך בשדות וכרמים ועושר אז תדשנה טובי ותשבע והכל כפי השגת יד והיכולת. וכן משמע בהדיא מלשון הר"א הזקן ז"ל שהבאתי לעיל שכתב חשק בשר תאוה כי ירחיב לך פתר. אמר ה' אכול והותר. וכוונתו מבואר שאם חשקת בשר תאוה כבר פתר לך הכתוב כי ירחיב. לומר שלא הותר לך אלא כאשר ירחיב ה' את גבולך. ואע"פ כן לא התיר הכתוב אלא מקצת בהמתך ולא כולם. כדקתני בברייתא שם יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ויאכל ת"ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך עיי"ש. וזהו שסיים אמר ה' אכול והותר. ואע"ג דלר"י לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם. ולר"ע לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה הותר להם. מ"מ איכא למימר דתרתי ש"מ. וכן מבואר בתנחומא (פרשת אחרי) שהבאתי לעיל עיי"ש. וכן הוא בפירש"י (פרשת ראה) בהך קרא דכי ירחיב עיי"ש. וכבר עמד על דבריו הרא"ם ז"ל שם עייש"ה בדבריו. ולא ראה דברי התנחומא שהבאתי. ועי' בשאר אחרונים שם ואכ"מ להאריך בזה:

איברא דמלשון רבינו הגאון ז"ל כאן לא משמע שנתכוון לזה. דמשמע מדבריו דמש"כ תדשנה טובי ותשבע היא עיקר המצוה שבא למנות כאן. דאל"כ נמצא שלא כתב עיקר המצוה אלא סמך על מה שיש לדייק מדבריו. ואין זו דרכו ז"ל. וכ"ש דלא משמע הכי מלשונו שבאזהרותיו על סדר עשרת הדברות. דאף שהזכיר שם לשון בשר תאוה ויש מקום לומר שנתכוון בזה למעט שלא לאכול שלא לתיאבון. כלשון הברייתא (בפרק כיסוי הדם שם). מ"מ לא משמע מלשונו שנתכוון לזה. וכן מלשון אזהרות אתה הנחלת לא משמע הכי. אף דבלשון הר"א הזקן ז"ל שפיר יש מקום לפרש כן. ובלא"ה כיון דלא אשכחן בקרא דכי ירחיב אלא לישנא דהיתירא ולא איסורא. אלא דדייקינן מיעוטא מדכתיב כי ירחיב ה"א את גבולך הא אם לא הרחיב את גבולך אסור. ומדכתיב כי תאוה נפשך שמעינן דוקא לתיאבון ולא שלא לתיאבון. א"כ אין לנו בזה אלא לאו הבא מכלל עשה כשאר כל לאוין הבאין מכלל עשין שבתורה. וא"כ אם לזה היתה כוונת רבינו הגאון ז"ל לא הי' לו לפי דרכו למנותה במנין העשין אלא במנין הלאוין:

