ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והעבט תעביט די חסרון. הכונה למצות עשה (בפרשת ראה) והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. ואמנם בביאור עשה זו צ"ע כמו שאבאר. כי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קצ"ז) כללה עם מצות אם כסף תלוה וגו'. וכמו שאמרו במכילתא דאם זה חובה. דהיינו שנצטוינו להלוות לעני. ומביא שם לשון המכילתא (פרשת משפטים) דקתני אם כסף חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל העבט תעביטנו חובה ולא רשות עיי"ש. וכן כתבו כל הנמשכים אחריו כמו הסמ"ג (עשין צ"ג) והסמ"ק (סי' רמ"ח) והחנוך (פרשת משפטים מצוה ס"ו) והרשב"ץ בזה"ר (עשין י"ט) עיי"ש. וכן דעת הרמב"ן ז"ל שהרי לא נחלק בזה על הרמב"ם. אבל הבה"ג וכל הנמשכים אחריו ע"כ אין דעתם כן. שהרי חלקום לשתי מצות בפ"ע. ומנו מצות הלואת עני בלבד ומצות העבט תעביטנו בלבד. וראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין ע"ו) שהתלונן בזה על הרשב"ג שמנה מצות עשה דהעבט תעביטנו אחר שכבר מנה שם לעיל מ"ע דהלואת עני עיי"ש. ובאמת אין בזה תלונה על הרשב"ג שהוא ז"ל הולך תמיד בעקבות הבה"ג. ועל הבה"ג הוא שהי' לו להתלונן שמנאן בשתי מצות נפרדות בפ"ע. וכן הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל מנאום לשתי עשין חלוקות בפ"ע. ועכצ"ל דס"ל דקרא דהעבט תעביטנו לא קאי להלואת עני אלא למצות צדקה. וכברייתא דמייתינן בכתובות (ס"ז ע"ב) ובב"מ (ל"א ע"ב) דקתני העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנין לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה. תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה דברי ר"י. וחכ"א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו. ואלא מה אני מקיים תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם. ומבואר מזה דלחכמים דר"י קרא דהעבט תעביטנו לא קאי כלל על הלואה. אלא על נתינת צדקה שלא ע"מ לפרוע כלל. אלא דאפקי' קרא בלשון העבט. דהיינו הלואה. לענין שאם מתבייש ליטול נותנין לו לשם הלואה ואין חוזרין ונפרעין ממנו. ואין כאן אלא שם הלואה בעלמא כדי שלא לביישו. אבל באמת אין זו אלא מתנה לחלוטין. ואפי' לר"י דמוקי תעביטנו למי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו. וא"כ מיירי קרא נמי בהלואה אלא שנתנה לשם מתנה כדי שיקבל ויתפרנס. מ"מ הרי עכ"פ לא מיירי קרא בהלואת עני אלא בהלואת עשיר מתרושש. ולהכי מנאוה הבה"ג וסייעתו למצוה בפ"ע:

ואמנם יש לתמוה לכאורה על הבה"ג וסייעתו לפ"ז. דאיך מנו מצות עשה דאם כסף תלוה דהיינו עשה דהלואת עני. והרי הא דאמרינן במכילתא (סוף פרשת יתרו ובפרשת משפטים) דאם כסף תלוה אינו רשות אלא חובה. לא נפק"ל התם אלא מקרא דכתיב והעבט תעביטנו. והרי זה לא יתכן אלא לר"י דדריש תעביטנו למי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה. וכיון דאפי' למי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס צוה הכתוב להערים ולהלוותו לשם מתנה כדי שיסבור שמתפרנס משל אחרים ולא יהא מענה את נפשו. כ"ש דאיכא מצוה להלוות למי שאין לו ובא ללוות מעות כדי להתעסק בהם לפרנסתו. או שצריך לו לפי שעה ואח"כ תשיג ידו לשלם. וא"כ מזה מוכח שפיר דאם כסף תלוה אינו אלא חובה. אבל לחכמים דפליגי עלי' וקיי"ל כוותייהו דאם יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו. וקרא דתעביט אינו אלא משום שדברה תורה כלב"א וא"כ לא מיירי קרא דהעבט תעביטנו בהלואה כלל. אלא בנתינת צדקה לחלוטין. והיכי נשמע מיני' דאם כסף תלוה חובה. וכיון דליכא ראי' ממילא אית לן למימר דאינו אלא רשות. דמהיכא תיתי לן לאפוקי קרא מפשטי'. וע"כ הך ברייתא דמכילתא כר"י אתיא. אבל לחכמים ליתא. ובאמת דקושיא זו תקשה לכאורה גם על הרמב"ם וסייעתו ז"ל. שהרי גם הם מנו מצות הלואת עני ע"פ הברייתא דמכילתא שם. והא לדידן דקיי"ל כחכמים כמו שפסק הרמב"ם ז"ל גופי' (בפ"ז מהלכות מתנות עניים) ע"כ הך ברייתא ליתא להלכה:

ובאמת דלכאורה הי' נראה לי' ראי' מוכרחת לזה דלדידן אין הלואה מצוה מדאמרינן (בפרק איזהו נשך ע"א ע"א) עלה דתניא אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם וכו'. אמר מר עמי ונכרי עמי קודם פשיטא אמר ר"נ אמר לי הונא לא נצרכה דאפי' לנכרי ברבית ולישראל בחנם עיי"ש. ולכאורה אכתי תקשה פשיטא. דכיון דהלואה לישראל חובה דהו"ל מצות עשה דאורייתא. משא"כ הלואה לנכרי דאינה אלא רשות. א"כ היכי תיסק אדעתין למידחי מ"ע גמורה דאורייתא מקמי רשות. ולא מיבעיא לדעת רוב הראשונים ז"ל דקרא דלנכרי תשיך אינו אלא רשות גמור. ומאי דקתני בספרי דלנכרי תשיך מצות עשה אינו אלא לומר דלגבי ישראל הו"ל לאו הבא מכלל עשה נוסף על הלאו דלא תשיך. דלנכרי תשיך ולא לישראל ולאו הבמכ"ע עשה. אבל לגבי נכרי ליכא שום מצוה בהכי. דלנכרי תשיך פירושו דרשאי לישוך. אלא אפי' לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דס"ל דעשה גמורה היא לגבי נכרי. וא"כ כמו שיש מ"ע בהלואת ישראל הכי נמי יש מ"ע בהלואת נכרי מדכתיב לנכרי תשיך. מ"מ קשה שהרי גם לדעת הרמב"ם וסייעתו ליכא מ"ע אלא ליקח מאתו רבית כשמלוהו כדכתיב קרא לנכרי תשיך. ואין נשך אלא לאחר הלואה כפי מה שקוצץ עמו בשעת הלואה. אבל ליכא שום מ"ע לכ"ע להלוותו לכתחילה כדי ליקח מאתו רבית דלא אשכחן בזה עשה בקרא כלל. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בסה"מ (עשין קצ"ח) שכתב וז"ל שצונו לבקש רבית מן העכו"ם ואז נלוה לו וכו' עיי"ש. הרי להדיא דלדעתו ז"ל ענין המצוה הוא שלא נלוה לו אלא ברבית ואם הלוהו בלא רבית עובר בעשה זו. אבל אם רצה שלא להלוות לו כלל הרשות בידו. וכן מבואר ג"כ במגדל עוז (ריש פ"ה מהלכות מלוה ולוה) שכתב וז"ל ופירושו כי כמו שהוזהרנו בלאו על לא תחנם לומר שלא ליתן להם מתנת חנם הוזהרנו בעשה אף כשנלוה אותם שלא נלוה אותם חנם אלא ברבית וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר ג"כ בחינוך (פרשת תצא מצוה תקע"ג) וז"ל שנצטוינו לבקש רבית מן העכו"ם כשנלוה להם ולא נלוה להם בלא רבית וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז יש לתמוה על הרב בעל התרומות (שער מ"ו חלק ד' סי' ט') והגהות מיימוני (פ"ה מהלכות מלוה ולוה) והרשב"ץ בזה"ר (עשין ע"ה) בשם הרמב"ן ז"ל שהביאו ראי' דלא כהרמב"ם מדאמרי' (סוף מכות כ"ד ע"א) כספו לא נתן בנשך אפי' רבית דעכו"ם עיי"ש. ולדברי הרמב"ם אין בזה שבח אדרבה עבירה היא. עוד הוקשו מדאמרינן (בפרק זה בורר) לענין תשובתן של מלוי ברבית דאפי' לעכו"ם לא מוזפי עיי"ש. ולהרמב"ם תשובה הבאה בעבירה היא. דעברי בעשה דאורייתא. ולמה שנתבאר דבריהם ז"ל תמוהים. דשפיר אמרינן דאפי' רבית דעכו"ם. ורצה לומר שלא הלוה להם כלל. וכדמשמע לישנא דקרא כספו לא נתן בנשך. ואם איתא הכי הו"ל למיכתב כספו נתן בלא נשך. אלא ודאי פירושו שלא נתן כספו כלל כדי שלא יצטרך לקחת נשך. וכן בההיא דפרק זה בורר שפיר קאמרינן דאפי' לנכרי לא מוזפי. כלומר דלא מוזפי כלל. ובזה לא עברי בעשה אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל וכמו שנתבאר. ושוב ראיתי שכבר הרגישו בזה הב"ח ביו"ד (סי' קנ"ט) ובשל"ה (ריש ח"ב) ובמגלת ספר (לאוין קצ"ג) ועוד קצת אחרונים ז"ל. וכזה יש לתמוה ג"כ על הר"ן ז"ל (בתשובותיו סי' נ"ו) שכתב על דברי הרמב"ם אלו וז"ל ואל תתמה היאך חכמים רשאין לבטל מצוה אחת מה"ת. דהא קיי"ל ביבמות (פרק האשה) דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. ולפיכך הרוצה להמנע מלהלוות לעכו"ם ברבית אין לו לחוש מחשש איסור מפני דעתו של הרמב"ם ז"ל עכ"ל עיי"ש בדבריו. ולמה שנתבאר הוא תמוה. דהא אין כאן שום צורך לעקירת דבר מה"ת אפי' בשוא"ת. דחכמים אסרו שלא להלוות להם כלל כדי שלא יבוא ללמוד ממעשיו. וכמבואר בגמרא שם. וליכא בהכי שום ביטול עשה כלל אפי' להרמב"ם. ובלא"ה הלואת חנם אסורה מה"ת משום לאו דלא תחנם. וכמש"כ התוס' שם (בב"מ ע' ע"ב) בד"ה תשיך עיי"ש. וא"כ אפי' אם לא אסרו אלא לקיחת הרבית ממילא מיתסר להלוותם כלל מה"ת. ושוב ליכא בהכי שום ביטול דבר מה"ת. ומיהו אי מהא אין הכרח כ"כ. דאפשר דס"ל להר"ן בזה כדעת בעל מגדל עוז (ריש פ"ה מלכות מלוה ולוה). דמבואר שם דס"ל דבהלואת חנם ליכא משום אזהרת לא תחנם עיי"ש. או די"ל דנפק"מ במכירו. דמשום לא תחנם ליכא. וכדאי' בתוספתא הביאוה התוס' בפסחים (כ"ב ע"א ד"ה ור"ש. ובע"ז כ' ע"א) בד"ה ר"י עיי"ש. או דנקט כדעת קצת ראשונים וכן דעת הרמב"ם (בקצור מנין המצות שלו לאוין נ') דלא תחנם לא קאי אלא על שבעה אומות עיי"ש:

ועכ"פ הדבר מבואר דגם להרמב"ם וסייעתו ז"ל ליכא עשה בהלואה מצד עצמה אלא בלקיחת הרבית אם הלוהו. וא"כ ודאי קשה גם לדעת הרמב"ם וסייעתו מאי דקמשני לא נצרכה אלא לנכרי ברבית ולישראל בחנם. הרי אכתי פשיטא שאין לו לעבור על עשה דהלואה לישראל כדי ללוות לעכו"ם ברבית דלית בה מצוה כלל. ולא עבר בכלום כשלא הלוהו. וכבר ראיתי להר"ב מג"א (שורש ששי) שהביא משם הר"ד ויטל ז"ל שכבר העיר בעיקר קושיא זו. אלא שרצה להוכיח מינה ראי' לדעת הרמב"ם דיש מ"ע בהלואה ברבית לעכו"ם עיי"ש. אבל דברי תימא הם כמו שביארנו דקושיא זו תקשה גם לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וכן ראיתי להר"ב באר שבע בצידה לדרך שלו (בפרשת משפטים). דגם הוא הביא מזה ראי' להרמב"ם עיי"ש. והוא תמוה כדכתיבנא. ולכן הי' נראה לכאורה לומר דמוכרח מזה דע"כ הך בריייתא וסוגיא דגמרא אזלי אליבא דחכמים דס"ל דקרא דהעבט תעביטנו לא מיירי בהלואה ממש. אלא בצדקה וכפשטי' דקרא. וא"כ לדידהו אין בהלואה מצוה. ולא אשמעינן קרא דאם כסף תלוה וגו' אלא דכשירצה לגמול חסד ולהלוות יש להקדים עני לעשיר ועניי עירו לעניי עיר אחרת וישראל לעכו"ם. אבל אם לא ירצה להלוות כלל לא עבר בלא כלום. דאם כסף אינו אלא תנאי כשאר אם שבתורה. וא"כ הדבר תמוה להבה"ג והרמב"ם וסייעתם ז"ל שכולם מנו מ"ע להלואת עני מקרא דאם כסף תלוה:

איברא דנראה דע"כ אי אפשר לאוקמי ההיא ברייתא כחכמים. ולומר דס"ל דאם כסף רשות הוא ולא חובה. דהרי ההיא ברייתא גופא דמייתי בפרק איזהו נשך שם היא שנויה במכילתא (פרשת משפטים) בסיפא דההיא ברייתא עצמה שהביא הרמב"ם בסה"מ שם דקתני בה אם כסף תלוה חובה עיי"ש. וא"כ הדק"ל. ולכן נראה לומר דמהא לא איריא. דאפי' למ"ד אם כסף תלוה חובה נראה דהיינו דוקא בגוונא דלדידי' גופי' לא צריך כסף זה עכשיו. דלית לי' פסידא בהלואתו. אבל כשצריך לי' לדידי' גופי' לקנות בהן בית או שדה או קנין אחר לשאת ולתת בו להרוחה. ודאי נראה דהוא קודם לכל אדם. אלא דבהלואה גלי קרא. דכל דלדידי' גופי' לא צריך כסף זה למשאו ומתנו אלא שמזדמן לו להלוותו לעכו"ם ברבית. ויש ישראל לפניו שמבקש ממנו הלואת חנם. יש לו להקדים הלואת חנם דישראל להלואת עכו"ם ברבית. והשתא א"כ טובא קמ"ל קרא. דאי לאו קרא הוה סד"א דל"ש הלואת עכו"ם ברבית משאר משא ומתן שלו דלית בי' מצוה דהלואה כשצריך לי' לדידי' גופי' השתא למשא ומתן:

ויותר בפשיטות י"ל לפמש"כ הר"ב פ"י שם להקשות אמאי אמרינן באמת דלישראל חנם קודם לעכו"ם ברבית. הא בכל דוכתי אמרינן דשלו קודם לכל אדם וילפינן לה מדכתיב אפס כי לא יהי' בך אביון. וכתב לתרץ דדוקא היכא דעיקר המצוה אינו אלא משום הפסד ממון חבירו בזה אמרינן דבמקום פסידא דידי' שלו קודם. משא"כ הכא דעיקר המצוה להלוות לעני כדי להחיותו אין זו אלא אחת ממצות צדקה דלא שייך לומר שלו קודם עיי"ש. ואמנם נראה דע"כ אין זו סברא פשוטה כ"כ. דא"כ הדק"ל פשיטא ולמה לי' קרא להקדים ישראל בחנם. אלא ודאי אי לאו דגלי קרא הי' ראוי לומר גם כאן דשלו קודם. דהא הכא לא מיירי קרא בעני המתפרנס מן הצדקה. אלא במלוהו ע"מ לשלם ומתעסק במעות להרויח בהם לפרנסתו. וכדמוכח מעניינא דקרא דמסיים לא תהי' לו כנושה לא תשימון עליו נשך וגו'. וא"כ כשהוא מפסיד מה שהי' יכול להרויח בהן בהלואתו לעכו"ם ברבית. ודאי הי' ראוי לומר דשלו קודם. דקרינן בי' אפס כי לא יהי' בך אביון. אלא דגלי לן קרא דהכא לא אמרינן הכי. וא"כ ממילא גם קושייתנו לק"מ וכמבואר. ומיהו לעיקר קושייתו אין צורך לתירוצו דהדבר ברור כמש"כ דדוקא לענין הלואה הוא דגלי קרא דהלואת ישראל קודמת להלואת עכו"ם ברבית. משא"כ כשהוא עצמו צריך לכסף להתעסק בו במשא ומתן ודאי הוא קודם לכל אדם. וא"כ אין מקום כלל לקושייתו. והדבר מוכרח דאל"כ אדאשמועינן דישראל בחנם ועכו"ם ברבית ישראל קודם. טפי טובא הו"ל לאשמעינן דאפי' לגבי דידי' גופי' דצריך לי' כסף זה לשאת ולתת בו ואית לי' פסידא. מ"מ חבירו בחנם קודם. ואין צריך לומר שיקדם לעכו"ם ברבית. אלא ודאי הא ליתא. דכל לגבי דידי' גופי' ליכא שום מצוה ושלו קודם כמו בעלמא. דקרינן בי' אפס כי לא יהי' בך אביון. ועכו"ם ברבית איצטריך לי'. דלא תימא דגם בזה כיון דאית לי' פסידא שלו קודם. קמ"ל דמ"מ כיון דנחית להלואה הלואת ישראל קודמת. ועי' תשב"ץ (ח"ג סי' קנ"א) עייש"ה. ודבריו צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה:

וראיתי בתשובת רבינו הגאון ז"ל שבשערי צדק (ח"ד שער ב' סי' ז') שכתב וז"ל וששאלתם בר ישראל דיהב ברביתא לעכו"ם שרי או אסור. אית רשותא לשמותי' או לא. הכין חזינא דרבית דגוי קילא וליכא לשמותי'. דרחמנא לא אסיר באורייתא למיתן ברבית לעכו"ם. דכתיב וכו' ותנן וכו'. מיהו מאן דמדקדק במילי' לא לוזיף לעכו"ם ברבית. דכתיב מרבה הונו בנשך וגו'. ותני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמי ועכו"ם עמי קודם וכו'. פשיטא דכד אתו ישראל ועכו"ם למיזף מינך אוזיף ישראל ואת"כ עכו"ם. אמר ר"נ אמר לי הונא לא נצרכא אלא לעכו"ם ברבית ולישראל בחנם. ותניא רשב"י אומר כל שיש לו מעות וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ לפרש דמאי דפרכינן פשיטא היינו דכד אתו ישראל ועכו"ם אוזיף ישראל ואח"כ עכו"ם. הוא תמוה לכאורה. דאף דלישנא דעמי קודם הכריחו לגאון ז"ל לפרש כן. דמשמע דישראל קודם אבל כשנשארו לו עוד מעות או נזדמנו לו אח"כ. מצוה להלוותן גם לעכו"ם. מ"מ קשה דהרי השתא קיימינן בהלואה שלא ברבית. ובזה פשיטא דלא זו דליכא מצוה. עבירה נמי איכא משום לאו דלא תחנם. ואף דמשום לא תחנם אפשר לומר בדעת גאון ז"ל כמש"כ לעיל על דברי הר"ן ז"ל בתשובה שהבאתי. מ"מ אכתי מיהת מצוה ודאי ליכא. מיהו אי מהא לא תקשה די"ל בכוונת הגאון למאי דקיי"ל דמפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל משום דרכי שלום. וס"ל לגאון דגם הלואה בכלל. ובהכי ניחא נמי מצד לא תתנם. דכבר כתבו התוס' (בע"ז כ' ע"א) ד"ה ר"י וכו' דדרכי שלום אין זו מתנת חנם עיי"ש. אבל עיקר דברי גאון ז"ל מתמיהים לכאורה טובא. אי זו ראי' ואיזה הכרח יש לו לגאון מכאן דלא שפיר דמי למיזפי' לעכו"ם ברביתא. הרי לא אמרו אלא דישראל קודם. אבל אי לאו דישראל קמי' שרי. אדרבה מלישנא דקודם יש להוכיח דמצוה איכא גם בהלואת העכו"ם ברבית וכדפריש גאון לס"ד כמשכ"ל. ועכ"פ אין שום משמעות לכאורה להוכיח מינה דאיכא דררת איסורא בהכי. אבל עם מה שביארנו לעיל. דברי רבינו הגאון מתבארים על נכון. דמדאשמעינן דישראל בחנם קודם לעכו"ם ברבית. מוכרח ע"כ מינה דלגבי דידי' גופי' שלו קודם משום אפס כי לא יהי' בך אביון וכמשכ"ל. ולזה הוקשה לו לגאון דא"כ גם ברבית דעכו"ם. כיון דמפסיד קרינן בי' אפס כי לא יהי' בך אביון. ואמאי אין שלו קודם. ומ"ש ריוח זה מריוח מעסק אחר. ולזה ס"ל לגאון ז"ל דאין הכי נמי דמעיקר דינא הכי הוא. אלא משום דבלא"ה אין זה ריוח הגון. ומאן דמדקדק במילי' אית לי' למימנע מיני'. להכי אמרו דהלואת ישראל בחנם קודמת. ולפ"ז צ"ל דס"ל לגאון ז"ל דהך דרשא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. או אפשר דס"ל דאפי' מדאורייתא אע"ג דשרי אין זה ריוח הגון. ואין הכשרים ראוים לעסוק בו. ומהא גופא מוכחינן לה מדגלי קרא דישראל בחנם קודם ולא חייש קרא לפסידא דידי'. אע"ג דבמקום ריוח אחר שלו קודם. וזו היא שיטה חדשה לגאון ז"ל דלא כשאר ראשונים ז"ל שם עייש"ה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ שפיר הוכיח גאון ז"ל ראייתו משם. ולפ"ז לישנא דקודם. היינו לומר דאי לאו ישראל שרי לי' למישקל רבית דעכו"ם אף דאין זו דרך ישרים. אבל השתא דאיכא ישראל לפניו מיחייב לאקדומי' אע"ג דמפסיד בהכי רבית דעכו"ם. ואין להאריך:

ומ"מ קושייתנו מיתרצא שפיר. וראיתי להר"ב מג"א ז"ל שם שכתב לתרץ קושיא זו וז"ל משום דסד"א שמאחר שזהו עשיר לא יתחייב להלוות לו בעת צרכו שאם הוא צריך למעות ימכור מנכסיו. ובפרט כאן דהעכו"ם רוצה ללוות ברבית ויהי' לו חסרון כיס קמ"ל כו'. דאלת"ה דקרא דעמי אפי' בעשיר מיירי וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ודבריו תמוהים. דהרי אליבא דהרמב"ם קאי התם. והרי בדברי הרמב"ם מבואר בהדיא דליכא מצוה אלא בהלואה לעני ומך. וכמבואר בסה"מ (עשין קצ"ז) שכתב וז"ל שנצטוינו להלוות לעני להקל לו מעניו ולהרחיב לו וכו' עכ"ל. וכן כתב (ריש פ"א מהלכות מלוה ולוה) עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג (עשין צ"ג) ובסמ"ק (סי' רמ"ח) ובחינוך (פרשת משפטים מצוה ס"ו) ובשאילתות (פרשת בהר שאילתא קי"ד ובפ' ראה שאילתא קמ"ז) עיי"ש והרשב"ץ בזה"ר (עשין י"ט). וכ"כ הבה"ג וכל סייעתו ז"ל. אלא דבטור חו"מ (ריש סי' צ"ז) כתב דאפי' העשיר מצוה להלוותו לפי שעה כשצריך ללוות עיי"ש. אבל מלשון הטור משמע לי דגם לדידי' ס"ל דמצות עשה דהלואה ליכא אלא בעני בלבד. אלא דס"ל דגם בעשיר הצריך ללוות יש בו מצוה מדבריה' להלוותו מצד גמילות חסדים בעלמא. ומקורו מדאמרי' (סו"פ לולב וערבה מ"ט ע"ב) ובתוספת' (פ"ד דפאה) ובירושלמי (פ"א דפאה ה"א) צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים עיי"ש. וכן הבין המרשים על דברי הטור שם עיי"ש. אלא שראיתי להסמ"ע (שם סק"א) שהבין בדעת הטוש"ע שם דעשה גמורה דאורייתא איכא בעשיר כבעני מדכתיב בקרא אם כסף תלוה את עמי. שכולל הכל עשיר ועני. ולא כתיב את העני אלא כדי להקדים עני לעשיר. כדקתני בברייתא. עיי"ש בדבריו. ותמיהני איך לא הרגיש דכל הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. וגם הטור אם לחלוק עליהם בא לא הוה משתמיט מלבאר כן בהדיא. וכדרכו ז"ל בכל מקום כיו"ב. אלא שראיתי לרבינו ירוחם (נתיב י"ט ח"א) שכתב מצוה להלוות לישראל דכתיב אם כסף תלוה את עמי עיי"ש. מבואר דס"ל כהסמ"ע. וכן ראיתי בתשובות הרא"ש (כלל צ' סי' י"א) שכתב וז"ל דכל סחורה צורך פרנסה היא ואיכא מצוה בהלואה עכ"ל עיי"ש. הרי דכללא כייל הרא"ש דכל המלוה לסחורה צורך פרנסה מיקרי. ואפי' עשיר איכא מצוה בהלואה. ואולי יש לפרש כוונתו כמש"כ לדעת הטור דמשום גמילות חסדים נגעו בה אבל עשה גמורה דאורייתא לית בה בעשיר. ולכאורה מההיא (דב"מ פ"ב.) במלוה את חבירו על המשכון דפליגי ר"א ור"ע אי הוי כשומר שכר או שומר חנם. דמוקמינן במסקנא דפלוגתייהו במשכנו בשעת הלואתו ובמלוה צריך למשכון מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוון עיי"ש. ומבואר דלכ"ע מיהת בהלואה מצוה קעביד אע"ג דהמלוה את חבירו קתני. ומשמע ודאי אפי' עשיר. ומבואר כדעת הטור. אלא שיש לומר דסתם לוה על המשכון עני הוא. וכן מוכרח ע"כ מדברי הריטב"א ז"ל שם שכתב עלה וז"ל מצוה קעביד דחובה הוא להלוות לעני דכתיב ואם כסף תלוה. והוא חובה אע"פ שאינו בלשון ציווי וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דקאי עלה דההיא. מ"מ כתב דליכא מצוה אלא בהלואת עני. וע"כ צ"ל דס"ל כמש"כ. וכ"ש דאתי שפיר למש"כ בש"מ שם בשם ר"ח ז"ל לפרש מלוה הצריך למשכון שהלוה ירוד ועני ואם הי' מלוהו בלא משכון הי' אובד מעותיו עיי"ש. וא"כ מבואר בפירוש דבעני מיירי. אלא דלכאורה יש להכריח כן מעיקר ברייתא דהכא. דקתני עני ועשיר עני קודם. ואם איתא דליכא מצוה אלא בעני. פשיטא שאין לו לעבור על עשה דאורייתא דהלואת העני ולהקדים העשיר שלא נצטוה עליו מה"ת. ועוד דאי ליכא עני שקודמו משמע דמיחייב להלוות להעשיר. והרי אקרא קאי ומה"ת ליכא מצוה בהלואת עשיר. ומצאתי לקצת אחרונים שהרגישו בזה. מיהו נראה דלפמשכ"ל גם מהא לא איריא. די"ל דכיון דבמקום פסידא דידי' ליכא מצוה להלוות כספו. א"כ סד"א דרשאי להקדים את העשיר. משום דכשילוה לו ישיב לו העשיר כגמולו וילונו ג"כ כשיצטרך. משא"כ עני דלית לי'. וא"כ נמצא מפסיד בהלואת העני. קמ"ל דהעני קודם משום דאין זה הפסד ברור. ואין להאריך:

עכ"פ מבואר דאין הכרח מהך ברייתא דמכילתא וסוגיא דגמרא (פרק איזהו נשך שם) לומר דלדידן דקיי"ל כחכמים דפליגי אדר"י ליכא מצוה בהלואה. אלא דמ"מ הא ודאי קשה כקושייתנו דלדידן דקיי"ל כחכמים אין לנו הכרח לאפוקי קרא דאם כסף תלוה מפשטי'. ולומר דפירושו חובה. ובלא הכרח ודאי אית לן למימר דאינו אלא רשות כפשטי' דקרא. וכמבואר במכילתא שם דרק ע"פ קרא דהעבט תעביטנו הכריח לומר דאם זה הוא חובה. וראיתי להסמ"ק (סי' רמ"ח) שכתב וז"ל להלוות לעני דכתיב העבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. ודרשו רבותינו מי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו בתורת הלואה כדי שתנוח דעתו עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו ז"ל דס"ל דליכא מצוה בהלואה אלא בהלואה כזו שהיא ע"מ שלא לפרוע כשזה מתבייש לקבל צדקה. אבל בהלואה ממש ע"מ לפרוע ס"ל דליכא עשה. ולא הביא כלל קרא דאם כסף תלוה וגו'. ולא מנה שום מצוה בהלואה אלא זו. והוא תמוה טובא לכאורה ונגד ברייתא מפורשת במכילתא שם. אבל עפמש"כ דברי הסמ"ק בזה ברורים ומוכרחים. ולק"מ מברייתא דמכילתא. דהך ברייתא אתיא כר"י. אבל אנן דקיי"ל כחכמים אתי קרא דאם כסף תלוה כפשטי'. ואין לנו מצות עשה בהלואה אלא במי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מצדקה שחייבין ליתן לו בתורת הלואה ואין נפרעין ממנו. אבל בהלואה ממש דהיינו כשאינו עני כ"כ אלא שיש סיפק בידו לחזור ולפרוע לאחר זמן אין לנו מצות עשה. והסמ"ק איננו יחיד בזה. כי גם רבינו אליעזר ממיץ ז"ל ביראים (סי' מ"ז) קאי בשיטה זו ממש כדברי הסמ"ק עיי"ש. ומאחר דדברי הרא"ם ז"ל ביראים סובבים הולכים על דברי הבה"ג במנין המצות ולבאר דבריו. כמבואר בכל ספרו. נראה שכן היתה הנוסחא שלו בבה"ג שלא מנה אלא מצות הלואת אביון בלבד ולא העבט תעביטנו. דהיינו הך. ולא כמש"כ בה"ג שלפנינו שמנה מצות הלואת אביון. ומנה ג"כ בפ"ע מצות העבט תעביטנו. וכן נראה ודאי מלשון הלואת אביון שכתב הבה"ג. דכוונתו לעשה דהעבט תעביטנו דכתיב בה בריש הפרשה כי יהי' בך אביון וגו'. דאם כוונתו לקרא דאם כסף תלוה וגו' הו"ל למינקט לשון הלואה סתם. או הלואת עני כלישנא דקרא בההוא ענינא דכתיב את העני עמך:

ואמנם להנוסחא שלפנינו בה"ג. והיא ג"כ נוסחת הר"י אלברגלוני והר"א הזקן והרשב"ג ז"ל. ודאי הדבר תמוה בתרתי. חדא מה שחלקום ומנאום בשתי עשין בפ"ע. והרי היינו הך וכמו שכבר השיג הרשב"ץ על הרשב"ג. ועוד דכיון שמנו עשה דהעבט תעביטנו בפ"ע. ע"כ מה שמנו עשה דהלואת אביון כוונתם לעשה דאם כסף תלוה. וקשה הרי לדידן דקיי"ל כחכמים לית לן למימר דאם כסף תלוה חובה וכמו שביארנו. וקושיא זו תקשה ג"כ ביותר לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דבהדיא הביאו עשה זו מקרא דאם כסף תלוה. וכ"כ הרמב"ם (ריש פ"א מהלכות מלוה ולוה) עיי"ש ובמש"כ הר"ב לח"מ שם. ולפי חומר הנושא הי' נראה בזה עפמש"כ בשאילתות (פרשת בהר שאילתא קי"ד) וז"ל שאילתא דאילו מאן דגרמה לי' מילתא ומיעני ומיצטריך למיזף מחייבינן לאוזופי' כי היכי דניחי בהדן. דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שהביא מצות עשה דהלואת עני מקרא דוחי אחיך עמך. וכן משמע מדברי התוס' (בפ"ב דע"ז כ"ו ע"ב) בד"ה אני שונה וכו'. שכתבו וז"ל מ"מ כיון דאין אתה מצווה להחיותו אי אתה מצווה להלוותו בלא רבית דלא קרינן בי' וחי אחיך עמך עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריהם דמהך קרא דוחי אחיך עמך נפקא לן מ"ע להלוות לישראל בלא רבית. והיינו כדברי השאילתות. מיהו יש לדחות ואין להאריך. עכ"פ כן מבואר בהדיא בשאילתות. והנה (בפרשת ראה שאילתא קמ"ז) כתב עוד וז"ל שאילתא דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד על חברי' שנאמר כי יהי' בך אביון וגו' והיכא דבר אוזפי' הוא חייב לאוזפי' דכתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה מה שהביא ראי' מדכתיב פתוח תפתח את ידך לו לכאורה עיקר כוונתו מסיפא דההוא קרא דכתיב והעבט תעביטנו וכדדרשינן בגמרא בכתובות שם. אבל אין צורך די"ל כמש"כ בהגהות הספרי (דפוס ווין) בשם כת"י (בפ' ראה פיסקא קט"ז) דגרים התם כי פתוח תפתח פתח לו בדברים שאם הי' ביישן וכו' מכאן אמרו צדקה ניתנה במלוה. דצריך אתה לומר לו ללוות והדר נותנה לו במתנה. וכל כך למה שלא יתבייש עיי"ש. וכ"כ בפסיקתא זוטרתא שם כי פתוח תפתח שאם אינו רוצה ליטול נותנין לו דרך הלואה עיי"ש. וזו היא ג"כ כוונת השאילתות. ומ"מ אנו רואין דשם מייתי מצוה דהלואה מקרא דכי פתוח תפתח וגו' העבט תעביטנו. אבל נראה דשם כוונתו אינה להלואה ממש אלא לצדקה הניתנת בשם הלואה כדי שלא לביישו. ומש"כ והיכא דבר אוזפי' הוא וכו'. כוונתו לומר דהיכא דמתבייש ליקח בתורת צדקה אם לא שיתן לו בתורת הלואה. חייב לאוזפי'. אבל הלואה ממש ע"מ לפרוע ודאי לא נפק"ל אלא מקרא דוכי ימוך אחיך ומטה וגו' והחזקת בו וגו' וחי עמך. דהך קרא לא מיירי בשכבר הגיע למדרגת אביון שצריך ליתן לו צדקה. אלא שמטה ידו ונוטה לנפול וצריך חיזוק. וכדכתיב והחזקת בו ודרשינן בספרא אל תניחהו שיפול. הא למה זה דומה למשוי על גבי חמור. עודנו במקומו אחד תופש בו ומעמידו וכו' עיי"ש:

ומ"מ חזינן דלהשאילתות מצות הלואה נפקא לן מקרא דוהחזקת בו וגו' וחי עמך. והוא תמוה לכאורה. דהא במכילתא נפק"ל מקרא דאם כסף תלוה ומקרא דהעבט תעביטנו. גם תמוה לכאורה מסוגיא דפרק איזהו נשך (ס"ב ע"א) בפלוגתא דר"י ור"א אי רבית קצוצה יוצאה בדיינין. דלר"א נפק"ל דיוצאה בדיינין מדכתיב וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי בהדך. וכמו שהביא בשאילתות שם לקמן בסמוך. ופרכינן התם לר"י האי וחי אחיך מאי עביד בי'. ומשני מיבעי לי' לכדתניא שנים שהיו מהלכין וכו' עיי"ש. והשתא להשאילתות קשה תיפוק לי' דאיצטריך הך קרא למצוה דהלואה. ומנ"ל לר"א למידרש מיני' דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. וגם מאי פריך לר"י האי קרא מאי עביד בי'. הא ודאי איצטריך. הן אמת דמלשון השאילתות נראה דיליף לה מקרא דוחי עמך דכתיב בגר תושב. ואילו בגמרא שם קיימינן אקרא דוחי אחיך עמך. אבל ז"א דע"כ גם כוונת השאילתות שם אקרא דוחי אחיך עמך דלקמי'. דאילו קרא דוחי עמך האמור בגר תושב איצטריך לגופי' לומר דגר תושב ג"כ אתה מצווה להחיותו. וכמבואר בפ"ב דפסחים (כ"א ע"ב) ובפ"ק דע"ז (כ' ע"א) עיי"ש ובפירש"י שם. אבל מקרא דוחי אחיך עמך ליכא למשמע גר תושב. דלאו אחיך הוא. וא"כ ודאי קשה טובא מסוגיא דגמרא שם. ובפרט דהשאילתות גופי' מייתי לה מיד בתר הכי. מיהו נראה עפמש"כ המל"מ (ריש פ"ה מהלכות מלוה ולוה) על דברי הטור ביו"ד (סי' קנ"ט) שכתב וז"ל דבר תורה מותר להלוות לעכו"ם ברבית. דטעמא דרבית דכתיב וחי אחיך עמך. ועכו"ם אין מצווין להחיות עיי"ש. דאחר שהאריך לבאר דבריו הקשה עליו מסוגיא דגמרא שם כקושייתנו על השאילתות. דמאי פריך לר"י האי וחי אחיך עמך מאי עביד לי' הא איצטריך למעט עכו"ם. וכן תקשה לר"א מנ"ל למידרש מהך קרא דרבית קצוצה יוצאה בדיינים כיון דאיצטריך קרא למעט עכו"ם. ולזה תירץ די"ל דאי אמרינן דקרא דוחי אחיך עמך הוא מקושר עם אזהרת רבית שלמעלה הימנו. דהוי טעמא דאזהרת רבית. תרתי שמעינן מיני' דכיון דרחמנא אמר אל תקח מאתו נשך כדי שיחי' אחיך. שמעינן נמי מיני' דיוצאה בדיינין כי היכי דניחי. וגם שמעינן נמי מיני' דרבית דעכו"ם שרי שאין אנו מצווין להחיותו. דהא שני דינים אלו חד טעמא אית להו. ולהכי שפיר הקשו לר"י האי וחי אחיך מאי עביד לי'. דליכא למימר דאתי למעט עכו"ם. דא"כ ע"כ ס"ל דנמשך אלמעלה לטעמא דאזהרת רבית. וא"כ ממילא הוה שמעינן מיני' נמי דיוצאה בדיינין ולהכי משני דלר"י הך קרא דוחי אתיך לא הוי טעמא דאזהרת רבית. אלא מילתא באנפי נפשי' הוא ואיצטריך למילתא אחריתא. לשנים שהיו מהלכין בדרך וכו'. עכת"ד עיי"ש בדבריו:

והשתא לפ"ז נראה דזו היא ג"כ שיטת השאילתות. דלר"א דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין משום דס"ל דקרא דוחי אחיך עמך קאי אדלעיל מיני' לפרושי טעמא דאזהרת רבית. ממילא שמעינן נמי מיני' דבכלל עשה זו היא ג"כ להלוותו. דכיון דהזהיר הכתוב שלא יטול רבית מאחיו ואם נטל יחזיר כדי להחיותו בזה. ע"כ שמעינן מינה דמוזהר להלוותו בחנם. שאם לא ילונו כלל אע"פ שממילא אינו עובר על אזהרת רבית. מ"מ הרי איננו מחייהו. וכן כשנטל ממנו רבית אפי' מחזיר לו מיד. אלא שתובעו להחזיר לו גם הקרן. אכתי לא מתקיים בזה קרא דוחי אחיך עמך. דנהי דדרשינן מיני' אהדר לי' כי היכי דניחי. מ"מ כיון שמכריחו להחזיר לו מיד הקרן היכן חיותו של זה. ובודאי דאנן הכי קאמרינן אהדר לי' באופן שיחי'. דהיינו שיחזיר לו הרבית וישאיר בידו הקרן כדי שיתעסק בו למה שהלוהו. וא"כ עכ"פ שמעינן מיני' דחיובא איכא מדאורייתא להלוות לחבירו. והיינו לר"א דאמר רבית קצוצה יוצאה בדייינין. וקיי"ל כוותי'. אבל לר"י דס"ל רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין. א"כ ע"כ ס"ל דקרא דוחי אחיך עמך לא קאי אדלעיל מיני' ליתן טעם לאזהרת רבית אלא מילתא באנפי נפשי' הוא. ולא מיירי מהלואה כלל. והיינו דפרכינן לר"י האי קרא דוחי אחיך עמך מאי עביד לי'. דליכא למימר דאיצטריך למצות הלואה. דא"כ ע"כ קאי אדלעיל מיני' ויהי' טעם לאזהרת רבית. וממילא ראוי לומר דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. ולזה הוכרח לשנויי דלר"י איצטריך לכדתניא וכו':

ומעתה לפ"ז ממילא ניחא נמי מה דהקשינו להשאילתות מברייתא דמכילתא. וזה לפי המבואר מפשטא דסוגיא דפרק איזהו נשך שם דהך פלוגתא דר"א ור"י תליא בפלוגתא דתנאי רבי עקיבא ובן פטורא עיי"ש. ואף דכמה ראשונים ז"ל כתבו שם דגם ר"א מודה בעיקר דרשא דר"ע עיי"ש. אבל פשטא דסוגיא לא משמע הכי. ובאמת הרמב"ם והסמ"ג והטור לא הביאו הך דינא דר"ע. וכבר כתבו קצת אחרונים ז"ל דטעמם משום דלדידן דקיי"ל כר"א דרבית קצוצה יוצאה בדיינים לא קיי"ל כר"ע. וא"כ ע"כ לר"ע רבית קצוצה יוצאה בדיינים. ומה"ט נמי נראה שלא הביאו הא דתניא בתוספתא (פי"א דמציעא) ומייתי לה בנדרים (פרק בתרא פ' ע"ב) מעיין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים. עיי"ש בראשונים ז"ל שפירשו דנפק"ל הך מילתא מקרא דוחי אחיך עמך. וכר"ע דדריש מיני' חייך קודמין לחיי חבירך עיי"ש. וכבר עמד בזה הגרי"ב ז"ל (בקונטרס אומר השכחה) ותמה על הרמב"ם והטור שהשמיטוה עיי"ש. והדבר פשוט דלטעמייהו אזלי שהשמיטו ג"כ מילתא דר"ע מטעם שביארנו. דס"ל דלדידן דקיי"ל כר"א איצטריך הך קרא לרבית קצוצה שיוצאה בדיינין:

הן אמת דחזינא להשאילתות (פרשת ראה שאילתא קמ"ז) שהביא להלכה ההיא ברייתא דתוספתא שם עיי"ש. אבל נראה דמאחר שלא הביא להלכה דינא דר"ע. אלא הביא ההוא ברייתא בלחוד. י"ל דס"ל דההיא ברייתא ככ"ע אתיא. וטעמא לאו מקרא דוחי אחיך עמך. דההוא קרא ודאי איצטריך לדידן לרבית קצוצה שיוצאה בדיינין. אלא נפק"ל כדאמרינן בירושלמי (פרק בתרא דנדרים ה"א) מדכתיב תהיינה הערים האלה תהיינה עיר ואח"כ מגרשי' סביבותי' עיי"ש. ובמרה"פ שם כתב דהא דלא נפק"ל מקרא דוחי אחיך עמך משום דס"ל כר"א דארבית קאי אהדר לי' כי היכי דניחי עיי"ש. ולפ"ז אפשר דההיא ברייתא אתיא אפי' כבן פטורא וס"ל דיחיד מרבים לא גמרינן. דאע"ג דברבים גלי קרא דחייכם קודמין. ביחיד אפשר דלא אמרינן הכי. וכן נראה דאל"כ תקשה לר"ע אמאי לא יליף לה מקרא דהתם. אלא ודאי משום דיחיד מרבים ליכא למיגמר. וא"כ שפיר י"ל דגם להשאילתות מילתא דר"י ור"א תליא בפלוגתא דתנאי בן פטורא ור"ע. וכפשטא דסוגיא דפרק איזהו נשך שם. ואין להקשות לפ"ז מההיא דפריך התם לר"י מברייתא דהגזלנין ומלוי ברבית אע"פ שגבו מחזירין. ומשני תנאי היא דתניא רבי נחמי' וראב"י פוטרין וכו' מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו וכו' עיי"ש. ואם איתא למה לי' לאשכוחי תנאי אחריני תיפוק לי' דבלא"ה תליא בפלוגתא דבן פטורא ור"ע שכבר הביא שם לעיל. וא"כ ההיא ברייתא דהגזלנין ומלוי רבית מצי אתיא כבן פטורא. ור"י ס"ל כר"ע. די"ל דאיה"נ אלא משום דמיהת לא אשכחן לבן פטורא בהדיא דאמר הכי דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. ניחא לי' טפי להביא מההיא ברייתא דמשמע לי' בהדיא דלת"ק דר"נ וראב"י לאו בני אהדורי נינהו. דהא עיקר פלוגתייהו ברבית גופא היא. משא"כ בן פטורא ור"ע דבמילתא אחריתא לגמרי פליגי. אלא דממילא נשמע נמי מינה לענין רבית:

ובהכי ניחא מה שהקשה הריטב"א ז"ל. הובא בש"מ שם. לפירש"י דלמסקנא דדחי לא מאי קום ועשה לקרוע שטרא כו'. ס"ל גם לר"נ וראב"י כר"י דאינה יוצאה בדיינים. דא"כ מתניתא דלעיל דאזלא כר"א מני עיי"ש. ולפמש"כ לק"מ דשפיר מיתוקמא כבן פטורא ועי' מש"כ בש"מ שם בריש הסוגיא לעיל בשם הר"ן והריטב"א ז"ל. דממש"כ שם על התוספתא נראה דס"ל ג"כ דגם למסקנא תליא מילתא בפלוגתא דתנאי עייש"ה. ואין להאריך. ועכ"פ לפירש"י שם ודאי כן נראה מוכרח. דהא בהדיא אפסיקא בגמרא שם לקמן (ס"ה ע"ב) הילכתא כר"א. ואם כולהו תנאי ס"ל כר"י למסקנא ודאי הוה מידחו דברי ר"א מהלכה. וכן העלה מהרי"ט צהלון ז"ל בחי' לפרק איזהו נשך שם עיי"ש:

ומעתה א"כ אפשר לומר דברייתא דמכילתא דנפק"ל מצות הלואה מקרא דאם כסף תלוה וקרא דהעבט תעביטנו. ולא מייתי מקרא דוחי אחיך עמך. היינו משום דאתיא כרבי יהודה דאפי' יש לו ואינו רוצה להתפרנס איתרבי מקרא דהעבט תעביטנו. וגם ס"ל כר"ע דקרא דוחי אחיך עמך לא קאי אלא אשנים שהיו מהלכין בדרך וכו' דחייך קודמין. וס"ל רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין. ולהכי מקרא דוחי אחיך עמך אין ראי' למצות הלואה וכמו שנתבאר. אבל לדידן דקיי"ל כחכמים דפליגי עלי' דרבי יהודה וס"ל דיש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו. וגם קיי"ל כר"א דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. ונפק"ל מקרא דוחי אחיך עמך. ממילא מבואר דמקרא דאם כסף תלוה והעבט תעביטנו ליכא למילף מצוה דהלואה. אבל מקרא דוחי אחיך עמך שפיר מוכח כן כמו שביארנו לעיל. ודברי השאילתות נכונים:

והנה ראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות מתנות עניים ה"ז) שכתב וז"ל שמונה מעלות יש בצדקה. זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאל. ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דגם לדעת הרמב"ם מהך קרא דוחי עמך שמעינן מצוה דהלואה. ממש כדברי השאילתות. וא"כ תקשה מברייתא דמכילתא דמבואר שלא מצא ראי' להכריח דאם כסף תלוה חובה אלא מקרא דהעבט תעביטנו וכ"כ הרמב"ם ז"ל גופי' (בסה"מ שם ובריש הלכות מלוה ולוה) כמשכ"ל. ואמאי לא מייתי טפי מקרא דוחי אחיך עמך. ובפרט לפמש"כ הר"ב לח"מ (ריש הלכות מלוה ולוה) שם דלהכי לא סגי בקרא דהעבט תעביטנו בלחודי'. משום דמהתם לא הוה שמעינן אלא בעני שהוצרך לשאול. לכך הוצרך נמי לקרא דאם כסף תלוה עיי"ש. והרי קרא דוחי עמך מיירי בעני שעדיין לא הוצרך לבריות לשאול. מדכתיב והחזקת בו. דהיינו עד שלא יפול להצטרך לבריות לשאול. וכמש"כ בהדיא הרמב"ם (בהלכות מתנות עניים שם). וא"כ יותר הו"ל להוכיח מהך קרא. אלא שכבר ביארנו דעל המכילתא גופא לא תקשה. די"ל דאתיא כר"ע דס"ל דהך קרא למילתא אחריתא אתי. אלא דקשה מדברי הרמב"ם גופי' דנקט כהמכילתא. ומיהו נראה די"ל דהרמב"ם לא הביא הך ברייתא אלא משום שמפורש בה בהדיא דהלואה לעני היא מצות עשה דאורייתא. וכדרכו של הרמב"ם בכל מקום בספרו כיו"ב. אבל ודאי אין ה"נ דלדידן מהך קרא דהעבט תעביטנו ליכא למילף מצות הלואה מטעם שביארנו. ואין לנו ראי' אלא מקרא דוחי אחיך עמך. דלדידן דקיי"ל כר"א דרבית קצוצה יוצאה בדיינין שפיר מוכח מהך קרא מצות הלואה כמו שנתבאר. ומזה גופא מוכרח ע"כ דאם כסף תלוה חובה. ולהכי מנאה הרמב"ם לעשה בפ"ע. דאילו מקרא דוחי עמך. כיון שבא בדרך כלל שכולל נמי מתנה או להמציא לו ריוח ממלאכה וכיו"ב. או להשתתף עמו. וכמש"כ הרמב"ם (בהלכות מתנות עניים שם). הי' לנו לומר שאינו אלא בכלל עשה דצדקה ואין בזה עשה נמנית בפ"ע. וכמש"כ באמת הרמב"ם (בסה"מ עשין קצ"ה ובריש פ"ז מהלכות מתנות עניים) דקראי דוחי עמך וחי אחיך עמך הו"ל בכלל עשה דצדקה. וכן (בפ"ז שם) כללו במצות צדקה כמש"כ שם שמונה מעלות יש בצדקה וכו' כמשכ"ל. והו"ל לדעתו ז"ל כאחת משאר עשין הכפולות בתורה שאינן נמנות במנין עשין. אבל משום קרא דאם כסף תלוה שבא מיוחד בפרטות למצות הלואה. שפיר מנאה לעשה בפ"ע. וכדרך הרמב"ם ז"ל וסייעתו בכל כיו"ב בחשבון המצות. וא"כ לדברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל אתי שפיר מה שהקשינו לדבריהם:

ואמנם דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל עדיין מוקשים שהם מנו הלואת אביון. והעבט תעביטנו וגם החיאת אח. דהיינו קרא דוחי אחיך עמך. כל חדא במצות עשה בפ"ע. ומלבד זה מנו ג"כ עשה דצדקה בפ"ע. וזה ודאי קשה טובא דא"כ עשה דהלואת אביון שמנו מאי היא. ונראה ע"פ דברי הסמ"ג (בעשין קס"ב) שכתב וז"ל כתוב (בפרשת ראה) כי יהי' בך אביון וגו' כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו וגו'. הרי יש כאן שתי מצות עשה. האחת לפתוח יד לעני וליתן לו צדקה. על זה נאמר פתוח תפתח את ידך לו. מצות עשה השניי' היא שאם לא רצה לקבל צדקה יתן לו בהלואה ועל זה נאמר והעבט תעביטנו. כמש"כ אח"כ השמר לך וגו'. ובמכילתא (פרשת אם כסף תלוה) תניא אר"י כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה. וזה אחד מהם שהוא חובה שנאמר העבט תעביטנו. וכבר מנינו מצות ההלואה למעלה (עשה צ"ג) ומצות הלואה העליונה מן הכל. ועלי' נאמר כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. כלומר תלוה או תמציא לו מלאכה שירויח בה טרם שיפול מכל וכל ויצטרך לבריות וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דס"ל להסמ"ג דליכא מצוה בהלואה אלא בהלואה שע"מ שלא לפרוע. וכדעת הסמ"ק והרא"ם שהבאתי לעיל. שהרי בהדיא מבאר הסמ"ג ענין המצוה בשראוי לקבל צדקה אלא שמתבייש בזה. וכדי שלא לביישו נותנין לו בתורת הלואה. ואין חוזרין ונפרעין ממנו אלא מוחלין לו. וכמש"כ הסמ"ג בהדיא שם אח"כ עיי"ש. וביאר בהדיא דזו היא מצות הלואה שכבר מנה (לעיל עשין צ"ג). אלא שיש לתמוה לכאורה במש"כ מיד אח"כ דעל מצות הלואה נאמר והחזקת בו וגו' וחי עמך. כלומר תלוהו או תמציא לו מלאכה שירויח בה טרם שיפול ויצטרך לבריות. וזה מבואר דהיינו הלואה שע"מ לפרוע. אלא שמתעסק ומרויח בהלואתו. אבל עדיין לא הוצרך לבריות לקבל צדקה. וכמשכ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל. וא"כ דברי הסמ"ג נראין כסותרין זא"ז תכד"ד. ולפי הנראה ס"ל להסמ"ג דודאי מקרא דהעבט תעביטנו לא שמענו אלא מצות הלואה בדרך צדקה. דהיינו ע"מ שלא לפרוע ואינו נותן לו לשם הלואה אלא כדי שלא לביישו. ובעני המתבייש בקבלת צדקה. כרבנן דר"י דקיי"ל כוותייהו. ואע"ג דמברייתא דמכילתא לא נראה כן. וכמש"כ הר"ב לח"מ (ריש הלכות מלוה ולוה) עיי"ש. מ"מ י"ל דההיא ברייתא כרבי יהודה מיתוקמא. ואנן לא קיי"ל הכי אלא כרבנן דפליגי עלי'. כמו שביארנו לעיל. אלא דמ"מ מקרא דכי ימוך אחיך וגו' וחי עמך וגו' שמעינן נמי מצות הלואה למי שעדיין לא צריך לבריות ומלוה לו ע"מ להתעסק במעות זמן ידוע ולפרוע אח"כ. ומ"מ ס"ל להסמ"ג דאין בזה מצות עשה נמנית בפ"ע אלא חלק ממצות הלואה שכבר מנה שזו וזו מצות הלואה נינהו אע"פ שבפרטיהן לא נשתוו:

ועכ"פ מתבאר לן מדברי הסמ"ג אלו דגם הלואה ע"מ שלא לפרוע אלא כדי שלא לביישו מצוה בפ"ע היא ואינה נכללת בכלל מצות עשה דצדקה. ומעתה עפ"ז נראה לפרש דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דמה שמנו עשה דהלואת אביון. היינו מקרא דאם כסף תלוה שהוא חובה. ואע"ג דמקרא דהעבט תעביטנו אין ראי' לדידן דקיי"ל כרבנן דר"י. מ"מ הכי מוכח מקרא דכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו וגו'. דמיירי בשעדיין לא הוצרך לבריות. כמש"כ הרמב"ם והסמ"ג. ואע"פ שכבר מנו הבה"ג וסייעתו מצות עשה דהחייאת אח בפ"ע. היינו מקרא דוחי אחיך עמך הכתוב אח"כ באותה פרשה. וס"ל להבה"ג וסייעתו דזו מצות עשה אחרת בפ"ע להחזרת רבית קצוצה כשעבר ולקח. וכדעת הרמב"ן ז"ל בעשין הנוספות לדעתו (מצוה י"ז) עיי"ש בדבריו. הן אמת שראיתי להרמב"ן ז"ל (שם לעיל מצוה ט"ז) שהבין בכוונת הבה"ג בזה דכוונתו לקרא דוחי עמך דלעיל מיני' וענין המצוה היא להחיות גר תושב וכמו שאמרו בתלמוד גר אתה מצווה להתיותו עיי"ש בדבריו אבל דבריו ז"ל תמוהים אצלי ולא ידענא מי הכריחו לכך. דודאי לשון החייאת אח לא מתפרש על גר תושב. ולא משמע דקאי אלא על קרא דוחי אחיך עמך דמיירי בישראל. אבל כאן לא כתיב לשון אחוה אלא וחי עמך. אבל מצוה להחיות גר תושב. מנאה הבה"ג בפ"ע לקמן במה שמנה עשה דנתינת נבלה לגר. וכ"כ כל הנמשכים אחריו וזה מבואר ע"פ סוגיא דגמרא (פ"ב דפסחים כ"א ע"ב. ובע"ז כ' ע"א) עיי"ש. ויבואר במקומו ואכמ"ל בזה. ולכן נראה מוכרח כדכתיבנא. וא"כ מצות הלואה נפק"ל לדעת הבה"ג מהך קרא דכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ואע"ג דהך קרא איצטריך לומר דגר אתה מצווה להחיותו. י"ל דס"ל להבה"ג דכיון דכתיב בההוא קרא גר ותושב ודרשינן בספרא גר זה גר צדק ותושב זה גר אוכל נבלות עיי"ש. ולגבי גר צדק הוא מיותר שכבר הוא בכלל קרא דוחי אחיך עמך דכתיב בתרי'. שהרי ישראל גמור הוא. לכן נפק"ל מיני' מצות הלואה ע"מ לפרוע למי שעדיין לא הוצרך לבריות. כדכתיב ברישא דקרא והחזקת בו. ואע"ג דלהבה"ג שני פרטים הנכללים בעשה אחת אין נמנין אלא באחת. וכדרכו של הרמב"ם בזה כידוע. וכאן גר ותושב נכללו שניהם כאחד בעשה זו. והרי כבר מנה הבה"ג החיאת גר בפ"ע כמשכ"ל. מ"מ הכא אין המצוה נמנית אלא מפרשת אם כסף תלוה. ומהך קרא לא מייתינן אלא ראי' דאם כסף תלוה חובה כמו שביארנו. וא"כ מצות הלואה כתיבא בפ"ע. ולהכי נמנית בעשה בפ"ע. ולפ"ז אפשר לפרש ע"פ דרך זה גם כוונת השאילתות (שאילתא קי"ד) שהבאתי לעיל. ואצ"ל כמשכ"ל דאסיפא דקרא סמיך. ואין להאריך. אבל יותר נראה כמשכ"ל. שכן נראה ג"כ מדברי השאילתות פרשת שמות (שאילתא ל"ח) ובפרשת ראה (שאילתא קמ"ז) עייש"ה. וגם אפשר לפרש כוונת הבה"ג כמו שביארתי לעיל דעת השאילתות. דלא נפק"ל דאם כסף תלוה חובה אלא מקרא דוחי אחיך עמך. ומ"מ מנה מצות החיאת אח בפ"ע משום הפרט שבה. דדרשינן מהך קרא להשיב רבית קצוצה. והיינו משום דבענינא דרבית כתיב. אלא דמכל מקום נשמע מיני' נמי מצות הלואת אחיו כמו שביארנו לעיל. וא"כ אם כסף תלוה חובה. ולהכי מנאה עשה בפ"ע להלואת אביון:

ומעתה לפ"ז נראה דמה שמנה הבה"ג וסייעתו העבט תעביטנו היינו עשה לעני שכבר הוצרך לבריות ליטול צדקה אלא שמתבייש בכך. ולזה צוה הכתוב ליתן לו בתורת הלואה ע"מ שלא לפרוע ממנו. ומ"מ אין זה בכלל עשה דנתינת צדקה שכבר מנו הבה"ג וסייעתו בפ"ע. וכמש"כ הסמ"ג דזו נמנית בפ"ע. ומה שמנו הבה"ג וסייעתו תו הלואת אביון. היינו עשה דאם כסף תלוה דקאי לעני שעדיין לא הוצרך לבריות ליטול צדקה. ומלוהו ע"מ לפרוע ממנו. מדכתיב בקרא והחזקת בו וחי עמך. ומיני' שמעינן דאם כסף תלוה חובה. והילכך נמנה מצוה בפ"ע. ודלא כהסמ"ג בזה דס"ל דשם הלואה אחד הוא וכמשכ"ל. ובודאי שכן נראה. דשני מקראות ושני ענינים נפרדים הם. ויש למנותם כל חדא בפ"ע. הן אמת שלפי מה שראיתי בספר והזהיר (בפרשת בהר) שכתב וז"ל והזהיר הקב"ה את ישראל שכל מי שנתגלגלו עליו והעני (נראה דט"ס הוא וצ"ל שנתגלגל עליו העוני) והוצרך לבריות חייבין ישראל לחזקו ולהלוותו או ליתן לו במתנה. שכך כתוב בפרשה הזאת וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דגם הך קרא בשכבר הוצרך לבריות מיירי. וא"כ אין לנו לפי דעתו בזה אלא מצות עשה אחת. אבל דעת הבה"ג וסייעתו אינה כן. אלא כדעת הרמב"ם והסמ"ג ושאר ראשונים. דהך קרא לא מיירי אלא טרם שהוצרך לבריות. וא"כ יש לנו בזה שתי עשין הנמנות בפ"ע. ואפשר להתפרש כך גם דעת ס' והזהיר. דמש"כ והוצרך לבריות היינו רק לומר שהוצרך לבריות לחזקו ולהעמידו על עמדו טרם שיפול. שאם לא יחזקוהו בהלואה וכיו"ב סופו שיצטרך לבריות ליטול צדקה. וכנראה מפשטי' דקרא. אבל ודאי מיירי בעדיין לא הוצרך לבריות ליטול צדקה. וכדעת הרמב"ם וסמ"ג ושאר ראשונים בזה ואין להאריך. גם יתכן לומר בדעת הבה"ג דמשום קרא דוהחזקת בו בלחוד מנה עשה דהלואת אביון בפ"ע. דס"ל דקרא דוהחזקת בו הו"ל עשה בפ"ע. ואין צריך לזה קרא דוחי עמך. דזו עשה בפ"ע להחיות גר תושב שמנאה הבה"ג בפ"ע כמשכ"ל. וכבר ראיתי להר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו שמנה עשה זו דוהחזקת בו לעשה בפ"ע. וכתב וז"ל וחזק מך ימוט ולעד לא תמוט עיי"ש. ופשוט דכוונתו לקרא דכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. אמת דדבריו תמוהים שמלבד שמנה עשה זו מנה ג"כ עשה דהלואת אביון. וגם עשה דהעבט תעביטנו. וגם עשה דהחיאת אח. כל אחת בפ"ע עיי"ש. ועי' מש"כ עליו בזה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' ל"ו) עיי"ש ועי' באזהרות רבינו שעל סדר עשרת הדברות (דבור כבד) שמנה שם ג"כ עשה דוהחזקת בו עיי"ש ואין להאריך בזה. ומ"מ לדעת הבה"ג יש מקום לומר. דהלאות אביון שמנה לעשה בפ"ע. היינו מהך קרא דוהחזקת בו. ואין צריך למשכ"ל:

ואמנם עדיין דברי הבה"ג וסייעתו צריכין ביאור במה שמנו עוד עשה דפתוח תפתח את ידך. ועשה דנתון תתן לו. מלבד מה שמנו כבר עשה לעשות צדקה. וזה ודאי תמוה טובא לכאורה. דהרי היינו הך. דנראה פשוט לכאורה דכולהו הנך עשין אינן אלא ריבוי עשין שנכפלו במצות צדקה. ואין למנותן אלא במצוה אחת. וכן דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ובודאי משום מה שדרשו בספרי (פרשת ראה) ושאר דוכתי פתוח תפתח אפי' מאה פעמים. וכן בנתון תתן עיי"ש. אין למנותן מצוה בפ"ע. כיון דלא בא הכתוב אלא לגלויי דבפעם אחת בלבד לא נפטר ממצותו וחייב להוסיף ולחזור וליתן כשיצטרך. ואין בזה שום מצוה חדשה כלל וכן משום דרשתם בפ"ק דמציעא (ל"א ע"ב) לא יתכן למנותן עשה בפ"ע וזה פשוט. ועוד דא"כ אכתי בנתון תתן מאי איכא למימר. ומיהו בעשה דפתוח תפתח. אפשר לומר דכוונתם לקרא דכתיב בריש הפרשה כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו. וכבר הבאתי לעיל מדברי הספרי לגירסת הכת"י דדרשו פתוח תפתח פתח לו בדברים שאם הי' ביישן וכו'. מכאן אמרו צדקה ניתנה במלוה דצריך אתה לומר לו ללוות והדר נותנה לו במתנה. וכ"כ למה כדי שלא יתבייש. וכן הבאתי בשם פסיקתא זוטרתא שם. והנה כבר הבאתי מה שדרשו כן בברייתא מקרא דהעבט תעביטנו. אבל נראה דשני ענינים נפרדים הם. דמקרא דפתוח תפתח דדרשינן פתח לו בדברים וכו'. היינו כשהעני מתבייש מלבקש כלל. ואומר שאינו חסר מאומה ויש לו כל צרכיו ודי סיפוקו. ועל זה מזהיר הכתוב שיפתח לו בדברים. שאם הוא ביישן לגלות לאחרים מחסוריו. ואנחנו ידענו כי אין לו. חייבין אנחנו לפתוח לו בדברים. ולהמציא אופן שלא יתבייש לקבל. כגון בהלואה וכיו"ב. אבל קרא דהעבט תעביטנו מזהיר להלוות לעני שמתבייש לבקש מקופת צדקה אלא מבקש להלוות לו. אע"פ שידענו בברור שלא יהי' לו אח"כ במה לפרוע חובו זה. מזהיר הכתוב שנלוה לו ע"מ שלא להתפרע ממנו. והנך שני ענינים ליכא למשמע חדא מכללא דאידך. דבענין הראשון כיון דהעני גופי' לא בקש מידינו כלום אלא אנחנו פותחין לו שיקבל בהלואה. י"ל דבזה הוא דמזהיר הכתוב להלוות לו על דעת שלא להתפרע ממנו. כיון שנודע לנו מחסורו. אבל כשהוא בא לבקש להלוות לו וידענו שלא יפרע י"ל דאין לחוש לו. דכיון שבעצמו יודע שלא יפרע אין לו ללוות ולהיות לוה רשע ולא ישלם. ומוטב לו יותר לקבל צדקה. ואם עושה כן הו"ל עבריין דלא מחייבי להלוותו. וכמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים (סי' מ"ז ובסי' מ"ח) עיי"ש. ואיצטריך קרא להזהיר עליו להלוות לו. כיון שאינו עושה כן אלא מפני שמתבייש מלקבל בתורת צדקה. אע"פ שראוי לכך. ואי לא הוה כתיב אלא ענין השני. הוה סד"א דדוקא בזה שפושט יד לבקש הוא שהזהירה עליו תורה שלא למנוע מלעשות בקשתו. אבל זה שצווח ואומר שאינו חסר כלום ויש לו די ספוקו אין לנו לחוש לו. אע"פ שידענו דלאו קושטא קאמר. דנאמן אדם על עצמו לחובתו. לזה הוצרך הכתוב להזהיר עליו בפ"ע. ולכן מנה הבה"ג כל חדא בפ"ע. גם אפשר לומר דמש"כ הבה"ג וסייעתו עשה דפתח תפתח. היינו עשה דנתינת צדקה כפשוטו. וכמש"כ ג"כ הרמב"ם וסייעתו. ומה שמנה שוב מ"ע לעשות צדקה. נראה די"ל דכיון שכתב לעשות צדקה. ולא כתב ליתן צדקה. אין כוונתו בזה על נתינת צדקה אלא על עשיית צדקה בדברים. וכן נראה שהבין הרא"ם ז"ל ביראים (סי' מ"ח) שכתב שם וז"ל וצוה הקב"ה לעשות צדקה בדברים. להסביר פנים לעני ולדבר על לבו. שנאמר בגלל הדבר הזה יברכך. בגלל הדיבור וכו'. וכשם שצוה הקב"ה לתת לו. צוה הקב"ה להאכילו בידים אם הוא צריך. דכתיב אשר יחסר לו עכ"ל עיי"ש. ועי' בספרי (פרשת ראה פיסקא קי"ז קי"ח) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה:

אבל מה שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל תו עשה דנתון תתן. ודאי אינו מובן לכאורה כלל. ואמנם נראה דכוונתם בזה לפי מה שנראה מפשטי' דקרא דקאי הך קרא לעשה על מי שמונע מלהלוות קרוב לשנת השמיטה מחמת שהוא ירא שלא ישמט חובו בשמיטה. כדכתיב השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו וגו' נתון תתן לו וגו'. ונפק"מ שאם עבר ולא הלוה לישראל מפני אימת שמיטה עובר בל"ת ועשה. וכ"כ בהדיא הסמ"ג (לאוין רע"א) שכתב וז"ל כל המונע מלהלוות לחבירו קודם השמיטה שמא ישמט החוב. נקרא בליעל ועובר בשני לאוין ועשה. שנאמר השמר לך וגו' נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. ואמרינן כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וכל זה אנו מונים במנין לאו אחד עכ"ל עיי"ש. ויש לתמוה לכאורה לפ"ז על הסמ"ג אמאי לא מנה עשה זו דנתון תתן במנין העשין. ולפי דרכו ז"ל שהולך בשיטת הרמב"ם ז"ל שבכל מצוה שיש בה עשה ול"ת מונה הלאו במנין הלאוין וגם העשה במנין העשין. ומיהו לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל אין בזה קושיא כ"כ. די"ל דס"ל דהך קרא דנתון תתן עשה בפ"ע היא. ולאו אדלעיל מיני' קאי אלא עשה יתירתא היא למצות צדקה. וכמו שנראה מסוגיא דפ"ב דמציעא (ל"א ע"ב) דאמרינן אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין. ת"ל נתן תתן עיי"ש. משמע דעל מתן צדקה דריש לי'. ואף שאינו מוכרח. די"ל לישנא דקרא נקט. דכתיב בי' לשון מתנה. ועיקר הכוונה על נתינת הלואה. כמבואר מענינא דקרא. מ"מ כל הראשונים ז"ל שם. והביאם בש"מ שם. הבינו דקאי על נתינת צדקה עיי"ש. וכן דעת הסמ"ק (סי' רמ"ז) שהביא עיקר עשה דצדקה מהך קרא עיי"ש. וכן דעת הרא"ם ז"ל (ביראים סי' מ"ח) והרשב"ץ בזה"ר (עשין סי' כ"ה כ"ו) עיי"ש. וגם הכי איתא בהדיא בסוגיא דפ"ג דשבועות (כ"ה ע"א) דאמרינן מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא. שנאמר נתן תתן לו עיי"ש. וכן מבואר בספרי (פ' ראה פיסקא קי"ז) עיי"ש:

אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל גופי' (סוף פ"ט מהלכות שמיטה ויובל) שכתב וז"ל מי שנמנע מלהלוות לחבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט. עבר בל"ת שנאמר השמר לך פן וגו'. וכל מקום שנאמר השמר וכו' הרי זו ל"ת. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל. והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דגם להרמב"ם עיקר הך קרא דנתון תתן לו וגו' לא קאי אלא על מניעת הלואה קרוב לשנת השמיטה. ועכצ"ל דס"ל דאע"ג דודאי עיקר הך קרא לא קאי אלא להזהיר על מניעת הלואה קרוב לשנת השמיטה. מ"מ משמע להו לחז"ל דגם נתינת צדקה בכלל. מדאפקי' קרא בלשון נתינה. או מסמוכין יליף. משום דבההיא פרשה מיירי נמי מצדקה. וכיו"ב כתבו הראשונים ז"ל בההיא דפ"ב דמציעא (ל"ג ע"א) יכול מרחוק ת"ל כי תפגע עיי"ש בדבריהם. ולהכי מייתי בגמרא מהך קרא גם על צדקה. וא"כ ודאי יש לתמוה בזה גם על הרמב"ם ז"ל לפי דרכו שבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה מונה הלאו במספר הלאוין והעשה בין העשין. כמו שביאר בשרשיו (שורש ששי) עיי"ש. וא"כ אמאי לא מנה עשה זו דנתון תתן במניעת הלואה קרוב לשמיטה. כמו שמנה הלאו דהשמר לך וגו' במנין הלאוין (בסה"מ לאוין רל"א) עיי"ש. ואע"ג דבלא"ה איכא עשה דהלואה לעני שכבר מנאה הרמב"ם (בעשין קצ"ז) והסמ"ג (בעשין צ"ג.) ואם נמנע ולא הלוה לעני מאיזה טעם שיהי' הרי זה עובר בעשה זו. מ"מ כיון דעשה זו דנתון תתן נאמרה בפרטות במי שנמנע מלהלוות משום שקרבה שנת השמיטה הו"ל למנותה בפ"ע. כפי דרכם ז"ל במנין המצות בכל כיו"ב. כמו שמנו עשה דואהבתם את הגר. אע"פ שכבר מנו עשה דואהבת לרעך שכוללת כל ישראל בין גר בין אזרח. והיינו משום דעשה דואהבתם את הגר נאמרה בפרטות באהבת הגר בלבד. וכן בהרבה מצוות כיו"ב. ובלא"ה יש מקום לומר דאי לאו דגלי קרא דהשמר לך פן וגו' נתון תתן לו וגו'. לא הוה מחייבינן להלוות כשקרבה שנת השמיטה מצד עשה דהלואת עני לפי מה שביארנו לעיל דבמקום פסידא דנפשי' ליכא עשה דהלואה. וכאן ודאי קרוב להפסד שלא ישלם לו כדי שישמט חובו בשמיטה. אשר לזה איצטריך קרא למיכתב בזה עשה מיוחדת למי שמונע מלהלוות משום שקרבה שנת השמיטה. דאע"ג דעשה דהלואת עני ליכא הכא. מ"מ עובר בעשה דנתון תתן והוסיף בה הכתוב גם אזהרת לאו דהשמר לך פן וגו'. ועי' בשערי תשובה לרבינו יונה (שער שלישי סי' ס"ז) עייש"ה. ויש להביא ראי' לזה מדתנן (בפ' בתרא דשביעית) פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זא"ז ועוברין על מש"כ בתורה השמר לך פן וגו' עיי"ש. ולכאורה אמאי לא קאמר טפי שעוברין במניעה זו על עיקר עשה דהלואת עני. דשייכא תדיר בכל השנים. בין קרוב בין רחוק משנת השמיטה. אלא ודאי עשה דהלואת עני ליתא הכא מטעם שביארנו. ולא שייך כאן אלא מה שכתוב בתורה בזה הענין עצמו בפרטות. דהיינו ל"ת ועשה האמורים בו. מדכתיב השמר לך פן וגו'. וביותר לפמש"כ הרמב"ם (בפ"ט מהלכות שמיטה הלכה ט"ז) דאין תקנת פרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזה"ז דרבנן. אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה. והראב"ד בהשגות שם השיג על זה. דהא לרבא דמשני (בפרק השולח ל"ו ע"ב) על מאי דפרכינן מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקון רבנן דתשמט. משום דהפקר ב"ד הפקר אין לחלק גם לענין פרוזבול בין דאורייתא לדרבנן. דאפי' בשמיטת כספים דאורייתא שייך לומר הפקר ב"ד הפקר. וס"ל דרבא שם קאי נמי לפרוקי קושיא קמייתא דפריך התם מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ותקן הלל דלא תשמט עיי"ש. והעלו קצת אחרונים ז"ל בדעת הרמב"ם דרבא לא קאי אלא לתרוצי קושיא בתרייתא. אבל קושיא קמייתא לא מיתרצא בהכי דמשום עוברי עבירה שעוברין על איסורא דאורייתא דהשמר לך פן וגו' אין לתקן להפקיר ממון של זה. ודוקא בשביעית בזה"ז דרבנן דמורו היתירא לנפשם. דאמרי דלא מצו רבנן לתקן דתשמט שביעית. משום דהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ולהכי נמנעו מללוות ורצו לעמוד על דין תורה. משא"כ בשביעית דאורייתא תקנתא לרשיעי לא עבדינן. והשתא א"כ לפ"ז ע"כ מוכרח לומר דקרוב לשנת השמיטה כשאינו מלוה משום דשמא ישמט חובו בשביעית הו"ל כמקום פסידא דלא שייך בי' מ"ע דהלואה. דאם איתא דגם בזה איתא לעשה זו. תקשה דאכתי גם בשמיטת כספים דרבנן נמי הו"ל פרוזבול תקנתא לרשיעי. דבמה שנמנעים מלהלוות קא עברי אעשה דהלואה לעני דאורייתא. אלא שיש מקום לדחות דודאי בשמיטת כספים בזה"ז דרבנן. כיון דמדאורייתא לא משמטא ומדרבנן הוא דמשמטא. חשיבא לגבי דאורייתא כמקום פסידא בעלמא. דליתא לעשה דהלואת עני כמשכ"ל. אבל בשמיטת כספים בזה"ב דאורייתא. כיון דמצות שמיטת כספים מצות עשה דאורייתא היא. וגם הזהירה עלה תורה השמר לך פן וגו'. לא חשיבא פסידא. ואפשר דאיתא נמי לעשה דהלואת עני מלבד אזהרת השמר לך פן וגו' ועשה דנתון תתן וגו'. מיהו אין זה ברור כ"כ ואין להאריך:

והנה ריש פ"ק דמכות (ג' ע"ב) בההיא דאמרינן התם האומר לחבירו ע"מ שלא תשמיטני בשביעית אין שביעית משמטתו. והקשה הר"ב תבואות שור בחי' שם לפ"ז דא"כ אמאי תיקן הלל פרוזבול מפני שהיו נמנעין מלהלוות את העניים. הרי היו יכולין להלוות ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית. ואם לא הוו גמירי לידע דין זה. הרי הי' אפשר להודיעם. כמו דסגי בתקנת הפרוזבול ולא חיישינן שמא לא ידעו. ולזה תירץ דאיה"נ כשהי' הלוה מתרצה ללוות בתנאי זה הוה סגי בהכי. אבל כשהלוה לא נתרצה בתנאי זה. ומתוך כך נמנע המלוה מלהלוות הרי זה עובר מיד על אזהרת הכתוב השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל וגו'. דאסרה תורה למנוע מלהלוות משום שמיטה. אבל בתקנת פרוזבול ליכא שום חשש איסור דלאו בלוה תליא מילתא עיי"ש בדבריו עוד. ולפ"ז נראה ברור דבכל כיו"ב ודאי עשה דהלואת עני ליכא. דפשיטא דהרשות ביד המלוה להתנות כל תנאי שירצה בהלואתו כל שאין בו שום הפסד ללוה ויש בידו לקיימו. ואם הלוה אינו מתרצה בכך. הרי זה כאינו רוצה ללוות ואין למלוה לחוש לו כלל. ולא שייכא בזה עשה דהלואת עני. ומ"מ בלאו דהשמר לך פן וגו' ועשה דנתון תתן וגו' ודאי עובר. וכמש"כ לנכון הר"ב תבואות שור שהבאתי. הרי מתבאר עכ"פ שיש מקום לל"ת דהשמר לך פן וגו' ולעשה דנתון תתן גם בגוונא דלא שייכא בי' עשה דהלואת עני. וא"כ ודאי יש למנות עשה דנתון תתן מלבד מה שכבר נמנה עשה דהלואת עני הנוהגת תדיר. איברא דעיקר קושית הר"ב תבואות שור שאלת הראשונים ז"ל היא. שכבר הקשה כן הרמב"ן ז"ל (בחי' לגיטין ל"ו ע"א) וז"ל ואני תמה למה לו להלל פרוזבול ליתקן ע"מ שלא תשמטנו שביעית. ואפשר לומר אי כ"ע עבדי הכי תשתכח תורת שביעית. ולפיכך לא רצה לומר להם. אבל השתא מינכרא מילתא. ואמרו בי דינא הוא דקעביד. אי נמי בשעת הלואה זמנין דלא דכירי. וכיון דפסדי איכא נעילת דלת. אבל כשהלוו והגיע ערב שביעית הולך וכותב לעצמו עכ"ל עיי"ש. וכן הקשה הריטב"א (בריש מכות שם) ותי' כעין זה. אלא שהוסיף בה דברים. וז"ל וא"ת וכיון שתנאי זה קיים למה הוצרך הלל לתקן פרוזבול. וי"ל דהא ליתא. דאין כל אדם זכור וכו' וגם אינו רוצה. שנראה כמתייאש מלגבות חובו בזמנו. ועוד שנראה כמראה עין ראה לשמיטה. ועוד שתשכח תורת שביעית וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם בריטב"א גיטין שם עמד בזה. וכתב לתרץ משום דלא דכירי עיי"ש. וכיו"ב כתב הר"ב כפתור ופרח (פרק מ"ט) עיי"ש בדבריו. וכ"כ הר"ן בבאורו על הרי"ף שם (בפרק השולח) עיי"ש. וכ"כ ג"כ בחידושיו שם. ולפ"ז נראה מדבריהם ז"ל דהרשות ביד המלוה להתנות תנאי זה בע"כ של הלוה. ואפי' כשלא ירצה ללוות משום תנאי זה. מידי דהוה אשאר תנאי. דפשיטא דביד המלוה להתנות כשאין הפסד ללוה בכך. וכן נראה להדיא מדברי הרשב"א ז"ל בגיטין שם שכתב דכשטען המלוה שהתנה ע"מ שלא ישמטנו בשביעית נאמן. משום דחזקה לא שביק היתירא ועביד איסורא. כדאמרינן בטענת פרוזבול עיי"ש בדבריו. ואם איתא אין ענין זל"ז דשם היתר גמור הוא. משא"כ כאן דיש בה דררא דאיסור דאורייתא. ולאו בדידי' תליא להתנות. שהרי אם לא יתרצה הלוה נמצא עובר בל"ת דהשמר לך פן יהי' דבר עם לבבך וגו' ועשה דנתון תתן וגו'. אלא ודאי ס"ל דליכא איסורא בהכי. וכן מבואר בתשו' הרשב"א (ח"א סי' אלף ע"ה) ובתולדות אדם (סי' שי"ג ובסי' שי"ד) ובח"ד (סי' כ"ג ובסי' קכ"ז) עייש"ה. וכ"כ בתשב"ץ (ח"ב סי' צ"ט) עיי"ש. ובתשו' הרשב"ש (סי' שפ"ח) עיי"ש:

ואמנם ראיתי להר"ב העיטור (ח"א אות פ' פרוזבול) שכתב וז"ל ואמר ר"י א"ש המלוה את חבירו ע"מ וכו'. ואסיקנא ע"מ שלא תשמיטנו שביעית אין שביעית משמטתו וכו' וכן הילכתא. ורבינו האי זצ"ל כתב בתופסי דשטרי בדלא שמיטתא. והלל דתקין פרוזבול לא תקין על מנת. דתקנתא דהתירא תקין תקנתא להתנות על דבר איסור לא תקין עכ"ל עיי"ש. נראה ביאור דבריו ז"ל דס"ל דאע"ג דבדיעבד אם התנה ע"מ שלא תשמיטני שביעית (לפי גירסתו שם שהיא ג"כ גירסת ר"ח ז"ל) אין שביעית משמטתו. מ"מ לכתחילה אסור להתנות כן. דיש בה עבירת לאו דהשמר לך פן וגו'. אע"פ שמתרצה הלוה על תנאי זה ולהכי הוצרך הלל לתקן פרוזבול שהוא תקנתא דהיתירא. משא"כ תנאי דע"מ שלא תשמיטנו שביעית תקנתא דאיסורא היא. דהו"ל בכלל אזהרת השמר לך פן וגו' ואין זו תקנה. אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא דדברי בעל העיטור סותרים זא"ז תכד"ד. שהרי לעיל בסמוך הביא דברי רבינו האי זצ"ל שתקן לכתוב בתופסי דשטרי בדלא שמיטתא. וא"כ ע"כ דס"ל דליכא בתנאי זה שום דררת איסור. והיתר גמור הוא לכתחילה ובעה"ע דשתיק לי' לרבינו האי ז"ל בזה ולא נחלק עליו. ודאי נראה דהכי ס"ל. וראיתי בכפתור ופרח (סו"פ מ"ט) שהביא דברי הר"ב העיטור אלו בלשונו וההיא דרב האי ז"ל שתקן בתוספי דשטרי בדלא שמיטתא ליתא התם עיי"ש. ולפ"ז נראה דדברים אלו אינם מדברי בעל העיטור אלא הוספת איזה מגיה שכתבן על הגליון. וכוונתי להשיג בזה על תירוצו של בעל העיטור מדברי רה"ג אלו. ושוב הכניסן המעתיק בפנים. עכ"פ מבואר מדברי בעל העיטור אלו דכשהתנה עם הלוה ע"מ שלא תשמיטנו שביעית. הרי זה עובר בזה על לאו דשמר לך פן יהי' דבר עם לבבך וגו'. ומיהו אפשר לצדד ולומר דודאי כשהלוה נתרצה ללוות בתנאי זה והלוהו לא עבר המלוה על לאו זה. אלא דמ"מ אסור להתנות כן לכתחילה. משום דשמא לא יתרצה הלוה על תנאי זה ונמצא כשנמנע מתמת זה מלהלוות לו הרי הוא עובר על לאו זה. ומ"מ מפשטות דברי בעל העיטור משמע דאפי' הלוהו בתנאי זה ברצון הלוה עביד איסורא. וראיתי בתשו' חת"ס (חחו"מ סי' קי"ג) שכתב בפשיטות דבתנאי זה אפי' נתרצה הלוה עובר בלאו זה דהשמר לך וגו'. ורמז לתרץ בזה קושית הת"ש שהבאתי עיי"ש. אבל לא יתכנו דבריו אלו אלא לדברי הר"ב העיטור ז"ל. אבל לא כן דעת כל שאר ראשונים ז"ל. ובראשם רבינו האי גאון ז"ל. ועי' ג"כ בתשובות (המיוחסות להרמב"ן ז"ל (סי' רנ"ו) וברבינו ירוחם (משרים נתיב שביעי) עיי"ש:

ומעתה א"כ לפ"ז מתבאר דלדעת הר"ב העיטור ז"ל יש מקום ללאו דהשמר לך פן וגו' ולעשה דנתון תתן וגו' אפי' במקום דליתא לעשה דהלואה לעני. וכגון שרוצה להלוותו אלא שרוצה להטיל בה תנאי ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית. דעשה דהלואה ליכא כמשכ"ל אבל עשה דנתון תתן וגו' ולאו דהשמר לך וגו' איכא. אע"פ שנתרצה הלוה והלוהו. או עכ"פ כשלא נתרצה הלוה ומפני זה לא הלוהו. וא"כ לפ"ז ודאי ראוי למנות העשה דנתון תתן בפ"ע. מיהו אין לנו ראי' לומר דדעת הרמב"ם וסמ"ג כבעל העיטור בזה. אלא דבלא"ה לכאורה לפמש"כ לעיל דדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דליכא מצות הלואה אלא לעני דוקא. וא"כ כאן מדכתב הרמב"ם ז"ל מי שנמנע מלהלוות לחבירו קודם השמיטה וכו' עבר בל"ת וכו' משמע דמצוה זו היא נוהגת גם בעשיר מדכתב חבירו סתם ולא דקדק למכתב עני כמו התם וא"כ יש מקום ללאו ועשה דהכא אפי' במקום דליתא לעשה דהלואה. וכגון בעשיר. אבל אין זה נראה. דהרי גם כאן קרא באביון הוא דכתיב כמבואר בהדיא בההוא קרא דכתיב השמר לך וגו' ורעה עינך באחיך האביון וגו' נתון תתן לו וגו'. וא"כ כמו דהתם ס"ל להרמב"ם דעני דוקא הכי נמי הכא אית לן למימר דאביון דוקא. הן אמת דלשון הרמב"ם ז"ל שם קשה לפ"ז. וכן בסה"מ (לאוין רל"א) כתב וז"ל הזהיר מהמנע מלהלוות אל קצתני מפני השמיטה וכו' עייש"ה. הרי שסתם הדברים בכל ישראל. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג שם שסתם וכתב כל המונע מלהלוות לחבירו וכו' עיי"ש. ובאמת דהכי משמע ממתניתין דשביעית שם. דקתני כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין ע"מ שכתוב בתורה השמר לך פן יהי' דבר וגו' וכו' עיי"ש. דמדקתני זה את זה סתמא. משמע ודאי דבכל ישראל נוהגת אזהרה זו. ובהכי הוה אתי נמי שפיר מה שהעירותי לעיל מאי דלא חשש הלל למה שעוברין על עשה דהלואת עני הנוהגת תדיר. אבל לפ"ז ניחא משום דעשה זו אינה נוהגת אלא בהלואה לעני בלבד. משא"כ אזהרה זו דהשמר לך פן וגו' שנוהגת בעשיר כבעני. והילכך עבירה זו שכיחא יותר כיון ששוה בכל. אבל עיקר הדבר תמוה מה בין זה לזה. ומהיכא תיתי לחלק ביניהם. והדבר צ"ע אצלי כעת ואכמ"ל בזה:

אלא דעכ"פ גם אם אין מקום לעבירת עשה דנתון תתן בלא שיעבור ג"כ בעשה דהלואת עני. אכתי קושיא לא איפריקא מה שלא מנו הרמב"ם ז"ל וסייעתו והסמ"ג עשה זו דנתון תתן וגו' לפי דרכם ז"ל בכל כיו"ב למנות שתיהן כמשכ"ל. ולכן דבריהם ז"ל בזה תמוהים אצלי וצ"ע כעת. ועכ"פ עפ"ז מתבאר לנו על נכון דיפה עשו הבה"ג וסייעתו שמנו לפי דרכם עשה זו דנתון תתן וגו' מצוה בפ"ע. אע"פ שכבר מנו עשה דצדקה ועשה דהלואת אביון. ודבריהם מוכרחים לפי דרכם ז"ל:

ומעתה נשובה ונחזה בבאור דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. והנה רבינו הגאון נטה בזה מכל מוני המצות כולם. שלא מנה אלא עשה דהעבט תעביטנו. ולא מנה לא עשה דהלואת אביון. וגם לא מנה עשה דלעשות צדקה. ולא עשה דפתות תפתח. ולא עשה דנתון תתן. אבל מנה עשה דוחי אחיך עמך. אבל עם מה שביארנו למעלה מתבאר לנו דעת רבינו הגאון ז"ל בכל זה על נכון. דס"ל דלפי מאי דקיי"ל כרבנן דר"י דקרא דהעבט תעביטנו לא מיירי אלא במי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס. משום שמתבייש לקבל צדקה. דמצוה ליתן לו בתורת הלואה ואין חוזרין ונפרעין ממנו אח"כ. א"כ קרא במצות מתן צדקה ממש מיירי. ועדיפא מינה. דאפי' כשאינו רוצה לקבל דסד"א שאין נזקקין לו יותר. אשמעינן קרא שלא יעזבנו בעניו. אלא מחוייב להערים עליו ולומר לו שבהלואה הוא נותן לו. אע"פ שאין דעתו לחזור ולפרוע ממנו אח"כ. כדי שלא יתבייש מלקבלה ממנו. וממילא נשמע נמי מההוא קרא דכ"ש כשיודע שהעני יקבלה ממנו שחייב ליתן לו. ולכן ממילא מבואר דלא הוצרך רבינו ז"ל למנות עוד מצות נתינת צדקה דנפק"ל מקרא דפתוח תפתח את ידך וגו' אחר שכבר מנה כאן עשה דהעבט תעביטנו דשמעינן מינה דאפי' כשנתן ואינו רוצה לקבל עדיין אינו יוצא ידי חובתו. ועליו להערים ליתן לו לשם הלואה כדי שלא יתבייש לקבל. וא"כ עשה זו כוללת יותר מעשה דפתוח תפתח את ידך וגו'. וכבר ביארנו במקומות הרבה דבכל כיו"ב דרכו של רבינו ז"ל למנות רק את העשה הכוללת יותר. וזולת זה אפשר לומר ג"כ דכיון שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הלאוין לאו דלא תאמץ את לבבך שנאמר לענין צדקה. א"כ יש בצדקה ל"ת ועשה. וכבר ביארנו דעת רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב דרכו למנות רק האחד מהם במנין המצות שלו. וא"כ אחר שמנה הלאו לא הוצרך עוד למנות העשה שבמצוה זו. אלא דיש להקשות לכאורה. דא"כ אחר שכבר מנה כאן עשה דהעבט תעביטנו שכוללת יותר שחייבו הכתוב אפי' להערים על העני כדי שלא יתבייש לקבל צדקה ממנו. לא הו"ל למנות שוב ל"ת דלא תאמץ לפי דרכו ז"ל. אבל נראה עפמש"כ בסמ"ק (סי' כ') וז"ל ולא תאמץ שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני אם הי' רוצה הי' מרויח יותר מצרכו. ת"ל לא תאמץ שאפי' אתה נותן מהמחשבה הזאת אתה עובר בלא תאמץ עכ"ל עיי"ש. ונראה שהוצרך לזה הסמ"ק כדי לתרץ שלא יקשה מה שמביא לאו זה במנין אחרי שכבר מנה מ"ע דצדקה (לקמן בסי' רמ"ז). וכבר ביארנו לעיל שגם דרכו של סמ"ק בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה שלא למנות אלא אחד מהן. ולזה כתב לתרץ זה דלאו זה אינו נכלל בכלל העשה. משום שבא להזהיר על מחשבה זאת אפי' כשמקיים העשה ונותן. וגם איפכא לא תקשה אחרי שנמנה הלאו למה מנה העשה. דהרי העשה כוללת מה שאינו בכלל הלאו. דאשמעינן דאפי' אין העני רוצה לקבל חייב להערים עליו ליתן לו לשם הלואה. דזה לא שמענו מן הלאו. וכיון דיש בזה מה שאין בזה נמנין כל אחד בפ"ע גם לדרכו של רבינו הגאון ז"ל:

איברא דזה נכון לדברי רבינו הגאון ז"ל. אבל להסמ"ק שמנה ג"כ עשה דנתינת צדקה בפ"ע מלבד מה שמנה עשה דהעבט תעביטנו. אכתי קשה לפי דרכו דכיון שמנה לאו דלא תאמץ וגו'. שכולל יותר מהעשה דמתן צדקה. שוב לא הו"ל למנות העשה. מיהו נראה דלהכי דייק הסמ"ק למנות עשה דצדקה מקרא דנתון תתן לו. ולכאורה טפי הו"ל למנות עשה זו מקרא דפתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך וגו'. דלפום פשטי' דההוא קרא בצדקה מיירי. משא"כ קרא דנתון תתן דלפום פשטי' דקרא לא בצדקה מיירי כמשכ"ל. אבל נראה ברור דכוונת הסמ"ק בזה ע"פ מה שדרשו בספרי (פ' ראה פיסקא קי"ז) נתון תתן לו בינך לבינו. מכאן אמרו לשכת חשאים הי' בירושלים עיי"ש. ועיקר כוונת הסמ"ק בזה לא למנות עשה דנתינת צדקה. אלא המצוה כשנותן צדקה שיתננה בסתר. וזהו שכתב הסמ"ק שם וז"ל לתת צדקה לעני כדכתיב נתון תתן לו. וצריך ליתנה בסתר ולא יתפאר בצדקה ולא יתיהר בה עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בסימני המצוות בקצרה (שבראש ספרו סי' רמ"ז). לתת צדקה דכתיב נתון תתן לו וצריך ליתנה לו בסתר עיי"ש. אף דבסימנים אין מקום אלא לעיקר המצוה בלבד ולא לדיני המצוה. והיינו משום דזו היא עיקר המצוה שבא הסמ"ק למנות בזה. דזה לא שמענו מן הלאו דלא תאמץ ולכן יש למנות שניהן. ומ"מ רבינו הגאון ז"ל לא חשש למנותה מצוה בפ"ע משום זה. דס"ל דאין זו אלא אסמכתא בעלמא. ועיקר טעמא אינו אלא משום שמביישו כשנותן לו בפרהסיא כדאמרינן (בפ"ק דחגיגה ה' ע"א) ר"י חזיי' לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא. א"ל מוטב דלא יהבת לי' מהשתא דיהבת לי' וכספתי' עיי"ש. והיינו משום דיש בו דררת איסורא דלא תשא עליו חטא. שהוא אזהרה שלא לבייש את חבירו. וכן נראה להדיא מדברי הלבוש (יו"ד סי' רמ"ט סעי' ו') עיי"ש. ואפי' את"ל דההיא דרשא דספרי דרשא גמורה היא. מ"מ י"ל דאית בה ג"כ לאו דלא תשא עליו חטא. וא"כ יש בה ל"ת ועשה. וכיון שכבר הביא רבינו הגאון ז"ל לאו זה לקמן במספר הלאוין יפה עשה לפי דרכו שלא מנה שוב העשה במספר העשין:

ומה שלא מנה רבינו הגאון עשה דהלואת אביון. פשוט די"ל דס"ל כדעת הסמ"ק והיראים דליכא עשה אלא בהלואת אביון על דעת שלא לפרוע. וא"כ היינו עשה דהעבט תעביטנו שכבר מנה כאן. וגם אפשר לומר דס"ל כדעת השאילתות דהלואת עני נפק"ל מקרא דוחי אחיך עמך. והיינו הלואה על דעת לפרוע וכמו שביארנו לעיל. והרי מנה הגאון עשה זו דוחי אחיך עמך לקמן (עשה כ"ט). וכן נראה להדיא מאזהרות רבינו הגאון שע"פ עשרת הדברות שמנה שם (בדבור כבד) עשה דהעבט תעביטנו ובדבור לא תגנוב מנה עשה דהלואת אח. אבל עשה דוחי אחיך עמך לא מנה כלל שם עיי"ש. וזה מדוקדק היטב ע"פ מש"כ כאן. אלא דלפ"ז יקשה לכאורה מה שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הלאוין לאו דהשמר לך פן יהי' דבר עם לבבך וגו'. שהוא אזהרה שלא למנוע מלהלוות מפני השמיטה. ותיפוק לי' דבלא"ה אית בה נמי עשה דוחי אחיך עמך. וליכא נפק"מ אלא כדי לעבור בל"ת ועשה. והרי בכל כיו"ב אין דרכו ז"ל למנות אלא האחד מהן שכולל יותר מהשני. וא"כ אחר שמנה עשה דוחי אחיך לא הו"ל תו למנות לאו דהשמר לך וגו'. ובאזהרות רבינו הגאון שע"פ עשרת הדברות באמת לא מנה לאו זה עיי"ש. אבל באמת לק"מ לפמשכ"ל דיש לדון דליכא בזה עשה דהלואת עני וכמו שביארנו. וממילא מבואר דלרבינו הגאון לא תקשה נמי מה שלא מנה עשה דנתון תתן שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל. משום דאחר שמנה הלאו דהשמר לך פן וגו' שוב אין לו למנות העשה לפי דרכו ז"ל. כמו שביארנו לעיל להבה"ג וסייעתו דקרא דנתון תתן קאי לעשה על מניעת הלואה משום קרבת שנת השמיטה ולעבור עלה בל"ת ועשה. והנה קצת הי' מקום לומר דגם הבה"ג וסייעתו אין כוונתם למנות עשה זו משום אזהרת מניעת הלואה מחמת שמיטה. אלא כוונתם כמש"כ הסמ"ק שהבאתי. ליתן צדקה בסתר. אבל אין זה נכון. דא"כ הו"ל להבה"ג לכתוב בלשון עשה זו נתון תתן לו. דהא עיקר הך דרשא לא דרשו בספרי שם אלא מדכתיב בקרא לו עיי"ש. ואילו הבה"ג לא כתב אלא נתון תתן. והשמיט תיבת לו. לכן נראה עיקר כמו שביארנו לעיל. מיהו ראיתי בבה"ג שנדפס מכת"י רומי. דשם איתא באמת בלשון עשה זו נתון תתן לו עיי"ש. וכן הוא באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל עיי"ש. ובודאי שכן הי' לפניו הנוסחא בה"ג שנמשך תמיד אחריו. וא"כ לפ"ז ודאי יתכן לומר בדעת הבה"ג כדברי הסמ"ק. אלא שראיתי באזהרות הר"א הזקן והרשב"ג ז"ל שלפי לשונם נראה שהיתה לפניהם נוסחת הבה"ג שלפנינו עיי"ש ואין להאריך. שוב ראיתי לבעל נתיב מצותיך שגם הוא העלה בכוונת הבה"ג כמושכ"ל עיי"ש בדבריו. איך שיהי' עכ"פ רבינו לפי דרכו ז"ל יפה עשה מה שהשמיט עשה זו. ומה שלא מנה עשה דפתוח תפתח. ג"כ ניחא שפיר. דאפי' לפי מה שביארנו דברי הבה"ג וסייעתו בזה לעיל. י"ל דס"ל לרבינו הגאון דזהו בכלל עשה דהעבט תעביטנו. וכולה חדא עשה היא. וגם בספרי לפי גירסת הכת"י ובפסיקתא זוטרתי שהבאתי לעיל אסיפא דקרא דכתיב והעבט תעביטנו סמיך. דמלישנא דפתוח תפתח לחוד ליכא למשמע הלואה. אלא מדכתיב העבט תעביטנו. וה"ק קרא כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו שאם הוא מתבייש ליטול אתה תפתח לו פתח שיקח ממך בהלואה. וממילא מובן דכ"ש כשבקש הלואה מפני שמתבייש לשאול צדקה שחייב לעשות שאלתו ולא יפרע ממנו אח"כ:

והנה הבה"ג וכל סייעתו מנו שני לאוין. לאו דלא תאמץ את לבבך. ולאו דלא תקפוץ את ידך וגו'. ותרווייהו בחד קרא כתיבי תכופים וסמוכים. אבל הרמב"ם ז"ל וכל סייעתו מנאום שניהם באזהרה אחת. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' ע"ח) ביאר הטעם משום דהו"ל כאחד משאר לאוין שנכפלו במצוה אחת שאין נמנין אלא באזהרה אחת עיי"ש בדבריו. ובאמת דבספרי (פ' ראה פיסקא קט"ז) דריש להו להנך לאוין כל חד לענין בפ"ע. דאמרו שם לא תאמץ את לבבך יש בן אדם שמצער אם יתן אם לא יתן. ולא תקפוץ את ידך יש בן אדם שהוא פושט ידו וחוזר וקופצה עיי"ש. אלא דמ"מ ס"ל להרמב"ם וסייעתו דמשום זה אין למנותן בשתי אזהרות בפ"ע. דהכל עולה לענין אחד. דכוונת הכתוב רק לומר שלא ימנע מליתן צדקה לעני מלב טוב ובעין יפה. ואין זה חשוב רק כאזהרה אחת. וראיתי לרבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הלאוין שלא הביא אלא לאו דלא תאמץ את לבבך בלבד. וכפי הנראה גם דעתו בזה כדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דדינם רק כלאו אחד. אבל באזהרות רבינו הגאון שע"פ עשרת הדברות (בדבור כבד) מנה שניהן כדעת הבה"ג. אלא שראיתי בזה דבר חדש להסמ"ק שמנאן בשני לאוין בפ"ע כהבה"ג וסייעתו. וכתב לאו דלא תאמץ את לבבך (בסי' כ') לאזהרה על צדקה ולאו דלא תקפוץ כתבו (בסי' רנ"ו) וביאר הלאו הזה לענין הלואת עני. וז"ל שם שלא לקפוץ יד מלהלוות. כדכתיב לא תקפוץ ידך מאחיך האביון עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הם שני ענינים נפרדים לגמרי. ואפשר דזהו ג"כ טעמן של הבה"ג וסייעתו שמנאום בשתי אזהרות מיוחדות בפ"ע. ובאמת דמשמעות הכתוב נראה כן. דבנתינת צדקה שהיא מתנה לחלוטין ויש בה חסרון כיס שייך אמוץ הלב. אבל בהלואה שאינה אלא לזמן על מנת לחזור ולפרוע לאחר זמן לא שייך בה אלא קפיצות יד כמבואר והרמב"ם שמנאן באחת לטעמי' אזיל ועי' בקצור מנין המצות שלו לאוין רל"ב עייש"ה. ולפ"ז יתכן לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ומ"מ לא מנה לאו דלא תקפוץ לפמשכ"ל דהלואה על דעת לפרוע ג"כ היא מצוה לדעת רבינו הגאון ז"ל. והיא בכלל עשה דוחי אחיך עמך וכדעת השאילתות. וא"כ יש בה עשה ול"ת עשה דוחי אחיך ול"ת דלא תקפוץ את ידך. ולפ"ז לדרכו של רבינו ז"ל אחר שמנה עשה דוחי אחיך עמך שכוללת יותר מהלאו. דמינה שמעינן נמי לרבית קצוצה שיוצאה בדיינין וכמשכ"ל. שוב לא הוצרך עוד למנות הלאו דלא תקפוץ:

ועדיין צריך לבאר מה שמנו הבה"ג וסייעתו לאו דלא ירע לבבך בתתך לו וגו'. והסכימו לזה הרמב"ן ז"ל (בלאוין הנוספין לדעתו ל"ת י"ז) והרשב"ץ בזה"ר (לאוין ר"ה) עיי"ש. וגם הסמ"ק (סי' כ"א) מנה לאו זה עיי"ש. אבל הרמב"ם וסייעתו לא מנו לאו זה. וגם רבינו הגאון ז"ל השמיט לאו זה. והנה הרמב"ן ז"ל שם ביאר ענין לאו זה שבא להזהיר על הצדקה שלא יחר לנו בתתנו צדקה לעניים. ולא נתן אותה להם בעין רעה להיותנו חושבין אותה לנו להפסד. אלא אדרבה יחשב בעינינו שכר ותועלת. לפי שהוא יתברך ישלם לנו כפלי כפלים. וזהו שכתוב נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך וגו' עיי"ש בדבריו. ולפ"ז אפשר לומר דלפי מה שביאר הסמ"ק ענין הלאו דלא תאמץ את לבבך שהבאתי לעיל. וכתבתי לעיל שזו היא ג"כ דעת רבינו ז"ל. שוב אין למנות לאו זה דלא ירע לבבך. משום דהיינו הך. ואין זה אלא כשאר לאוין כפולין במצוה אחת שאין נמנין. דהא גם לאו דלא תאמץ מזהיר ליתן צדקה בעין יפה. ואפי' נתן עובר בלאו זה. משום שלא נתנה בעין יפה. ודלא כמש"כ הרשב"ץ בזה"ר ם עייש"ה. ונראה עוד לפי מה שראיתי להרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע שם שכתב וז"ל ולא ירע לבבך מפרש האזהרות ז"ל מכניס בזה ענין אזהרה אחת והוא השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה וכו' ואזהרה זו במנין היא באה. אבל לא כוון המשורר ז"ל אליה אלא למה שכתב הגאון ז"ל (בה"ג) שהוא מוסיף לאו בענין הצדקה. והוא לא ירע לבבך בתתך לו וכו' עכ"ל עיי"ש. ואני תמה עליו מה ראה בדברי הבה"ג ואיזה משמעות מצא בדבריו שהוא מפרש לאו זה בענין צדקה. הרי הבה"ג לא הביא אלא לשון הכתוב ממש בלבד. ואם משום שכתב לאו זה מיד אחר לאוי דלא תאמץ ולא תקפוץ דמיירי בצדקה. תמיהני טובא אם נתכוון לזה הרשב"ץ ז"ל. שהרי ידוע דהבה"ג סידר האזהרות כסדר שהן כתובין בתורה. ואיך נדרוש בזה סמוכין. הרי הבה"ג הוכרח לכתוב כן לפי דרכו. דהא לאו זה דולא ירע לבבך כתיב בתר הנך לאוין דלא תאמץ ולא תקפוץ. ואין שום לאו אחר בינתים לפי מנינו של הבה"ג. ולכן לא זכיתי לירד לסוף דעתו של הרשב"ץ ז"ל בזה. ולענ"ד העיקר כדעת מפרש האזהרות ז"ל. דמאחר דחזינן דהמשורר הרשב"ג ז"ל וכן הבה"ג וכל סייעתו ז"ל לא מנו לאו דהשמר לך פן יהי' דבר עם לבבך וגו'. נראה ברור דס"ל דקרא דולא ירע לבבך וגו' לא קאי אלא על מניעת ההלואה מפני השמיטה. וכמבואר בהדיא מפשטי' דקרא דכתיב השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וגו' נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'. דמשמע בהדיא דקרא דולא ירע לבבך אינו אלא סופה של האזהרה דהשמר לך וגו'. דמזהיר הכתוב השמר לך פן יהי' רעה עיניך באחיך האביון מפני השמיטה ולא תתן לו. אבל נתון תתן לו ולא ירע לבבך (ובמה אדע כי לא רעה לבבך) בתתך לו. וכדכתיב ברישא דקרא ורעה עינך ולא תתן לו. הרי דהרעה היא במה שאינו נותן. ולכן נקט הבה"ג לשון האזהרה מסיפא דקרא שהוא מסקנת האזהרה וגם מפורש בה לשון לאו. דאף דקיי"ל כל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל"ת. מ"מ אינו מפורש כ"כ. משא"כ כאן דכתיב בהדיא ולא ירע לבבך וגו'. כן נראה ברור אצלי בכוונת המפרש. וכן נראה בהדיא מלשון הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו עיי"ש. ומעתה א"כ ממילא מבואר שאין בזה מחלוקת כלל בין הבה"ג וסייעתו ז"ל ובין רבינו הגאון והרמב"ם וסייעתו ז"ל. אלא דהך אזהרה גופא נקטה הבה"ג מסיפא דקרא. והרמב"ם נקטה מרישא דקרא. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם (סוף פ"ט מהלכות שמיטה) שהבאתי לעיל עיי"ש. ובזה אין צריך לדברי הר"ב מג"א שם במה שטרח לתרץ דעת הרמב"ם שלא מנה לאו דלא ירע לבבך וגו' דלפמש"כ ניחא שפיר. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ובאמת דבלא"ה. לולא דברי הרמב"ן ז"ל. הי' נראה לי יותר לומר דהך קרא דלא ירע לבבך איננו אזהרה כלל. דמשמעות הכתוב אינו אלא כמדבר תנחומין על לב הנותן. כלומר אין לך להתעצב ולא להתאונן על הפסד ממונך בתתך להעני מכספך. כי בגלל הדבר הזה יברכך ה"א וגו'. וימלא חסרונך בתוספות מרובה. ועיקר דברי הרמב"ן ז"ל בזה צ"ע אצלי טובא. דא"כ איך אמרינן (בפ"ד דנדרים ל"ג ע"ב ובשאר דוכתי) דשומר אבדה כש"ש דמי משום דלא בעי למיתב פרוטה לעניא. ואפי' רבה דאמר כש"ח דמי לא פליג אלא משום דלא שכיחא עיי"ש. ולהרמב"ן ז"ל היכי שייך בזה שכר וריוח. כיון דמוזהר ועומד בלאו דאורייתא שלא לחשוב אותה פרוטה שנותן לעני להפסד. אלא אדרבה חייב להיות נתינתה חשובה בעיניו כשכר ותועלת לעצמו ותוספות בממונו. ואם חשב אותה להפסד הרי הוא עובר בלאו. וא"כ אדרבה מאי דלא יהיב פרוטה לעניא נמצא נפסד. שאם יחשב זה לשכר נמצא דכשנותן חשיבא לי' פסידא. והרי יש בזה איסור לאו דאורייתא והיכי נימא דמשום שכר זה דלא יהיב פרוטה לעניא יהא דינו כשומר שכר. ועי' בפ"ק דתענית (ט' ע"א) ובטור (יו"ד סי' רמ"ז) ובאו"ז (ח"א הלכות צדקה סי' י"ג) עייש"ה ואכמ"ל בזה. ועי' מש"כ בזה עוד לקמן (לאוין פ"ו) עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.