ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/נז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש נז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וזר. כתיב (פרשת קרח) ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח וגו' והזר הקרב יומת. ומהך קרא נפק"ל התם (סו"פ הנשרפין) דהזר ששימש במיתה בידי שמים עיי"ש. ואזהרתו מנה לעיל (לאוין קפ"ג) עיי"ש מה שביארנו בזה בארוכה בס"ד. ושם עמדנו ג"כ במה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל ל"ת דאל יבא בכל עת אל הקודש. ובמה שלא מנה כאן עונש מיתה בידי שמים על ביאה ריקנית בקדשי קדשים דקיי"ל כרבנן דס"ל (פ"ג דמנחות כ"ז ע"ב) דעל כל מבית לפרוכת במיתה ואפי' ר"י מודה מיהת דעל פני הכפורת במיתה. וא"כ עכ"פ הו"ל למנותה כאן במנין חייבי מיתה בידי שמים. ואע"ג דמה שלא מנה שם ל"ת דאל יבא בכל עת אל הקודש. כבר ביארנו שם דעת רבינו הגאון ז"ל על נכון עיי"ש. מ"מ מה שלא מנה כאן עונש מיתה דביאה ריקנית אכתי הקושיא במקומה עומדת. וכן הדבר תמוה גם על הבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו לא אזהרה זו ולא העונש. דמה שתירצנו שם לדעת רבינו הגאון ז"ל לא יתכן לשיטת הבה"ג וסייעתו. כמו שנתבאר שם. וגם יש לתמוה על רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו במנין העונשין עונש מיתה בידי שמים דמקטיר קטורת חסירה או שחסר בה מעלה עשן. דענוש מיתה מדכתיב וכסה ענן הקטורת וגו' ולא ימות. כמבואר פ"ה דיומא (נ"ג ע"א) ובפ"ק דכריתות (ו' ע"א) עיי"ש. ואע"ג דלפי פירש"י ז"ל (בכריתות שם) גם בקטורת חסירה לא מיחייב מיתה אלא משום ביאה ריקנית עיי"ש. וא"כ היינו הך. מ"מ הרי כבר תמהו עליו כל האחרונים ז"ל דדבריו הם נגד סוגיא ערוכה (בפ"ה דיומא שם) דבהדיא מבואר שם דחיובא בפ"ע הוא. ואפי' בגוונא דליכא למיחייבי' משום ביאה ריקנית עיי"ש ובמש"כ בזה הרב מל"מ (פ"ב מהלכות כלי המקדש ה"ג) ושאר אחרונים:

איברא דחזינא גם לרבינו גרשון מאוה"ג ז"ל בפירושו לכריתות שם דגם הוא ז"ל פירש כפירש"י עיי"ש. וגם ראיתי להרמב"ם ז"ל דאף ע"פ שפסק (סוף הלכות עבודת יוה"כ) כסוגיא דיומא שם דחייב מיתה על קטורת חסירה מצד עצמה אע"פ שלא היתה ביאה ריקנית עיי"ש. מ"מ במספר חייבי מיתות בידי שמים (פי"ט מהלכות סנהדרין) לא מנה אלא מיתה דביאה ריקנית. ולא הזכיר שם מיתה דמקטיר קטורת חסירה עיי"ש. ומשמע מזה לכאורה דס"ל כפי' רגמ"ה ורש"י ז"ל דגם מקטיר קטורת חסירה חיובו רק מצד ביאה ריקנית והיינו הך. וכבר ראיתי להר"א ב"ע ז"ל (בס' בתי כנסיות) שהביא מביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז ז"ל כת"י על הרמב"ם שעמדו בזה. ותירצו שם דלהכי לא מנאה הרמב"ם ז"ל שם משום דבמקטיר קטורת חסירה וכן בשלא נתן בה מעלה עשן ליכא