ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/לד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png עשה TriangleArrow-Left.png לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שמור השבת אתה. ובניך. ועבדיך. ובהמתך ישבתו בו. כבר הבאתי לעיל דהבה"ג וסייעתו מנו במנין העשין עשה דשמור שבת. וביארנו מאי דקשה על זה לכאורה מסוגיא דפ"ג דברכות (כ' ע"ב) ופ"ג דשבועות (כ' ע"ב) דמשמע התם דשמור את יום השבת וגו' אינו עשה אלא לאו עיי"ש. וכן הבין הרמב"ן ז"ל (בפרשת יתרו) דלפי סוגיא דהתם הוא לאו. משום דקיי"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וכן כתב בחזקוני שם ובמנחת יהודה ובפי' הר"י מווינא ז"ל שם. אבל מפירש"י (בברכות ובשבועות שם) מבואר להדיא דס"ל דהך קרא דשמור את יום השבת וגו' מצד עצמו איננו לאו ומאי דאמרינן התם כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה היינו רק משום דמשמע דקרא אתי להזהיר שישמור לאוי דשבת עיי"ש. ומבואר דס"ל דשמור וגו' הוא עשה לשבות ממלאכה בשבת. וכבר הבאתי דברי הרא"ם ז"ל מש"כ בטעם הדבר. אלא שנטה מן הכוונה הפשוטה בפירש"י (בברכות שם). ולא ראה דברי רש"י (בשבועות שם) עייש"ה ואין להאריך בזה. וכן הבינו הר"א ממיץ ז"ל ביראים והרשב"ץ ז"ל בכוונת הבה"ג שכוונתו בעשה דשמור שבת למצות שביתה ממלאכה וכמשכ"ל וכן נראה באזהרות אתה הנחלת שמנה חק שמירת שבת. ושוב לא מנה עשה בשביתת שבת אלא בעבדו ואמתו ובהמתו עיי"ש. והיינו משום שכבר מנה עשה דשמירת שבת. והוא עשה דשביתה בשבת לישראל גופי'. וכן נראה כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. וא"כ שיעור דבריו הוא שמור השבת אתה. והוא עשה אחת שישבות הוא בעצמו וכן הוא לשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור זכור). אלא דשם כתב בהדיא לשבות אתה עיי"ש. ולא הזכיר לשון שמירה. והנה לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה שלא למנות אלא אחד מהן במנין. א"כ לא הי' לו למנות אף כאן אלא האחד משניהן. ואילו רבינו הגאון ז"ל מנה לקמן במספר הלאוין גם לאו דמלאכת שבת. ובאמת דהסמ"ק. שגם הוא דרכו כן. לא מנה אלא הלאו דלא תעשה כל מלאכה (בסי' רפ"א) עיי"ש. ולא מנה שוב שום עשה בשביתת שבת. אבל לרבינו הגאון ז"ל כאן קשה לכאורה שנראה כנוטה משיטתו. וראיתי באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות דשם לא מנה (בדבור זכור) אלא העשה דשביתה ממלאכה בלבד בין בשבת ובין במועדים כולם. ולאוי דשביתה לא מנה שם. לא בשבת ולא ביו"ט עיי"ש. וכאן בין בשבת ובין במועדים כולם מנה העשין וגם הלאוין. והדבר צ"ע לכאורה. דזהו איפוך שיטתו:

אמנם נראה דלזה אפשר לומר בדעת רבינו הגאון דס"ל כמש"כ הרמב"ם (ריש פכ"א מהלכות שבת) וז"ל נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן וכו' עכ"ל. וכתב הה"מ שם וז"ל כוונת רבינו הוא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות ע"פ הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן. ועדיין הי' אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום. לכך אמרה תורה תשבות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה שלו עכ"ל עיי"ש. ודברי הרמב"ן אלו הם (בפרשת אמור) על קרא דיהי' לכם שבתון. וז"ל שם שיהי' יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו שבתון עשה וכו'. ובמכילתא ראיתי (בפרשת החודש) ושמרתם את היום הזה למה נאמר. והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה. דברים שהן משום שבות מנין. ת"ל ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות וכו'. והנה דרשו שבתון לשבות בו לגמרי אפי' מדברים שאינם מאבות מלאכות ותולדותיהן וכו'. ונראה לי שהמדרש הזה הוא לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפי' מדברים שאינם מלאכה. לא שנטרח כל היום למדוד תבואות ולשקול הפירות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וכו'. והותרו הימים הטובים האלו ואפי' השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה. לכך אמרה תורה שבתון שיהי' יום מנוחה ושביתה לא יום טורח ממלאכה וכו'. והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה הזו. וביו"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מבואר דהעשה והלאו באו להזהיר על שני ענינים נפרדים. דהעשה היא מזהרת על הטורח והעמל בשבת ובמועדים. אפי' במה שאינו מלאכה מן המלאכות שנאסרו בשבת ויו"ט. והלאו בא להזהיר על המלאכות אע"פ שאין בהן שום טורח ועמל כלל. ואפי' יש לו עונג ונחת רוח בעשייתן. ושפיר מנה רבינו הגאון ז"ל העשין דשביתה דשבת ודמועדים. ומנה ג"כ הלאוין דמלאכה שבהן ושם באזהרותיו הי' דעתו דהעשה והלאו באו להזהיר על ענין אחד. ולכן מנה העשין בלבד. וכאן חזר בו וס"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. ולזה הוצרך למנות שניהם. ודברי רבינו הגאון ז"ל מכוונים בזה לדברי המכילתא שהביא הרמב"ן. דגם שם דריש לה מקרא דשמירה דכתיב ושמרתם את היום הזה. ולכן נקט ג"כ בלשונו שמור השבת אלא דצ"ע לפ"ז דנקט קרא דשמור את יום השבת לעשה דשביתה. א"כ הדק"ל מסוגיא דפ"ג דברכות ופ"ג דשבועות שם דמרבה נשים לקידוש היום מהיקישא דזכור ושמור. דדריש כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכו'. והשתא קשה שמירה גופא מנ"ל דנשים חייבות. ובשלמא אם נימא דהעשה והלאו תרוייהו להזהיר על ענין אחד באו. שפיר י"ל דכיון דנשים איתנהו בלאו איתנהו ג"כ בעשה. וכמש"כ החינוך (פרשת אמור מצוה רצ"ז ושכ"א) ועי' הגהת מל"מ שם עיי"ש. אבל כיון דלפי שיטה זו העשה באה להזהיר על ענין אחר שאינו בכלל הלאו. א"כ מנ"ל דנשים חייבות בה ולא נימא דהו"ל כשאר מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. ומיהו אפשר דנפק"ל מהיקישא מדכתיב ושמרתם את השבת וגו' מחללי' מות יומת (שמות ל"א) וכתיב נמי וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת (שם ל"ה) דכל שישנו במחללי' מות יומת ישנו בעשה דשמירת שבת ובעשה דשבתון. והני נשי כיון דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואיתנהו במחללי' מות יומת ישנן ג"כ בעשה דשמירה ושבתון. והילכך שפיר אמרינן דהני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה מטעמא דכתיבנא איתנהו נמי בזכירה. אלא דאכתי יקשה בעשה דשבתון דיו"ט דאית לן לומר דליתא בנשים דהו"ל עשה שהז"ג דנשים פטורות. כיון דהעשה אינה מענין הלאו ומילתא אחריתא היא. וא"כ קשה במאי דאמרינן (בפ"ב דשבת) עלה דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט מאי טעמא וכו'. ר"א אמר שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש. והשתא הרי הדלקת הנר סתמא ע"י נשים ואין כאן עשה. מיהו גם זה יש ליישב ואין להאריך. ועי' בתשו' בשמים ראש (סי' ר"ו) ובמש"כ הר"ב שעה"מ (פי"ב מהלכות ע"ז) ובחי' מהרי"ט (קידושין ל"ד ע"א) עייש"ה:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר שלישי) שכתב שם וז"ל אמרו כי יהושע נלחם בשבת. ואין הדבר כן. כי לא זכר בכל יום מלחמה אבל היו נושאים הארון ותוקעים בשופרות ואלו המעשים מותרים בשבת. אבל היום הזה שבו היתה המלחמה לא הי' שבת עכ"ל עיי"ש בדבריו. ומבואר מדבריו אלו דכל מאי דאינו בכלל ל"ט מלאכות אין בו שום איסור דאורייתא כלל. דאל"כ אכתי יש מקום קושיא דנהי דבנשיאת הארון והתקיעות בשופרות אין בהן משום לאו דמלאכות שבת. מ"מ עדיין יש בהן משום עשה דשביתה ושמירת שבת לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. ועכצ"ל דדעת רבינו הגאון אינה כן. מיהו אין בזה גמגום. דהרי בלא"ה כבר ביארנו דבאזהרות רבינו הגאון אשר על סדר עשרת הדברות הוה ס"ל דעשה דשביתה לא קאי אלא על המלאכות שהן בכלל אזהרת הלאו דלא תעשה כל מלאכה. אלא דבמנין המצות שלו שלפנינו חזר מזה וס"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן בזה. וא"כ גם מההיא דהתם לק"מ מהאי טעמא. די"ל דההיא דהתם כתב קודם חזרה:

אמנם עדיין יש להתפלא בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן מצד אחר. דמש"כ כאן במנין העשין בניך עבדיך ובהמתך. פליאה נשגבה היא בעיני. דהא בבנים ליכא בתורה שום עשה כלל. אלא בלאו הוא דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך וגו'. ובשלמא עבדיך ובהמתך יש לומר דכוונתו למאי דכתיב בדברות אחרונות למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. ובפרשת משפטים כתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. וכלל הגאון עבד ואמה בכלל עבדיך. ושור וחמור בכלל בהמתך. אבל בבנים לא אשכחן שום עשה בתורה כלל. וביותר יש להתפלא בזה דלקמן בלאוין לא כתב הגאון אלא הלאו דלא תעשה כל מלאכה בשבת. ולא הזכיר שם בלאו זה שום אחד מכל הפרטים האלו כלל. לא בנים ולא עבדים ולא בהמה. וזה תימא. דהרי עיקר הנך פרטים כולם בלאו הוא שנזכרו. ובנים לא נזכרו אלא גבי לאו בלבד. ואילו הגאון מנה כל הנך פרטים רק במנין העשין בלבד. והלאו כתב סתמא בלא הזכרת שום אחד מפרטים אלו כלל. גם יש לתמוה מה שלא הזכיר כלל גר לא בעשין ולא בלאוין. והרי בתורה בין בלאו דבדברות הראשונות ובין באחרונות כתיב בי' וגרך אשר בשעריך. וגם בעשה כתיב (בפרשת משפטים) וינפש בן אמתך והגר. וכמו שהזכיר כל שאר הפרטים משום דס"ל דכל חד נמנה במצוה בפ"ע. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. הכי נמי הו"ל למנות גר במצוה בפ"ע:

אמנם לזה הי' אפשר לומר בטעמו של רבינו הגאון ז"ל משום דכבר מנה לקמן (בעשה פ"ב) עשה דגירי צדק כאזרח עיי"ש. ונראה דכוונתו לקרא דפרשת בא דכתיב תורה אחת יהי' לאזרח ולגר הגר בתוככם ודרשו במכילתא שם (פט"ו) תורה אחת וגו' למה נאמר. והלא כבר נאמר והי' כאזרח הארץ מה ת"ל תורה אחת יהי' לאזרח. לפי שהוא אומר וכי יגור אתך גר אין לי אלא פסח שהשוה בו הגר לאזרח. שאר כל המצוות שבתורה מנין. ת"ל תורה אחת יהי' לאזרח. בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה עיי"ש. וס"ל לרבינו דזו היא מ"ע נמנית. והיא אזהרה לב"ד ולצבור וליחיד להשוות את הגר לאזרח בכל דיני התורה ומצוותיה. וכל מי שלא התנהג עם הגר כמו שצותה תורה להתנהג עם כל שאר איש ישראל מפני שהוא גר. הרי זה עובר בעשה זו. ולפנינו במקומו יתבאר בזה ואכמ"ל בזה. ולפ"ז לא הוצרך רבינו הגאון ז"ל למנות כאן מ"ע דגר לענין מלאכה בשבת אחר שכבר מנה בזה מ"ע כללית לכל המצוות שבתורה. דהא לפי המבואר בגמרא ביבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב) הך קרא דוגרך אשר בשערך דכתיב בל"ת דמלאכ' שבת בדברות ראשונות ואחרונות קאי על גר צדק. וכן הוא במכילתא (פרשת יתרו ז') עיי"ש. ובזה יש לנו מ"ע כללית ואין צורך למנות הפרטית. וכדרכו של רבינו הגאון ז"ל. ומה שלא מנה עשה דוינפש בן אמתך והגר דקאי אגר תושב. וכמבואר בברייתא בגמרא ובמכילתא שם (ובפרשת משפטים פ"כ) עיי"ש. אפשר דס"ל לגאון ז"ל כדעת רש"י ביבמות שם דעשה זו היא אזהרה לגר תושב גופי'. שמזהירו הכתוב על השבת משום דמחלל שבת כע"ז עיי"ש. ואף דהתוס' שם בד"ה זה ג"ת ושאר ראשונים שם הרבו להקשות עליו ודחו פירושו. וכתבו לפרש דהוא אזהרה לישראל שלא יעשה מלאכה בשבת על ידו עיי"ש. מ"מ אינו מוכרח כ"כ. דמה שהוקשו דא"כ נפישי להו משבע מצוות. נראה דס"ל לרש"י דבשבע מצוות לא חשיב אלא אותן מצוות שהן חובה לכל העמים כולם. אבל שבת לא הוזהר בה אלא גר תושב דוקא. דהיינו שקבל עליו שבע מצות בב"ד של ישראל לקיימן מפני שנצטוה בהן מפי הקב"ה בתורה. אבל אם עושה אותן ומקיימן ע"פ הכרע דעתו לבד אין זה גר תושב. וכמש"כ הרמב"ם (בפ"ח מהלכות מלכים הי"א) עיי"ש. וברמב"ן וריטב"א (מכות ט' ע"א) נתבאר החילוק שבין גוי וב"נ וגר תושב עיי"ש. וכיון דמבואר בברייתא זו דלא רבי קרא אלא לגר תושב. וגם בקרא גופי' גר הוא דכתיב. וא"כ פשיטא שאין לנו אלא גר תושב בלבד. ולא גוי ולא בן נח. ואע"ג דפירש"י טעמא משום דמחלל שבת כעובד ע"ז. מ"מ הרי חזינן דאי לאו דרביי' קרא לא הוה מחייבינן לי'. וכן סיים רש"י וכתב והזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעע"ז עיי"ש. הרי דלא כתב כן רש"י אלא לטעמא דקרא מאי שנא שחייבו בשבת יותר משאר מצוות. אבל ודאי בלא קרא לא הוה מחייבינן לי' מה"ט לחוד. משום דאין מחלל שבת כעע"ז אלא לאותן שמוזהרין עליו. וממילא מבוא' דלק"מ נמי מה שהוקשו שם עוד דבמס' ע"ז משמע דבשבע מצוות שקבלו ב"נ איקרי גר תושב עיי"ש דאין ה"נ דבהכי מיקרי גר תושב וממילא כיון שנקרא גר תושב מוזהר על השבת כדרביי' קרא. דאי לאו שנקרא גר תושב הו"ל כשאר בני נח שאינם מוזהרין על השבת. וגם אין מקום לקושייתם שהוקשו שם עוד ממה שאמרו (בפרק ארבע מיתות) דעכו"ם ששבת חייב מיתה עיי"ש. שהרי לא אמרו כן אלא בעכו"ם ולא בגר תושב. ומה שהוקשו עוד מדתניא בכריתות (פרק ארבעה מחוסרי כפרה ט' ע"א) דגר תושב אינו מוזהר על השבת לר"ע עיי"ש. אדרבה מדר"ע לק"מ. וראי' היא לפירש"י. דר"ע קאמר התם דגר תושב אינו עושה מלאכה לעצמו אלא כישראל ביו"ט. דהיינו צרכי אוכל נפש בלבד עיי"ש. וא"כ נראה דהיינו טעמי' דר"ע משום דכיון דאי לאו דרביי' קרא לא הוה לן למיחייבי' בשבת יותר משאר מצות שבתורה. הילכך השתא נמי דרביי' קרא די לנו לחייבו כישראל ביו"ט ולא להחמיר עליו בכל חומרי שבת כישראל. ומה"ט נמי ס"ל לת"ק התם דלא מיחייב אלא כישראל בחה"מ עיי"ש. דהיינו דבדבר האבוד לא מיתסר. ולא הוזהר אלא על דבר שאינו אבוד. ואין מקום להקשות אלא לר"י ור"ש דאמרי התם דעושה בשבת מלאכה לעצמו כישראל בחול עיי"ש. וגם זה לק"מ דבאמת במכילתא (פרשת משפטים) שם מסיים בה הא מה ת"ל והגר זה גר תושב. הרי הן בשבת כישראל ביו"ט. ובפסיקתא זוטרתא שם הגירסא שהוא בשבת כישראל ביו"ט עיי"ש. וא"כ מבואר דהך ברייתא כר"ע אתיא ומיהו לר"י ור"ש דאמרי דעושה מלאכה לעצמו כישראל בחול לכאורה ודאי צ"ל דמשמע להו דקרא לא אתי אלא להזהיר לישראל שלא יעשה מלאכה על ידו. כמו שפירשו התוס'. אבל רש"י נקט אליבא דת"ק ור"ע. אי משום דס"ל דהכי הילכתא. אי משום שראה במכילתא דהך ברייתא ר"ע היא. שוב מצאתי לאחד מהאחרונים ז"ל שדרך קצת בדרך זו ליישב שיטת רש"י ז"ל כדכתיבנא:

והנה לענין הלכה פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"כ מהלכות שבת הלכה י"ד) כר"י ור"ש דמותר לעשות מלאכה לעצמו כישראל בחול עיי"ש. אבל יש לתמוה על זה. דבגמרא שם בסוגיא דכריתות אמרינן לעיל מינה ת"ר גר בזה"ז צריך שיפריש רובע לקנו. אר"ש כבר נמנה עליו ריב"ז ובעלה מפני התקלה. אמר רב אידי בר גרשום א"ר אדא ב"א הלכה כר"ש. ואיכא דמתני לה על הדא דת"ר גר תושב מותר לעשות מלאכה לעצמו בשבת כישראל בחול המועד. ר"ע אומר וכו' עיי"ש. ומבואר מזה דללישנא קמא לא איתמר בפלוגתא דברייתא בתרייתא הלכתא כמאן. וממילא ודאי דאית לן למימר דהילכתא כת"ק כבכל מקום. אלא דללישנא בתרא איפסיקא הילכתא כר"ש. והנה (בפי"ג מהלכות איסורי ביאה) פסק הרמב"ם בההיא דברייתא קמייתא הלכה כר"ש עיי"ש. והיינו כלישנא קמא דגמרא דרב אידי דפסק הלכה כר"ש אפלוגתא דההיא ברייתא קאי וא"כ בפלוגתא דאידך ברייתא הול"ל דקיי"ל כת"ק. ואיך פסק (בהלכות שבת) גם בהך דינא הלכה כר"ש כלישנא בתרא. ונמצאו דבריו ז"ל סתרי אהדדי דפסק כתרווייהו לישני דגמרא שם. והרי מיפלג פליגי אהדדי. ואי הילכתא כהך לישנא לית הילכתא כאידך. וצ"ע בזה כעת. ומדברי הפסיקתא זוטרתא (פרשת משפטים) שם משמע דס"ל דהלכה כר"ע עיי"ש. ואולי טעמו משום דס"ל להלכה כלישנא קמא. ובפלוגתא דאידך ברייתא דידן פסק כר"ע משום דס"ל דהלכה כר"ע אפי' מחבריו. וכן דעת הרי"ץ ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל הובא בש"מ (פ"ק דנדרים ז' ע"א) עיי"ש. וכן נראה מדברי התוס' (ריש פ"ק דיומא ד' ע"ב) בד"ה מסייע לי' עיי"ש היטב. ועי' בשו"ת שמן רוקת (ח"א סי' ד') שהעלה בראיות שכן דעת הרמב"ם עיי"ש בדבריו. גם ראיתי להרמב"ן ז"ל בתורת האדם (בשאר ההוצאה) שכתב וז"ל דאיתמר (בפרק ארבעה מחוסרי כפרה) גר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת כישראל בחולו של מועד. עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. ואמר רב אידי בר גרשם אמר ראב"א הלכה כר"ש עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו שכך היתה הגירסא לפניו בדברי ר"ש בברייתא שם. ולפ"ז גם ללישנא בתרא דקיי"ל כר"ש. מ"מ אפי' לר"ש אין גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו אלא כישראל בחוה"מ. וא"כ גם למאן דפסק כר"ש עשה זו דוינפש בן אמתך והגר קאי לגר גופי' שלא יעשה מלאכה לעצמו יותר מישראל בחוה"מ. הן אמת שראיתי למרן הב"י שכשהעתיק דברי הרמב"ן ז"ל אלו (באו"ח סי' תקכ"ו) משמע לכאורה מדבריו שהיתה לפניו נוסחא אחרת בדברי הרמב"ן אלו עיי"ש בדבריו. אבל נראה שלא העתיק הב"י שם דברי הרמב"ן אלו כלשונו בתורת האדם שם. אלא קיצרו והעתיקו רק כפי הצריך לענינו בקצרה עיי"ש. אלא דמדברי הרשב"א בתשו' (ח"א סי' נ"ט) נראה דגירסת הרמב"ן היתה כגירסא שלפנינו עיי"ש היטב. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל גופי' בחידושיו ליבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב). ובתורת האדם שם חסר תיבת וכו' באמצע. וכצ"ל גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד וכו'. עבד ואמה התושבים עושים וכו'. וזהו ממש כלשונו שבחידושיו שם. ולא נקט הרמב"ן אלא תחילת הברייתא וסופה בקיצור. אבל ודאי גירסתו כגירסא שלפנינו ואין להאריך בזה. ועכ"פ אין לנו הכרע להלכה. והפסיקתא זוטרתא שהוא מגדולי הראשונים סתם להלכה כר"ע.. וא"כ אפשר לומר דגם רבינו הגאון ז"ל פסק בזה כר"ע. או כת"ק דהך ברייתא דאין גר תושב עושה בשבת מלאכה לעצמו אלא כישראל בחוה"מ. ועל זה הוא דקאי האזהרה דוינפש הגר. ולהכי לא מנהו במנין העשין משום דכל תרי"ג מצוות הנמנין אינן אלא מצוות שנצטוו ישראל. דבקרא דאסמכינהו עלי' רבי שמלאי כתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אבל זו אינה אלא מצוה לגר תושב שהיא נכרי גמור לכל דבריו. אלא שקבל עליו שבע מצוות בני נח כמשכ"ל. ואין לה ענין במנין המצוות של ישראל:

אמנם מלבד דהדבר מוקשה עלי לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דפסק דלא כר"ש בההיא ברייתא דכריתות שם בלא ראי' מוכרחת. מאחר דכל הפוסקים כולם פסקו הלכה כר"ש. וכלישנא בתרא דהתם דאיפסיקא הכי הילכתא בגמרא. בלא"ה אכתי תקשה מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל שביתת עבד ערל דנפק"ל מקרא דוינפש בן אמתך. וכמבואר במכילתא (יתרו פ"ז ומשפטים פ"כ) ובגמרא (פרק החולץ מ"ח ע"ב) עיי"ש. והרי בעבד ואמה התושבים כ"ע מודו בברייתא דכריתות שם דעושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול עיי"ש. וא"כ ע"כ מוכרח דאזהרה דוינפש בן עמתך אינה אלא על האדון שלא יעשה בהן מלאכה לצרכו כדרך שמוזהר על שביתת בהמתו. וא"כ הי' לו לרבינו הגאון ז"ל למנותה מצוה בפ"ע. כדרך שמנה שביתת בנים ועבדים שמלו וטבלו ובהמה. כל חד מצוה בפ"ע. איברא דז"א אלא לפי הגירסא שלפנינו בברייתא זו בסוגיא דכריתות שם. וכן הביאה הבה"ג (בהלכות כריתות סי' ע') עיי"ש. אבל במכילתא (פרשת משפטים) שם אשכחן פלוגתא גם בעבדים. דלרבי יאשי' גר תושב הרי הוא בשבת כישראל ביו"ט. ועבדים ערלים הרי הן בשבת כישראל בחולו של מועד. ור"ע מחליף דעבדים ערלים הרי הן בשבת כישראל ביו"ט. וגר תושב בשבת כישראל בחוה"מ עיי"ש. ולפ"ז לכ"ע מיהת עבדים ערלים אסורין בשבת במלאכת עצמן. אלא דלמר כישראל ביו"ט. ולמר כישראל בחוה"מ. ודלא כר"י ור"ש בברייתא שלפנינו בכריתות שם דעבדים ערלים הרי הן בשבת כישראל בחול. וא"כ לפום הך ברייתא דמכילתא גם בעבדים ערלים אין לנו אזהרה לרבן אלא לעבדים עצמן. ולפ"ז גם עשה דעבדים ערלים אינה באה במנין העשין שבתרי"ג מה"ט דכתיבנא בגר תושב. ואם יתכן לומר דרבינו הגאון ז"ל נמשך אחר ברייתא שבמכילתא הוה אתי שפיר. אבל הדבר קשה לומר דנקט ברייתא דמכילתא לעיקר נגד ברייתא דמייתינן בגמרא דכריתות שם. אף דגם בפסיקתא זוטרתא (בפרשת משפטים) שם סתם כברייתא דמכילתא ואליבא דרבי יאשי' עיי"ש:

ולכן נראה לומר דאפי' לדעת שאר ראשונים ז"ל דקיי"ל כר"ש דאחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. מ"מ אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל ע"פ דעת הרמב"ן ז"ל (בתורת האדם שם ובחי' ליבמות מ"ת ע"ב) דדוקא עבדים התושבים. דהיינו שקבלו עליהם שבע מצוות ב"נ. הוזהר רבן עליהם מקרא דוינפש בן אמתך. אבל עבדים שלא קבלו עליהם שבע מצוות אינם בכלל אזהרה זו עיי"ש. והרשב"א בתשו' (ח"א סי' נ"ט) השיג עליו. ועיקר השגתו היא דאם איתא דבעבד תושב בלבד הכתוב מדבר למה לי דכתבי' רחמנא תיפוק לי' מגר תושב דאטו מיגרע גרע מגר תושב. אלא ע"כ בעבד שהוא כבוש תחת ידינו ריבה בו הכתוב אפי' כשאינו תושב. והה"מ (בפ"כ מהלכות שבת הי"ד) הביא דבריו והשיב עליו וקיים דברי הרמב"ן. וז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב שכל עבד ערל אפי' עובד עכו"ם במשמע הברייתא. דאל"כ יאמר הכתוב גר תושב שאינו קנוי לישראל וכ"ש עבד תושב הקנוי לו שאסור. ואני אומר אין מזהירין מן הדין ק"ו. ועוד שאין זה ק"ו שהייתי אומר חסה תורה על ממונן של ישראל שלא יהא עבדו הקנוי לו בטל ממלאכה עכ"ל עיי"ש. אבל דבריו ז"ל תמוהים אצלי. דמלבד שכבר גמגם בדבריו הר"ב לח"מ שם במש"כ דאין מזהירין מדין ק"ו. דהא עשה שפיר ילפינן מדין ק"ו עיי"ש. בלא"ה תמיהני דהרי לא הזכיר הרשב"א שום ק"ו בדבריו. אלא כתב דתיפוק לי' מגר תושב דאטו מיגרע גרע וכמשכ"ל. וכוונתו פשוטה לומר דהעבד התושב הרי הוא גופי' גר תושב ממש הוא. אלא שיש לו ג"כ מעלה במה שהוא כבוש תחת יד רבו. וא"כ פשיטא דבכלל גר תושב הוא. דבמה שנתוסף עליו מעלה זו שהוא כבוש תח"י לא גרע מגר תושב בעלמא. ואין ענין אין מזהירין מדין ק"ו לכאן כלל. דלא משום קולא וחומרא אתינן עלה אלא משום דהוא גופי' גר תושב. וכבר כתיב בקרא אזהרה דגר תושב וגם הוא בכלל. שהרי הוא גר תושב. וגם מש"כ הה"מ כאן לדון משום סברא דהתורה חסה על ממונן של ישראל. תמיהני איך יתכן לדון במלאכת שבת ע"פ סברא זו. כיון דבמלאכת עצמו ובניו ובהמתו לא חסה תורה כלל אפי' יפסיד בכך כל ממונו. וגם בגר תושב גופי' נהי דאינו קנוי לו ואין הפסד מצד עבודתו שהולך בטל. מ"מ מי לית לי' פסידא משום המלאכה מצד עצמה שאינה נעשית מחמת איסור שבת. וזמנין דהו"ל הפסד מרובה ודבר האבד אם לא תעשה ביום ההוא. ומ"מ לא חילקה תורה ולא חסה על הממון ואסרה בכל ענין. וא"כ היכי יתכן לטעות ולומר דבעבד משום שקנוי לו ומפסיד ע"י בטולו חסה תורה על הפסידו והתירה בו מה שאסרה בשאר גר תושב:

איברא דלעיקר קושית הרשב"א ז"ל על הרמב"ן ז"ל נראה לענ"ד דאינה מוכרתת כלל. ומתוך דעת הרמב"ן ז"ל גופא נמצא תשובה להשגה זו. שהרי כיון דלדעת הרמב"ן ז"ל עבד ערל שלא קבל עליו שבע מצוות אין רבו מוזהר עליו. ולא עדיף משאר עכו"ם דאמירה לגבי' אינה אלא שבות מדבריהם. א"כ שפיר יש מקום לומר דאפי' עבד שקבל עליו שבע מצוות ב"נ דהו"ל בכלל גר תושב. מ"מ אין רבו מוזהר עליו. ואינו בכלל אזהרת הכתוב בגר תושב. משום דשאני גר תושב שמדעתו קבל על עצמו בב"ד לקיים שבע מצוות ב"נ. משא"כ עבד דאימת רבו עליו ואינו מקבל עליו בלב שלם. והילכך אי לאו דגלי קרא גבי' בהדיא הי' מקום לומר דאינו בכלל אזהרה דגר תושב. ועדיפא מינה אמרינן בע"ז (פרק רבי ישמעאל נ"ז ע"א) דהלוקח עבדים מהעכו"ם אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע שם עכו"ם מפיהם. וכמה אריב"ל עד י"ב חודש עיי"ש. אע"ג דבגר בעלמא משמל וטבל הרי הוא ככל ישראל. והיינו משום דזה עושה מדעתו ורצונו החפשי. וזה מסתמא אימת רבו עליו. ולא מלב שלם מקבל עליו אע"פ שבפיו מתרצה בכך. וכמש"כ התוס' שם בד"ה עד שתשקע וכו'. ושאר ראשונים ז"ל שם עיי"ש. ולקמן (שם ס"ד ע"ב) בד"ה אין מפק דין וכו' ושאר ראשונים. עיי"ש. וכיון דלדעת הרמב"ן קיימינן דעבד ערל שלא קבל עליו שבע מצוות אין רבו מוזהר עליו. א"כ גם כשקבל עליו הי' ראוי לומר דאין דינו כגר תושב. משום דבעבד כך לי תושב כאינו תושב. ואזהרה דגר תושב לא קאי עלי'. לכך שפיר איצטריך קרא בעבדים התושבים להזהיר רבן עליהם כמו שהזהיר על גר תושב. ואין מקום להשגת הרשב"א ז"ל. ואדרבה לכאורה יש מקום להקשות לאידך גיסא. דאחר שהזהיר הכתוב על עבד ואמה התושבים למה לי אזהרה לגר תושב. דהא גר תושב עכ"פ לא גרע מעבד תושב. אלא דגם הא לא תקשה. דאפשר לומר אין ה"נ. אלא דמ"מ בגר תושב הוסיף הכתוב עשה יתירה לתוספת אזהרה עליו משום שקבל על עצמו מצוות ב"נ מדעתו. וכה"ג אשכחן בכמה מצוות בתורה. ועי' בסה"מ (עשין ר"ז) וברמב"ם (פ"ו מהלכות דעות ה"ד) ובסה"מ (לאוין רנ"ב רנ"ג רנ"ה) עיי"ש. והרבה כיו"ב:

ומעתה א"כ לפ"ז אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל בזה. וגם ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל בהשגות (פ"כ מהלכות שבת שם) הובאה במגדל עוז וז"ל אין הדברים הללו כתקנם שאם מלו וטבלו לשם עבדות הרי הם כנשים גמורות ובני עונשין הם לעצמם. דלא הזהירה תורה את רבן עליהם אלא על עבד ואמה התושבים שלא יעשו מלאכתו. שלא תאמר שבות בעלמא הוא כאמירה לעכו"ם. אלא לאו נמי איכא ואפי' יעשה בעצמו. אבל לצורך עצמן עושין כל צרכן עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מבואר דלא הוזהר האדון על שביתת עבדיו אלא בעבדים התושבים בלבד. אבל עבדים שכבר מלו וטבלו לשם עבדות ונתחייבו במצוות כנשים. וכן עבדים ערלים שלא קבלו עליהם שבע מצוות ב"נ. אין רבן מוזהר עליהם כלל. והשתא א"כ עשה זו שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן בשביתת עבדים. היינו בעבדים תושבים בלבד. וא"כ בכלל אזהרה זו גם גר תושב. ואזהרה דכתיבא בגר תושב בפ"ע לא צריכא אלא לתוספת אזהרה יתירה וכמו שביארנו. ומעתה א"כ רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו שפיר עשה שלא מנה לא עשה דגר תושב. שהרי היא בכלל עשה דשביתת עבדים שמנה כאן. ועשה יתירה דליכא נפקותא בה אלא לעבור בשתי עשין אין דרכו למנות בשום דוכתא כמו שביארנו בהרבה מצוות כיו"ב. וגם עשה דשביתת עבד ערל לא מנה. משום דעבד ערל שעדיין לא קבל עליו שבע מצוות ב"נ אין הרב מוזהר על שביתתו. ועבד תושב שקבל עליו שבע מצות ב"נ הרי מנה כאן עשה דשביתתו. ועבד שמל וטבל לשם עבדות ג"כ ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל שאינו מוזהר על שביתתו:

אלא דעיקר דברי הראב"ד ז"ל מתמיהים טובא לכאורה מברייתא דפרק החולץ (מ"ח ע"ב) דתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול. כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. הרי עבד מהול אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך. בעבד ערל עיי"ש. הרי דאפי' עבד מהול. דהיינו שמל וטבל לשם עבדות. איתרבי מקרא דלמען ינוח שיהא רבו מוזהר על שביתתו. דהרי לדידי' גופי' לא צריך קרא. דתיפוק לי' דבר עונשין הוא לעצמו כנשים. וכבר הרגיש בזה הרב המגיד ז"ל שם ודחה דברי הראב"ד ז"ל מה"ט עיי"ש בדבריו. וכן תמוה מהמכילתא (פרשת יתרו פ"ז) דדריש על קרא דלא תעשה כל מלאכה וגו' עבדך ואמתך. אלו בני ברית אתה אומר אלו בני ברית או אינו אלא עבד ערל. כשהוא אומר וינפש בן אמתך הרי עבד ערל חמור. הא מה ת"ל עבדך ואמתך אלו בני ברית עיי"ש. וכ"ה ג"כ שם לקמן (בפרשת משפטים פרשה י"ט) על קרא דוינפש בן אמתך עיי"ש. וזה מבואר להדיא דלא כהראב"ד ז"ל שכתב דקרא דלא תעשה כל מלאכה וגו' עבדך ואמתך. קאי על עבד ואמה התושבים. ולהזהיר את רבן עליהם שלא יעשו מלאכתן. דהרי להדיא מפורש במכילתא דקאי על עבדים בני ברית. דהיינו שמלו וטבלו לשם עבדות. וזה תימא גדולה על הראב"ד ז"ל:

ולחומר הנושא נראה ע"פ מאי שראיתי בתשובות הגאונים זכרון לראשונים (סי' תל"א) דאחר שהביא ההיא דפרק החולץ שם דאין מקיימין עבדים שאינם מולין וחילוקי דינים שבזה בסוגיא שם. כתב שם וז"ל וכולי האי משום מילה הוא בלבד דרחמנא אמר המול ימול וגו'. אבל לגייר את העבד ואת השפחה אין עלינו. והשבת עושין אנו להן נפישה ושביתתן בידן. הילכך מותר לקיים את השפחות ?הן אע"פ שאינן מתגיירות עכ"ל עיי"ש. והיא תשובת רבינו האי גאון ז"ל. ומבואר מדבריו ז"ל דבר חדש דהא דקיי"ל כר"ע דאמר אין מקיימין עבדים שאינם מלין. היינו דוקא משום מילה בלבד. משום שחייב מן התורה למול את עבדיו דרחמנא אמר המול ימול וגו'. וכל יום ויום שמשההו אצלו עובר בעשה. כמש"כ בתשובות הגאונים שערי צדק (שער ששי סי' כ'). והובאה ג"כ בספר העתים להנשיא ר"י אלברגלוני ז"ל (סי' קס"ה) עיי"ש. וכן פירשו התוס' (ביבמות שם) בד"ה אין מקיימין. דטעמי' דר"ע לפי שצוה הקב"ה לאברהם למול עבדיו. לכך אסור לקיים שאין מולין עכ"ל עיי"ש. וס"ל לגאון ז"ל דאין חיוב על האדון אלא מילה בלבד. אבל להטבילו ולגיירו שיהא נכנס בברית ולהתחייב במצוות כנשים אין לנו לחייבו מדאורייתא. דלא אשכחן בקרא אלא מילה בלבד. וכל שמהלו מותר להשהותו מן התורה לכ"ע. אע"פ שלא טבל ולא נתגייר לקבל עליו עול מצוות. והילכך לא שייכא פלוגתא דר"ע ור"י אלא בעבדים דוקא. אבל שפחה לכ"ע מותר לקיימה. כיון דלא שייכי בה אלא טבילה וקבלת מצוות. ובזה אין לנו חובה על האדון מדאורייתא. וכן ראיתי בספר הפרדס הגדול לרש"י שכתב (בסי' צ"ח) וז"ל ושפחות מותר לקיימן אע"פ שלא נתגיירו. אבל חייבין להשביתן מלעשות מלאכה בשבת כל עיקר. דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר שמחלק בין עבדים לשפחות. דאע"ג דבעבדים קיי"ל דאסור לקיימן כשאינן מלין. שפחות שרי לקיים אע"פ שלא נתגיירו. אלא דהדבר תמוה לכאורה מאי דסיים שם מיד בחר הכי וכתב וז"ל. ועבדים כנענים שלא רצו להתגייר אסור לקיימו וימכרנו עכ"ל. הרי דמשום שלא רצה להתגייר ג"כ אסור להשהותו. ומשמע אפי' נמול. כל שלא טבל ולא קבל עליו מצוות. דהיינו גירות. האיסור להשהותו במקומו עומד. ונמצא לפ"ז דאין חילוק בין עבדים לשפחות. ודבריו סותרין זא"ז תכד"ד. ורבינו האי גאון ז"ל בתשובתו שם כתב בהדיא דלגייר את העבד ואת השפחה אין עלינו וכמשכ"ל. ובאמת דשאר ראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. וכבר ראינו תשובה אחת לגאון בשערי צדק (שם סי' ט"ו) דמבואר דס"ל דפלוגתא דתנאי אם מקיימין או אין מקיימין איתא נמי בשפחה עיי"ש. וביותר ביאור מבואר כן שם בתשו' רב עמרם גאון ז"ל (בסי' י"ח). שכתב וז"ל וששאלתם ישראל שקנה עבד או שפחה ושהה עמו זמן הרבה ואינו רוצה להתייהד. מותר להשהותו אצלו כשהוא בגיותו או לא. כך ראינו כל ישראל שקנה עבד או שפחה ואינו רוצה להתייהד אסור להשהותו אפי' חודש אחד ואפי' יום אחד. אבל אם מתייהד לאלתר ואומר לו למול. ואמר להם המתינו לי עד שאבריא כו' מותר. אמרו חכמים הלוקח עבד מן העכו"ם מגלגל עמו י"ב חודש. אם מל מוטב. ואם לאו חוזר ומוכרו לעכו"ם. וכשמותר לשהותו י"ב חודש על עסקי מילה. אבל על עסקי יהדות אסור להשהותו כל עיקר עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר להדיא דס"ל דאין חילוק בין עבד לשפחה ושהאיסור להשהותו הוא לא משום מילה בלבד אלא אף משום גירות. ואדרבה רבינו עמרם גאון ז"ל ס"ל לאידך גיסא. דמשום גירות אסור להשהותו כלל אפי' יום אחד. אבל משום מילה לבד מגלגל עמו מיהת י"ב חודש כדלא פסקא למילתי' לומר שלא ימול. אלא מדחה מיום ליום מחמת חולי וכיו"ב. וכן מבואר ברמב"ם (פי"ד מהלכות איסורי ביאה ה"י) ובטור (יו"ד סי' רס"ז) דלמאי דקיי"ל אין מקיימין. לא במילה לחוד תליא מילתא. אלא בגירות עיי"ש. וא"כ אין שום חילוק בין עבדים לשפחות. וכן מבואר מדברי הבה"ג (הלכות עבדים). אף שאין דבריו מבוררים כ"כ עיי"ש היטב. וכן מבואר ברא"ש ובנמוק"י ובשאר ראשונים ז"ל בפרק החולץ שם עיי"ש. ועי' שבת (קל"ה ע"ב) בתוס' ד"ה כגון שלקחה ע"מ וכו'. דמבואר דס"ל ג"כ הכי עיי"ש היטב ובפירש"י ובחי' הר"ן שם. ועכ"פ דברי הפרדס נפלאים בעיני. דבלתי ספק מי ששנה זו לא שנה זו. ואולי יש שם השמטת המעתיק וצ"ל ויש אומרים דעבד כנעני וכו'. ולפ"ז כוונתו להביא בזה שתי הסברות שחולקין בדין זה. וכן בספר העתים שם הביא בתחילה תשובה אחת לגאון וז"ל וששאלתם מקומות שאין היהודים מוצאין שפחות לקנות וכו' מותר לקיימן אותן שפחות אע"פ שלא נתגיירו וכו' או לא. כך ראינו שפחות אלו מותר לקיימן אע"פ שלא חזרו בהן. הואיל ואתם להן צורך גדול. אבל חייבים אתם להשביתן מעשות מלאכה בשבת כל עיקר. דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וכו' עכ"ל עיי"ש. ותשובה זו הובאה ג"כ בשערי צדק (שם סי' ו') בשם רבינו האי גאון ז"ל עיי"ש. והדבר ברור דס"ל לגאון ז"ל דהא דאין מקיימין עבדים שאין מלין. היינו רק משום מילה כדי שלא לעבור בעשה דמילת עבדים. אבל משום גירות ליכא איסור מה"ת להשהותן. אלא דמ"מ ס"ל דאם אין צורך גדול בדבר אין ראוי לקיימן. כדי שלא יכשילוהו בדבר איסור ולא ינסכו יינו. אבל משום צורך גדול אין להחמיר כיון דמדאורייתא שרי. אבל אם הי' בדבר איסור דאורייתא. פשיטא דאין רשות להקל משום צורך. והנה תשובה זו היא נתקצרה מהתשובה הארוכה שבזכרון לראשונים שהבאתי. כמבואר להמעיין שם. וגם שם כתובה על שם רה"ג ז"ל. ושם לא נזכר בתשובה כלל הטעם הואיל וצריכין להן צורך גדול. אלא השיב בפשיטות שמותר לקיים אותן השפחות אע"פ שלא נתגיירו. וכמו שהבאתי לעיל. וכנראה אין זו אלא הוספת המקצר. ועכ"פ מבואר דלתשובה זו הא דאין מקיימין אינו אלא משום מילה בלבד ולא משום גירות. דס"ל דמ"ע דמילת עבדים אינה אלא למילה בלבד ולא לגירות. ומיד בתר הכי כתב בספר העתים שם וז"ל. ובתשובה אחריתא וששאלתם ישראל שקנה עבד או שפחה וכו'. ומעתיק כל תשובת רב עמרם ז"ל שבשערי צדק שהבאתי לעיל. וכבר ביארנו לעיל דלרב עמרם גאון ז"ל הא דאין מקיימין גם משום גירות היא. דס"ל דמ"ע דמילת עבדים לא למילה בלבד נאמרה אלא לגיירו במילה וטבילה ולחייבו במצוות כנשים. וזו היא כוונת הנשיא רבינו יהודה ז"ל בספר העתים שכתב ובתשובה אחריתא וכו'. דרצה לומר דלתשובה זו אין הדין כן. אלא גם שפחות שלא נתגיירו אסור לקיימן ואין להתיר אפי' לצורך גדול וכמו שביארנו. וכנראה דברי הפרדס שם נתקצרו מדברי ספר העתים שם. דגם שאר הדינים שכתב שם בפרדס מיד אח"ז עיי"ש כתובים בס' העתים שם בשם תשובות הגאונים עיי"ש. ואין להאריך בזה. וא"כ בדברי הפרדס שם עכצ"ל כמש"כ:

והנה בתוספתא (פרק ח' דפסחים) גרסינן אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח ראב"י אומר בפסח מצרים הכתוב מדבר עיי"ש. הרי מבואר דלכ"ע אין לחלק בין עבד לשפחה. דאע"ג דלענין לעכב בעשיית הפסח לא כתיב בקרא אלא וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. וכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. וא"כ אין לנו בתורה אלא מילה בעבדים שמעכבת. וא"כ טבילה בשפחה מנ"ל. וע"כ צ"ל דאע"ג דלא כתיבא אלא מילה. גם גירות במשמע. דהיינו טבילה וקבלת מצוות. דמילה בלא גירות לאו כלום היא. וא"כ מינה נמי למ"ע דמילת עבדים דאין המצוה במילה לבד אלא גם גירות בכלל. ובמילה בלבד בלא גירות לא קיים מצוה זו. וא"כ גם השפחות בכלל עשה זו. וממילא נמי דלמ"ד אין מקיימין עבדים שאינן מלין. גם שפחות שלא טבלו אין מקיימין. וזה לכאורה ראי' מבוארת דלא כרבינו האי גאון ז"ל בתשובה שם:

וראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות קרבן פסח הלכה ה') שכתב וז"ל וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו מלעשות הפסח. ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הסמ"ג (בעשין רכ"ד) עיי"ש. מבואר מדבריהם ז"ל שהי' ראוי לומר דכיון דלא אשכחן בקרא שיהא מעוכב מלעשות הפסח אלא במילת עבדיו. אין לנו אלא במילה לבד שתעכב ולא גירות. וא"כ טבילת שפחה לשם עבדות אינה מעכבתו מעשיית הפסח. אלא דדבר זה מפי הקבלה הוא שכשם שמילת עבדיו מעכבתו. הכי נמי טבילת שפחותיו מעכבתו. ולפ"ז ממילא מבואר דאין מזה תשובה על דברי רבינו האי גאון ז"ל וסייעתו. משום דאע"ג דכיון דלא אשכחן בקרא אלא מילה בעבדים. אין לנו ממשמעות הכתוב אלא מילה ממש בלבד ולא גירות ולזה במ"ע דמילת עבדים במילה לבד בלא טבילה יצא ידי חובתו. ורשאי מדאורייתא לקיימן אע"פ שלא נתגיירו. מ"מ לענין עכובא מלעשות ק"פ אע"ג דלא כתיבא בקרא אלא מילה. נפקא להו מפי הקבלה או מאיזה דרשא דקרא. דהתם אפי' טבילת שפחותיו מעכבתו מלעשות הפסח. אבל בלא"ה ודאי איה"נ דגם התם הי' ראוי לומר דרק מילה מעכבתו ולא גירות. אבל דברי הרמב"ם והסמ"ג תמוהים בעיני הרבה. דהרי לענין מ"ע דמילת עבדים כבר כתבתי לעיל דדעת הרמב"ם וכן דעת הסמ"ג (בעשין רכ"ד). דאף דלא כתיב בקרא אלא מילה. גם גירות בכלל. וא"כ גם טבילת שפחותיו בכלל העשה. ומה"ט ס"ל דאפי' עבדים שמלו ולא טבלו. וכן שפחות שלא טבלו אין מקיימין מה"ת. וא"כ למה הוצרכו לומר כאן דמפי הקבלה נפק"ל דבר זה דטבילה לשפחות כמילה לעבדים. והרי לדידהו מילה כוללת נמי גירות. והיינו ע"כ משום דס"ל דמילת עבדים בלא גירות לאו כלום היא. ונמצאו דבריהם ז"ל סותרים זא"ז. ולכן דבריהם ז"ל צ"ע אצלי טובא כעת:

וגם לדברי רבינו האי גאון ז"ל אם כי לפי דברי הרמב"ם וסמ"ג הוה אתי שפיר וכמש"כ. אבל באמת אין זה מספיק. דהרי באמת לא אשכחן בשום דוכתא התם דגלי קרא בהדיא. או שתהא בזה הלכה לממ"ס שתהי' טבילה בשפחה מעכבת כמילה בעבדים. ולדברי הרמב"ם והסמ"ג לא מצינו מקור. אלא כנראה מסברא נפק"ל הכי. דכיון דבקרא לא כתיב עכוב אלא במילה. הילכך הא דקתני בתוספתא דגם טבילה מעכבת. ע"כ אין זה אלא הלכה מפי הקבלה. וכדרכו של הרמב"ם ז"ל בכל כיו"ב. אבל הדבר קשה מנ"ל לומר כן. ודילמא היינו טעמא התם משום דאע"ג דבקרא מילה הוא דכתיבא מ"מ סתמו כפירושו דהיינו גירות. דמילה בכנעני בלא טבילה וקבלת מצוות לאו כלום היא. דבמילה כתיב והיתה לאות ברית ביני וביניכם. וא"כ אין לנו מילה אלא לנוהגים בדת ישראל. ועבדים עם המילה צריכין לקבל עליהם מיהת מקצת מצוות כנשי ישראל. והיינו ע"י הטבילה לשם עבדות דהו"ל מקצת גירות. וממילא גם הטבילה בשפחה מעכבת. ולפ"ז גם במ"ע דמילת עבדים הגירות בכלל. ומאי דאמרינן דאין מקיימין עבדים שאינם מולין. היינו שאין מתגיירין לשם עבדות. ואולי אפשר לומר דס"ל לרה"ג כדעת הרמב"ם ז"ל (בהלכות מלכים פ"י ה"ח) דבני קטורה חייבין במילה כישראל. ומקורו מדאמרינן (בפרק ארבע מיתות נ"ט ע"ב) את בריתי הפר לרבות בני קטורה. וס"ל דפירושו כפשטי' דרבינהו קרא למצות מילה כישראל לדורות עולם. ודלא כפירש"י שם עיי"ש. והרי בני קטורה עכו"ם גמורין הם לכל דבריהם. ואפי' הכי נוהגת בהן מצות מילה כבישראל. וגם לבני ישמעאל הוה מחייבינן במצות מילה. אי לאו דמעטינהו קרא בהדיא. כמבואר בסנהדרין שם עיי"ש. וא"כ מבואר דמצות מילה לא תליא בגירות כלל. וא"כ במ"ע דמילת עבדים. כיון דבקרא לא כתיב אלא מילה. אין לנו לחייב את האדון אלא במילה בלבד בלא טבילה. וממילא בשפחה ליכא עלי' שום חיובא כלל. וממילא נמי דרשאי מה"ת לקיים עבדים שמלו אפי' לא טבלו. וכן שפחה שלא נתגיירה. והתם לענין עכוב מלעשות הפסח עכצ"ל דדחיק ומוקים אנפשי' דנפק"ל מאיזה דרשא דקרא או מהלכה ע"פ הקבלה. וכמש"כ הרמב"ם והסמ"ג אע"ג דלא אשכחן לה בהדיא בשום דוכתא. אבל יש לתמוה על דברי רבינו האי גאון ז"ל מברייתא דמכילתא (פרשת בא פרשה ט"ו) עה"פ וכל עבד איש מקנת כסף וגו'. וכפי הגירסא שבפסיקתא זוטרתא ובמדרש שכל טוב שם. דמבואר דהנך תנאי דפליגי אי מקיימין עבדים ערלים פליגי נמי אי מילת עבדיו מעכבתו בעשיית ק"פ. דלמ"ד מילת עבדיו מעכבתו יליף מינה נמי דאין מקיימין. ומ"ד דאין מילת עבדיו מעכבתו משום דמפרש אז יאכל בו העבד ס"ל דמקיימין עיי"ש בפסיקתא זוטרתא ובשכל טוב. דהגירסא שלפנינו מגומגמת. והשתא א"כ מבואר להדיא מזה דגם טבילת שפחותיו אוסרת שלא לקיימן. כיון דמבואר בתוספתא שם דטבילת שפחותיו מעכבת בעשיית הפסח. וא"כ להמכילתא אין מקיימין שפחות שלא טבלו. וזה מבואר דלא כרבינו האי גאון ז"ל. והיא תמיהא עצומה לכאורה. ומיהו ממכילתא זו יש לתמוה ג"כ על התוס' (בפרק החולץ שם) בד"ה אין מקיימין וכו'. שנחלקו שם הריב"ן ור"י בטעמא דמ"ד אין מקיימין. דלריב"ן ז"ל טעמא כדי שלא ינסך יינו. ולר"י ז"ל משום שמצות עשה למול עבדים. לכך אסור לקיים ערלים עיי"ש. והשתא הרי הטעם מפורש במכילתא שם דמ"ד אין מקיימין יליף לה מדמעכב בעשיית ואכילת הפסח. ונראה דהיינו משום דס"ל דמשום קנסא הוא שקנסתו תורה שלא יוכל לעשות הפסח משום ששהה מלמולו. דאל"כ משום ערלותן של עבדיו אמאי נפסל מלעשות הפסח. וגם מ"ד מקיימין מודה בעיקר הך סברא. אלא דנפק"ל מקרא דוינפש בן אמתך דמותר להשהותו. דדחיק' לי' לאוקמי' בלקחו ע"ש ביה"ש ולא הספיק למולו. וכדי שלא יקשה מדמעכבו בעשיית ואכילת הפסח. ס"ל דבאמת אין מעכבו ואז יאכל בו קאי אעבד. ועכצ"ל דממה שנצטוינו למול את העבדים אין הכרע לומר שיהא אסור להשהותן על דעת למולן אח"כ. וא"כ בין להריב"ן ובין להר"י קשה. אבל נראה דס"ל דאף דלהמכילתא הכי הוא. מ"מ ע"כ תלמודא דידן דלא מפרש אלא טעמא דמ"ד מקיימין מקרא דוינפש וגו'. ולא מפרש מידי בטעמא דמ"ד אין מקיימין. עכצ"ל דס"ל דמ"ד אין מקיימין מסברא הוא דנפק"ל ולא צריך ראי'. וכיון דס"ל דמקרא דוינפש אין הכרע לומר דמקיימין. דאיכא למידחי בשלקחו ע"ש ביה"ש. שוב ממילא אית לן למימר דאין מקיימין. וגם מ"ד מקיימין היינו רק משום דהכי משמע לי' מקרא דוינפש. אבל בלאו קרא הול"ל דאין מקיימין. ועכצ"ל דס"ל לתלמודין דמעכובא דעשיית הפסח. אין ראי' לומר דאין מקיימין. דלית לן למידרש טעמא דקרא דמשום הכי הוא וזהו שטרחו הר"י וריב"ן ז"ל לפרושי טעמא דמ"ד אין מקיימין לפום תלמודין. ומעתה א"כ גם לרבינו האי גאון ז"ל נאמר דס"ל דודאי להמכילתא צ"ל דס"ל דגם שפחות שלא טבלו או עבדים שמלו ולא טבלו אין מקיימין. אלא דהיינו דוקא להמכילתא דס"ל דמ"ד אין מקיימין מעכובא דעשיית ואכילת הפסח הוא דיליף לה. אבל לתלמודין דלא ס"ל הכי. אלא דהו"ל דבר הלמד ממקומו. ממ"ע דמילת עבדים גופא. כמו שפי' התוס'. אין לנו אלא משום ערלות. אבל משום טבילה וגירות לית לן למימר דאין מקיימין. כמו שביארנו לעיל. כן נראה לפום חומר הנושא להליץ בעד רבינו האי גאון ז"ל:

איברא דאכתי יש להקשות לדעת רה"ג ז"ל מסוגיא דיבמות גופא שם דאמרינן התם ת"ר מקיימין עבדים שאינם מלין דברי ר"י. רע"א אין מקיימין. א"ל ר"י הרי הוא אומר וינפש בן אמתך. א"ל וכו'. דכ"ע מיהת וינפש בן אמתך בעבד ערל כתיב. מאי משמע. דתניא וינפש וגו' בעבד ערל הכ"מ. או אינו אלא בעבד מהול. כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. הרי עבד מהול אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל עיי"ש. והשתא לדעת רה"ג ז"ל קשה אכתי מנ"ל דקרא דוינפש בעבד ערל כתיב. ודילמא לעולם עבד ערל אסור לקיימו. וקרא דוינפש וגו' מיירי במל ולא טבל. דמותר להשהותו לכ"ע לדעת רה"ג ז"ל. וקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך. מיירי במל וטבל ולהזהיר את רבו עליו. ואיזו ראי' מייתי ר"י מהך קרא דוינפש וגו' דמותר לקיים עבדים ערלים. וגם בהך ברייתא גופא קשיא. מנ"ל דהך קרא דוינפש וגו' בעבדים ערלים מיירי. ודילמא במולים שלא טבלו מיירי. ואידך קרא דלמען ינוח עבדך וגו' בנתגיירו. דהיינו שמלו וטבלו. וע"כ מוכרח לכאורה מזה דלמ"ד אין מקיימין אפי' מלו ולא טבלו אין מקיימין. דכל כמה שלא נתגייר מיהת לשם עבדות. אפי' מהול כערל חשיב. דמילתו בלא קבלת מצות וטבילה לאו כלום. דהו"ל כערבי וגבעוני מהול שדינו כערל. ודלא כרה"ג ז"ל. ומיהו נראה דאפשר לומר דס"ל לרה"ג כדעת הראב"ד ז"ל שהבאתי. דכשמל וטבל לשם עבדות הרי הם כנשים שבישראל ובני עונשין הם לעצמן. ולא הזהירה תורה את רבן עליהם כלל. ולפ"ז ניחא שפיר דע"כ קרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך לא מיתוקים אלא בעבד ואמה התושבים. דבמל וטבל ליכא לאוקמי' דתיפוק לי' דכבר מוזהר הוא על עצמו. ובר עונשין הוא מצד עצמו. ואף דכבר כתיב קרא דוינפש וגו'. עכצ"ל דקרא דוינפש מיירי בערל גמור. וקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך. מיירי שכבר נמול אלא שלא טבל. ותרווייהו צריכי. דאי לא הוה כתיב אלא קרא דוינפש. לא הוה מוקמינן לי' אלא במל ולא טבל. אבל נא מל הוה סד"א דהו"ל כעכו"ם בעלמא דאין באמירתו אלא שבות דרבנן. והשתא דכתיב קרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך שמעינן מיני' למל ולא טבל. וע"כ קרא דוינפש לא מיתוקים אלא בשלא נמול ואפי' הכי רבו מוזהר עליו. ובהכי מדוקדק נמי לישנא דקרא. דבקרא דוינפש לא כתיב אלא בן אמתך. דהיינו עבד ולא נזכרה בו אמה. והיינו משום דאמה כיון שאינה מחוסרת אלא טבילה. כבר נפקא לן מקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך. משא"כ עבד ערל דליכא למשמע מאידך קרא דלמען ינוח עבדך וגו'. דשם בנמול הוא דמיירי אלא שלא טבל. איצטריך לאשמעינן באנפי נפשי' הכא בקרא דוינפש. ובהכא ניחא לי שפיר מש"כ בפרדס שם. ושפחות שלא נתגיירו מותר לקיימן. אבל חייב להשביתן מלעשות בשבת מלאכה. דכתיב למען ינוח עבדך ואמחך כמוך עיי"ש. וכ"כ בתשו' רבינו האי גאון שבשערי צדק (שם סי' ו') וז"ל כך ראינו ששפחות הללו מותר לקיימן אע"פ שלא חזרו בהן וכו'. וחייבין אתם להשביתן בשבת מעשות מלאכה כל עיקר. דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך עכ"ל עיי"ש. וכן הובאה ג"כ בספר העתים (סי' קס"ה דף רל"ו) עיי"ש. והוא תמוה לכאורה. דהרי זהו נגד סוגיא וברייתא דפרק החולץ שם דמבואר דקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך במהול מיירי. דהיינו בנתגייר שמל וטבל לשם עבדות. כמו שהבינו רוב הראשונים ז"ל. וא"כ בהנך שפחות שלא נתגיירו לא שייך אלא קרא דוינפש בן אמתך דמיירי בעבד ערל. ואיך הביאו לכאן קרא דלמען ינוח עבדך וגו'. אבל לפי מה שביארנו הדברים מדוקדקים ונכונים מאוד. דהרי זו שיטת גאון ז"ל דקרא דלמען ינוח עבדך וגו' דמוקמינן במהול היינו בשמל ולא טבל דוקא וכמו שביארנו. וא"כ בתשובת רבינו האי גאון ז"ל דקאי אשפחה שלא נתגיירה שאינה מחוסרת אלא טבילה דהו"ל כעבד שמל ולא טבל. בדקדוק הביא הגאון ז"ל קרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך דמיירי בהכי. ולא קרא דוינפש דמיירי בערל גמור. וכן בספר הפרדס שם. דקאי בשיטת רבינו האי גאון ז"ל בזה וכמשכ"ל. בדקדוק הביא הך קרא דלמען ינוח עבדך וגו':

אלא שיש לי לתמוה בזה על ספר התרומה (הלכות שבת סי' רנ"ב) שכתב וז"ל והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכה לעצמו. ואין כאן איסור למען ינוח עבדך. כדאמר (פרק ארבעה מחוסרי כפרה) עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול דברי ר"ש. ופסיק התם כוותי'. וגם מהתם משמע דוקא לעצמן אבל לישראל אסור וכו'. ואיסור למען ינוח עבדך היינו למען ישראל עכ"ל עיי"ש. וכן כתב שם לעיל (סי' רכ"ב) וז"ל מותר הישראל להניח לעבדו ושפחתו לעשות מלאכה שלהם ולא של ישראל. ולא עבר משום למען ינוח עבדך וכו'. כדאמרינן פרק ארבעה מחוסרי כפרה וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה דהרי בההיא דארבעה מחוסרי כפרה בעבדים ערלים מיירי. ולא נפק"ל אלא מקרא דוינפש בן אמתך. ולא מקרא דלמען ינוח עבדך כמו ששנה ושילש בספר התרומה. וזהו נגד הסוגיא וברייתא דפרק החולץ שם. ומיהו נראה ברור דט"ס בכל הנך מקומות. וצ"ל רק למען ינוח. ותיבת עבדך נתוסף שם בטעות. וכוונת בעל התרומה היא לקרא דלמען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך. ונקט רישא דההוא קרא דפרשת משפטים. ועיקר כוונתו לסיפא דקרא. וראי' ברורה לזה דבקצורי דינים שבספר התרומה שם (בסי' רכ"ב) איתא בהדיא קרא דלמען ינוח שורך. ובסי' רנ"ב שם איתא למען ינוח. ותיבת עבדך ליתא שם עיי"ש. וכן במחזור ויטרי הלכות שבת. בדינים שהובאו שם מספר התרומה (בסי' מ"ה) איתא נמי רק למען ינוח וכן הוא שם (בסי' י') אלא שנפל שם ט"ס שכתב לא ינוחו וצ"ל למען ינוח עיי"ש. וכן הוא בלשון ספר התרומה הנ"ל שהביא בארחות חיים הלכות שבת (סי' שי"ז) ובכלבו (סי' ל"א) עיי"ש. אלא דבלא"ה דברי ספר התרומה (בסי' רנ"ב) צ"ע אצלי במה שהוצרך להסתייע ממאי דפסקו בכריתות שם הלכה כר"ש. והוא תמוה. דהרי לא פליגי תנאי התם אלא בגר תושב. אבל בעבד ואמה התושבים לכ"ע עושה מלאכה לעצמו כישראל בחול. ולא פסקו שם הלכה כר"ש אלא בגר תושב בלבד. אבל בעבד ואמה התושבים ליכא התם מאן דפליג. וכן יש לתמוה על הארחות חיים וכלבו שם שהביאו כל דברי ס' התרומה אלו כמו שהם. וכן יש לתמוה על הר"ב שבולי הלקט השלם (סי' קי"ג) שהביאו ולא הרהר אחריו כלום עיי"ש. ואף דכבר הבאתי מהמכילתא דאיכא למ"ד דעבד ואמה התושבים עדיפי מגר תושב. ואין עושין מלאכה לעצמן בשבת אלא כישראל ביו"ט. אף דבגר תושב ס"ל דעושה כישראל בחוה"מ. מ"מ בברייתא דכריתות שם לא נזכרה הך סברא כלל. ולכולהו תנאי דהתם בעבד ואמה מודו דדינם כישראל בחול. ועכ"פ פשיטא דמאי דפסיק התם הלכה כר"ש. היינו רק במאי דפליג אהנך תנאי בהך ברייתא. דהיינו בגר תושב. אבל בעבד ואמה לא פסיק התם מידי וכמשכ"ל. ועי' בירושלמי (יבמות פרק הערל הלכה א') דגם שם מייתי הך ברייתא דכריתות שם. וגם שם פסיק הלכה כר"ש עיי"ש. ושם לא נזכר בברייתא כלל עבד ואמה אלא גר תושב בלבד. ובודאי השמיטוה משום דבהכי לא פליגי הנך תנאי. ובלא"ה לא העתיקו שם הברייתא כלשונה אלא שהוסיפו בה דברים לתוספת ביאור עיי"ש. ואין להאריך בזה כאן:

ועכ"פ נתבררו אצלנו דברי רבינו האי גאון בתשובה שם וסייעתו על נכון. ודבריו מדוקדקים. ומעתה לפ"ז לא מיבעיא דלא תקשה לדעת הראב"ד ז"ל מסוגיא דפרק החולץ שם. אלא אדרבה משם יש ראי' לדבריו אלו. והם מוכרחים ע"פ שיטת רבי' האי גאון ז"ל וספר הפרדס שהבאתי וכמו שנתבאר. ומעתה א"כ אתו שפיר ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן דיפה עשה במה שלא מנה עשה דגר תושב ועשה דעבד תושב. וכמו שביארנו לעיל דס"ל כדעת הראב"ד ודעת הרמב"ן ז"ל. וא"כ ליכא עשה אלא בעבד ואמה התושבים בלבד. ואע"ג דגם לשיטת הראב"ד איכא תרי גווני עבד שבאה בכל אחד עשה בפ"ע. דהיינו עבד ערל לגמרי שקבל עליו שבע מצות ב"נ. שהוזהרנו עליו מקרא דוינפש וגו'. ועבד שמל ולא טבל. דקאי עלי' עשה דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וכמו שביארנו לרה"ג והראב"ד ז"ל. מ"מ אין למנותן בתרי עשין בפ"ע. דהרי כיון דקיי"ל מל ולא טבל לאו כלום הוא. הרי הוא גר תושב כמו שהי' מעיקרא קודם שמל. ואין זה אלא עבד תושב. ונמצא דקרא דלמען ינוח אינה עשה מיוחדת בפ"ע. אלא תוספות ביאור לעשה דוינפש בן אמתך. ואתד מדקדוקיה. שהרי על דבר אחד באו להזהיר. ועי' בע"ז (ס"ד ע"ב) בתוס' ד"ה אין מפקידין עייש"ה. והילכך אין לנו אלא עשה אחת בזה. דהיינו עשה דשביתת עבד תושב. ולזה הוא שמנאה רבינו הגאון ז"ל. ובכללה ג"כ עשה דשביתת גר תושב וכמו שביארנו לעיל:

ולפ"ז אתי שפיר נמי מה שהקשינו מברייתא דמכילתא. שלא קראו במכילתא שם בני ברית אלא לפי שמלו ואינם חסרים אלא טבילה. ועפ"ז ניחא נמי שפיר במאי דקתני בברייתא דפרק החולץ ובמכילתא שם. והגר זה גר תושב. אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק. כשהוא אומר וגרך אשר בשערך הרי גר צדק אמור וכו' עיי"ש. וכבר נתקשה הרמב"ן ז"ל (פרשת יתרו) בזה דהרי בכל מקום שמזכיר בכתיב גר שער. הוא גר תושב שבא לגור בשערי ערינו עיי"ש. אבל לפי מה שביארנו נראה ע"פ מאי דבלא"ה קשה מאי ענין גר צדק לכאן. הרי ישראל גמור הוא. והוא מוזהר על עצמו. ובכלל אתה דקרא הוא. ולזה נראה על פי דרכנו דלא מיירי הכא בגר צדק ממש. אלא לגבי גר תושב קרי לי' גר צדק לפי שמל לשם גירות אע"פ שעדיין לא טבל. דומיא דעבד ואמה דכתיבי בההוא קרא. דמיירי נמי בכה"ג לפי מה שביארנו. וא"כ אכתי דין גר תושב יש לו. והיינו דקרי לי' קרא גרך אשר בשעריך. ומעתה לפ"ז אין אנו צריכין לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל שלא מנה עשה בגר צדק מטעם שביארנו לעיל. אלא בלא"ה אתי שפיר מה"ט גופי' שלא מנה רבינו הגאון ז"ל עשה בגר תושב. דהיינו הך וכמבואר:

אבל הא ודאי תימא גדולה מה שמנה כאן עשה בשביתת בנים. ובתורה לא מצינו בבנים אלא אזהרת לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו'. אבל שום עשה לא מצינו בתורה בשביתת בנים כלל. וראיתי באזהרותיו של רבינו הגאון ז"ל אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור זכור) דלא מנה שם בעשה דשביתה אלא שביתת עצמו ושביתת עבדים ושביתת בהמתו. אבל בבנים לא הזכיר עשה זו כלל עיי"ש. אבל לפ"ז הדבר מפליא עוד ביותר מה ראה רבינו ז"ל כאן לחזור בו מדעתו שם. ולהוסיף עשה שאינה כתובה בכל התורה בשביתת בנים. ולפי חומר הנושא עלה על דעתי לומר בזה ע"פ מה שראיתי בספר העתים להנשיא רבינו יהודה אלברגלוני ז"ל (בהלכות עירובי תחומין סי' מ"ו) שכתב בשם תשובה לגאון וז"ל. והא דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים מהו. כל אדם שיש לו בהמה ומדדו לו תחום שבת מפתח ביתו. א"א לבהמה לצאת חוץ לתחומו. שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך. ושנינו לא תהלך זו יותר מרגלי בעלי'. שהוא מצווה על שביתתה כשביתת עצמו. שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך עכ"ל עיי"ש. ובהשקפה ראשונה דברי גאון ז"ל תמוהים מאוד בזה. שהרי לא מצינו בתורה בשום דוכתי לשון זה בקרא. דבפרשת משפטים דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך לא כתיב כמוך. ובשום מקום אחר לא כתיב כלל מקרא כזה. והנני מוסיף תימא על תימא מה שראיתי בפי' הארוך לבעל הטורים עה"ת (פרשת יתרו) על הפסוק דששת ימים תעבוד וגו' שהביא קרא דכתיב למען ינוח שורך ועבדך ואמתך כמוך עיי"ש. וזה פלא שהרי בקרא לא כתיב אלא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. אבל שורך לא נזכר בהך קרא כלל. וכן ראיתי בתוס' רי"ד לע"ז מהדורא קמא פ"ק (ט"ו ע"ב) שכתב בתוך דבריו וז"ל. שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין ע"י עכו"ם אסור מה"ת. דהכי קמזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך כמוך חייב ליתן לו נייח וכו' עיי"ש. וכזה יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל (ריש פ"כ מהלכות שבת) שכתב וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא מתמיה הרבה לכאורה דהא לא כתיב הכי בקרא כלל. אלא כתיב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. ותו לא. ולא כתיב וכל בהמתך אלא אצל הלאו דלא תעשה כל מלאכה שבדברות אחרונות. אבל בקרא דלמען ינוח שהביא הרמב"ם לא כתיב הכי כלל. אמנם נראה דדבריהם ז"ל נכונים. ומקורם מירושלמי שבת (בפרק במה בהמה סוף ה"ג) דאמרינן התם מצוואר בהמה אסור הוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך עיי"ש. והכי איתא נמי בירושלמי (ר"פ בתרא דביצה ה"ב) שנייא היא שהוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך עיי"ש. הרי מפורש בהדיא כדברי גאון ז"ל בתשובה שבספר העתים. ובלתי ספק שמקורו משם. אלא דדברי הירושלמי גופי' צריכין ביאור. דהא לא כתיב בקרא הכי. אבל נראה דכוונת הירושלמי בזה לקרא דדברות אחרונות דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וס"ל דעבדך ואמתך דכתיב בעשה דלמען ינוח הו"ל כדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. שהרי כתיבי ברישא דקרא בכלל הלאו בהדי שאר פרטים ובהעשה דלמען ינוח חזר וכתבן. וכל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. והו"ל כאילו חזר וכתב קרא כולהו הנך פרטי דכתיבי אצל הלאו גם בעשה דלמען ינוח. וכאילו כתיב למען ינוח אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך שורך וחמורך וכל בהמתך כמוך ואין זה ענין לכלל ופרט דאמרינן (ריש פ"ק דמו"ק) שאין דנין אותו בכלל ופרט כשהכלל בל"ת ופרט בעשה. דדוקא לענין כלל ופרט הוא דאמרינן הכי. אבל לענין מדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא מחלקינן בהכי. כמבואר בפירש"י (סוף פרק בתרא דסנהדרין קי"ג ע"א) בד"ה כלל בעשה עיי"ש. וכן כתבו התוס' בשבת (פרק כלל גדול ע' ע"א) בד"ה ועל כולן וכו' עיי"ש. ואף דבירושלמי (פרק כלל גדול ה"ב) לא משמע הכי. וכבר עמד בזה בקה"ע שם עיי"ש. ובפ"ז דסנהדרין הלכה ה' במרה"פ עיי"ש. אבל נראה להמעיין היטב בירושלמי שם שאין זה מוסכם אליבא דכולהו אמוראי. דרבי בא קרטיגנאה לא ס"ל הכי עייש"ה. וא"כ יתכן דאמוראי דהכא (פרק במה בהמה) כוותי' ס"ל. ועי' ג"כ מש"כ ביבין שמועה לר"ש אלגזי ז"ל (כלל קכ"ז) עיי"ש. ויותר נראה דהכא אין צריך לזה. דכיון דבחד קרא הוא. לא הו"ל אלא כגילוי מילתא בעלמא. דלא על עבדך ואמתך דכתיבי בה בהדיא לחוד קאי. אלא אכולהו פרטי דרישא דקרא נמי קאי. וכה"ג לכ"ע דנין. וא"כ הו"ל כאילו כתיב למען ינות עבדך ואמתך שורך וחמורך וכל בהמתך כמוך. והן הן דברי הגאון בתשובה שבספר העתים ודברי הרמב"ם ז"ל ותוס' רי"ד ואתי שפיר:

ומעתה עפ"ז נראה ג"כ בכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. ע"פ דברי הירושלמי שהבאתי. דהרי כיון דכל הנך פרטי דכתיבי ברישא דקרא בלאו דלא תעשה כל מלאכה. הו"ל כאילו חזרו ונכתבו ג"כ אצל העשה דלמען ינוח. נמצא דיש לנו עשה דשביתה בבנים כמו בעבדים ובהמה. וכאילו כתיב למען ינוח בנך ובתך עבדך ואמתך וגו'. וא"כ שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דשביתה בבנים. אלא דאכתי קשה מאי שנא דבעשה מנה כל פרט ופרט בפני עצמה. ומאי שנא דבלאו לא מנה לקמן במספר הלאוין אלא לאו אחד. לא תעשה כל מלאכה בשבת. ועיקר הנך פרטים דבנך ובתך עבדך ואמתך וגו' בלאו הוא דכתיבי. וא"כ מה ראה רבינו הגאון ז"ל שבמנין העשין מנה כל חד בפרט בפ"ע. ואילו בלאוין כללן כולן בלאו אחד. ואם משום שאחר שכבר מנאן במנין העשין לא הוצרך עוד למנותן במספר הלאוין. לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב. א"כ לא הי' לו למנות לאו זה כלל אפי' בלאו אחד. שהרי כבר מנה הכל בעשין דשביתת שבת אתה ובניך ועבדיך ובהמתך. ועכצ"ל כמשכ"ל דס"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דעשה דשביתה קאי גם על הטורח והעמל שאין בהן משום מלאכה. ואינם בכלל אזהרה דלא תעשה כל מלאכה. ואזהרה דמלאכה שייכא אפי' בגוונא שאין בה טורח ועמל כלל דלא שייכא בה עשה דשביתה. וכמו שנתבאר לעיל. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. דכמו דבעשה מנה כולם כן הי' ראוי עוד יותר לעשות בלאו. שהרי שם הם מפורשין כולן בהדיא בקרא:

וקצת אפשר לכאורה לומר דכיון דלא אשכחן במכילתא דעשה דשביתה מזהרת גם על הטורח והעמל שאין בהן משום מלאכה. אלא בשביתה שלו בלבד הילכך אין לנו בו אלא חידושו. דוקא בשביתה דידי'. כיון דעל מלאכה שהוא בעצמו עושה חייבתו תורה כרת וסקילה. הילכך גם בטורח ועמל ויגיעה בעלמא. נהי דלית בהן כרת וסקילה. מ"מ הזהירה עליהן תורה מיהת בעשה. משא"כ בניו ועבדיו ובהמתו. אע"פ שהזהירה תורה אותנו על שביתתן. מ"מ כיון דאפי' על מלאכה גמורה דידהו לא קעבר אלא בלאו בעלמא. ואפי' מלקות ליכא. דאפי' במחמר אחר בהמתו מבואר בפרק מי שהחשיך (קנ"ד ע"ב) דלא לקי עיי"ש. אע"ג שמסייע קצת. כ"ש על מלאכת בנו ועבדו. הילכך גם בעשה דידהו אין לנו אלא במלאכה גמורה. אבל בטורח ועמל שאין בהן משום מלאכה אפי' עשה אין לנו. ולא קאי עשה דידהו אלא על המלאכות שבאה עליהן אזהרת לאו. והשתא א"כ ניחא שפיר דאחר שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל במנין העשין עשה דשביתת בנים ועבדים ובהמה. לא הוצרך תו למנות הלאוין שבהן במספר הלאוין. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. שהרי העשין והלאוין שבהן מזהירים רק על המלאכה ואפי' להסוברין דבמחמר עובר אפי' בגוונא שאין בו משום מלאכה. וכמו שיתבאר לפנינו משום דמחמר מצד עצמו מיקרי מלאכה מ"מ הרי שם גם בלאו עובר בכה"ג. וא"כ שוב אין חילוק בין אזהרת העשה לאזהרת הלאו. דשניהם על ענין אחד באו להזהיר. וכיון שמנה העשה לא הוצרך למנות הלאו. משא"כ בעשה דידי' גופי'. כיון דקאי אף על הטרחים והיגיעות בעלמא. והעשה והלאו דידי' באו להזהיר על שני ענינים נפרדים. להכי שפיר הוצרך למנות שניהם. ועפ"ז נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל ומדוקדקים היטב. דהעשין מנה בכל חד וחד בפ"ע. אבל בלאוין לא מנה אלא אזהרה דמלאכת עצמו בלבד מטעם שנתבאר:

אלא שיש לפקפק בזה. דמדברי רבינו הגאון ז"ל כאן דכייל כולהו בהדדי. שביתת עצמו ושביתת בנים ושביתת עבדים ושביתת בהמתו. משמע ודאי שכולהו הנך עשין דשביתה על ענין אחד באו להזהיר. והשתא אם איתא דעשה דשביתת עצמו באה להזהיר על הטרחים והעמלים אע"פ שאין בהן תורת מלאכה כלל. גם בכולהו אינך עשין דשביתה דחשיב ואזיל. ודאי על דרך זה צריך לפרשן. וא"כ הדק"ל:

ולכן נראה יותר לומר דלא כמשכ"ל דרבינו הגאון ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דעשה דשביתה היינו אפי' מדברים שאינם מלאכה. אלא אדרבה רבינו הגאון לטעמי' אזיל דס"ל (בספר האמונות והדעות) דעשה דשביתה אינה אלא בדברים שישנן בכלל מלאכה שנכללו בכלל אזהרת לאו דלא תעשה כל מלאכה. והילכך כיון שמנה כולהו עשין דשביתה שוב לא הוצרך לפי דרכו ז"ל למנות עוד לאו דמלאכה בכל חד. ומה שמנה לאו דלא תעשה כל מלאכה בדידי' גופי'. היינו משום דס"ל כדעת רבינו יונה ז"ל הביאו ברשב"א (יבמות ו' ע"א) ובריטב"א שם. דעשה דתשבות לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר דכתיבי בההוא קרא. אבל במחמר אחר בהמתו דלית בי' אלא לאו. לית בי' עשה. עיי"ש שהכריח כן ע"פ הסוגיא שם. וכיון דמחמר לא הוי בכלל העשה דשביתה ולית בי' אלא ל"ת דלא תעשה כל מלאכה בלבד. ע"כ הוצרך למנותו במנין הלאוין בפ"ע. ומה"ט נמי ניחא מה שמנה רבינו הגאון במנין הלאוין לאו דתחומין משום דגם תחומין כיון דאין בהן אלא לאו גרידא. ולא הוי אב מלאכה. דלא דמי לחריש וקציר דמאבות מלאכות נינהו. הילכך לא קאי עשה עלי'. וכיון שאינו בכלל העשה דשביתה ע"כ הוצרך למנות הלאו במספר הלאוין. וראיתי להמאירי ביבמות שם שנראה מדבריו שבא להשיג כלאחר יד על דברי רבינו יונה ז"ל אלו. שכתב שם וז"ל ואפי' במחמר איכא עשה דלמען ינוח שורך וחמורך עכ"ל עיי"ש שנדחק לתרץ קושית רבינו יונה ז"ל באופן אחר. והנה כוונתו בזה דלא הועיל רבינו יונה ז"ל כלום במה שחידש דעשה דתשבות לא קאי אלא על אבות מלאכות דומיא דחריש וקציר. דאכתי הא בלא"ה אית במחמר עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. וא"כ אכתי קושית רבינו יונה ז"ל במקומה עומדת. שהקשה למאי דמוקי התם מאי דגלי קרא דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת. בלאו דמחמר. ופריך עלה התם הא דקיי"ל בעלמא עשה דחי ל"ת ליגמר מההיא דלא דחי עיי"ש. ומאי קושיא שאני שבת דהו"ל ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. אשר לזה חידש לומר דעשה דתשבות לא קאי אלא על אבות מלאכות. ולא על לאו דמחמר. והשתא כיון דאכתי איכא במחמר עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. לא הועיל רבינו יונה ז"ל בתירוצו כלום. זו היא כוונת המאירי בזה. אבל דבריו תמוהים אצלי דהרי הרב המאירי ז"ל גופי' כתב (בפרק בתרא דשבת) דלאו דמחמר איתי' אפי' בבהמת אחרים. ואפי' בהמת עכו"ם. אבל עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. דהיינו עשה דשביתת בהמתו. ליתא אלא דוקא בבהמה שלו עיי"ש בדבריו. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל בחי' לשבת שם (ר"פ בתרא דשבת). והביאו ג"כ הרשב"א ז"ל. וכ"כ הריטב"א והר"ן ז"ל בביאורו על הרי"ף שם עיי"ש. ועי' ג"כ מש"כ המאירי שבת (ריש פרק במה בהמה) עיי"ש. ומעתה א"כ אע"ג דכשמחמר אחר בהמתו ודאי אית בה ל"ת ועשה. דהרי מלבד דעבר בזה על לאו דמחמר עבר נמי על שביתת בהמתו. דהיינו בעשה דלמען ינוח שורך וחמורך. שהרי עושה בשבת מלאכה ע"י בהמתו. מ"מ כשמחמר אחר בהמת חבירו. או של עכו"ם. אין כאן אלא לאו דלא תעשה כל מלאכה וגו' בלבד. דאילו עשה דשביתת בהמה דנפק"ל מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך. ליתא אלא בבהמה שלו. וכמש"כ המאירי גופי' ושאר ראשונים ז"ל. והשתא א"כ דברי רבינו יונה ז"ל נכונים. דהרי לפי מאי דמוקי לה בלאו דמחמר ע"כ מיירי בדלית בה אלא לאו דמחמר גרידא. דהיינו במחמר אחר בהמה שאינה שלו דלית בה עשה דשביתת בהמתו מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך. דאל"כ לא איצטריך קרא למעט דאין עשה דבנין בהמ"ק דוחה שבת דתיפוק לי' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וע"כ בבהמת חבירו מיירי דליכא עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. ולזה פריך בגמרא שפיר דליגמר מהכא דאין עשה דוחה אפי' ל"ת גרידא. ועל זה הוקשה לו לרבינו יונה ז"ל דאכתי אית בה נמי עשה דביום השביעי תשבות. דהיינו עשה דשביתת גופו. ולזה שפיר תי' דעשה זו לא קאי אלא על אבות מלאכות. ובאמת דבלא"ה קשה דלא צריך קרא למעוטי דלא דחי. דתיפוק לי' דהו"ל ל"ת ועשה דשביתת גופי' דשייכא גם בבהמת אחרים. ולתי' רבינו יונה גם זה אתי שפיר. וכן מבואר בדברי הרשב"א. דרבינו יונה גם קושיא זו בא לתרץ בתירוצו עייש"ה. ועכ"פ לפ"ז שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תעשה כל מלאכה משום איסור מחמר שאינו בכלל עשה דשביתה. וגם בכלל עשה דלמען ינוח שורך וחמורך ליתא כשמחמר אחר בהמה שאינה שלו:

אלא דלפ"ז צ"ל בדעת רבינו הגאון ז"ל דאע"ג דמוזהרין מלעשות מלאכה ע"י בנו ובתו וע"י עבדו ושפחתו הכנענים מלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך. היינו דוקא באבות מלאכות שיש בהם חיוב בסקילה וכרת. אבל במחמר אחר בהמתו. דאיהו גופי' ליתא עלה אלא בלאו לחוד. אינו מוזהר אלא על מחמר בעצמו בלבד. אבל לא על מחמר ע"י בנו ועבדו. ופירושא דקרא הוא לפ"ז לא תעשה כל מלאכה אתה (בעצמך. וגם לא ע"י) בנך ובתך עבדך ואמתך (וגם לא ע"י) בהמתך. דהיינו מחמר. וא"כ במחמר אחר בהמתו אין לנו אזהרה אלא בדידי' גופי'. אבל לא במחמר ע"י בנו ובתו או ע"י עבדו ואמתו. ואין בזה אלא עשה דשביתת בהמתו דנפק"ל מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך. אם היא בהמה שלו. ואם אינה שלו לא עבר מדאורייתא בלא כלום. דאל"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת אמאי לא מנה גם במספר הלאוין לאו דמחמר. מיהת בבנים ובעבדים. ויהיו במחמר שלשה לאוין. כמו שמנה בעשין כל חד באנפי נפשי'. ואף דכבר מנה העשין. מ"מ הרי כבר ביארנו לדעת רבינו הגאון דעשה דשביתה לא קאי אלא אאבות מלאכות. ולא אהנך איסורי שבת דליתנהו אלא בלאו גרידא. דהא מה"ט הוא שמנה לאו דלא תעשה כל מלאכה מיהת בדידי' גופי'. אף דכבר מנה עשה דשביתת גופי'. וכמו שביארנו דהיינו משום דנפק"מ למחמר דלית בי' עשה. וא"כ אם הוה ס"ל דכי היכי דמוזהר על בניו הקטנים ועבדיו על אבות מלאכות. הכי נמי מוזהר עליהם במחמר. אכתי הו"ל למנות גם הלאו דלא תעשה כל מלאכה בכל חד באנפי נפשי'. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא. דליכא אזהרת מחמר אלא בדידי' גופי' בלבד. אבל על בניו הקטנים ועבדיו לא הוזהר אלא באבות מלאכות. ולא במחמר דליתי' אלא בלאו אפי' בדידי' גופי'. והילכך אחר שכבר מנה עשה דשביתה בכל חד בפ"ע. דקאי על אבות מלאכות. לא הוצרך עוד למנות הלאוין שבהם. הן אמת דראיתי להבה"ג (הלכות אבל) שכתב במאי דאמרינן (בפ"ק דביצה) מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין וכו'. וז"ל שם ומאי עממין גוים. אבל עבדים לענין מלאכה דשבת ויו"ט איתקוש למרייהו. דכתיב לא תעשה מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך. כל מלאכה דאסור לי' למרי' למיעבד אסירא לי' לדידי' למיעבד עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דהא דמוזהר הרב על שביתת עבדיו נוהג גם בשביתת יו"ט. אע"ג דיו"ט גם בדידי' גופי' אינו אלא בלאו. וא"כ ממילא מבואר דכ"ש בשבת גופא דאית לן למימר דהוזהר הרב על שביתת עבדיו אפי' בהנך מלאכות דבדידי' גופי' ליתנהו אלא בלאו. וא"כ נשמע מינה דה"ה לשביתת בנים דנוהגת גם ביו"ט. וכ"ש בשבת גופי' בהנך מלאכות שאין בהן אלא לאו. כגון מחמר ותחומין. אבל כבר הביא הרמב"ן ז"ל (בתורת האדם. שער הוצאה) דברי הבה"ג אלו וכתב עליו וז"ל. ומ"מ לא נתברר אצלי מנין לבעל הלכות שיהא יו"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים. שאני אומר כיון דגזירת הכתוב היא בשבת אין ללמוד ממנו יו"ט. שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו עכ"ל עיי"ש. מיהו לכאורה משמע דגם הרמב"ן ז"ל לא פליג על הבה"ג אלא ביו"ט. אבל לענין שבת גופא גם הרמב"ן ס"ל דאפי' באיסורין שאין בהן אלא לאו גרידא. אזהרה דשביתת עבדים וה"ה נמי אזהרת שביתת בנים נוהגת בהן. אלא דמ"מ לפי טעמו של הרמב"ן ז"ל נראה דגם במלאכות שבת גופי'. בהנך שאין בהן אלא לאו גרידא. אין אזהרת שביתת בנים ועבדים נוהגת בהן. לפי מש"כ התוס' (בפרק מי שהחשיך קנ"ד ע"א) בד"ה בלאו נמי כו' דפשטי' דקרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' לא משמע אלא מלאכה גמורה מאבות מלאכות שחייבין עליהן מיתה עיי"ש. וא"כ כי כתיבא אזהרת לאו דשביתת בנים ועבדים בהנך מלאכות דחייבי סקילה כתיבא. ואין ללמוד מהן לענין הנך מלאכות דשבת שאין בהן אלא לאו גרידא. דאין דנין קל מחמור להסמיר עליו:

ויש להביא קצת ראי' לזה מדתנן (פרק כל כתבי קכ"א ע"א) עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם עיי"ש. ולכאורה קשה אמאי נקט תנא הך דינא במלאכת כבייה ולא נקט לה בהדלקה דשכיחא טפי. והיא מוקדמת לכבייה. ואמנם כבר כתב התוס' יו"ט (בפרק כלל גדול מ"ב) במנין אבות מלאכות דקתני המכבה והמבעיר. דלהכי הקדים מכבה למבעיר. משום דלרבי יוסי הבערה ללאו יצאה. ולדידי' אין המבעיר מאבות מלאכות ולכן נקט מכבה תחילה דהוי לכ"ע עיי"ש. וכאן לכאורה לא שייך זה. דהא גם לרבי יוסי מיהת יש בהבערה לאו גמור דאורייתא ושייך הך דינא גם לדידי'. ולכאורה אפשר לומר בזה עפמש"כ התוס' שם (לקמן קכ"ב ע"א) בד"ה ואם בשביל ישראל כו'. דהקשו בהא דתנן התם עכו"ם שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. ואם בשביל ישראל אסור עיי"ש. מדתנן הכא עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ותירצו וז"ל דכי אמרינן דעכו"ם אדעתי' דנפשי' קעביד. הני מילי בכיבוי וכיו"ב שאין הישראל נהנה במעשה העכו"ם. אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של עכו"ם לא אמרינן עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד כו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז לא הוה מצי למינקט הכא הך דינא בדליקה. דהרי בהדלקה לא הוה מצי למיתני אין אומרים לו הדלק ואל תדליק. דודאי חייב לומר לו אל תדליק כדי שלא ליהנות ממעשה שבת דעכו"ם. אבל באמת אין זה מספיק. דודאי התוס' שפיר הקשו. דכיון דקתני אין צריך לומר לו אל תכבה. משמע ודאי שרוצים שיכבה ונהנין מכיבויו. וא"כ אמאי אין צריך לומר לו אל תכבה כדי שלא יהנה ישראל מכיבויו. וכדתנן בהדלקה שאם הדליק בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו. ולזה תירצו שפיר דדוקא בהדלקה בשביל ישראל כדי שיהנה לאורו אסור להשתמש לאורו. משום שנהנה מגוף מעשה העכו"ם כשמשתמש לאורו. משא"כ בכיבוי שאינו אלא גרם הנאה מצד אחר. אבל לא נהנה מגוף מעשה העכו"ם. אבל לא מיתרצא בזה קושייתנו. דטפי הו"ל למינקט דינא דמתניתין בהדלקה דקדמה לכיבוי. דמצד עצם עיקר איסור מלאכת הבערה ודאי אין צריך לומר לו אל תדליק. ואין כאן חשש איסור אלא בהנאתו. ואטו מוכרח הוא ליהנות מהדלקתו. מי לא משכחת לה גווני טובי שאין צריך להשתמש לאורה של אותו הנר שמדליק העכו"ם. ורק מצד איסור מלאכת שבת הוה סד"א דצריך שיאמר לו שלא ידליק. וקמ"ל דאינו צריך. משום שאין שביתתו עליו. משא"כ בכיבוי דמבואר בגמרא שם דמשמע לי' דמיירי בכיבוי דליקה מדקמדייק מינה דרשאי לומר כל המכבה אינו מפסיד עיי"ש. וא"כ אי אפשר שלא יהנה בכיבויו. ולזה שפיר הקשו התוס' שם ממתניתין דלקמן והוצרכו לחלק בזה. ולכן נראה דמזה ראי' למה שביארנו בדעת רבינו הגאון ז"ל בזה דאזהרת לאו דבנך ובתך עבדך ואמתך ליתא אלא באבות מלאכות ותולדותיהן דמחייבין עלייהו כרת וסקילה. ולא באיסורי לאוין אפי' דשבת גופי'. וא"כ לפ"ז ניחא שפיר דנקט תנא דמתניתין הך דינא בכיבוי. משום דבזה שפיר קתני בסיפא אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. וכדמוקמינן לה בגמרא התם בקטן העושה על דעת אביו. והיינו משום דמוזהר עליו בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו'. וכמו שביאר רש"י (פרשת יתרו) וכ"כ הרא"ם ביראים (סי' ק"א) וכ"כ הרמב"ן (בפרשת יתרו) וכ"כ הרשב"א (בשבת קנ"ג ע"ב) עיי"ש. אבל אי הוה נקט דינא בהדלקה לא הוה אתי שפיר סיפא אליבא דר"י דאמר הבערה ללאו יצאה. ובלאוי גרידא דשבת ליכא אזהרת לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך. דאין אזהרת שביתת בנים ועבדים אלא במלאכות שיש בהן חיוב מיתת ב"ד. וא"כ גם בקטן העושה ע"ד אביו אין מצווה להפרישו. ולזה נקט דמתניתין בכיבוי. דבכיבוי אפי' לר"י יש בו מיתת ב"ד כשאר אבות מלאכות. ולא פליג אלא בהבערה וכמבואר (סוף פ"ד דכריתות כ' ע"ב) עיי"ש. וכ"כ בתוס' ישנים בשבת (פרק במה מדליקין כ"ט ע"ב) עיי"ש. ועי' בתשו' חוות יאיר (סוף סי' קל"ב) שדבריו תמוהים ואכמ"ל. וא"כ שביתתו עלינו ושפיר אשמעינן דאין שומעין לו. ולא מיבעיא לדעת התוס' שם בד"ה ש"מ כו' דמתניתין בכיבוי דאורייתא דהו"ל אב מלאכה מיירי. וכן דעת הרשב"א ז"ל (בפרק מי שהחשיך קנ"ג ע"ב) וביבמות (פרק חרש קי"ד ע"ב) עיי"ש ושאר ראשונים. אלא אפי' לפמש"כ הר"ן כאן. וכ"כ הרשב"א כאן. דמתניתין בסתם כיבוי. דלמאי דקיי"ל כר"ש לא הו"ל אלא מדרבנן דאינה צריכא לגופא עיי"ש. מ"מ כיון דעיקרו מדאורייתא דעיקר כיבוי הו"ל אב מלאכה. הילכך גם רבנן כעין דאורייתא תקון. ולזה בעושה ע"ד אביו מחייב להפרישו. אבל בהדלקה אפי' בדאורייתא כיון דלר"י לא הוי אלא איסור לאו אין מוזהרין עליו. וא"א לתנא למינקט הך דינא אלא בכיבוי ולא בהדלקה. ואין להאריך בזה:

ולפי מה שביארנו עכצ"ל דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דאזהרת מחמר נוהגת גם ביו"ט. דהו"ל בכלל אזהרת לאו דמלאכת יו"ט כמו בשבת. ומה"ט מנה במנין הלאוין כל הלאוין דמלאכת יו"ט בכל יו"ט בפ"ע. אף דכבר מנה עשין דשביתה בכל יו"ט בפ"ע. והיינו משום דהעשין דשביתה לא קיימי אלא על אבות מלאכות דומיא דשבת כמשכ"ל. דאל"כ נמצא דמחמר וכיו"ב חמירי ביו"ט מבשבת. דבשבת לית בהו אלא לאו גרידא. ואילו ביו"ט יהי' בהם ל"ת ועשה. אלא ודאי כיון דבשבת לית בהו אלא לאו גרידא כ"ש ביו"ט. ולא קאי עשה דשביתה אלא על אבות מלאכות ותולדותיהן כמו בשבת. ולהכי אע"ג שמנה בכל יו"ט בפ"ע עשה דשביתה. מ"מ מנה בכל חד וחד לאו דמלאכה בפ"ע. משום אזהרת מחמר שאינו בכלל העשה וישנו בכלל הלאו. וכבר כתבו בארחות חיים (הלכות יו"ט סי' ה'). ובכלבו (סי' נ"ח) דשביתת בהמה ומחמר. אחר שנקראת מלאכה הרי זה ביו"ט בכלל לא תעשה מלאכה. וי"א ביו"ט מותר שאין לאסרה רק בשבת שפרט לך הכתוב עכ"ל עיי"ש. ומש"כ דשביתת בהמה נקראת מלאכה והילכך הו"ל בכלל אזהרת לא תעשה מלאכה דיו"ט. היינו משום דס"ל כמבואר מפירש"י (בפ"ק דע"ז ט"ו ע"א) בד"ה גזירה כו' ובר"ן שם. ובתשו' הריב"ש (סי' כ"ד) עיי"ש. דגם שביתת בהמתו היא בכלל לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך. אבל מדברי התוס' (בריש פרק במה בהמה) ובשאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. וגם בדברי הר"ן ז"ל גופי' (בריש פרק מי שהחשיך) מבואר דס"ל דשביתת בהמה ליתא אלא בעשה דלמען ינוח שורך וחמורך. אבל אין בה ל"ת ואינה בכלל מלאכה. וממילא ודאי אינה נוהגת אלא בשבת שפרט בה הכתוב ולא ביו"ט. וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל בתשובה כמו שהוכיח מדבריו ז"ל מרן בב"י (סי' ש"ה). ואף דקצת אחרונים ז"ל גמגמו בדבריו בזה. וכבר קדמם בשיורי כנה"ג (סי' ש"ה בהגהת ב"י סק"ו) עיי"ש בדבריו. מ"מ כבר ביאר דבריו לנכון במחזיק ברכה (או"ח סי' רמ"ו ס"ק ג') עיי"ש. אלא דהיינו דוקא בשביתת בהמתו. אבל במחמר שפיר י"ל דגם לרבינו האי גאון ז"ל נוהג ביו"ט. אלא דמדברי הרמב"ן ז"ל (בהשגתו על סה"מ שורש י"ד) מתבאר דס"ל דגם איסור מחמר אינו נוהג ביו"ט עיי"ש. וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל. ובראשם הר"ב פר"ח (או"ח סי' תצ"ה) עיי"ש בדבריו. וכ"כ הרב המאירי (ביצה ל"ו ע"ב) דמחמר נוהג גם ביו"ט כבשבת. אלא דכתב שם דגם שביתת בהמתו נוהגת ביו"ט כבשבת. וכתב שם דאיכא מ"ד דשביתת בהמתו אינה נוהגת ביו"ט ובטלה דעתו עיי"ש. ומתבאר מדבריו ז"ל דבמחמר ליכא מאן דפליג לומר שאינו נוהג ביו"ט. וטעמא דמילתא כבר ביאר הפר"ח שם דמחמר כיון דנפק"ל מקרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (קנ"ג ע"ב). א"כ קריי' רחמנא מלאכה. והו"ל ג"כ בכלל אזהרת כל מלאכה לא תעשו דכתיב ביו"ט. אבל שביתת בהמתו דלא נפק"ל אלא מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך. ואין בה אלא עשה זו. א"כ לא אשכחן דאיקרי מלאכה. ואין לנו אלא בשבת דגלי קרא ולא ביו"ט. ובאמת דהכי מבואר ג"כ בארחות חיים ובכלבו שם. אלא דס"ל דגם שביתת בהמתו בכלל לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. וא"כ גם שביתת בהמתו מיקריא מלאכה. ולהכי ס"ל שנוהגת גם ביו"ט. אבל הדברים תמוהים טובא לכאורה. דאפי' במחמר נהי דהו"ל בכלל קרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. מ"מ הרי לא קאמר קרא אלא שלא יעשה מלאכה בשבת בשותפות עם הבהמה. דהיינו שנושאת משא והוא מחמר אחרי' ואזלא מחמתי'. אבל מחמר מצד עצמו לא אשכחן דאיקרי מלאכה כלל בשום דוכתא. דמלאכה דקרא לא קאי אלא על מה שנעשה ע"י הבהמה אבל מעשה המחמר. דהיינו הולכת הבהמה ע"י בעל הבהמה. לא קרי קרא מלאכה. וכמדומה שראיתי לאחד מהאחרונים שנתעורר בזה:

אמנם נראה עפמש"כ הר"ן (בפ"ק דע"ז) בשם הרשב"א ז"ל. וכ"כ הריב"ש בתשובה (סי' כ"ד) עלה דאמרינן (שם ט"ו ע"א) אין מוכרין להם בהמה גסה גזירה משום נסיוני. דזמנין דמזבין לה ניהלי' סמוך לשקה"ח דמעלי שבתא וא"ל תא נסיי' ושמעה לקלי' ואזלא מחמתי'. והו"ל כמחמר אחר בהמתו בשבת. וכתב הר"ן וז"ל ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר. בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה לקלי' איכא משום שביתת בהמתו. וכ"ת איסורא דחמיר מיני' נקט וכו'. אכתי תקשה לן הא דאמרינן רב אחא שרי לזבוני חמרא אגב ספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לי' לקלי' דתיזיל מחמתי'. וכי לא ידעה לי' לקלי' מאי הוי. אע"ג דלאו דמחמר לא עבר אשביתת בהמתו עבר אי מנסי לה. וראיתי בשיטת הרשב"א ז"ל שכתב בתי' הקושיא דלא מנסו לה אלא בחצר והולכת משא בחצר לא מיקריא מלאכה דניחוש לה. אבל משום מחמר איכא בכל דהוא ע"כ. ואני אומר שאין הדין כן. דודאי כל היכא דאי עביד איהו לא מיחייב בבהמתו לא מיחייב. דאדרבה איסור בהמתו קיל מגופו ומחבירו. כדאמר בפרק מי שהחשיך. אמר ר"פ כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור. כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה. ועוד שהרי מפורש (בפרק מי שהחשיך) דלא עבר אלאו דמחמר אלא היכא דעבדה בהמתו עקירה והנחה וכו' דומיא דידי' ממש. וכיון שכן מאי ענין לעקירה והנחה ברשות היחיד עכ"ל עיי"ש. וגם הריטב"א בע"ז שם השיג בזה על הרשב"א. ומסיק כדעת הר"ן עיי"ש. אבל נראה דמ"מ גם דעת הרמב"ם ז"ל בזה כדעת הרשב"א. דבסוגיא (דפרק מי שהחשיך) שם אמרינן אמר מר אין עמו עכו"ם מניחו על החמור. והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. א"ר אב"א מניחו עלי' כשהיא מהלכת. והא אי אפשר דלא קיימא פורתא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה. ומשני כשהיא מהלכת מניחו עלי' כשהיא עומדת נוטלו הימנה וכו' עיי"ש. וכתב הרמב"ם (בפ"כ מהלכות שבת ה"ו) וז"ל מי שהחשיך בדרך כו' והיתה עמו בהמה. מניח כיסו עלי' כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעלי'. כדי שלא תעמוד והוא עלי'. שלא תהי' שם לא עקירה ולא הנחה. ואסור לו להנהיגה ואפי' בקול כל זמן שהכיס עלי'. כדי שלא יהי' מחמר בשבת עכ"ל עיי"ש. והרשב"א בחי' בסוגיא דשבת שם הביאו. וכתב עליו וז"ל ואינו מחוור כלל בעיני. שהרי כיון שאינו מניח עלי' עד שתהא מהלכת אינו מחמר. ועוד דהא אמרי' הכא דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה עכ"ל עיי"ש. והן הן קושיות הר"ן והריטב"א (בפ"ק דע"ז שם) על הרשב"א ז"ל. וראיתי להרב המגיד שם שהביא השגת הרשב"א. וכתב עלה וז"ל ואני אומר שאין כוונת הגמרא להתיר אלא כשהוא אינו עושה מעשה כלל. אבל כשהוא מנהיג מה תועלת יש כשהבהמה אינה עושה עקירה והנחה. ומפני כך למה יהי' מותר להנהיגה הוא. אלא ודאי לא התירו בכך אלא משא הבהמה שאסור מן התורה וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו מבוארים דס"ל דמאי דפרכינן שם בגמרא והלא מחמר והתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה וכו'. ע"כ לאו דוקא הוא. דמשום איסור מחמר ליכא קושיא. דמאן לימא לן שהוא מחמר. הרי אין מחמר אלא כשמנהיגה בידו או אפי' בקולו. וא"כ אפשר דמיירי שמניחה ללכת מעצמה כמו שהורגלה. ואינו מנהיגה הוא כלל ואפי' בקולו. וכמו שכתב באמת הרמב"ם ז"ל. וע"כ אין עיקר הקושיא אלא מאיסור שביתת בהמתו. דהיכי מניחו עלי' והרי אסור משום שביתת בהמתו. ומאי דמייתי קרא דלא תעשה כל מלאכה. י"ל דלדעת הסוברים דגם שביתת בהמתו בכלל לאו זה כמשכ"ל ודאי ניחא שפיר. ואפי' להסוברים דאין שביתת בהמתו בכלל. ואין בה אלא עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. מ"מ י"ל דכיון דנקט לשון מחמר נקט נמי קרא דלא תעשה כל מלאכה שהוא אזהרת מחמר. ולאו דוקא. ועיקרו לא בא להקשות כאן אלא מאיסור שביתת בהמתו לדעת הרמב"ם ז"ל. וכן הבין המ"א (בסי' רס"ו ס"ק ז') עיי"ש ובפמ"ג (א"א סי' רמ"ו סק"ט). והוא מוכרח להרמב"ם והה"מ שם. אלא דמה שנדחק הה"מ לפרש דגם להרמב"ם לא מתסר אלא מדרבנן. כמבואר מדבריו במש"כ שם וז"ל ונראין דבריו שהרי החמור הזו טעונה ואע"פ שאינה עושה עקירה והנחה מ"מ אין לו להנהיגה. שהרי אם הי' עושה כיו"ב הי' אסור וכשהוא מנהיג בקול כמו שעשה המעשה דמי וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דאין בה אלא איסורא דרבנן כמו בדידי' כשעושה בלא עקירה והנחה. לענ"ד מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב ואסור לו להנהיגה ואפי' בקול וכו' כדי שלא יהי' מחמר בשבת. משמע בהדיא דבכך הו"ל מחמר ממש ועובר בלאו דלא תעשה כל מלאכה ובהמתך. ועכצ"ל דדעת הרמב"ם בזה כדעת הרשב"א שהביאו הר"ן והריב"ש ז"ל שהבאתי לעיל. דבמחמר מחייב בכל דהו ואפי' בחצר. ולא אמרו כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה. אלא באיסור שביתת בהמתו. ולא במחמר דאיתא אפי' בכל דהו. ויש לתמוה על הרשב"א ז"ל שדבריו סותרים זא"ז תכלית סתירה. אם לא דנימא שחזר בו. ויש לתמוה על הר"ן והריב"ש ז"ל שלא נתעוררו בזה דהרשב"א ז"ל גופי' סתר שיטתו מכח קושיות אלו עצמן שהקשו הם עליו:

עכ"פ מבואר דהרמב"ם והרשב"א ז"ל בע"ז ס"ל דלאו דמחמר הוא אפי' בענין שאינה מלאכה גמורה. כגון בחצר או ברה"ר בלא עקירה והנחה. וראיתי לאחד מגדולי הראשונים ז"ל שלפני הרמב"ם ז"ל דס"ל ג"כ ממש כשיטת הרמב"ם. דבמדרש שכל טוב לרבינו מנחם ב"ר שלמה ז"ל (פרשת בשלח) כשהביא דין זה כתב וז"ל כשהחמור מהלכת מניחו עלי' וכשהיא עומדת נוטלה הימנו. ולא יחמר עלי' דכתיב לא תעשה כל מלאכה. ולחמר אחר בהמתו טעונה. מלאכה היא. דכתיב אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא. מעשות לא נאמר אלא מהביא. אלא נוטלה הימנה בקרוב לה. כי היכי דלא ליעבד עקירה והנחה עכ"ל עיי"ש. והדברים תמוהים לכאורה טובא. דהרי בגמרא (ריש פרק מי שהחשיך) שם לא מוקי לה בההיא אוקימתא דכשהיא מהלכת מניחו עלי' וכשהיא עומדת נוטלו הימנה. אלא כי היכי דלא תקשה מאי דפרכינן והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. וא"כ אחר שהביא ההיא אוקימתא מה זה שכתב שוב ולא יחמר עלי' וכו'. וגם מה רצה לומר במש"כ אלא נוטלה הימנה בקרוב לה. אבל נראה ברור דדעתו כשיטת הרמב"ם ז"ל דמחמר דנקט בגמרא לאו דוקא. ועיקר הקושיא אינה אלא מאיסור שביתת בהמתו. משום דמסתמא בבהמה שלו מיירי דיש בה עשה דלמען ינוח שורך וחמורך. אבל לא נחית בזה לאיסור מחמר. ועל זה לא שייך שינויא דגמרא דמניחו עלי' כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלה הימנה. משום דמחמר איתי' בכל דהו. ואפי' בחצר חייב משום מחמר. וכ"ש ברשות הרבים בלא עקירה והנחה. אלא צ"ל כמש"כ הרמב"ם דאסור לו להנהיגה בקול כל זמן שהכיס עלי' כדי שלא יהי' מחמר בשבת. ודעת רבינו מנחם ז"ל בשכל טוב להחמיר עוד יותר. שמחויב להתרחק מן החמור קצת כדי שלא תלך מחמתו. כמו שהורגלה עמו. דהו"ל כמנהיגה. וזהו שכתב אחר שהביא אוקימתי' דגמרא כשהחמור מהלכת מניחו עלי' וכו'. ולא יחמר עלי' וכו'. כלומר דתקנה זו לא מהני אלא לאיסור שביתת בהמתו בלבד. אבל אין זו תקנה לאיסור מחמר. והילכך צריך שיתרחק ממנה קצת. וכ"ש שלא ינהיגה אפי' בקול כדי שלא יהא כמחמר. אלא כשיראה שהיא רוצה לעמוד יתקרב אלי' ויטלנו ממנה. וזהו שכתב אלא נוטלה הימנה בקרוב לה. כן נראה ברור בכוונתו והמגיה שם הגיה בחנם כסומא בארובה. ולא חש לקמחי' ואין להאריך:

ומעתה לפ"ז נראה דלשון מלאכה דכתיב לענין מחמר בקרא דלא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך. ע"כ אינו משום המלאכה הנעשה ע"י הבהמה בסיוע הבעלים או המחמר. דהרי מחמר איתי' אפי' בכל דהו. אפי' בלא עקירה והנחה. ואפי' בחצר שהוא רשות היחיד. ולא נעשית שום מלאכה ע"י. ועכצ"ל דמחמר מצד עצמו נקרא מלאכה. דמה שמנהיג הבהמה עם המשא שעלי' קריי' רחמנא מלאכה. אפי' בגוונא שהולכת המשא מצד עצמה אין בה משום מלאכה. ונראה דזו היא כוונת הרמב"ש ז"ל בשכל טוב שם שכתב וז"ל ולחמר אחר בהמתו טעונה. מלאכה היא. דכתיב אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא. מעשות לא נאמר אלא מהביא עכ"ל. ורצה בזה לתרץ מה שקשה לכאורה. דכיון דהכא עסקינן בלא עקירה והנחה. א"כ אמאי יש בה משום איסור מחמר. הא בקרא מלאכה כתיבא. ובלא עקירה והנתה לאו מלאכה היא. ולזה תירץ דמחמר אחר בהמתו טעונה משא מצד עצמה נקראת מלאכה. ולזה מביא ראי' מדכתיב אל יעשו עוד מלאכה וגו'. והיינו ההבאה. וס"ל דלהכי קריי' קרא להבאה מלאכה. משום דמסתמא מביאים היו על חמוריהם. ומשום מחמר קרי לה מלאכה. אע"ג דודאי הבאה לאו מלאכה היא ובשום דוכתא לא קרי לה בשם מלאכה. וגם ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל (בהלכות שבת פי"ד ה"א) דהמדבר בזמן שהיו ישראל חונים בו הי' לו דין בקעה וכרמלית. וכמש"כ בכ"מ שם בשם הר' אברהם ז"ל בנו של הרמב"ם עיי"ש. והוא בתשובותיו (ברכת אברהם סי' ט"ו) באורך עיי"ש. וא"כ הו"ל כעקירה והנחה בחצר דלאו כלום היא ואפי' הכי קרי לה מלאכה. וע"כ משום דמחמר מצד עצמו חשיב מלאכה. דהא בשעת נדבת המשכן היתה חנייתם במדבר. ולא היתה אז הוצאה מרשות לרשות ולא מעביר ד' אמות ברה"ר. כן נראה מוכרח לכאורה בכוונת הרמב"ש ז"ל בשכל טוב:

אלא שיש לתמוה על זה מהירושלמי (ריש פ"ק דשבת. וריש פ"ק דשבועות) וכן הוא ג"כ בתלמודין (ריש פרק הזורק צ"ו ע"ב) דמהך קרא גופי' ילפינן דהוצאה מרשות לרשות מיקרי מלאכה. ועי' בתוס' שם בד"ה וממאי וכו'. וברמב"ם (פי"ב ה"ח מהלכות שבת). והיותר תימא שהרי בשכל טוב גופי' (בפרשת בשלח לעיל ריש הלכות שבת) כתב וז"ל ואם הוציא או הכניס כו' במזיד ענוש כרת ונסקל. מנ"ל דכתיב אל יעשו עוד מלאכה לתרומת המשכן ויכלא העם מהביא. מעשות לא נאמר אלא מהביא. מלמד שהיו מביאין דרך רשות הרבים עכ"ל עיי"ש. הרי דמהך קרא ומהך דיוקא גופי' ילפינן דהוצאה מרשות לרשות מיקריא מלאכה. ומשום שהיו מביאין דרך רשות הרבים. והיכי יליף מיני' כאן לומר דמשום מחמר הוא דמיקרי מלאכה אפי' בלא הוצאה מרשות לרשות ובלא עקירה והנחה. ומיהו בלא"ה קשה מההיא דהתם לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דס"ל דמדבר בזמן שהיו ישראל חונים בו הי' לו דין כרמלית. וא"כ לא הי' שם דין הוצאה מרשות לרשות. והיכי יליף מינה להוצאה מרשות לרשות דמיקריא מלאכה. וכן יש לתמוה מדאמרינן (פ"ק דשבת ה' ע"א) ובפרק הזורק (צ"ח ע"א) המעביר ארבע אמות ברה"ר מקורה פטור. לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. וכן מדאמרינן התם עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רה"ר עיי"ש. דמבואר בהדיא דמדבר בעת שנסעו בו ישראל הי' לו תורת רה"ר. אבל באמת דברי הר"א מיימון ז"ל מדוקדקים שכתב וז"ל בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורות בו. והוא מקום דירתן. הי' לגבן כמו בקעה ושדה ומאי דדמי' להו. ובזה"ז שאין ישראל דרין בו אלא כל מי שירצה מהלך ועובר בתוכו בלבד. הוא רשות הרבים. וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל עיי"ש. ומבואר מלשונו דדוקא בשעת חנייותיהם במקום אחד הוא דהו"ל למדבר דין כרמלית ובקעה וכיו"ב. אבל בשעת מסעותיהם ודאי הו"ל גם אז דין רשות הרבים. כמבואר בכל דוכתי. ומאי דנקט אביי בסוגיא דגמרא שם (ו' ע"ב) כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזה"ז. ולא מוקי אידי ואידי בזמן שישראל שרויין במדבר. כאן בשעת חנייתן וכאן בשעת מסעותיהן היינו משום דבעי למינקט מאי דנפק"מ לדידן השתא. דשעת מסעות ישראל במדבר מאי דהוה הוה. ואין ה"נ ודאי דגם אז בשעתן כל שלא היו שרויין במקום אחד ומחנותיהם סדורים בו יש לו דין רה"ר. וזהו שדקדק אביי וקאמר. כאן בזמן שהיו ישראל שרויין במדבר וכו'. דהיינו בשעת חניי'. ומעתה א"כ נראה בכוונת השכל טוב דתרתי שמעינן מינה. דכיון דמזהיר קרא איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש. משמע לא בשעת חנייותיהם ולא בשעת מסעיהם. ותרווייהו קרי להו קרא מלאכה. והיינו ע"כ משום דבשעת חנייותיהן קרי להבאה מלאכה. משום הנך דמייתי על חמוריהם. דהו"ל מחמר. דאילו הוצאה מרשות לרשות או העברה ארבע אמות ברה"ר ע"י עקירה והנחה. לא שייכא התם בההיא שעתא. דהו"ל דין כרמלית. ומוכח מזה דמחמר מצד עצמו מיקרי מלאכה. ובשעת מסעיהם קרי לה מלאכה לגבי כולם משום הוצאה מרשות לרשות. ומשום מעביר ארבע אמות ברה"ר בעקירה והנחה אפי' בלא מחמר. דלהכי קרי לה קרא סתמא בשם מלאכה. אע"ג דודאי לאו כ"ע על חמוריהם הוו מייתי נדבותיהן. אלא ע"כ משום דמיהת בשעת מסעות לגבי כולהו שייך בה שם מלאכה מהאי טעמא:

ומעתה שפיר כתבו דמחמר כיון שנקרא מלאכה. וכמו שביארנו דע"כ מחמר מצד עצמו מיקרי מלאכה. ולא משום המלאכה שנעשית ע"י הבהמה עצמה. הילכך ממילא הו"ל נמי בכלל אזהרת מלאכה דיו"ט. ולפ"ז נראה דשביתת בהמתו אפי' להסוברין דהו"ל נמי בכלל לאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. מ"מ אינה נוהגת ביו"ט. דהא לא אשכחן דמיקריא מלאכה. דאף דכתיב בה לשון מלאכה בהך קרא דלא תעשה כל מלאכה. מ"מ זה לא קאי אלא על המלאכה הנעשית ע"י הבהמה. דהא עכ"פ מוכרת לאוקמי סוגיא דפרק מי שהחשיך שם מיהת לענין איסור שביתת בהמתו. וא"כ מבואר דליכא איסורא מדאורייתא מיהת אלא בדרך מלאכה גמורה. דהיינו בעקירה והנחה. אבל עבירת שביתת בהמתו מצד עצמה לא אשכחן שתהא נקראת מלאכה. ובלא"ה מה שהבהמה אינה שובתת ועושה מלאכה בלא סיוע האדון. לא שייך כלל שתקרא מלאכה מצד עצמה לגבי בעל הבהמה. וא"כ ודאי אינה נוהגת ביו"ט לפי הטעם שנתבאר. וראיתי להרב המאירי ז"ל בשבת (ריש פרק מי שהחשיך) דאף כי דבריו שם מגומגמים ויש בהם חסרון וט"ס. ואכמ"ל בבאור דבריו ז"ל. אבל זה מבואר בדבריו דיש סוברים לגמרי איפכא. דאיסור מחמר ליכא אלא דרך מלאכה גמורה. דהיינו ע"י עקירה והנחה. אבל איסור שביתת בהמתו שייך אפי' כשנותן עלי' כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשרוצה לעמוד. וסיים עלה וכתב שכן כתבו גדולי הדורות שלפנינו עיי"ש. וידוע דכשמביא הרב המאירי גדולי הדור שלפנינו כוונתו להרשב"א ז"ל. (כמש"כ המגיה בריש המאירי לסוטה בשם מהר"ש סירילין. ז"ל עיי"ש). ומלבד דהענין עצמו תמוה שיהי' איסור מחמר קיל מאיסור שביתת בהמתו. ולא אשכחן מאן דסבר הכי. ביותר תמוה מש"כ כן בשם הרשב"א ז"ל. דמלבד דהרשב"א ז"ל בסוגיא דע"ז שם ס"ל בהיפוך מקצה לקצה וכמשכ"ל. אלא אפי' למש"כ הרשב"א (בחי' ריש פרק מי שהחשיך) עכ"פ ס"ל דשביתת בהמתו לא עדיפא מאיסור מחמר אלא שני איסורין אלו ליתנייהו אלא דרך מלאכה גמורה. דהיינו בעקירה והנחה. אבל כשנותן עלי' כשהיא מהלכת ליכא לא איסור מחמר ולא איסור שביתת בהמתו. ובעבודת הקודש להרשב"א ז"ל (שער שלשי) אף שפסק גם שם כמש"כ (בר"פ מי שהחשיך) שם. מ"מ כתב דראוי לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל דאפי' כשנותן עלי' כשמהלכת איכא איסור מחמר עיי"ש. וא"כ דברי הרב המאירי ז"ל תמוהים טובא וצ"ע:

איברא דחזינא להרא"ש (בפרק בתרא דביצה סי' ב') עלה התנן ולא רוכבין על גבי בהמה. ומפרש בגמרא שם משום שמא יחתוך זמורה. וכתב הרא"ש שם בשם הירושלמי דמפרש טעמא משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו עיי"ש. והביאו הב"י (או"ח סי' ש"ה). וכתב עליו וז"ל ויש לתמוה דכיון דקיי"ל דהחי נושא את עצמו. א"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו. ושמא י"ל שאע"ג שאינו מצווה על רכיבתו ע"ג בהמה. מ"מ כיון דהבהמה מצטערת ברכיבתו עלי'. הרי הוא עובר על שביתת בהמתו עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר לפ"ז דס"ל להירושלמי. וכן ס"ל להרא"ש להלכה. וכמש"כ האחרונים דס"ל דאינו חולק אתלמודין ותרווייהו טעמי צריכי עיי"ש. וכן דעת המרדכי שם שמביא ג"כ דברי הירושלמי אלו להלכה עיי"ש. דאיסור שביתת בהמתו איתא אפי' בגוונא שאין בה מתורת מלאכה אלא טורח וצערא בעלמא. וא"כ ע"כ סוגיא (דריש פרק מי שהחשיך) שם דפריך והרי מחמר. ומשני דכשהיא מהלכת מניחו עלי' וכו'. מתפרשת כפשטא במחמר ממש. אבל איסור שביתת בהמתו איתא אפי' בלא עקירה והנחה. והיינו ממש ההיא סברא שהביא המאירי ז"ל:

מיהו נראה דבעיקר קושית מרן ב"י. וכבר הקשה כן הרב המאירי ז"ל (בפרק בתרא דביצה) שם. ודחה מה"ט דברי הירושלמי עיי"ש. אפשר לומר עפמש"כ התוס' בשבת (פרק המצניע צ"ד ע"א) בד"ה שהחי נושא א"ע וז"ל תימא לר"י למה פטור. דאי משום שהחי מיקל עצמו. והלא במשא קל יותר חייב. ואי משום דשנים שעשאוה פטורין. הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא. והנושא יש בו כח לנשאו אפי' הי' מת. ואומר ר"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי. שהתחשים והאילים הי' הולכין ברגליהן וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז נראה דמשא החי לא גרע מיהת מהוצאת שאר משא בלא עקירה והנחה. דהרי גם החי הו"ל משא כשאר משאות שאינם בעלי חיים. אלא דמעטינן לי' משום דלא דמי למלאכת המשכן. וא"כ היינו דוקא לענין שאר מלאכות. אבל לענין לאו דמחמר דלא בעינן ממש דומיא דמלאכת המשכן. שהרי איתי' ללאו זה אפי' בלא עקירה והנחה. ואפי' בחצר. הילכך אית לן למימר דאפי' במשא הבעלי החיים חשיב מחמר. ולפ"ז נראה דרוכב הו"ל כמחמר אחר בהמה טעונה משא. דהוא עצמו לא גרע משאר משא ועבר על לאו דמחמר. ולפ"ז הא דקאמר בירושלמי שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו. לאו דוקא. אלא עיקר כוונתו לאיסור מחמר. וכ"כ בב"מ (או"ח סי' רס"ו סעי' ב') לפי דרכו עיי"ש. ומעתה א"כ אתו שפיר דברי הירושלמי. וכן דעת הרא"ש והמרדכי כשאר ראשונים ז"ל שהבאתי. דדוקא באיסור מחמר הוא דס"ל דאיתי' אפי' בגוונא שאין עליו תורת מלאכה בעלמא. אבל איסור שביתת בהמתו איה"נ דליכא אלא בעקירה והנחה ובהוצאה מרשות לרשות או מעביר ארבע אמות ברה"ר. ולפ"ז מה שהביא המהרש"ל ז"ל (ביש"ש פרק בתרא דביצה סי' ו') ראי' מדברי הירושלמי אלו דשביתת בהמה נוהגת ביו"ט עיי"ש. וגם שאר האחרונים פלפלו בזה הרבה. לדידי אין משם ראי' אלא למחמר. אבל איסור עשה דשביתת בהמתו. איה"נ שאינה נוהגת ביו"ט. אלא שראיתי בהגהות מרדכי (פ"ק דעירובין) שכתב וז"ל ולפי טעם הירושלמי דמפרש לא רוכבין ע"ג בהמה מלמען ינוח. נראה דאסור לרכוב ע"ג בהמת עכו"ם כשהיא מושכרת לישראל. דשכירות קניא לי' להתחייב בשביתתה וכו'. ואם תאמר הא מסקינן (פ"ק דע"ז) דשכירות לא קניא. וי"ל זיל הכא והכא לחומרא. לחייב השוכר בכל דבר כאילו הוי שלו. שכירות קניא דליומא מכירה היא. ולחייב המשכיר במצוות התלויות בו. שכירות לא קניא הואיל ועתידה לחזור אליו והכל לחומרא עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז נראה דע"כ ס"ל דהירושלמי לא נחית לאיסור מחמר אלא לאיסור שביתת בהמתו. דאילו משום איסור מחמר אין נפק"מ בין קניא לי' או לא. שהרי איסור מחמר איתי' אפי' בבהמה שאינה שלו. וא"כ אפי' בבהמתו של עכו"ם יש ברכיבתו עלי' איסור לאו דמחמר. מיהו נראה דאין זה הכרע. דהרי אין הדבר מוסכם לכל הראשונים ז"ל שיהא איסור מחמר נוהג אפי' בבהמה שאינה שלו. שראיתי באור זרוע (פסקי ע"ז סי' קל"ח) שכתב וז"ל רבינו אפרים זצ"ל כתב וכו' אם שכר בהמה וחימר אחריה בשבת חייב חטאת. דהא דקיי"ל דשכירות ושאלה לא קניא. היינו להוציא כולו מרשות בעליו. כגון וכו' אבל קצת קניא וכו' עיי"ש דהאו"ז השיג עליו משוס דמהסוגיא שם מוכרח דשכירות לא קניא כלל אפי' להחמיר. ומ"מ מסיק דהואיל ונפק מפומי' דגאון טוב להזהר עיי"ש. הרי מבואר דבין לרבינו אפרים ובין להאו"ז ליכא איסור מחמר אלא בבהמה שלו דוקא. דהא אפי' האו"ז לא חלק עליו אלא משום דס"ל דשכירות לא קניא כלל אפי' לחומרא ולאו דידי' היא. והילכך לא עבר על לאו דמחמר. ובהגהות הרא"ש (פ"ק דע"ז סוף סי' כ"ב) הביא בקיצור דברי או"ז אלו עיי"ש. וכן ראיתי במחזיק ברכה או"ח (ריש סי' רמ"ו) שהביא בשם ספר הבתים להרשב"א ז"ל כת"י שכתב וז"ל. יש מן הגדולים שכתב שישראל שיש בידו בהמה שאולה או שכורה או מופקדת אינו מצווה על שביתתה. שהשאלה או השכירות אינה קנין. ואיני קורא בה בהמתך. ויראה לי שאין לנו בענינים אלו אלא מה שביארו בה רבותינו וכו'. ואולי הם יהיו מעמידין מיעוט של בהמתך בענין אחר שלא ידענו וכו' עכ"ל עיי"ש. ונראה ודאי דאע"ג דנקט לשון שביתת בהמה. מ"מ כוונתו לאיסור מחמר. שהרי לא כתיב בהמתך אלא במחמר דנפיק מקרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. אבל שביתת בהמה אין בה אלא עשה דלמען ינוח שורך וחמורך וגו'. ואפי' להסוברים דגם בשביתת בהמתו עובר בלאו זה כמשכ"ל. מ"מ עכ"פ גם במחמר מיירי וכמבואר בסוגיא דפרק מי שהחשיך שם בהדיא דמחמר עובר בלאו זה. ומה"ט איכא למ"ד התם דחייב עלה חטאת וסקילה עיי"ש. וא"כ עכ"פ מבואר דלסברא קמייתא שהביא בספר הבתים. גם במחמר לא עבר אלא כשהבהמה שלו. וא"כ אפשר דזו היא ג"כ דעת בעל הגהות מרדכי שם. אבל לעולם גם לדידי' טעמא דירושלמי משום איסור מחמר הוא אבל משום עשה דשביתת בהמתו ליכא ברוכב. משום דהחי נושא א"ע:

אלא דבעיקר הדבר בין לפי שהבין מרן הב"י בפירושא דירושלמי. ובין למה שהבנתי אני יש להקשות מדתנן בסיפא דמתניתין דפ"ק דע"ז (שם י"ד ע"ב) בן בתירא מתיר בסוס. ופירש"י ז"ל מתיר בסוס. שאין מלאכתו אלא לרכיבה. ורכיבה שבות היא ולאו מלאכה היא. משום דחי נושא את עצמו. לא איכפת לן אי אתי להשאילו ולהשכירו עכ"ל. ובתוס' שם השיגו עליו מסוגיא דגמרא פרק המצניע (צ"ד ע"א) דמבואר דבמיוחד לרכיבת אדם אפי' רבנן מודו דשרי. משום דאדם חי לכ"ע נושא את עצמו. ולא פליגי אלא בסוס המיוחד לעופות עיי"ש. והשתא א"כ לא מיבעיא לפי מה שביארנו בכוונת הירושלמי דאפי' ברכיבה נהי דמשום שביתת בהמתו לית בה. משום דחי נושא את עצמו. מ"מ אית בה משום מחמר. דקשה אמאי מתיר בן בתירא. בין לפירש"י ובין לפי' התוס'. הרי נהי דמשום חששא דשאלה ושכירות. דהיינו משום איסור שביתת בהמתו. לית בי'. אכתי הא אית בי' משום חששא דנסיוני. דהיינו איסור מחמר. אלא אפי' לפי מאי דפירש הב"י דכיון דהבהמה מצטערת ברכיבתו הרי הוא עובר על איסור שביתת בהמתו. קשה אמאי מתיר בסוס. הרי נהי דחי נושא א"ע. הא מ"מ משום צערא עובר בה משום שביתת בהמתו. ויש בה משום שאלה ומשום שכירות. הן אמת דלכאורה יש להביא ראי' להב"י מדקתני במכילתא (פרשת משפטים פ"כ) למען ינוח שורך וחמורך. הוסיף לו הכתוב נייח אחר להיות תולש מן הקרקע ואוכל. אתה אומר לכך בא. או אינו אלא יחבשנו בתוך ביתו. אמרת אין זה נייח אלא צער. ת"ל למען ינוח שורך וחמורך. הוסיף לו הכתוב נייח אחר להיות תולש מן הקרקע ואוכל עיי"ש. והביאה ג"כ רש"י עה"ת (פ' משפטים). ועי' שבת (קכ"ב ע"א) בתוס' ד"ה מעמיד. הרי מבואר דעיקר עשה זו דלמען ינוח שורך וגו' באה רק להוסיף לו נייח אחר כדי שלא יצטער. ולהתיר לו משום זה אפי' לתלוש מן המחובר ולאכול. אע"פ שהיא מן המלאכות שבכלל אזהרת לא תעשה כל מלאכה. וא"כ כ"ש שלא יצטער להתיגע ולעמול כל היום אפי' בדברים שלא נאסרו משום מלאכה. כגון להסיע ולטלטל אבנים ושאר משאות ממקום למקום וכל כיו"ב. שהוא בכלל עשה דלמען ינוח שורך וגו'. שוב ראיתי שכבר הרגיש בראי' זו במג"א (סי' רמ"ו ס"ק י"ב) עיי"ש היטב ובאחרונים שם. אלא דמ"מ הא ודאי קשה טובא לכאורה מההיא דבן בתירא. מיהו לדעת הב"י לא תקשה כ"כ. לפי מה שהבין בכוונת הב"י בתשו' בשמים ראש (סי' מ"ח) עיי"ש שהאריך בזה. אף שאין דבריו מוכרחים כלל ואין להאריך בזה. ועכ"פ למאי דכתיבנא ודאי קשה:

אבל נראה דמלבד דלק"מ. אלא דאדרבה יש מקום להביא משם ראי' לדברינו. שהרי בגמרא (שם לקמן ט"ז) מייתי עלה ברייתא דתניא בן בתירא מתיר בסוס משום שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עלי' חטאת. וכן הוא בשבת (פרק המצניע צ"ד ע"א) עיי"ש. ולכאור' מאי איריא שאין חייבין עלי' חטאת. והרי אפי' איסורא בעלמא מדאורייתא לית בה. ובאמת דבסוגיא דשבת שם פירש"י כן לקושטא דמילתא. וז"ל מתיר בסוס למכרו לנכרי מפני שמלאכת הסוס אם הי' אדם עושה אותה אינו חייב עלי' חטאת דלרכיבה עומד והחי נושא א"ע. והא דאסרו למכור בהמה גסה לנכרי. משום שאלה ומשום שכירות אסור. ובסוס אי נמי דמושיל ומוגיר לאו איסורא דאורייתא איכא. שאין זו מלאכה אצל הסוס. וגבי אזהרת שביתת בהמה מלאכה כתיבא עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ דגבי אזהרת שביתת בהמה מלאכה כתיבא. פשוט דהיינו משום דרש"י לטעמי' אזיל דס"ל דגם שביתת בהמה בכלל לאו דלא תעשה כל מלאכה וכמשכ"ל. אבל מה שפירש דמאי דקתני בן בתירא מתיר מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עלי' חטאת. היינו שאינה מלאכה כלל ואין בה איסורא דאורייתא. קשה טובא לפרש כן בלישנא דברייתא. וכ"ש דיקשה לדעת רוב הראשונים ז"ל דס"ל דבשביתת בהמה ליכא אלא עשה דלמען ינוח שורך וחמורך וגו'. והרי בהך קרא לא כתיב לשון מלאכה כלל. ומהיכא תיתי לומר דניבעי שתעשה הבהמה מלאכה שכיו"ב באדם חייבין עלי' חטאת. וגם מדברי רש"י גופי' (בסוגיא דע"ז שם) נראה דמפרש הך ברייתא כפשוטה. דעל מאי דקתני בסיפא דברייתא שם ורבי אוסר מפני וכו' תורת בהמה גסה וכו'. תורת בהמה גסה מאי היא. אמר ר"י לכשיזקין מטחינו ברחיים בשבת. פירש"י ז"ל תורת בהמה גסה מאי היא כלומר איסור טעם מכירת בהמה גסה מאי היא. הא לא עבד בה מלאכה דחייב חטאת דנגזור משום נסיוני. מטחינו ברחיים. ואב מלאכה היא עכ"ל עיי"ש. משמע בהדיא דס"ל דחיוב חטאת דנקט בברייתא דוקא הוא. ולפ"ז ודאי קשה כדאקשינן. אבל למאי דביארנו לישנא דברייתא מדוקדק שפיר. דודאי יש בה אזהרת לאו דמחמר מדאורייתא. אלא דאין בה חיוב חטאת. וס"ל לבן בתירא דמשום מלאכה שאין עלי' חיוב חטאת ליכא למיגזר. דכיון דאפי' באדם לית בה חיוב חטאת. הילכך בבהמה משום חששא בעלמא לא גזרינן. ובאמת דלפ"ז הוה מצי למיפרך מהכא למ"ד (בר"פ מי שהחשיך קנ"ג ע"ב) דמחמר חייב חטאת. אלא דבלא"ה דחי לה התם עיי"ש. וגם הוה מצי למידחי דבאמת ת"ק דפליג אדבן בתירא. היינו משום דס"ל דיש בה חיוב חטאת וס"ל כוותייהו. ואין להאריך בזה:

וראיתי לכמה מהאחרונים ז"ל שמביאים ראי' לומר דלאו דמחמר אינו נוהג ביו"ט מסוגיא דפ"ג דמכות (כ"א ע"ב) דעלה דתנן התם יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית ויום טוב וכהן ונזיר בבית הטומאה וכו'. פרכינן בגמרא ולילקי נמי משום זורע ביו"ט א"ל תנא ושייר. א"ל תנא קתני שמונה ואת אמרת תנא ושייר. אמר רבא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט עיי"ש. והשתא לס"ד דיש חילוק מלאכות ליו"ט אמאי לא פריך דלילקי נמי משום מחמר. ולא מיבעי לפי' ר"י בתוס' שם דמיירי בחמור שהוא חולין דקשה. אלא אפי' לפירש"י דמיירי בחמור דהקדש בה"ב. מ"מ קשה להסוברין דמחמר איתי' אפי' בבהמה שאינה שלו. אמאי לא לקי נמי משום מחמר. ואף דלענין שבת גלי קרא דלא לקי. כמבואר בר"פ מי שהחשיך. מ"מ ביו"ט דלא גלי ודאי לקי אם איתא דנוהג איסורו ביו"ט. אלא ודאי אינו נוהג אלא בשבת ולא ביו"ט. ולדידי אין בזה מקום קושיא וראי' כלל. לפי מה שפירש הריב"ן ז"ל שם דהא דאין חילוק מלאכות ליו"ט. היינו משום דלמ"ד דבשבת נפק"ל חילוק מלאכות מדיצאתה הבערה לחלק. הרי ביו"ט לא יצאת. ולמאן דנפק"ל מועשה אחת מהנה. ה"מ באיסור דאית בי' חיוב חטאת. כגון מלאכות דשבת דזדונן כרת ושגגתן חטאת. דההיא פרשה דועשה אחת מהנה קמיירי בחטאת. אבל יו"ט דחיוב מלקות הוא. אין לנו בו חלוק מלאכות עכת"ד עיי"ש. ולפ"ז הדבר ברור דגם בשבת גופי' אע"ג דנפק"ל בה חלוק מלאכות מלא תבערו או מאחת מהנה. היינו דוקא מלאכות שיש בהן חיוב חטאת. כהבערה למ"ד לחלק יצאת. וכההיא דמיירי בה קרא דועשה אחת מהנה. אבל הנך לאוי דלית בהן חיוב חטאת. אין לנו בהן חלוק מלאכות אפי' אי הוה שייך בהן עונשין חלוקין. וממילא גם ביו"ט אפי' למ"ד יש חלוק מלאכות ביו"ט דגמרינן משבת. מ"מ אין לנו אלא באבות מלאכות ותלדותיהן. דכיו"ב בשבת יש בהן חיוב חטאת. אבל בהנך לאוין דכיו"ב בשבת אין בהן חטאת. אין לנו בהן לכ"ע חלוק מלאכות. וכבר כתבתי לעיל כיו"ב לדעת רבינו הגאון ז"ל לענין שביתת בנים ועבדים. דלא הוזהרו אלא על אבות מלאכות ותלדותיהן. דכיו"ב בדידי' גופי' אית בהוא סקילה וכרת במזיד וחטאת בשוגג. אבל באיסורי לאוין גרידא ליכא אזהרת שביתת בנים ועבדים. משום דקרא באבות מלאכות מיירי. ולא גמרינן מיני' לאיסורי לאוין גרידא. וכעת נראה ראי' לזה מדברי הירושלמי (פסחים פ"ד ה"ג) דעלה דתנן בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. קאמר התם מה בין גסה מה בין דקה. בהמה גסה יש בה חיוב חטאת בהמה דקה אין בה חיוב חטאת. ופירש הפ"מ בהמה גסה ראויה למלאכה שיש בה חיוב חטאת לישראל. וכשהעכו"ם עושה בה מלאכה בשבת עובר הישראל על שביתת בהמתו וכדמסיק לקמן עיי"ש. וכן הוא לקמן בסוגיא דירושלמי שם עיי"ש. וכן הוא בירושלמי (פ"ק דע"ז ה"ו) עיי"ש. הרי דאפי' באיסור שביתת בהמתו דנפק"ל מקרא דלמען ינוח שורך וחמורך וגו' ולא נזכרה בו לשון מלאכה. מ"מ ס"ל דלית לן לאוקמי קרא אלא במלאכות גמורות. דהיינו אבות מלאכות ותלדותיהן שיש בהן חיוב חטאת. ולא גמרינן מיני' לאיסורי לאוין גרידא שיהא מוזהר בהן על שביתת בהמתו. ובאמת שכן נראה ג"כ מברייתא דמייתי בתלמודין דקתני (בפרק המצניע ובפ"ק דע"ז) בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עלי' חטאת. לפירש"י שהבאתי לעיל דמיירי באיסור שביתת בהמתו. וכן מתבאר מפירש"י (שבת נ"ג ע"ב) בד"ה שהי' תחום שלה וכו'. שכתב דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו עיי"ש. הרי דבאיסור תחומין דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא לית בהו אלא לאו גרידא לא הוזהר אלא לדידי' ולא על שביתת בהמתו. וכן ביאר בהדיא במרדכי בהגהות שניות (סוף קידושין רמז תקס"ה) דבאיסור תחומין אפי' למ"ד דאורייתא כיון דאין בה סקילה אלא מלקות לית בי' עשה דשביתת בהמתו עיי"ש. ועי' בב"י (או"ח סי' ש"ה) מה שהביא מתשו' רבינו האי גאון ז"ל שבסוף ספר הכלבו ובמג"א (שם ס"ק י"ח). ובהגהות רע"א שם שהרגיש קצת מזה עיי"ש היטב. וא"כ כ"ש בשביתת בנים ושביתת עבדים דאית לן למימר הכי וכמשכ"ל ואין להאריך. ומעתה א"כ אף אנן נימא הכי לענין חילוק מלאכות. דכיון דלא אשכחן אלא במלאכות שחייבין עליהן חטאת. לא גמרינן מינה למלאכות שאין בהן אלא לאו גרידא. ומעתה א"כ אין כאן מקום קושיא כלל דלילקי נמי משום מחמר. דכיון דאין בו אלא לאו גרידא אפי' גבי שבת. גם למאי דס"ד מעיקרא הוה פשיטא לי' דאין בו חילוק מלאכות אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט. ולזה לא פריך אלא מזורע דהו"ל אב מלאכה כחורש. וס"ד לומר דיו"ט כשבת לחילוק מלאכות. ובלא"ה נראה לפי המבואר בדברי הרב המגיד (ריש פ"כ מהלכות שבת) דבחורש ליכא משום מחמר. וכ"כ במגלת אסתר (שורש י"ד) עיי"ש. אלא דמה שהבין בכוונת הה"מ שם כבר השיגו עליו האחרונים דגם כוונת הה"מ כן הוא עיי"ש. וכן מתבאר משאר ראשונים דמחמר אינו אלא בבהמה הטעונה משא וכיו"ב. דעיקרה של מלאכה נעשה ע"י הבהמה והוא מנהיגה. משא"כ בחורש שהוא עושה עיקר המלאכה אלא שהבהמה מסייעתו. וכן מבואר בפירש"י (ע"ז ט"ו ע"א) ובפסחים (ס"ו ע"ב) ובשבת (קנ"ג ע"ב). ובהשגות להרמב"ן ז"ל (שורש י"ד) עיי"ש. וא"כ לא הוה מצי למיפרך דלילקי נמי משום מחמר. אלא לומר דהו"ל למינקט גוונא שיהא בו נמי איסור מחמר. וכגון שהניח משא על הבהמה. וזה לק"מ דהרי בלא"ה קתני במתניתין שם חנניא בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים. א"ל אינו השם. א"ל אף הנזיר לא הוא השם עיי"ש. וכתב הרע"ב דת"ק ס"ל דכהן ונזיר שאני שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם עיי"ש. וא"כ במחמר ודאי אינו מן השם. שהרי ודאי יכול לחרוש בשוורים בלא המשא שהניח עליהם. ומיהו ודאי לחנניא ב"ח הוה מצי להקשות כן. אלא דטפי ניחא להקשות מזורע דתקשה גם לת"ק. ואין להאריך בזה:

גם ראיתי להרבה אחרונים שהביאו ראי' דמחמר אינו אלא בבהמה שלו מסוגיא דפסחים (פרק אלו דברים ס"ו ע"ב) דעלה דקתני בברייתא למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו. גדי תוחב לו בין קרניו. פריך והא קעביד עבודה בקדשים. ומשני דעבד כהלל שמביאה חולין לעזרה ומקדישה. ופריך תו והא מחמר וכו' עיי"ש ועל זה הוקשו אמאי לא פריך מיד הך קושיא דמחמר. אלא ודאי משום דמעיקרא הוה ס"ד שכבר הקדישום. והו"ל של גבוה ואין איסור מחמר אלא בשלו. אבל בתר דמסיק דלא הקדישום אלא עבדי כהלל פריך שפיר והלא מחמר. וא"כ מוכרח מזה דגם מחמר אינו אלא בבהמה שלו כמו שביתת בהמתו. ולדידי אין מזה סרך ראי' כלל. ואדרבה יש מקום להביא משם ראי' איפכא. דודאי מעיקרא הו"ל למיפרך מאיסור עבודה בקדשים דאפי' בחול אסור. ובפרט דבאיסור זה אפי' את"ל דכיון דהו"ל עבודה שלצורך הקרבן לא מיתסר אלא מדרבנן. ס"ל לתלמודין דאין להתירו אפי' במקום מצוה. כיון דהו"ל שבות עצמו. משא"כ מחמר דהו"ל שבות דבהמתו דקיל טפי. ואפשר שהתירו במקום מצוה. כדאמרינן לקמן שם. ועי' בתוס' שם ד"ה הנח להו וכו' עיי"ש. והילכך קושיא זו פסיקא לי' טפי לכך הקדימה. וא"כ אין מזה שום הכרע. ואדרבה יש להכריח איפכא. דאל"כ קשה מאי פריך והלא מחמר. והרי אפשר דמחלפי אהדדי. דכל אחד נתן פסחו לחבירו להוליכו וחבירו נתן לו. דנמצא דלא עברו על איסור מחמר. דהו"ל בהמתו של חבירו. ואין איסור מחמר אלא בשלו. אלא ודאי אפי' בשל חבירו נוהג איסור מחמר. ובזה ניחא מאי דפריך מאיסור מחמר ולא פריך מאיסור שביתת בהמתו. והיינו משום דלאיסור שביתת בהמתו כיון שאינו נוהג אלא בשלו איכא תקנתא דמחלפי להדדי. אבל ממחמר שנוהג אפי' בבהמה של אחרים פריך שפיר. ומיהו לזה יש לומר בלא"ה לדעת הסוברין דמחמר איתי' אפי' בגוונא דלא עביד בה מלאכה גמורה. וא"כ מאיסור שביתת בהמתו לא הוה מצי למיפרך. די"ל דכשהיא מהלכת מניחו עלי' וכשהיא עומדת נוטלה ממנה. כדמוקמינן ר"פ מי שהחשיך. אבל ממחמר פריך שפיר. דאפי' בכה"ג שייך לאו דמחמר. כדעת הרמב"ם וסייעתו כמשכ"ל. ומתורצת בזה קושית התוס' שם בד"ה מחמר עיי"ש. ועי' מג"א (סי' רס"ו סק"ז) עייש"ה. ומיהו גם לפ"ז נראה דנוהג איסור מחמר אפי' בבהמה שאינה שלו. דכיון דאפי' לא עביד בה מעין מלאכה גמורה שייך איזור מחמר. א"כ ע"כ דמחמר מצד עצמו חשיב מלאכה. וקרינן בי' לא תעשה מלאכה מצד מחמר בלבד. אפי' לא נעשית מלאכה אחרת עי"כ. וממילא אפי' בבהמה של אחרים אית לן למימר דאסור. דהרי בדידי' תלוי עיקר איסורא במה שהוא מחמר אחר הבהמה. דהא מלאכת הבהמה לאו כלום היא. וא"כ כך לי של אחרים כשלו. דהרי מ"מ הוא המחמר:

וראיתי לרבינו חננאל ז"ל בפירושו לפסחים שם שכתב וז"ל ומקשינן והא עובדין עבודה בקדשים. ופרקינן קודם שהקדישום הביאום לעזרה ואח"כ הקדישום. שלא יתראו כעושי מלאכה בקדשים. ואע"ג שנראין כמחמר אחר בהמתו בשבת. הא עסיקנא כלאחר יד הוא וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דמאי דאמרינן דעבדי כהלל. היינו כוותי' ולא מטעמו. שהוא הוה עביד הכי כדי שלא יבואו בה לידי מעילה. ובכל קרבנותיו הי' עושה כן תדיר. אבל הם לא עשו כן תדיר. אלא השתא הוא דעבדי הכי כדי שיוכלו להביא סכיניהם ע"י פסחיהם. ולא יהיו כעובדי עבודה בקדשים. ובודאי דהכי משמע. דהרי מדקתני בברייתא אמרו עליו על הלל וכו'. משמע דאיהו הוא דהוה עביד הכי. אבל כל ישראל לא נהגו כן. וגם מבואר מדבריו ז"ל דס"ל דאין כאן מחמר ממש. אלא נראין כמחמר אחר בהמתו. ונראה דטעמו משום דס"ל דלא חשיב מחמר אלא כשמנהיג הבהמה בשביל המשא שהיא טעונה בו. אבל כאן הוא מנהיג את הבהמה כדי לשחטה ולהקריבה לחובת פסחו. והסכין הוא מביא רק כדי לשחטה בו. ומצרכי הקרבן הוא. ונמצא דהבהמה עצמה היא העיקר. והסכין אינו אלא טפל לה ולצרכה. הילכך אין זה בכלל מחמר אחר בהמתו הטעונה משא וכיו"ב. אלא דכיון שאינו מקדישה כדי שיוכל להוליך הסכין עלי' ולא יהי' כעביד עבודה בקדשים. הו"ל כמייחדה לכך ומחזי כמחמר. ולזה משני דלא מיחזי במחמר משום דאפי' הוה ממש מחמר גמור בכה"ג הוה שרי. משום דהו"ל מחמר כלאחר יד. ועי' להמגיה שם שהגיה דברי ר"ח שלא כהוגן עיי"ש היטב ואין להאריך. ומעתה א"כ לא הוה מצי להקדים קושית והלא מחמר עד דמסיק דהוו עבדי כהלל. וא"כ מעיקרא קושיא ליתא:

ועכ"פ מתבאר דשפיר הוצרך רבינו הגאון ז"ל לחזור ולמנות לאו דלא תעשה כל מלאכה בשבת. אע"פ שכבר מנה עשה דשביתת עצמו כאן במנין העשין. משום אזהרת מחמר דליתא בכלל העשה. וכיו"ב העלה הרמב"ן ז"ל בדעת הבה"ג לפי דרכו ז"ל (בשורש י"ד) עיי"ש בדבריו. מיהו נראה דבדעת רבינו הגאון ז"ל אפשר לומר בלא"ה דהוצרך כאן לחזור ולמנות הלאו משום נשים דליתנייהו בכלל העשה. דהו"ל מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. ואף דלדעת החינוך פרשת אמור (מצוה רצ"ז) דבעשה דשביתה גם הנשים חייבות. משום דכיון דאית בה לאו מיחייבי נמי בהעשה עיי"ש. וכן כתב (במצוה שכ"א) עיי"ש. וכן דעת הרמב"ם בסה"מ (סוף מנין העשין) עיי"ש. מ"מ הרי לא כן דעת התוס' (בפ"ק דקידושין ל"ד ע"א) בד"ה מעקה עיי"ש. וא"כ גם דעת רבינו הגאון י"ל שכן היא. ולהכי שפיר הוצרך לחזור ולמנות הלאו במספר הלאוין לאזהרת הנשים בשביתה ממלאכה בשבת וביו"ט. ואף דלפמשכ"ל מדנקט רבינו הגאון ז"ל כאן עשה דשביתת שבת מקרא דשמור את יום השבת מוכרח דס"ל דבעשה זו גם הנשים חייבות. מדאמרינן (בברכות ובשבועות שם) והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. מ"מ יש מקום לומר דאין זה מוכרח כ"כ. דאפשר לדחות דאין כוונת רבינו הגאון ז"ל למינקט עשה דשביתה מקרא דשמור את יום השבת. אלא ס"ל דשמור דקרא הוא ל"ת וכדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתו. ולכן סיים רבינו הגאון וכתב ישבתו בו. ורמז בזה לעשה דביום השביעי תשבות. ולא נקט לשון שמור אלא כדי לרמז על מה שדרשו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וגם אפשר דס"ל כפירש"י (בפ"ג דברכות ושבועות שם) שהבאתי לעיל דשמור דקרא היינו להזהיר על שמירת לאוי דשבת. ואף דשמור זה מצות עשה היא. מ"מ שפיר קאמר כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכו'. דאע"ג דבעשה דשמור עצמה אין הנשים בכלל דהו"ל מ"ע שהז"ג. מ"מ הרי מיהת גם הנשים ישנן בשמירת לאוי דשבת מצד הלאוין עצמן. דבלאוין גם הנשים מוזהרות כאנשים. והילכך שפיר י"ל דלהכי נאמרו שמור וזכור בדבור אחד כדי להקיש ולומר דהני נשי הואיל ואיתנהו בשמירת לאוי דשבת איתנהו גם בזכירה. ולזה נראה שכוון רש"י ז"ל שם במה שנדחק לפרושי הכי. וא"כ גם בכוונת רבינו ז"ל י"ל כן. דאע"ג דכוונתו להביא עשה דשביתה מקרא דשמור את יום השבת. מ"מ אין הכרח מזה דס"ל דגם הנשים חייבות בעשה זו. ומעתה א"כ שפיר יש מקום לומר בדעת רבינו ז"ל דלהכי חזר ושנה מצוה זו במנין הלאוין. משום אזהרת הנשים שאינן בכלל העשה דשביתה. ואמנם ודאי אפשר לומר כן בכוונת רבינו הגאון ז"ל. אלא דהדבר קשה לכאורה דלפ"ז הו"ל לרבינו הגאון ז"ל לחזור ולמנות במנין הלאוין כולהו הנך פרטי שמנאן במנין העשין כאן. דהיינו שביתת בנים ועבדים ובהמה. משום אזהרת הנשים שאינן בכלל אזהרת העשה שמנה כאן. וע"כ מוכרחין אנו לומר דלדעת רבינו הגאון ז"ל גם הנשים בכלל העשה דשביתה בכל הני. וא"כ גם עשה דשביתת עצמו איתא בנשים כבאנשים. וע"כ לא משום נשים הוצרך רבינו הגאון ז"ל לחזור ולמנות לאו דמלאכה במנין הלאוין. אלא משום לאו דמחמר. וכמו שביארנו לעיל. ויש לדחות ואין להאריך בזה. ועי' מש"כ במבוא (סי' י"ב) עיי"ש היטב:

אלא דאכתי יש לעיין דנהי דאחר שמנה עשין דשביתה הוצרך לחזור ולמנות הלאו משום אזהרת מחמר וכמו שביארנו. אבל אכתי תקשה לאידך גיסא דאחר שמנה הלאו דלא תעשה כל מלאכה שכולל ג"כ אזהרה למחמר אחר בהמתו. לא הי' לו למנות מיהת עשה דשביתת עצמו שמנה כאן. שהרי מצוה זו כבר היא בכלל הלאו דלא תעשה כל מלאכה שמנה במנין הלאוין. אלא שהלאו כולל יותר מהעשה שכולל ג"כ אזהרה למחמר אחר בהמתו. אבל עכ"פ גם אזהרת שביתת עצמו בכלל. וכל כיו"ב דרכו של רבינו הגאון ז"ל למנות הלאו ולא העשה. ואין לומר דכיון דלמחמר כתיב בקרא בלאו זה פרט בפ"ע. כדכתיב ובהמתך. ולדעת רבינו ז"ל וסייעתו כל כיו"ב חשיב כלאו בפ"ע. וא"כ אין לנו ללמוד ממנו אזהרה לשביתת עצמו אלא בדרך קל וחומר. והרי בכל כיו"ב דרכו של רבינו ז"ל למנות גם האזהרה המפורשת בקרא בפ"ע. וכמו שביארנו בכמה דוכתי כיו"ב. וא"כ הו"ל למנות או הלאו דשביתת עצמו בפ"ע או העשה שבה במקומו. והילכך שפיר מנה כאן עשה דשביתת עצמו בפ"ע ולא סמך על מה שמנה לאו דמחמר במנין הלאוין. דזה ליתא דשביתת עצמו לא צריך למילף ממחמר בדרך קל וחומר. אלא ממילא שביתת עצמו בכלל האזהרה. שהרי לא גרעה מלאכת עצמו לבדו ממלאכה שעושה בשיתוף בהמתו דבכלל מאתים מנה. וא"כ ודאי לא הי' צריך למנות עשה דשביתת עצמו מאחר שמנה במנין הלאוין לאו דלא תעשה כל מלאכה לאזהרת מחמר. מיהו לפמשכ"ל בדעתו של רבינו הגאון ז"ל דס"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דאזהרת מחמר איתא אפי' בענין שאין בו משום מלאכה גמורה. וכגון בחצר או בלא עקירה והנחה ניחא שפיר. דהרי ע"כ אין לדון מלאכת עצמו ממחמר. ואין זה בכלל זה. דתרי ענינים חלוקין לגמרי נינהו. ולזה שפיר הוצרך רבינו הגאון ז"ל למנות שניהם. מיהו יש לפקפק בזה ואין להאריך:

איברא דמלבד זה נראה עפמש"כ הרשב"ץ ז"ל (בזהר הרקיע עשין ט"ז) וז"ל יש בשבת מ"ע שבפרק אחרון מיומא (פ"א ע"ב) למדו שמוסיפין מחול על הקודש בכל השבתות מה"ת. ואין זה אסמכתא. שהרי (בפ"ד ממסכת יו"ט) אמרו וכו'. שמא תאמר שהתוס' והעיקר הכל הוא נמנה אחת. אי אפשר לומר כן. שהרי זמנו של זה אינו זמנו של זה. ובתוספות אין בו אלא עשה. ובעיקר היום יש בו עשה ול"ת. וכיון שהכתוב חלקן ראוי למנות תוספת כל השביתות מצוה אחת. שהרי הכתוב הוציא כולן בצווי אחד מערב עד ערב תשבתו שבתכם. והנה הרב ז"ל מונה בלאוין איסור חמץ לפני זמנו לאו אחד. ואיסור תוך זמנו לאו אחד. ומה שמחזיק שזו היא מצוה מיוחדת נמנית ממה שהוצרכו בעלי התלמוד להוציא חיוב מהכתוב לנשים מריבוי האזרח. ואינן פטורות מטעם מ"ע שהז"ג. כמו שהוא מוזכר בפרק הישן. ואילו הי' התוס' נגרר אחר העיקר היום לא היו צריכין לזה. שהרי הן חייבות בשביתת עיקר היום עכ"ל עיי"ש. וזו היא מסקנתו למנות תוספות שבתות ויו"ט במנין העשין. אבל כל שאר מוני המצות לא מנו עשה זו. ובאמת דלענ"ד כל דבריו ז"ל בזה אינם מוכרחין. דמש"כ דזמנו של זה אינו זמנו של זה. תמיהני הרי כיון דאין שום הפסק ביניהם אלא שצריך להקדים ולקבל קדושת שבת. ודאי זמן אחד חשוב ודבר אחד ממש הן. וביותר יש לתמוה דהרי סברא זו של הרשב"ץ ז"ל מקורה מדברי הרמב"ן ז"ל סוף השגותיו לסה"מ. שכתב שם דשני תמידין וקטורת בוקר וערב וקרית שמע שחרית וערבית נמנין שתים שתים דזמנה של זו אינה זמנה של זו עיי"ש. אלא דמלבד דאין ענין זה לזה. דשם הם בזמנים חלוקים ונפרדים זה מזה משא"כ כאן דמזמן תוספות שבת מתחלת קדושת שבת ונמשכת בלא הפסק כלל עד מוצאי שבת. ואין בזה חלוק זמנים כלל. בלא"ה הרי שם גופי' חלוק הרשב"ץ ז"ל על הרמב"ן ז"ל. ומנה כל אלו. דהיינו תמיד של שחר ושל בין הערבים. וקטורת של בוקר וערב. וק"ש של שחר ושל ערב. אחת אחת. וכמבואר בזה"ר (עשין א' ק"ט וקכ"ז) עיי"ש. וא"כ איך נשתמש הרשב"ץ ז"ל גופי' בסברא זו של הרמב"ן ז"ל כאן לומר דתוספת שבתות ויו"ט יהי' נמנה מצוה בפ"ע. וגם מש"כ עוד טעם למנותן מצוה בפ"ע משום דבתוספת אין בו אלא עשה. ובעיקר היום יש בו עשה ול"ת. ג"כ לא ידעתי מזה שום הכרע. דאטו משום דבעיקר היום נתוסף בו ל"ת נקח מזה ראי' לומר דהעשה חלוקה לשתים. ואמאי לא נימא דעשה זו עצמה מתחלת מזמן התוספת ונמשכת זמנה עד סוף היום. אלא דבעיקר היום הוסיף הכתוב לעבור עליו בלאו. והאיך נלמוד מן הלאו על העשה שתהא חלוקה לשתים. הן אמת כי ידועה דעת הרמב"ם דשני דברים החלוקים בעונש אף דשניהם יוצאים מלאו אחד נמנין בשתי אזהרות מיוחדות בפ"ע. כגון מכה אביו ואמו ומכה חבירו. אע"פ שאזהרת שניהם לא נפקא אלא מלאו דלא יוסיף וגו'. מ"מ נמנין בשני לאוין בפ"ע. וכן מקלל חבירו ומקלל אביו ואמו נמנין בשני לאוין להרמב"ם וסייעתו. אע"ג דשניהם מאזהרה חדא נפקי. כמבואר בסה"מ להרמב"ם (לאוין שי"ח שי"ט ובלאו קצ"ה) ובשאר מקומות עיי"ש. אבל אין זה ענין לכאן. דשם חילוק העונשין. שזה במלקות וזה במיתה. מחלק את הלאו לשנים. משום דקיי"ל לא ענש אא"כ הזהיר. וכל שהעונש מפורש בו הו"ל כאילו גם הלאו מפורש בו בפ"ע. אבל כאן מאי ענין הלאו להעשה שיהא מחלק את העשה לשתים ובפרט להרמב"ם ז"ל וסייעתו דהעשה והלאו הם שתי מצוות מיוחדות בפ"ע במנין המצוות. אע"פ שבמצוה אחת נאמרו. וכ"ש לדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו דגם בהנך לאוי דמכה ומקלל וכיו"ב. ס"ל דאינם נמנין אלא אחת אחת. דפשיטא דאין כאן מקום כלל לחלק עשה זו לשתים משום הלאו שבא בעיקר היום. עוד כתב הרשב"ץ ז"ל. וכיון שהכתוב חלקן ראוי למנות תוספות כל השביתות מצוה אחת. שהרי הכתוב הוציא כולן בציווי אחד. מערב עד ערב תשבתו שבתכם עכ"ל. ונראה כוונתו דאי לאו שהי' לנו ראי' דהכתוב חלק התוספת והעיקר לשתים מדבתוספת אין בו אלא עשה ובעיקר יש בו ל"ת ועשה. ודאי הי' ראוי לומר דתוספת שביתה של שבת וכל היו"ט כל חד בפ"ע נכלל בעשה דשביתה שלו. וא"כ כל חד יש בו עשה בפ"ע. ואף דלענין מנין המצוות לא הי' לנו שום מצוה בפ"ע בתוספת. דתוספת של כל חד הי' נכלל בעשה דשביתה שלו שכבר נמנה בלא"ה. מ"מ מה"ט גופי' נמצא דתוספת כל שביתה ושביתה מצוה מיוחדת בפ"ע הוא. והיינו משום דקרא דתשבתו שבתכם דמיני' ילפינן תוספת לשבת וליו"ט משמע דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא. דבכל מקום שנכתב בו שביתה כוונת הכתוב דמלבד שביתה דעיקר היום צריך להוסיף עוד מעט מחול על הקודש. וכדמשמע לישנא דברייתא ביומא שם. דמסיים הא כיצד כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש. דלכאורה מאי הא כיצד. הרי כבר קאמר אין לי אלא יוה"כ יו"ט מנין ת"ל תשבתו. שבתות מנין ת"ל שבתכם. אבל נראה דמשום דקרא ודאי ביוה"כ הוא דכתיב. אלא משום דאפקי' קרא בלשון תשבתו שבתכם גילוי מילתא הוא שכן הוא פירושו של כל שביתה שנאמר בשבת וביו"ט כולם. אלא דמשום דיש לנו ראי' שהכתוב חלקן לתוספת ולעיקר כל חד מצוה בפ"ע. וא"כ כל שביתה שנאמרה בשבת וביו"ט אין בכללה אלא שביתת עיקר היום בלבד. ולמצות התוספת אין לנו מקרא אחר אלא מתשבתו שבתכם דהאי קרא דכתיב ביוה"כ. ונמצא דכולן מצוה אחת. שהכתוב כללן בציווי אחד בקרא דמערב עד ערב תשבתו שבתכם. כן נראה ודאי ביאור דבריו ז"ל הקצרים. אבל לפי מה שכבר נתבאר דאין לנו שום הכרח כלל שהכתוב חלקן. אין לנו לזוז מפשטן של דברים. דנראה ודאי דאין לנו בתוספת מצוה בפ"ע. אלא בכל מקום שנאמר בו שבות יש בכללו ג"כ להוסיף מחול על הקודש וזו היא דעת כל שאר מוני המצוות שלא מנו מצוה זו. ומה שכתב תו הרשב"ץ ז"ל והנה הרב ז"ל מונה בלאוין איסור חמץ לפני זמנו לאו אחד ואיסור תוך זמנו לאו אחד. לענ"ד אין אני רואה מזה שום דמיון לכאן. דשם תרי לאוי כתיבי בקרא. ויש לאו מיוחד לחמץ דלפני זמנו. דמאי דכתיב לא תאכלו עליו חמץ פירושו על שחיטת הפסח דהיינו מחצות. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין קצ"ט) וברמב"ן שם. ובפירש"י (פ"ב דפסחים כ"ח ע"ב) עיי"ש. משא"כ כאן דלית לנו אלא מ"ע דשביתה וכמו שביארנו. ומה שהביא הרשב"ץ ז"ל ראי' לדעתו מסוגיא דסוכה (כ"ח ע"ב) מדהוצרכו לרבות נשים לתוספת מקרא דהאזרח. ואילו הי' התוספות נגרר אחר עיקר היום ואינה מצוה מיוחדת לא היו צריכין לזה. שהרי גם בלא"ה הן חייבות בשביתת עיקר היום. הנה לדעת התוס' (בפ"ק דקידושין ל"ד ע"א) שהבאתי לעיל דכל לאו שיש עמו עשה שהז"ג נהי דבלאו הנשים חייבות משום דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. מ"מ העשה הו"ל ככל עשה שהז"ג דנשים פטורות. א"כ אין מזה שום ראי' כלל. דהרי לפ"ז ודאי לא מיחייבי נשים בשביתה אלא משום לאו דמלאכה בלבד. ולא משום העשה דשביתה אפי' בעיקר היום. וא"כ ודאי פשיטא דצריך ראי' לחייב את הנשים בתוספת. אלא דלפ"ז תקשה לאידך גיסא דכיון דבעיקר העשה הנשים פטורות איך אפשר לומר דרבינהו קרא לתוספות. אם איתא דתוספת אינו אלא חלק מעיקר מצות עשה דשביתה ומעיקר עשה דשביתה פטורות. וע"כ יהי' מוכרח מזה כדעת הרשב"ץ ז"ל דתוספת מצוה מיוחדת בפ"ע הוא. איברא דמש"כ הרשב"ץ דבסוגיא דסוכה שם מרבינן מקרא דהאזרח נשים לתוספת שביתה. הוא תמוה. דבסוגיא דגמרא שם ליתא הכי. ולא מרבינן התם נשים אלא לתוספת עינוי עיי"ש. ולכן נראה דאדרבה מאותה סוגיא יש להוכיח דתוספת אינה מצוה מיוחדת בפ"ע. אלא בכלל עשה דשביתה דעיקר היום היא. שהרי יש לתמוה דהא קרא דהאזרח אצל איסור מלאכה הוא דכתיב. תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר. וא"כ אמאי מוקי לי' לתוספת עינוי. וגם בלא"ה יש לתמוה לדעת הסוברין דתוספת בין בעינוי ובין באיסור מלאכה דאורייתא הוא. אמאי נקט דוקא תוספת עינוי ולא דמלאכה. ועכ"פ הו"ל למינקט תוספת סתם שכולל בין דעינוי ובין דמלאכה. ולזה נראה ע"פ מאי דאמרינן (בפרק בתרא דיומא פ"א ע"א) אמר ר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי. משום דלא אפשר וכו' עיי"ש. וכתב על זה בתוס' רי"ד שם וז"ל קשיא לי כיון דלא נאמרה אזהרה בעינוי אלא מצות עשה תענו את נפשותיכם. א"כ לא יהא חייב חטאת בשגגה. כדתנן בפ"ק דכריתות שהפסח והמילה מפני שהן מ"ע אין בהן חטאת. ואע"פ שיש בהן כרת דלגבי חטאת בעינן לאו וכרת. וי"ל דודאי פשיטא לי' לר"ל דהאי תענו אזהרה שלא יאכל וישתה הוא. דלא דמי לעשה דפסח ומילה שיש בהן מעשה בידים אבל האי אין בו מעשה אלא כשאינו אוכל ושותה נמצא שהוא מתענה. הילכך האי תענו אזהרה שלא יאכל וישתה הוא. אלא הא קשיא לי' אמאי לא אפיק לאזהרה זו בלשון לאו אלא בלשון זה עכ"ל עיי"ש. נמצא לפ"ז דבעינוי דיוה"כ ליכא שום עשה אלא לאו הוא דאיכא. דהך ועניתם או תענו את נפשותיכם איננו עשה אלא לאו גמור. והשתא א"כ ניחא שפיר דלא הוה מצי לאוקמי ריבויא דהאזרח לנשים לתוספת שביתה. שהרי ממנ"פ אם הנשים חייבות בעשה דשביתה. א"כ לא צריך קרא לרביינהו. שהרי בלא"ה הן חייבות בעיקר שביתה דיום וממילא מיחייבי גם בתוספת וכמוש"כ הרשב"ץ. ואם הנשים פטורות מעשה דעיקר שביתת היום. אי אפשר ג"כ לחייבן בתוספת שאינו אלא חלק מעשה זו. אבל לתוספת עינוי שפיר מיתוקים קרא דהא עיקר תוספת עינוי לא נפק"ל אלא מהך קרא גופי' דועניתם וגו'. וכיון דהך קרא חשיב אזהרת לאו לדעת תוס' רי"ד נמצא דגם תוספת עינוי אין בו אלא לאו. וא"כ הא דבלא ריבויא דהאזרח הוה סד"א דנשים פטורות מתוספת עינוי. אע"ג דבלאוין אין חילוק בין אנשים לנשים. ע"כ היינו מטעמא דאמרינן בסוגיא דסוכה שם. סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל עיי"ש בפירש"י. והיינו משום דכיון דאקיל בי' רחמנא כולי האי דמיעטי' מעונש ואפי' מאזהרה. אלא איסור קל יש בו. לכך איצטריך ריבוי מיוחד לרבות נשים לאיסור זה. דלא עדיף ממ"ע שהז"ג שנפטרו מהן הנשים. ולזה נראה שכוון הריטב"א ז"ל שם. שכתב וז"ל וקרא דיוה"כ אסיקנא דאיצטריך לתוספת עינוי וכו'. דאע"ג דלאו מ"ע ממש הוא. ה"א כיון דלית בי' עונש ואזהרה לא ליחייבי בי' נשים כלל דהו"ל מ"ע שהז"ג וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז שוב אין מקום להוכחת הרשב"ץ שכתב ואילו הי' התוספת נגרר אחר עיקר היום לא היו צריכין לזה. שהרי הן חייבות בשביתת עיקר היום. ולפי המבואר אין מזה שום הכרח. דאע"ג דהן חייבות בעינוי עיקר היום. היינו משום דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. משא"כ בתוספת עינוי כיון דקיל איסורו שמיעטי' הכתוב מעונש ומאזהרה ולא ריבה אותו אלא לאיסור קל. איצטריך ריבוי בפ"ע לחייב בו את הנשים. דאל"כ הי' ראוי לומר דלא ריבה הכתוב אלא לאנשים ולא לנשים. ואדרבה מהתם יש ראי' דהתוספת נגרר אחר עיקר היום מדלא מוקי ריבויא אלא לתוספת עינוי ולא לתוספת שביתה ממלאכה דמיירי בי' קרא דהאזרח:

איברא דעיקר דברי תוספות רי"ד אלו צריכין תלמוד. ובמק"א ביארתי דבריו ואכמ"ל בזה. וגם כל שאר ראשונים ז"ל לא ס"ל כוותי' בזה. שהרי כולם מנו עינוי יוה"כ במנין העשין. אבל נראה דאפי' לשאר ראשונים מ"מ כיון דקרא בלשון זכר כתיב ומסתמא אין הנשים בכלל. ולא נפק"ל נשים אלא מדר"י א"ר דיליף מקרא דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם וגו' דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וכמבואר בסוגיא דגמרא שם עיי"ש. ולפ"ז למאי דפירש"י (ביבמות פ"ד ע"ב) עלה דההיא וז"ל עונשין לאו וכרת אבל עשה לא הוי עונש. הילכך מ"ע שהז"ג נשים פטורות. אבל ל"ת בין שהז"ג בין שלא הז"ג נשים חייבות עכ"ל עיי"ש. וכיון דלא השוה הכתוב אשה לאיש אלא בלאו וכרת. א"כ תוספת דמיעטי' קרא מעונש וגם מאזהרה. ולית בי' לא כרת ולא לאו. אפי' את"ל דישנן בכלל העשה. מ"מ אין לנו אלא לעינוי דעיקר היום. דכיון דיש בו לאו וכרת יש ללמוד ממאי דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דאיתנייהו ג"כ בעשה. דהרי העובר בעשה זו ואינו מתענה עובר נמי בלאו וגם חייב כרת. ונמצא דהו"ל בכלל עונשין שבתורה אבל בתוספת עינוי דאימעיט מעונש ומאזהרה אע"פ שישנו נגרר אחר העשה. מ"מ אין לנו לחייב בו הנשים. דלא הוי בכלל היקישא דר"י א"ר. אי לאו דרבינהו קרא דהאזרח. ובפרט לפי מה שפירש"י (בפ"ק דקידושין ל"ה) אהא דאר"י א"ר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וז"ל לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו דלא השוה אותן הכתוב אלא היכא דאיכא מיהת עונש מלקות. וא"כ תוספת דאפי' מאזהרת לאו מיעטי' קרא. פשיטא דאינו בכלל היקישא דאר"י א"ר. ואי לאו דרבינהו קרא דהאזרח הו"ל למימר דאף דמחייבי בעינוי דעיקר היום מהיקישא דאיש או אשה. מ"מ אין לנו לחייבן בתוספת אע"ג דנכלל בעשה דעיקר היום:

הן אמת דכנראה הרשב"ץ ז"ל לטעמי' אזיל שכתב בתשב"ץ (ח"א סי' ג') וז"ל ומה שהוקשה לך על הברייתא שלמדה כן מכלל איש או אשה כי יעשו וגו'. שלא הי' לנו ללמוד אלא חייבי מיתות ב"ד או כרת. איני יודע למה. שהרי בפרשה ההיא לא הוזכרו חייבי מיתות וכריתות. ובכל חטאות האדם כל עבירות שבתורה בכלל. שהרי הכתוב כלל כל עבירות שבתורה בזה. ובכולן יש עונש או בידי אדם או בידי שמים וכו'. דהאי קרא מייתי להו כולהו. ולא מפקינן מינייהו ולא חד. ואפי' לאו שאין בו מעשה. שהרי כולן חטאות נינהו עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריו ז"ל גם חייבי עשה בכלל. שהרי מיהת יש גם בהן עונש בידי שמים. ולזה שפיר הקשה. דאם איתא דתוספת בכלל עשה דעיקר היום הוא. כיון דנשים איתנייהו בעשה דעיקר היום. איתנייהו גם בתוספת. ולא צריך ריבויא דהאזרח דהא היקישא דאיש או אשה שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כייל נמי הנך שאין בהן אלא עונשין בידי שמים. וא"כ גם תוספת בכלל. כעשה דעיקר היום. והא דאמרינן התם סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא נחייבו נשים כלל קמ"ל עיי"ש. אע"ג דכיון דיש בו מיהת עונש בידי שמים הו"ל ג"כ בכלל היקישא דר"י א"ר דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו'. כעינוי דעיקר היום. מ"מ כיון דמיעטי' הכתוב מעונש ומאזהרה לא עדיף ממ"ע שהז"ג דנשים פטורות. וכן פירשו בהדי' בריטב"א שם ובר"ן (פרק בתרא דיומא) עיי"ש. וכ"כ בהדיא הרשב"ץ בזה"ר שם עיי"ש. ומ"מ הקשה הרשב"ץ שפיר לפום שיטתו. דאם איתא דאין התוספת מצוה בפ"ע אלא נגרר אחר העשה דעיקר היום. כיון דמחייבי בעשה דעיקר היום. ממילא מחייבי נמי בתוספת. וכמו שביארנו:

אלא דעיקר דברי הרשב"ץ ז"ל בתשובתו שם תמוהים אצלי טובא. במש"כ בפשיטות דבקרא דבכל חטאת האדם כל העבירות כולן שבכל התורה בכלל. ואפי' אותן שאין בהן אלא עונש בידי שמים. משום דכולן בכלל חטאת נינהו. וזה נגד סוגיא דגמרא ביבמות (פרק יש מותרות שם) דאמרינן אי מדר"י א"ר. ה"א לאו השוה בכל אבל לאו שאין שוה בכל לא עיי"ש. ומיהו לזה אפשר לומר קצת דס"ל עיקר כלישנא בתרא דהתם. דאמרינן איכא דאמרי קיחה איצטריך לי' וכו'. עיי"ש ובפירש"י שם. דמבואר דלהך לישנא איכא למשמע מדר"י א"ר אפי' לאוין שאין שוין בכל עייש"ה. אבל תמוה מסוגיא דריש פ"ק דתמורה דלגירסת רש"י שם בלשון ראשון. והיא ג"כ גירסת הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות תמורה) אמרינן אי מדר"י א"ר ה"א הני מילי לאו שיש בו מעשה אבל שאין בו מעשה לא וכו' עיי"ש. וזה מבואר להדיא איפוך דברי הרשב"ץ ז"ל שכתב דמהתם איכא למילף נמי לאו שאין בו מעשה. וגם לפי לשון אחרון דפירש"י שם עכ"פ איכא חילוק בין שוה בכל או אין שוה בכל עיי"ש. וא"כ עכ"פ מבואר דבכל חטאת האדם לא כל העבירות במשמע. ואולי י"ל דס"ל דהתם קאי כלישנא קמא בסוגיא דיבמות שם. אבל ללישנא בתרא דהתם בכל חטאת כל העבירות במשמע. והך לישנא עיקר. אלא דמלבד דכל זה דחוק טובא. דא"כ תקשה להך לישנא קושית הגמרא שם טעמא דרבי קרא לאשה הא לא"ה ה"א כי עבדא תמורה לא לקיא. והאמר ר"י א"ר וכו' עייש"ה ואין להאריך. ועי' ג"כ בפ"ק דב"ק (ט"ו ע"ב) ובסוגיא דקידושין שם (ל"ה ע"א) עייש"ה. ובפיה"מ להרמב"ם ז"ל (סופ"ק דקידושין כ"ט ע"א). מבואר דס"ל ג"כ כדעת הרשב"ץ דמהיקישא דר"י א"ר איכא למשמע כל הלאוין כולן שבכל התורה חוץ משלשה שמיעטן הכתוב עיי"ש בדבריו. (ועי' בפמ"ג פתיחה כוללת (ח"ב סי' י"ד) דאשתמיטו לי' דברי הרמב"ם והתשב"ץ אלו). ואכמ"ל בזה. מיהו נראה דאפי' להרשב"ץ ז"ל בתשובה שם. דוקא לאוין במשמע היקישא דר"י א"ר. ולא עשין. כדמשמע בהדיא בתשובתו שם. שלא בא לחדש אלא דאפי' לאוין שאין לוקין עליהם. כלאו שאין בו מעשה. הן בכלל. אבל לא עשין. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם עיי"ש. וא"כ אכתי אין ראייתו של הרשב"ץ ז"ל מוכרחת כלל כמו שביארנו. דכיון דאין הנשים בכלל פשטי' דקרא. אלא דגמרינן להו מהיקישא דר"י א"ר דהשוה אותן הכתוב לאנשים לכל עונשין שבתורה. א"כ אין לנו מהך ילפותא אלא אותו חלק עשה דעינוי שיש בו לאו וכרת. דהיינו עינוי דעיקר היום. אבל תוספת דמיעטי' קרא מעונש ומאזהרה לא הוי בכלל הך היקישא. ולזה אע"ג דאינו אלא נגרר אחר עשה דעיקר היום. לא הוה מחייבינן בו נשים אי לאו ריבויא דהאזרח. ולכן לענ"ד יפה עשו כל הראשונים ז"ל שלא מנו עשה זו. ודברי הרשב"ץ ז"ל צריכין אצלי תלמוד:

ומעתה נראה דזהו טעמו של רבינו הגאון ז"ל דאע"פ שמנה הלאו דלא תעשה כל מלאכה. מ"מ מנה ג"כ עשה דשביתה. משום דיש ג"כ בכלל העשה מה שאין בלאו. דלאו ליכא אלא בעיקר היום. דהרי תוספת מיעטי' קרא מעונש ומאזהרה. אבל העשה כוללת נמי תוספת מחול על הקודש. ובכל כיו"ב דרכו של רבינו הגאון ז"ל ג"כ למנות העשה בין העשין מלבד הלאו שבמספר הלאוין:

אלא דאיכא למישדי בה נרגא ע"פ מה שראיתי ביסוד עולם להר"ר יצחק הישראלי ז"ל (במאמר רביעי פרק ששי) שכתב שם וז"ל ועוד אמר (רס"ג ז"ל) אינו ראוי להיות יוה"כ סמוך לשבת מפני שדין תורה הוא בכל אחד משניהם להוסיף מחול על הקודש. ובהיותם דביקים זל"ז לא נוכל להוסיף אלא אם נגרע משניהם עכ"ל. ואח"כ הביא שם בשם רבינו יצחק בר' ברוך ז"ל שהשיג עליו בזה. וכתב עליו וז"ל ומה שאמר מתוספת חול על הקודש ביום השבת ויוה"כ. אינו ענין. כי מה שהזהרנו על זה בכל אחד משניהם. הוא כדי להשמט מעשיית מלאכה בזמן מועט קודם שיחול היום. ובכאן אין לחוש. הואיל ובטלים אנו אז מכל מלאכה. ולדבריו לא הי' ראוי שום יו"ט להיות דבוק לשבת. שהרי גם בהם אנו מוזהרים להוסיף מחול על הקודש. עכ"ל רבינו יצחק בר' ברוך ז"ל עיי"ש. והנה השגתו הראשונה לענ"ד יש לומר דלדעת רבינו הגאון ז"ל תוספת ממילא לא חייל. אא"כ קבלו עליו מדעתו. וכבר ראיתי להר"ב תוספת שבת (בסי' רס"א ס"ק י"ג) שהוכיח כן מדברי רבינו שמריהו שהביא המרדכי (בפרק במה מדליקין) ובטור (סי' שצ"ג) עיי"ש. וכן מבואר באו"ז (הלכות שבת סי' כ') עייש"ה. וכן ראיתי להריטב"א ז"ל (בר"ה ט' ע"א) שכתב וז"ל ותוספת זה אינו בדברים וביטול מלאכה בלבד. אלא שיוסיפנו בדברים של קדושה או בתפלה או בקדוש עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר לדעתי מדברי הערוך (ערך שמד). שכתב עלה דאמרינן בחולין (פרק גיד הנשה ק"א ע"ב) דתניא שגג בשבת שתל בו יוה"כ ועשה מלאכה מניין שחייב על זה בעצמו וע"ז בעצמו. ת"ל שבת הוא יוה"כ הוא דברי ריה"ג. ר"ע אומר אינו חייב אלא אחת. שלח רבין כך הצעה של משנה ואיפוך וכו'. לדברי ריה"ג למאי דאפכן שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב. הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור. ופריך תרווייהו בהדי הדדי קאתו. אמר רבא שמדא הוה ושלחו מתם דיומא דכפורי דהאי שתא שבתא הוא וכו' עיי"ש. וכתב עלה בערוך שם. וז"ל בעת שאמר ריה"ג הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור מן הקרבן. בעת הגזרה שלא ידעו שיוה"כ הוא וקבלו איסור שבת לבדו ועשו מלאכה בזדון. ואח"כ נודע שהוא יוה"כ בשבת זו וכו'. ר"ע אומר חייב קרבן. שהרי שגג ביוה"כ. ריה"ג סבר כי בעת שקיבלו עליהם השבת לא היו יודעים שהוא יוה"כ שיקבלוהו עליהם (כצ"ל עיי"ש). ואין איסור זה וזה בבת אחת עכ"ל עיי"ש. והדברים סתומים לכאורה ותמוהים הרבה. דאטו משום שלא ידעו שהיום יו"כ לא יחול יו"כ עם שבת בב"א. אטו ידיעה גורמת ליוה"כ לחול. אבל נראה דהוא הדבר אשר כתבנו. דס"ל דאע"ג דתוספת שבת ויוה"כ דאורייתא. מ"מ היינו רק לענין דמצוה דאורייתא הוא לקבל. עליו קדושת היום מעט קודם שראוי לחול. ולהוסיף מן החול על הקודש. אבל לא שיחול ממילא. ואם עבר ולא קבלו עליו הרי זה עושה בו מלאכה אפי' לכתחילה עד שתחשך. אלא שעבר בעשה על מה שלא קבלו עליו בזמנו. ולזה כיון שלא ידעו שהיום יוה"כ. א"כ לא קבלוהו עליהם להוסיף מן החול על הקודש. ולא חייל עליהם יוה"כ עד חשכה. אבל שבת חייל עליהם מזמן התוספת. כיון דידעו דשבת הוא והוסיפו מן החול על הקודש. ונמצא דשבת קדים למיחל עלייהו מקמי יוה"כ. ואין איסור זה וזה חיילי בבת אחת. ור"ע לטעמי' אזיל דס"ל תוספת שבת ויוה"כ לאו דאורייתא. כמש"כ הרב המגיד (בפ"א מהלכות שביתת עשור ה"ו) ובאור זרוע (ח"ב סי' י"ד) עיי"ש. כן נראה בכוונת הערוך בזה. ואין להאריך כאן בזה:

ומעתה לפ"ז אין מקום להשגת רבינו יצחק בר' ברוך ז"ל על רבינו הגאון ז"ל. דיפה כתב רבינו הגאון דכשיבואו שבת ויוה"כ דבקים זל"ז תתבטל מצות הוספה מחול על הקודש שהוא מצוה בקום ועשה. ולא חייל מאיליו בלא קבלה. וכאן אי אפשר לקבל ולהוסיף משבת על יום כפור או מיו"כ על שבת. דנמצא גורע מקדושת האחד בהוספתו להשני. ור"י בר"ב ז"ל נראה דס"ל דתוספת מאיליו חייל. ושפיר השיג לפי דעתו. אבל רבינו הגאון ז"ל לא ס"ל הכי אלא כדכתיבנא ולק"מ. אבל השגה שניי' של הר"י בר"ב ז"ל קושיא גדולה היא לכאורה על רבינו הגאון ז"ל. אם לא שנאמר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דאע"ג דתוס' שבת ויוה"כ דאורייתא. מ"מ תוספת יו"ט אינו אלא מדרבנן. ויש מקום לזה ע"פ סוגיא דפרק בתרא דיומא (פ"א ע"ב) דראב"י יליף אזהרה לעינוי שבתון שבתון משבת בראשית. מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר וכו'. ר"פ אמר הוא גופי' איקרי שבת דכתיב תשבתו שבתכם וכו'. רב אב"י מ"ט לא אמר כר"פ. מיבעי לי' לכדתניא ועניתם וגו' מכאן שמוסיפין מחיל עה"ק וכו'. ואין לי אלא יוה"כ שבתות מניין ת"ל תשבתו. אין לי אלא שבתות יו"ט מניין ת"ל שבתכם עיי"ש. ופירש"י ז"ל הוא גופי' איקרי שבת דכתיב תשבתו שבתכם. ומשבת שבתון לא גמר דאיקרי שבת וכו'. לאו יומא איקרי שבת אלא הכי קאמר מנוחת מרגוע היא לכם. והיכא נמי דכתיב שבת שבתון הוא לשון זכר. אף לשון מנוחה הוא לשון זכר. אבל יומא לא איקרי שבת. להכי נקט תשבתו שבתכם יתירא דהוא גופי' איקרי שבת עכ"ל עיי"ש. ומבואר לפ"ז דלא שייכא סברת ר"פ דהוא גופי' שבת איקרי אלא ביוה"כ בלבד דכתיב בי' קרא יתירא דתשבתו שבתכם. ובהכי ניחא לי מה שפירש"י שם בד"ה מיבעי לי' לכדתניא. לשאר ימים טובים ולא איום הכפורים קאי עכ"ל עיי"ש. ולכאורה אמאי נקט רק יו"ט ולא שבתות. דהא בברייתא גם שבתות מידרשו מהך קרא. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דלר"פ לא צריך כלל קרא לשבתות לענין תוספת. דכי היכי דיליף אזהרה לעינוי מדהוא גופי' שבת איקרי והו"ל כשבת. ה"נ הו"ל שבת כיוה"כ לענין תוספות. וא"כ כיון דאתינן למיהב טעמא לראב"י דלא אמר כר"פ משום דקרא לא מייתר. דמיבעי לי' למידרשי' לתוספת. ע"כ היינו רק משום דמיבעי לי' לתוספת דיו"ט. אבל משום תוספת דשבתות לא איצטריך קרא אליבא דר"פ. דבלא"ה מדרשא דר"פ גופי' שמעינן שפיר תוספת לשבתות. ודברי רש"י ז"ל מדוקדקים היטב. ומעתה לפ"ז לר"פ דלא דריש ההיא דרשא דהך ברייתא. עכצ"ל דס"ל דאסמכתא בעלמא היא. ואין תוספת ליו"ט מן התורה כלל. ועיקר קרא דתשבתו שבתכם לא אתי אלא לומר דאיהו גופי' שבת איקרי. למשמע מיני' אזהרה לעינוי דיוה"כ וממילא נמי נשמע חיוב תוספת לשבתות. ואפשר דזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל לפי מה שהעלה בדעתו הרדב"ז ז"ל בתשו' (ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' קי"ג) שכתב בתוך דבריו וז"ל ואני בעניי אומר שאין זה הכרח לשוויי פלוגתא בין הפוסקים. ומה שלא כתב אותו בהלכות שבת. משום שהתלמוד קבע אותה לענין יוה"כ וכ"ש לענין שבת שזה בכרת וזה במיתת ב"ד. וכן לענין יו"ט שכל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש כדאי' בברייתא בהדיא עכ"ל עיי"ש. שכתב כן גם לדעת הטור והאריך בזה. ולענ"ד אם יש מקום לומר לענין שבת דמה שלא כתבו דין התוספת בהלכות שבת משום שסמכו על מש"כ בהלכות יו"כ. אבל לענין יו"ט לא יתכן לומר כן. דאע"פ שמפורש כן בברייתא. מ"מ הרי בזה עוד יותר יקשה מה שהשמיטו ולא הביאו דין המפורש בברייתא. אם איתא דס"ל דהכי קיי"ל להלכה. ואם לענין שבת י"ל דפשיטא להו דלא גרע מיוה"כ ולא היו צריכים לכתבו. מ"מ לענין יו"ט ודאי אין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ובודאי אם הוה ס"ל דיש בו תוספת הו"ל לפרושי בהדיא. ואיפכא הוא לענין שבת. דאם הי' שבת קיל מיוה"כ לענין תוספת הו"ל לפרושי בהדיא. משום דמסברא ודאי אין להקל בשבת מביום הכפורים. וא"כ לענין שבת ודאי דברי הרדב"ז נכונים בדעת הרמב"ם והטור. ונמצא לפ"ז דעת הרמב"ם והטור דיש תוספת לשבת ויוה"כ ולא ליו"ט ואכ"מ להאריך בזה:

ועכ"פ יתכן לומר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל. וסרה מעליו השגת הר"י בר"ב ז"ל השניי'. והיינו משום דפסק כר"פ לגבי ראב"י. אלא דלפ"ז הדרא קושייתנו לדוכתה לגבי לאוין ועשין דמלאכת יו"ט. דאחר שמנה הלאוין דמלאכה בכל יו"ט ויו"ט בפ"ע לקמן במספר הלאוין. לא הי' לו שוב למנות העשין דשביתה שמנה לקמן בסמוך בכל יו"ט ויו"ט בפ"ע. כיון דמשום תוספות ליכא בשביתת יו"ט. לדעת רבינו הגאון ז"ל גופי' דתוספת יו"ט לאו דאורייתא. ומיהו נראה דלענין עשין דיו"ט אין אנו צריכין לומר שחזר ומנאן משום שנכלל בהן מצות תוספת מהחול על הקודש. דבלא"ה בל"ת ועשה דיו"ט משכחת לעשה בלא הלאו. עפמש"כ התוס' (סו"פ בתרא דחולין קמ"א ע"א) בד"ה לא צריכא וכו'. עלה דאמרינן התם שלח תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ. א"ל ר"א לר"כ אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח. הא לא"ה ה"א לדבר מצוה לא. עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. לא צריכא דעבר ושקלה לאם. דלאו עברי' עשה הוא דאיכא. ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל וכו'. אלא אר"א כגון שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וכו' עיי"ש. וכתבו בתוס' שם וז"ל לא צריכא דעבר ושקלה דלאו עברי' וכו'. מכאן קשה לפי' ריב"א (בפרק אלו עוברין) דאמרו אחרישה לא ליחייב הואיל וחזו לכסויי בהו דם צפור. והקשה והא יו"ט עשה ול"ת היא. ותירץ דנהי דלא דחי. היינו משום עשה. אבל הלאו כמאן דליתא. דעשה דחי לי'. והכא משמע דכל זמן דלא עבר ושקלה איכא עשה ול"ת. וצ"ל לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו. אבל לא מדחי לי' לגמרי עכ"ל עיי"ש. והנה דברי התוס' בתירוצם לדברי הריב"א ז"ל מלבד דדבריהם מצד עצמן אינם מובנים. דכיון דלא מדחי לי' לגמרי. ואכתי איתי' ללאו אמאי לא לקי. ואולי י"ל דכוונתם משום דלא דמי ללאו דחסימה משום דקליש מעט ע"י העשה שכנגדו. וכל זה דחוק טובא. ובלא"ה דבריהם ז"ל הם נגד דברי הריב"א ז"ל גופי'. שהרי בהדיא כתב הריב"א דהלאו כמאן דליתי' דהעשה דחי לי'. וכמו שהביאוהו התוס' גופייהו בלשונו. ויותר מבואר בתשובות מהרי"ק (שורש קל"ט ענף א') שכתב וז"ל ואנן חזינן לאחד מגדולי המפרשים שפירש דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט מ"מ לא לקי על ל"ת דיו"ט במקום עשה. דהעשה דחי לאו דיו"ט ולא קאי כ"א בעשה דשבתין עכ"ל עיי"ש. וכנראה כוונתו לדברי הריב"א אלו. ומבואר דלהריב"א ז"ל הלאו מידחי לגמרי ולא נשאר אלא העשה דשבתון בלבד ולא כדמסקו התוס' לדעתו. דבודאי ראה המהרי"ק ז"ל דברי הריב"א אלו במקורם:

וגם בקושייתם על הריב"א צ"ע לכאורה. אמאי נקטו קושייתם על סוף הסוגיא דמסיק לא צריכא דעבר ושקלה וכו'. ולא הקשו מיד בריש הסוגיא דפריך טעמא דכתב רחמנא תשלח וכו' עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולהריב"א מאי קושיא והא שפיר איצטריך תשלח למלקות. לאשמועינן דהכא לא מידחי הלאו ולקי אפי' כשלקחה לדבר מצוה. מיהו לזה אפשר לומר דלא הוה מצי לשנויי הכי. משום דלפ"ז תקשה הא דקיי"ל בעלמא עשה דחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי. כדפרכינן כה"ג (ריש פ"ק דיבמות ו' ע"א) עיי"ש. שהרי כיון דהדין נותן דלא לילקי משום דהלאו מיהת נדחה מקמי עשה והו"ל כליתא לפי' הריב"א ז"ל. ואפי' הכי גלי קרא הכא דלקי. וע"כ היינו משום דאין הלאו נדחה מקמי העשה דדבר מצוה. וא"כ נגמר מינה לעלמא דשום עשה לא דחי ל"ת. ובזה מתורץ ג"כ מה שהוקשו האחרונים ז"ל על הריב"א מסוגיא דפ"ב דמציעא (ל' ע"א ול"ב ע"א) עיי"ש. ולזה לא הוקשו התוס' אלא למאי דמסיק לא צריכא דעבר ושקלה לאם דלאו עברי' וכו'. דאם איתא לפי' הריב"א ז"ל הרי לא עברי' ללאו. דהא העשה דחי לי' והו"ל כליתא. ואפי' מקמי דשקלה לאם ליתא אלא העשה בלבד:

ואמנם בעיקר קושייתם על הריב"א ז"ל לענ"ד קושיא מעיקרא ליתא. ותמיהני על רבותינו בעלי התוס' ז"ל שנתקשו בה. דלדעתי אדרבה מהך סוגיא יש מקום להביא ראי' להריב"א ז"ל. ע"פ מאי דבלא"ה יש לדקדק מאי דהוצרך למינקט בלישני' בהך אוקימתא. דלאו עברי'. ולא נקט לישנא דלאו ליכא. וכדנקטי' באוקימתא בתרייתא עיי"ש. דהא עיקרי' לא טרח אלא לאשכוחי גוונא דליתי' ללאו אלא עשה לחודה. ולא נפקא לן מינה מידי אי בהיתר או באיסור נזדמן לו גוונא דליתי' ללאו ולא נשאר אלא עשה. וא"כ לא הו"ל אלא לומר לא צריכא דעבר ושקלה לאם. דלאו ליכא אלא עשה הוא דאיכא וכו'. ולזה נראה דהרי להריב"א דאפי' במקום ל"ת ועשה נדחה הלאו מיהת והו"ל כמאן דליתי'. א"כ צריך להבין מאי דאמרינן בכל דוכתי אין עשה דוחה ל"ת ועשה. דלא הו"ל אלא לומר אין עשה דוחה עשה. כיון דגם בזה הל"ת מיהת נדחה. ורק העשה בלבד הוא שאינה נדחית. מיהו נראה דלק"מ די"ל דאנן הכי קאמרינן. דאע"ג דודאי הלאו לחוד נדחה מקמי עשה. וגם העשה לחודה נדחית מיהת היכא דעשה שכנגדה חמורה הימנה. מ"מ לדחות עשה ול"ת כאחת לא דחינן מקמי עשה אפי' עשה חמורה דומיא דעשה דמצורע. וכמש"כ התוס' (בזבחים ל"ג ע"ב) בד"ה לענין מלקות עיי"ש. והשתא היינו דקאמרינן הכא לא צריכא דעבר ושקלה לאם דלאו עברי' וכו'. כלומר דבשעתא דלקחה לאם אכתי לא נזדמן לפניו טהרת מצורע. דנמצא דבאיסור ודרך עבירה עבר על הלאו ולקחה. אלא דבתר הכי נזדמנה לו טהרת מצורע דהו"ל עשה אלימתא. דהשתא אינה עומדת כנגדה אלא עשה דשלוח הקן גרידא. והילכך שפיר הוה סד"א שתהא נדחית מקמי עשה אלימתא דטהרת מצורע. משום דגדול השלום וכדמסיק ואזיל. ואילו לא עבר באיסור ושקלה מעיקרא לאם בעבירה. אלא בדרך היתר. דמעיקרא נזדמנה לפניו טהרת מצורע מקמי דלקחה. ונדחה הלאו מפני העשה. שוב לא הוה סלקא אדעתין לומר שתדחה נמי העשה. משום דאין בכח עשה אפי' כעשה דמצורע דאלימתא למידחי ל"ת ועשה כאחת. אבל השתא דלאו עברי' באיסור מקמי דאזדמן לי' עשה דטהרת מצורע. שלא סייע העשה לדחות הלאו. שפיר הוה סד"א דאתי עשה אלימא כטהרת מצורע למידחי עשה גרידא דשלוח הקן. אי לאו דגלי קרא דתשלח דלא דחי אפי' עשה גרידא. וממילא מסתלקת בזה קושית התוס' על הריב"א ז"ל וכמבואר. והשתא סייעתא נמי איכא בזה לפי' הריב"א. דהרי הניחא לפי' הריב"א. אבל אם נימא דבמקום ל"ת ועשה גם הלאו אינו נדחה מקמי עשה שכנגדו. הדק"ל למה לי' למינקט בלישני' ולמידק לומר דלאו עברי'. ולא נקט בפשיטות כלישנא דאוקימתא בתרייתא דלאו ליכא. דהרי ודאי פשיטא דלא משכחת לה השתא דליתי' ללאו אלא בדרך עבירה באיסור. דהא אפי' נזדמנה לו מיד מעיקרא עשה דטהרת מצורע מקמי דלקחה לא נדחה לאו דלא תקח. מאחר שיש עמו עשה דשלח תשלח. ואי אפשר ללקחה אם לא בעבירה. ומה לו להזכיר כלל דעברי' ללאו בעבירה. דלית לן לפ"ז שום נפקותא בהכי. אלא ודאי מוכרח מזה כפי' הריב"א ז"ל. דלדידי' שפיר נדחה הלאו אי הוה נזדמנה לפניו עשה דטהרת מצורע מקמי דשקלה לאם. אלא דבהך גוונא שוב אין מקום לטעות ולומר שתהא גם העשה נדחית. ולזה לא איצטריך קרא דתשלח. ולהכי בהכרח הוצרך למינקטה בגוונא דעברי' ללאו בעבירה. דשוב שפיר הוה סד"א דאתי עשה דטהרת מצורע שנזדמנה לפניו השתא בתר דשקלה לאם ודחי עשה דשלוח. אי לאו דגלי קרא דתשלח כמו שביארנו. ונסתייעו דברי הריב"א ז"ל. ודברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל צ"ע אצלי:

ומעתה לפ"ז בעשין דיו"ט ליכא קושיא במה שחזר ומנאן רבינו הגאון ז"ל אע"פ שמנה הלאוין שבכל יו"ט במספר הלאוין. משום דמשכחת לה גוונא דליתא ללאו דמלאכת יו"ט. ואין איסור במלאכה אלא משום העשה. וכגון במקום מצוה. דהלאו נדחה ועשה הוא דאיכא. וכדעת הריב"א ז"ל. ואין מקום קושיא אלא בעשין דשביתת שבת ויוה"כ. דבהנך ליכא לתרוצי הכי דאין לאוין דשבת ויוה"כ נדחין מקמי עשה. דהו"ל לאוין שיש בהן כרת ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. אלא דמהתם בלא"ה לא תקשה. די"ל דחזר ומנה העשין הללו משום שנכלל בהן תוספת מחול על הקודש. דתוספת שבת ויוה"כ דאורייתא. ולית בי' אלא העשה בלבד וכמו שביארנו. והנה כל זה כתבתי לפי נוסח דברי רבינו הגאון ז"ל שהביאם הר"י הישראלי ז"ל ביסוד עולם שם. אבל ראיתי במצרף לחכמה להרע"ז מהאדומים ז"ל (מאמר שני פ"ז) שהביא בשם הרב האפודי דברי רבינו סעדי' גאון ז"ל אלו בנוסחא אחרת בכמה דברים. וכתב בזה שם וז"ל לא רצו שיהי' פסח יום שני לבל יבוא יוה"כ ערב שבת. ותהי' החטאת נאכלת לכהנים נותר ביום א' ופגול. וכן לא הי' ביום ד' לבל יהי' יוה"כ יום א' ולא יוכלו להוסיף מחול על הקודש אלא אם תגרע מן השבת וכו'. עכ"ל רבינו הגאון ז"ל לפי נוסחא זו עיי"ש. ולפ"ז ניחא בפשיטות טפי השגת הריבר"ב ז"ל השניי'. שהרי לפי נוסחא זו מבואר שלא חשש רבינו הגאון ז"ל אלא לתוספת של יוה"כ בלבד. וא"כ י"ל דדעתו כדעת הטור (באו"ח סי' תר"ח). וכמו שהבין בכוונתו מרן בב"י ושאר אחרונים. דליכא תוספת מדאורייתא אלא בשביתה דיוה"כ עיי"ש. אלא דלפ"ז הדק"ל מה שמנה עשה דשביתת שבת. דאי משום תוספת הרי לפ"ז ליכא בשבת תוספת דאורייתא. ואי משום סברת הריב"א ז"ל הרי אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וא"כ כל היכא דעשה איכא איתא נמי לל"ת. מיהו אין דבר זה מוסכם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. דהרי לדעת הר"ש מקינון ז"ל בספר כריתות (בחלק לשון למודים שער ג' סי' קס"ג) קיי"ל דכל עשה דוחה ל"ת אפי' ל"ת שיש בו כרת עיי"ש. וכן מתבאר מפירש"י (יבמות ו' ע"א) ד"ה אלא לעולם. ובתוס' שם בד"ה שכן הכשר עיי"ש היטב. וכן דעת הרשב"א ז"ל (בביצה ח' ע"ב) בד"ה מיהא דאמרי' וכו' עיי"ש. וכ"כ הרש"ל ז"ל (ביבמות ד' ע"א) עיי"ש. ויש להביא ראי' לזה מפשטא דסוגיא דיבמות (מ"ד ע"א) דהכי ס"ל לסתמא דתלמודא עייש"ה ולעיל (ח' ע"א) ואכמ"ל בזה. וא"כ גם בעשה דשבת ניחא ע"פ סברת ריב"א ז"ל. ולפ"ז גם בעשה דיוה"כ ניחא מלבד מש"כ מטעם מצוה דתוספת. ואין להאריך בזה יותר:

ובעיקר דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה כאן בעשה שביתת בנים. ולא אשכחן בקרא מבואר עשה לבנים. מלבד מש"כ לעיל נראה לי עוד בזה בכוונת רבינו ז"ל שדבריו בנויים על סוגיא דריש פ"ק דמועד קטן (ג' ע"א) דאמרינן התם איתמר החורש בשביעית ר"י ור"א. חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה. לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפליגי דאמר ר"א אר"א כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל. מאן דאמר לוקה לית לי' דר"א אר"א וכו'. לא דכ"ע לית לי' דר"א אר"א. מ"ד לוקה שפיר וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל כל מקום שנאמר כלל בעשה וכו' כגון הכא דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ כלל. היינו עשה. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט. היינו ל"ת. אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל. ואע"ג דכתיב כלל בתרי'. כגון הכא דכתיב כלל בתרי' שנת שבתון. כלומר אין לו דין דשאר כלל ופרט וכלל שכתובים כולם בעשה או בלאו. דאמר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט דמרבי כל מידי דדמי לפרט. אלא דיינינן לי' בכלל ובפרט. הואיל ונשתנה משאר כלל ופרט וכלל אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דלכ"ע מיהת בכלל בעשה ופרט בל"ת דנין אותו בכלל ופרט דנעשה הפרט פירושו של הכלל. ולא נחלקו אלא לענין כלל ופרט וכלל. וגם בזה מסקינן דכ"ע לית להו דר"א אר"א. ואף דהתוס' שם וכן הר"ש (בפ"ק דשביעית) יש להם שם גירסא אחרת בסוגיא שם עיי"ש. מ"מ הריטב"א ז"ל במו"ק שם הכריע דהעיקר כגירסא שלפנינו וכפירש"י עיי"ש. הן אמת דבסוגיא דפרק בתרא דסנהדרין (קי"ג ע"א) מבואר דמילתא דר"א אר"א היא בכלל ופרט ולא בכלל ופרט וכלל עיי"ש. וצ"ע לכאורה. אלא שאין כאן מקום להאריך בזה. דבלא"ה גם שם לפי גירסת הראב"ד ז"ל שהביא בחי' הר"ן שם דגריס דכ"ע לית להו דר"א אר"א עיי"ש. א"כ לא קיי"ל כר"א אר"א. דהא לפי ס"ד דהתם דריה"ג ור"ע פליגי בדר"א אר"א. ור"ע לית לי' דר"א אר"א. הרי קיי"ל כר"ע לגבי ריה"ג. וכ"ש למאי דמסיק דכ"ע לית להו דאידחי מילתא דר"א אר"א מהלכה. וא"כ מבואר דקיי"ל כלל בעשה ופרט בל"ת נעשה הפרט פירושו של הכלל. וכאילו כתוב הפרט גם בתוך הכלל. ועדיפא מינה אשכחן בסוגיא דסוכה (כ"ח ע"ב) שהבאתי לעיל. דדריש מקרא דהאזרח לרבות נשים שחייבות בעינוי עיי"ש. והרי קרא דהאזרח לא כתיב בעינוי אלא במלאכה הוא דכתיב בקרא. דכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר. הרי דאע"ג דהנך פרטי דהאזרח והגר. בלאו הוא דכתיבי ולא בעשה דעינוי. מ"מ דריש להו אעשה. והיינו ע"כ משום דהעשה והלאו כתיבי סמוכים ותכופים זה לזה. אמרינן דהנך פרטי דכתיבי אצל הלאו שייכי נמי להעשה. והשתא א"כ אף כאן ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דכיון דכתיב בקרא ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת לה' אלקיך. והיינו עשה שתעשה יום השביעי שבת לה' אלקיך. ומסיים קרא בלאו לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו'. הו"ל כלל בעשה ופרט בל"ת. דהו"ל כאילו הנך פרטים שבלאו כתובים נמי אצל העשה. וכאילו העשה מפורש בהן בכל אחד בפ"ע. והילכך שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל כולהו הנך פרטי במנין העשין. ושוב לא הוצרך למנותם במנין הלאוין אלא לאו דשביתת עצמו בלבד מטעם שביארנו לעיל:

ונראה דרבינו הגאון ז"ל בזה לטעמי' אזיל דמהאי טעמא מנה ג"כ לקמן (בעשין ע' ע"א ע"ב) שלש עשין שארה כסותה ועונתה עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דהרי הנך פרטי בלאו הוא דכתיבי. כדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וכן כל שאר מוני המצוות מנאום במספר הלאוין ולא בין העשין. הבה"ג וסייעתו והרמב"ם וכל סייעתו ז"ל. חוץ מהר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו שמנה ג"כ במנין העשין שארה כסותה ועונתה. ולא מנאן בין הלאוין. וכנראה נמשך בזה אחר רבינו הגאון ז"ל כמו שמצינו לו ז"ל גם בקצת מקומות אחרים. והמפרש הר"מ מועטי ז"ל לא דבר בזה נכונה עיי"ש בדבריו. ועכ"פ הדברים תמוהים טובא לכאורה אבל עם מה שביארנו הדברים נכונים מאוד. ורבינו הגאון לטעמי' אזיל דס"ל בכל כיו"ב דהו"ל כאילו הפרטים כולם שכתובים אצל הלאו שייכי נמי להעשה. וכאילו נפרטו בפירוש בהעשה כמו אצל הלאו. וא"כ כיון דכתיבי בקרא כמשפט הבנות יעשה לה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. הו"ל כאילו כתיב שארה כסותה ועונתה יעשה לה כמשפט הבנות. ולכן מנאן במספר העשין בשלש עשין. כדין כל מצוה שנפרטו בה איזה פרטים דכל פרט ופרט נמנה בפ"ע לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. ודברי רבינו הגאון ז"ל נכונים היטב לשיטתו. ויש לתמוה על שאר מוני המצות הבה"ג והרמב"ם וסייעתם ז"ל אמאי לא מנו עשה דכמשפט הבנות יעשה לה. לדרכם ז"ל שכל מצוה שיש בה עשה ול"ת מונים העשה במנין העשין וגם הלאו במנין הלאוין. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש ששי) עיי"ש. ובודאי נראה דעשה גמורה היא ולא גרעה משאר עשין שבתורה. ועי' בנתיב מצותיך (ד"ל ע"א) ואין כאן מקום להאריך בזה. ועכ"פ נתבארו על נכון דברי רבינו הגאון ז"ל בזה. ושפיר מנה עשה בשביתת בנים:

אלא דעדיין צ"ע לכאורה דלפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל כאן א"כ במצות שמחת הרגלים דכתיב ג"כ בקרא (בפרשת ראה) ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה. הי' לו למנות כל פרט ופרט עשה בפ"ע. כמו שמנה כאן בעשה דשביתה בשבת כל פרט בפ"ע. בנים עבדים ובהמה. מיהו נראה דגם הא לא תקשה. דנראה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל להלכה כאביי דאמר (בפ"ק דקידושין ל"ד ע"ב) דאשה מצד עצמה לא מיחייבה בשמחה אלא בעלה משמחה. וכן פסק הראב"ד ז"ל (בפ"א מהלכות חגיגה ה"א). ולפי דברי הכ"מ והלח"מ שם גם דעת הרמב"ם ז"ל כך היא עיי"ש. ועי' בלח"מ (פי"ד הי"ד מהלכות מעה"ק) שלא כתב כן עיי"ש. וכן מבואר בסה"מ להרמב"ם (עשין נ"ד ובסוף מנין העשין שלו) עיי"ש ובחנוך (פרשת ראה מצוה תפ"ח) ועכ"פ ודאי ראוי לפסוק הלכה כאביי לגבי ר"ז דבתרא הוא. ומה שרצו קצת אחרונים להכריח כדעת הרמב"ם מסוגיא דפ"ק דנדרים (ד' ע"ב) דפריך סתמא דתלמודא והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה בבל תאחר עיי"ש. הרי דסתמא דתלמודא נקט כר"ז דנשים איתנייהו בשמחה. דהא בהא תליא כמבואר בסוגיא דפ"ק דר"ה שם עיי"ש. כבר השיבו על זה דלישנא דעבר משום ב"ת לא משמע אלא דהבעל הוא שעבר משום ב"ת. והיינו משום דחיובא עלי' רמיא להביא כל קרבנות שאשתו חייבת וכדתנן (פי"ד דנגעים מי"ב) וילפינן לה מקרא בספרי (פרשת נשא). וכן הביא הר"ש משאנץ שם מספרי זוטא עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י ותוס' (פ"ג דסוטה כ"ג ע"א) עיי"ש. וכיון דמדאורייתא על הבעל רמיא שפיר קאמר דעבר בב"ת. אבל אשה לעולם אימא לך דהלכה כאביי דליתא בב"ת משום דליתא בשמחה:

איברא דראיתי להראב"ן ז"ל בספרו (סי' צ"ה) שאלה ג' שנשאל על סוגיא זו (דפ"ק דנדרים) דקאמרי' והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה בב"ת וכתב שם. וז"ל ואקשי קרובי מנ"ל לתלמודא הא סברא דעבר עלה בב"ת. ועוד הקשה הא בעיא היא (בריש מס' ר"ה) אשה מה היא בב"ת וכו' ופשיט לי' אביי תיפוק לי' דהא מיחייבא בשמחה וכו'. ומהכא פשיטא לי' לבעל התלמוד דחטאת יולדת עבר עלה בב"ת מפישוט דאביי עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דגם הראב"ן ז"ל ס"ל דסוגיא דסתמא דתלמודא (דרפ"ק דנדרים) אזלא אליבא דר"ז דאשה איתא בשמחה. ולפי האמור דברי הראב"ן ז"ל אלו תמוהים טובא. שהרי כיון דמדאורייתא הבעל הוא שחייבתו תורה בקרבנות אלו של אשתו. וממילא מבואר דחיובא דבל תאחר בקרבנות אלו עלי' דבעל רמי. אין זה ענין להך בעיא (דרפ"ק דר"ה) באשה מה היא בב"ת. גם עיקר דברי הראב"ן ז"ל אלו מתמיהים אצלי מה שהשיב לקושיא הראשונה. שהרי מפשיטותי' דאביי לדברי ר"ז לא שמענו אלא עיקר הדבר דאשה ישנה בכלל אזהרת בל תאחר כיון דאיתא במצות שמחה. וקרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה. אבל אין לנו מזה ראי' אלא דבכל הקרבנות שהאיש עובר עליהם בב"ת גם אשה עוברת עליהם בלאו זה. אבל שתהי' חטאת יולדת וכיו"ב דלא אתיא לכפרה בכלל לאו דבל תאחר. ליכא שום משמעות והוכחה כלל מפשיטותי' דאביי. ולעולם אימא לך דבכל הנך קרבנות דלא אתו לכפרה ליכא בהו אזהרת בל תאחר לא באיש ולא באשה. וע"כ אין לנו בתירוץ קושיא זו אלא מה שתירצו שאר ראשונים ז"ל הביאם בש"מ בנדרים שם עיי"ש. ובמש"כ התוס' בזה שם. אבל דברי הראב"ן ז"ל אינם מובנים כלל. אם לא שנאמר דאין כוונתו בקושיא זו כקושית שאר ראשונים שהקשו מהיכן פסיקא לי' דבחטאת יולדות אע"פ דלא אתיא לכפרה עבר בב"ת. אלא הא גופא קשה לו מנ"ל דקרבן נשים איתי' בבל תאחר. ולזה הוסיף להקשות תו הא באמת בעיא דלא איפשיטא היא בפ"ק דר"ה. והיכי פריך הכא כ"כ בפשיטות דעבר עלה בב"ת. ולפ"ז קושיא חדא היא דאית בה תרתי. דלא באה קושיא שניי' אלא לאלומי קושיא ראשונה. ולולא דברי הראב"ן ז"ל הי' נראה לענ"ד דאינו כן כוונת השואל. אלא כוונתו פשוטה כקושית שאר ראשונים ז"ל שהבאתי. ועל זה אין מקום לתירוצו של הראב"ן ז"ל וכמו שביארנו. ועכ"פ עיקר דברי הראב"ן תמוהים. וגם על השואל יש לתמוה דקארי לה מאי קארי. דהא ודאי לא מיירי הך סוגיא דנדרים מבל תאחר דאשה אלא דאיש. כדמשמע מלישנא דעבר דנקט. דהוא לשון זכר. ואדרבה יש לדייק מהך סוגיא איפכא דאין אשה עוברת בב"ת. מדנקט קושייתו באיש ולא באשה גופא. וכגון בפנויה אלמנה או גרושה. דהיא עצמה מיחייבא בקרבנותי'. אלא ודאי אשה ליתא בשמחה. וממילא ליתא נמי בב"ת. ולהכי לא מצי פריך אלא מחיובא דבעל. ואולי אפשר לומר דפשיטא להו להראב"ן והשואל ז"ל דאם איתא דאשה ליתא בב"ת גם בעלה דאתי מחמתה לא גרע מינה. ולא עבר על קרבנות אשתו בב"ת. דלא רבי קרא לחייב את הבעל בקרבנות אשתו אלא שיהא הוא עומד במקומה ונכנס תחתי'. אבל לא אשכחן דרביי' קרא לבעל שיתחייב יותר מאשתו גופא. ואע"ג דמבואר בסוגיא (דריש פ"ק דר"ה) דשלמים הבאים מחמת פסח אין דינם לענין בל תאחר אלא כשאר שלמים ולא כפסח. כדאמרינן התם (ה' ע"א) תנא שלמים הבאים מחמת פסח ותנא שלמים הבאים מחמת עצמן. סד"א הואיל ומחמת פסח אתו כפסח דמו קמ"ל עיי"ש. שאני התם שכבר נתעקר שם פסח מינייהו ואי אפשר שיקרבו לשם פסח. שכבר נתכפרו הבעלים באחר. ולשנה אחרת לא חזי דהו"ל בן שתים. משא"כ כאן דחיובא דבעל לא עקר לגמרי חיובא דאשה. דפשיטא דאי לית לי' לבעל ואית לה לדידה נכסים שאין לבעל רשות בהן. או כגון שנתאלמנה או נתגרשה ולא הניח נכסים. ואית לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל שגבתה דמחייבה היא בכל קרבנותי'. דמצוה דידה היא אלא דרמי קרא חיובא אבעל להביאן תחתי'. ובלא"ה מבואר בברייתא בנדרים (ל"ה ע"ב) ובב"מ (ק"ד ע"א) דלאחר גירושין נפטר הבעל אפילו מקרבנותי' שנתחייבה בעודה תחתיו. ואפי' אם תמצא לומר דהיינו רק לר"י דדריש לשון הדיוט. ורבנן פליגי עלי'. מ"מ מתבאר מזה דבמחלה לו בפירוש חזר החיוב עלי'. וא"כ עיקר חיובא מכח דידה קאתי. אלא דחייבה תורה את הבעל לסלק חיובה בממונו. ועי' סוטה (כ"ג ע"א) תוס' סוף ד"ה כל הנשואות עייש"ה. והילכך ודאי אית לן למימר דעכ"פ לית לן להחמיר עליו בחיוב הבאת קרבנות אלו יותר ממה שהחמיר הכתוב עלה דידה גופא. וכיון דאיהי גופא לא עברה עלייהו בב"ת. כ"ש הבעל דליתי' בב"ת. ודי לנו לומר דריבה הכתוב את הבעל להתחייב בהבאת קרבנותי' כמותה. אבל לא יותר ממנה. והשחא לפ"ז הא דנקט בסוגיא דנדרים שם לשון זכר דקאי על הבעל. ע"כ לאו דוקא. ואורחא דמילתא נקט. דמסתמא יולדת אית לה בעל שמתחייב בקרבנה. ואיה"נ דבדידה נמי איכא ב"ת דאם איתא דבדידה ליכא ב"ת כ"ש דבדידי' ליכא ב"ת. ולזה שפיר הקשה השואל והוצרך הראב"ן ז"ל לתרץ דסוגיא זו אזלא אליבא דר"ז. והיינו כדפשיט אביי דאשה איתא בב"ת כיון דלר"ז איתא בשמחה אלא דמ"מ אין מזה הכרעה לפסוק הלכה כר"ז. דאין זה מוכרח כ"כ. וגם עי' מש"כ בזה הר"ב ט"א בר"ה שם ובא"מ שם עייש"ה ואכמ"ל בזה:

אמנם לכאורה יש ראי' ברורה דסתמא דתלמודא ס"ל כר"ז מדאמרינן בפ"ק דקידושין (ל"ה ע"א) ולר"י דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וכו' מא"ל. משום דהואי מצה שמחה והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ופירש"י שם וז"ל משום דהואי שמחה וכו'. ולא ס"ל כאביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה עכ"ל. ועי' בתוס' שם ד"ה משום דהוי וכו' עיי"ש. הרי דסתמא דתלמודא נקט עיקר כר"ז דאשה מיחייבא בשמחה ולא כאביי. ואפשר דמה"ט פסק הרמב"ם כר"ז. אבל אין מזה הכרח גמור דיש מקום לדחות. ועי' בתוס' הרא"ש שם ובחי' מהרי"ט ז"ל שם עייש"ה. ואין מזה קושיא על הראב"ד דפסק כאביי. ומעתה שפיר י"ל דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. והנה הא דקאמר אביי אשה בעלה משמחה. כתבו התוס' (פ"ק דקידושין ל"ד ע"ב) בד"ה אשה וכו'. בשם ר"ת ז"ל שמפרש אשה בעלה משמחה בשלמי שמחה שלו. שהחובה מוטלת על בעלה. ובאלמנה על ששרויה אצלו. אבל היא גופא לא מיחייבא לאתויי שלמי שמחה עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הא דכתיב בקרא ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'. היינו רק לומר שיאכילם גם הם משלמי שמחה שעליו להביא ברגל. דהא אשתו בקרא לא כתיב כלל אלא מבתך נפקא. וכמש"כ בתוס' רי"ד (בפ"ק דקידושין) שם וז"ל אשה בעלה משמחה. פי' אין אשה כתובה אצל שמחת הרגל כ"א בת. דכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגו'. אבל מיהו כיון דבתו חייבת גם אשתו חייבת. ובא אביי לתרץ דהשמחה באיש נוהגת ולא באשה. דאשה בעלה משמחה. וכן נמי הבת אביה משמחה עכ"ל עיי"ש. ופשוט דכמו דפירושא דבתך כך הוא. ה"ה לאינך פרטי וכדמוקמינן בגמרא דאלמנה דכתיב בההוא קרא היינו בשרויה אצלו עיי"ש. וא"כ אין כאן בקרא אלא מצוה אחת עלי' דידי' בלבד. ואינך פרטי אינן אלא ללמד אופן עשיית המצוה. שלא יאכל הוא לבדו שלמי שמחה שמביא ברגל. אלא משמח באכילתן בניו ובנותיו ואשתו ועבדו ואמתו והלוי והיתום והאלמנה שבביתו. וכמו דכתיב גבי הבאת נדרים ונדבות ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדכם וגו'. וכן גבי הבאת מע"ש לירושלם כתיב כ"א לפני ה' אלקיך תאכלנו וגו' אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגו' וכתיב ואכלת שם וגו' ושמחת אתה וביתך וגו'. ובכל זה ליכא שום מצוה פרטית בפ"ע. דאין זה אלא ענין עשיית המצוה. למי יאכילם ויְשַמח עמו. ואף כאן במצות שמחה הכי הוא. וביותר י"ל דשמחתם ג"כ משום חובת שמחה דידי' היא. דאין שמחתו שלמה אם אין כל בני ביתו והשרויים אצלו שמחים עמו. וכן מבואר בירושלמי (רפ"ק דסוטה) דמפרש התם טעמא דבעל יכול להפריש מנחת סוטה על אשתו שלא מדעתה. משום דמכיון דכתיב ושמחת אתה וביתך והוא מעוכב מלשמוח עמה מפריש עלי' חוץ מדעתה עיי"ש. והיינו משום דהו"ל כקרבנו כיון שהוא מעוכב מלשמוח עמה כל זמן שלא קרבה מנחתה. וכן אמרינן שם לענין קרבן יולדת שלה. כיון שאינה ראויה לאכול משלמי שמחה שלו והוא מעוכב מלשמוח עמה עיי"ש. הרי דכיון שאינו יכול לשמוח עמה חשיב כבטול שמחתו. וא"כ שמחת ב"ב שמחתו היא. והרי זה בכלל מצות שמחה דידי'. וחדא מצוה היא. והילכך לענין מצות שמחה יפה עשה רבינו הגאון ז"ל שלא מנה אלא המצוה שעליו בלבד. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז"ל ריש שורש שני. ועי' במג"א שם עייש"ה:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.