ולכן נראה לי יותר דכוונת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו בזה דס"ל דלפום פשטי' דקרא דכי ירחיב ה"א את גבולך וגו' היא מצוה חיובית. שאם הרחיב השם גבולו ותאוה נפשו לאכול בשר חייב הוא לאכול. וזהו שמסיים הכתוב בכל אות נפשך תאכל בשר. שהוא לשון ציווי ככל המצות שבתורה. ולאו דוקא בשר אלא כל דבר כיו"ב בכלל המצוה. ומדנקט קרא בשר ס"ל לר"י שבא הכתוב להתיר להם בשר תאוה. שמתחילה נאסר להם. אבל פשטי' דקרא הוא מצות עשה גמורה כדכתיבנא. והיינו דאמרינן בירושלמי (סוף קידושין) רבי חזקי' רבי כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל. רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית לי' פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא עיי"ש. וצריך ביאור מנא הא מילתא שצריך ליתן על זה דין וחשבון. וראיתי בתשב"ץ קטן לתלמיד מהר"ם מר"ב ז"ל (סי' ש"כ) שהביא דברי הירושלמי אלו בשינוי קצת מגירסא שלפנינו. וסיים עלה והטעם כדי להרבות בברכות עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי טובא לומר שעתיד ליתן דין וחשבון על שאינו מרבה בברכות. ולא ידעתי שורש ומקור לחיוב זה להרבות בברכות עד שיהי' עתיד ליתן דין וחשבון על כך. וגם אמאי סגי לפ"ז בזימנא חדא בשתא. הן אמת דלפי המבואר בתשב"ץ שם היתה גירסתו בירושלמי מכל מילה חדת בשתא עיי"ש. מ"מ גם מלשון זה משמע דאין החיוב אלא פעם אחת בשנה מדקאמר בשתא. וגם מההיא דפרק התכלת (מ"ג ע"ב) וירושלמי (סו"פ בתרא דברכות) לא משמע הכי עיי"ש היטב ואין להאריך בזה. גם ראיתי למהר"ש יפה ז"ל ביפה מראה שם שפירש הטעם משום שנפשו מסתגפת בהתאוותה לדבר ונמצא חוטא על הנפש עיי"ש בדבריו. וכוונתו. דנפק"ל ממה שדרשו (בפ"ק דנדרים ובשאר דוכתי) מדכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש באי זה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין וכו' עיי"ש. אמנם לענ"ד אין זה ענין לכאן. ואדרבה מההיא דהתם איפכא מוכח. דדוקא נזיר שאסר יין על עצמו ובע"כ אסור לשתות. וכן היושב בתענית דהיינו שמקבל עליו תענית שאסור בכך לאכול. דגמרינן מהתם דנקרא חוטא. כמבואר בנדרים שם ובפ"ק דתענית (י"א ע"א) ובשאר דוכתי. אבל מי שאינו שותה יין או שאינו ממלא תאותו בשאר דברים לא אשכחן שנקרא חוטא. דאל"כ אמאי כתיב קרא בנזיר דוקא. אלא ודאי דוקא דומיא דנזיר דכשאוסר עצמו בכך הו"ל כחובל בעצמו. כיון שבכך לא יכול לשתות אפי' כשיצטרך וירצה לשתות. והיינו דילפינן מינה (בפרק החובל צ"א ע"ב) דאסור לחבול בעצמו עיי"ש. אבל כשעושה כן מרצונו ודאי לא נקרא חוטא על הנפש כיון שפת בסלו. אבל ראיתי להר"ב זית רענן על הילקוט (פרשת שופטים) שכתב על מאי דתניא בספרי כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי ממנו תאכל מצות עשה. ואותו לא תכרות זו מצות לא תעשה. וכתב בז"ר שם וז"ל פי' שהקוצץ אילן עובר בעשה ול"ת וכ"כ התוס'. ואפשר לומר כי ממנו תאכל זו מצות עשה שיאכל כדאמרינן בירושלמי עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראתה עינו ולא אכל עיי"ש עכ"ל. אבל כל הראשונים ז"ל ס"ל כדעת התוס' דכי ממנו תאכל הוא לאו הבא מכלל עשה להשחתת אילן מאכל כמו שפי' הרמב"ן ז"ל (בעשין הנוספות סי' ו'). וזו היא דעת הבה"ג וסייעתו. והרמב"ם ז"ל וסייעתו. שכולם לא מנו עשה זו משום דהו"ל לאו הבא מכלל עשה. והם אינם מונים לאוין הבאין מכלל עשה במנין המצות כידוע. וגם הרמב"ן ז"ל גופי' לא מנאה מה"ט. וכמש"כ הר"ב מל"מ (בפרשת דרכים) עיי"ש בדבריו. והרשב"ץ ז"ל שמונה לאוין הבאין מכ"ע מנאה במנין העשין (עשה ר"ל) וביאר שם בהדיא (בסי' ע"ז) שהיא לאו הבא מכלל עשה להשחתת אילני מאכל עיי"ש. וכן רבינו הגאון ז"ל לא מנאה משום שכבר מנה הלאו שבמצוה זו במנין הלאוין. וכן פירש רבינו הלל ז"ל בפירושו על הספרי כת"י. והביאו המגיה על הספרי שם עיי"ש. וא"כ הדבר מוסכם לכל הראשונים ז"ל שאין זו מ"ע שיאכל כמו שפי' בז"ר. אלא מ"ע לכריתת והשתתת אילני מאכל כי ממנו תאכל ולא תכריתנו ותשחיתנו. ולאו הבא מכ"ע עשה. וכן משמע מסוגיא דפ"ג דמכות (כ"ב ע"א) עיי"ש:

ואמנם לדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו נראה דכוונת הירושלמי למצות עשה דכי ירחיב ה"א את גבולך וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר. ולפי פשטי' דקרא הרי זו מצות עשה גמורה לאכול כפי אשר תשיג ידו מכל אשר תראינה עיניו. ומזה הוא דקאמר בירושלמי שעתיד ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל. דהו"ל כעובר בעשה. והא דאיצטריך למילף דמצער עצמו על היין נקרא חוטא מקרא דוכפר עליו מאשר חטא על הנפש. היינו רק לענין שיהא נקרא חוטא על הנפש משום שאסר עצמו מן היין כמשכ"ל. אבל כאן שלא אסר עצמו אלא שנמנע מלאכול או לשתות. נהי דעובר בעשה אבל חוטא על הנפש לא מיקרי. ועכצ"ל כן גם לדעת הר"ב ז"ר דס"ל דכי ממנו תאכל הוא מ"ע לאכול. וכיו"ב אמרינן (בריש פ"ק דתמורה ה' ע"א) דאמרינן התם ולאביי אי לאו דאמר רחמנא לא תשאו עליו חטא ה"א הכי אמר רחמנא עביד מצוה מן המובחר. ואי לא עביד חוטא לא מיקרי קמ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דמ"ע מה"ת היא לתרום מן היפה כדכתיב מכל חלבו תרימו חלבו אין גירועין לא. מ"מ אי לאו דגלי קרא דמיקרי חוטא ה"א דאם עבר לא מיקרי חוטא ועוד דהתם איצטריך קרא לאשמעינן דמיד משאסר על עצמו שתיית יין נקרא חוטא. וכן משקבל עליו תענית אע"פ שלא תאב לאכול ולשתות. דהאיסור עצמו צער הוא לו שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. אבל עשה ליכא אלא כשתאב כדכתיב קרא בכל אות נפשך. וכתיב כי תאוה נפשך. ובזה מתפרשת כוונת רבינו הגאון וסייעתו כפשוטה. ואף דדבר חדש הוא. אבל דבריהם מורים כן בהדיא. ואי אפשר לפרש דבריהם בענין אחר.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.