לאו ואין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה דדרשינן הקטורת שלמה ולא חסירה כי בענן אראה ולא בלתי ענן. והרמב"ם ז"ל לא מנה שם אלא אותן חייבי מיתה שיש בהן אזהרת לאו ומלקות. והרדב"ז ז"ל הוסיף שם וכתב דאע"ג דהתם בסוגיא דיומא אמרינן רבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה עיי"ש. וא"כ משמע דגם בקטורת חסירה אית בה לאו. מ"מ איכא למימר דלא לאו גמור קאמר. אלא לאו הבא מכלל עשה. וגם משמע התם דשאר אמוראי בסוגיא שם לא ס"ל בזה כרבא עיי"ש בדבריו. אבל כבר הרגיש הראב"ע ז"ל שם שאין דבריהם מספיקים כלל. דבאמת הזכיר שם הרמב"ם גם חייבי מיתה שאין בהם לאו עיי"ש בדבריו. וגם בלא"ה אין דבריהם ברורים אצלי. חדא דודאי לישנא דרבא דקאמר חד לאזהרה. משמע דאזהרת לאו גמור יש בדבר. דאזהרת עשה קיי"ל דלא שמה אזהרה. וכן פירש"י שם (ד"ה חד לעונש) דלאו דאל יבא וגו' קאי נמי לאזהרה למעלה עשן עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם דהו"ל כאילו כתיב אל יבא בכל עת ואל יבא כי אם בענן עיי"ש בדבריו. וגם מש"כ הרדב"ז ז"ל מאן לימא לן דהלכה בזה כרבא. דשאר אמוראי משמע דלא ס"ל כוותיה בהא. דבריו צ"ע אצלי דהרי התם מייתינן ברייתא דתניא כוותיה דרבא עיי"ש. מיהו אפי' לדעת מהר"י קורקוס והרדב"ז ז"ל דאין בזה לאו. אכתי אין זה מספיק לתרץ בזה דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל. שהרי הם מונים במנין העונשין גם הנך שאין בהן לאו. וכמו שנתבאר בפתיחה. וכ"ש שלא יתיישבו עפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. לפי מה שכבר ביארנו שיטתו למנות גם להבמכ"ע במנין הלאוין וגם למנות העונשין מצד עצמן. מלבד עיקר המצוה שנמנה כבר במנין הלאוין או העשין:

אלא דמ"מ אי משום הא לחוד שלא מנו הבה"ג וסייעתו ז"ל קטורת חסרה אפי' אם ס"ל כדעת רש"י והריטב"א ז"ל דאית בה לאו גמור. מ"מ אם היו מונים עכ"פ לאו דאל יבא בכל עת וגו' במנין הלאוין. או שהיו מונים מיהת עונש מיתה דביאה ריקנית במנין העונשין שלהן. לא הוה קשה כ"כ מצד מה שלא מנו עונש מיתה דמקטיר קטורת חסרה. משום דלפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג במנין העונשין שלו שלא בא אלא למנות האזהרות שנאמרו בעונשין אלו. וכמו שביארנו כבר בפתיחה ובשאר מקומות. א"כ כאן דאפי' לרש"י והריטב"א ז"ל ביאה ריקנית ומקטיר קטורת חסרה מחדא אזהרה נפקי ממילא מבואר שאין שניהם נמנין אלא במצוה אחת. ולא יתכן למנות אלא אחד משניהם. ומהאי טעמא תמיהני על מהר"י קורקוס והרדב"ז ז"ל שנדחקו ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות סנהדרין שם) שלא מנה במנין חייבי מיתה בידי שמים גם מיתה דמקטיר קטורת חסרה. דבלא"ה אין בזה מקום קושיא כלל. שהרי כבר מנה שם הרמב"ם מיתה דביאה ריקנית משום לאו דאל יבא בכל עת וגו'. וזו היא ג"כ אזהרת מקטיר קטורת חסרה. ואע"פ שחזר ומנה שם הרמב"ם ז"ל לקמן (במנין הלאוין שבמלקות בלבד. ואין בהן לא מיתה ולא כרת) כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה עיי"ש. אף ע"ג דהיינו ג"כ מן הלאו הזה דאל יבא בכל עת וגו'. התם היינו משום חילוק העונש שביניהן. דבנכנס לקדשי קדשים הוא במיתה בידי שמים. ולכן מנה אותו במנין הלאוין שיש בהן מיתה ביד"ש. והנכנס להיכל שאין בו אלא מלקות גרידא חזר ומנה במנין הלאוין שאין בהן אלא מלקות. אבל כאן דשניהם הם במיתה בידי שמים לא מנאן אלא באחד. איברא דלפמש"כ הרב מרכבת המשנה ח"ג (בהלכות סנהדרין שם) בביאור דעת הרמב"ם ז"ל במנין שלו שם יש מקום לפקפק בזה עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ להבה"ג וסייעתו ז"ל מצד מקטיר קטורת חסרה לא הוה קשה כ"כ כדכתיבנא:

ומלבד זה נראה ע"פ מה שפירש"י ורגמ"ה ז"ל (בפ"ק דכריתות) שהבאתי לעיל שכבר תמהו עליהם כל האחרונים ז"ל ובראשם הרב באר שבע והרב מל"מ שם. וכולם הגדילו המדורה ונשתוממו והרבו הפליאה ונלאו למצא פתרון לדברי רש"י אלו. וכבר קדמום בתמיהתם זו רבותינו בעלי התוס' ז"ל שהביאם בש"מ לכריתות שם. ומהאי טעמא דחו פירש"י שם בזה עיי"ש בדבריהם. ואמנם לענ"ד אחר שראינו דגם רגמ"ה ז"ל קאי בשיטת רש"י ז"ל בזה הלא דבר הוא. ובלא ספק טעמם ונמוקם עמהם. מאחר ששני הנביאים הללו מתנבאים בסגנון אחד. ואחר העיון נראה לענ"ד דדבריהם ז"ל פשוטים וברורים. וגם הרמב"ם ז"ל קאי בשיטתם זו. ומסוגיא דיומא שם לא לבד דליכא שום סתירה לדבריהם. אלא אדרבה עיקר יסוד דעתם בזה הוא ע"פ ההיא סוגיא דהתם. וכמו שנבאר בס"ד. והנה התוס' ישנים ביומא שם. וכן הריטב"א ז"ל שם. הביאו דברי הירושלמי דעל מאי דקתני בברייתא אם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. קאמר התם אמר רבי זעירא משום הכנסה יתירה. ונדחקו שם מאוד לפרש דברי רבי זעירא הללו. וכתבו שם דהכנסה דקאמר ר"ז היינו ביאה. כההיא שאמרו (ר"פ הפועלים) פועל בכניסתו משלו. והיינו לומר דמלבד מה שחייב משום מקטיר קטורת חסרה. חייב ג"כ משום ביאה ריקנית עיי"ש בדבריהם. אבל מלבד דלשון הכנסה קשה לפרש מלשון כניסה. דהכנסה וכניסה אין ענינם שוה. דאע"ג דכניסה היינו ביאה. מ"מ הכנסה ודאי אינה אלא לשון הבאה. שמביא ומכניס דבר אחר מרשות לרשות. כההיא דרפ"ק דשבת ושאר דוכתי. בלא"ה לפי גירסתם זו לא משמע כפירושם כלל. דודאי לפי גירסא זו בירושלמי וזו היא ג"כ גירסת תלמידי רש"י ז"ל במחזור ויטרי (סי' קצ"ג) עיי"ש. משמע דרבי זעירא לא אתי אלא לפרושי מילתא דת"ק. לומר דחייב מיתה דקאמר היינו משום הכנסה יתירה. ואין מקום לפירושם אלא לפי מה שהביא הגירסא בסדר רב עמרם גאון ז"ל (דט"ז ע"א) ובארחות חיים (דיני מוצאי שבת סי' י"א) ובכלבו (סי' ל"ח) עיי"ש. וגם לפי הגירסא שלפנינו בירושלמי (פרק טרף בקלפי הלכה ה') יש מקום לפירושם עיי"ש. אבל לפי גירסת מחזור ויטרי ותוס' ישנים והריטב"א ז"ל שם. ודאי קשה מאוד לפרש כפירושם. וגם ראיתי בש"מ (בכריתות שם) שכתב בשם התוס' דאית דגרסי גם בתלמודא דידן בהך ברייתא אם לא נתן בה מעלה עשן פסולה בן עזאי אומר וחייב משום הכנסה יתירה עיי"ש. ולפי גירסא זו משמע ג"כ שלא בא בן עזאי אלא לומר דלא זו דהקטורת פסולה בהכי ולא יצא בה ידי חובתו וחייב להקטיר אחרת תחתיה. אלא שמתחייב עליה ג"כ מיתה משום הכנסה יתירה. כיון דהקטרתו פסולה היא. ומדלא קאמר דחייב מיתה אלא משום הכנסה יתירה. משמע ודאי דמצד מקטיר קטורת חסרה מצד עצמה לא מיחייב. והיינו כפי' רגמ"ה ורש"י ז"ל:

ולכן נראה לענ"ד דהדברים כפשטן ע"פ מאי דבלא"ה אינו מובן לכאורה הא דאמרינן (בסוגיא דיומא שם) על מאי דקתני בברייתא שם כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטורת את הכפורת. ופרכינן עלה קרא לקרא. ומשני רבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה. תניא ר"א אומר ולא ימות עונש. כי בענן אראה אזהרה עיי"ש. ופירש"י וז"ל ואל יבא כי בענן הוא אזהרה. וכסה ענן ולא ימות זה עונש. ואילו לא ימות דאל יבא לא אחסרון ענן כתיב עכ"ל עיי"ש. והיינו כמו שביאר הריטב"א ז"ל שם. דהו"ל כאילו כתיב אל יבא בכל עת ואל יבא כי בענן וכמשכ"ל. והדבר תמוה לכאורה דכיון דבקרא אל יבא כתיב היכי יתכן לומר דהו"ל אזהרה למקטיר קטורת חסרה. הרי ביאה הוא דכתיבא. ולא אסר רחמנא אלא ביאה ולא הקטרה. אבל נראה ברור דמשמע להו דקרא תרתי משמע. ביאה וגם הבאה. וכההיא דסופ"ק דעירובין דמדכתיב בקרא אל יצא איש ממקומו דרשו הוצאה מרשות לרשות וגם יציאה שלא לצאת חוץ לתחום. וכמש"כ התוספות ושאר ראשונים ז"ל שם עיי"ש. והכי נמי אשכחן (פרק ארבע מיתות ורפ"ק דכריתות) דמשמע ליה לר"ע מדכתיב לא תשכב אזהרה לשוכב ולנשכב. וכן לא תתן שכבתך לשוכב ולנשכב. משום דמשמע ליה שכבתך וגם שכיבתך. תשכב וגם תישכב. כדאמרינן התם עיי"ש. והכא נמי ס"ל דאל יבא וגם אל יביא במשמעות הכתוב. אל יבא מזהיר על ביאה ריקנית. ואל יביא להזהיר שלא להביא דבר להיכל ולקדשי קדשים שאינו ראוי לעבודת פנים. וכשבא הוא עצמו ביאה ריקנית חייב משום אל יבא כששהה שיעור שהייה. וכשהביא עמו דבר שאינו ראוי לצורך עבודת פנים. אע"פ שהוא מעין עבודת היום. כגון קטורת חסרה או שלא נתן בה מעלה עשן. חייב על ההבאה משום אל יביא אע"פ שלא הקטירה. משום שעל הבאה מזהיר קרא כמו על הביאה ריקנית. דתרוייהו במשמע אזהרה זו. ובזה מתפרשים דברי הירושלמי שם בפשיטות. דרבי זעירא אתי לפרושי דהא דאם חיסר אחד מסמניה חייב מיתה. או שלא נתן בה מעלה עשן. לא משום הקטרה מיחייב. אלא אפי' לא הקטירה חייב. משום דאין חיובו אלא משום הכנסה יתירה. דכיון דפסולה היא. אפילו הקטירה נמי לאו כלום עביד וכניסה שלא לצורך היתה. שהרי חייב להקטיר אחרת. וכ"ש שחייב כשלא הקטירה כלל. דהבאה ריקנית נמי בכלל ביאה ריקנית היא. דבין ביאת האדם עצמו ובין ביאת חפץ אסר רחמנא בכלל אזהרה זו:

והשתא הן הן דברי רש"י ז"ל (פ"ק דכריתות שם) שכתב וז"ל דכי מעייל קטורת שלא כהילכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה עכ"ל. כלומר דהבאה ריקנית נמי ביאה ריקנית חשיבא. וקרינן בה אל יבא בכל עת וגו'. וביותר מתבאר כן מלשון רגמ"ה ז"ל שם שכתב וז"ל אם חיסר מכל סמניה חייב מיתה דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש היינו ביאה ריקנית אל פני הכפרת וגו'. ולא ימות כי בענן. כלומר כשהוא נכנס ומקטיר בהליכתו ומעלה ענן לא ימות. הא אם חסר כלום ימות עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל מתבארים ומדוקדקים על נכון ע"פ מה שביארנו. ועפ"ז אתי נמי שפיר מה שכתב דמיתה דקטורת חסרה נפק"ל מקרא דלא ימות כי בענן וגו'. שהוא תמוה דזהו נגד סוגיא דיומא שם. דמבואר שם דקטורת חסרה ושלא נתן בה מעלה עשן. לא נפק"ל התם דחייב מיתה אלא מקרא דוכסה ענן הקטורת וגו' ולא ימות עיי"ש. וכן מבואר בספרא (פרשת אחרי פ"ג) עיי"ש. וכדפירש"י נמי בסוגיא דיומא שם (ד"ה חד לעונש) עיי"ש. אבל ע"פ מה שביארנו נראה דכוונתו דבתר דגלי קרא דוכסה ולא ימות. דשמעינן מיני' דעל הבאה נמי מזהיר קרא. וחייב עליה מיתה כמו על הביאה. ואזהרה דלא יבא קרינן ביה נמי לא יביא. ממילא שוב הו"ל נמי בכלל קרא דולא ימות כי בענן וגו'. דכי היכי דהו"ל בכלל אזהרה דביאה ריקנית. הכי נמי הו"ל בכלל העונש דביאה ריקנית. דהרי גלי לן קרא דהבאה ריקנית הו"ל כביאה ריקנית. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות עבודת יוה"כ) שכתב שם וז"ל חסר מן הקטורת אחד מסמניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת וגו' עכ"ל עיי"ש. וכבר תמה עליו הרב לח"מ שם דהרי בגמרא שם לא נפק"ל הך מילתא אלא מקרא דוכסה וגו' ולא ימות. אבל קרא דאל יבא בכל עת וגו' ולא ימות כי בענן וגו'. לא מיירי אלא בביאה ריקנית ולא בחיסר מסמניה עיי"ש שהניחה בקושיא. וכן הקשה הר"י קמחי ז"ל בעבודת ישראל (קנ"ח ע"א) והניחה בצ"ע עיי"ש. אבל לפי מה שביארנו הן הן דברי הרגמ"ה ז"ל ולק"מ. וזו היא ג"כ דעת האבודרהם (סוף סדר שחרית של חול) שכתב וז"ל חסר אחד מכל סמניה חייב מיתה. פי' כהן גדול שמביא לפני ולפנים שהרי בא לביאה ריקנית. שכן כתוב וכסה ענן וגו' ולא ימות. ומשמעות הכתוב הוא בזמן שכסה ענן הקטורת את הכפרת כהלכתו וכמשפטו שכל סמניה בה. לא ימות. אבל אם חסר וכו'. דהכי אמרינן ביומא וכו' עכ"ל עיי"ש. ומלבד שדבריו תמוהים כמו שתמהו על פירש"י בפ"ק דכריתות שם. יותר עוד יש לתמוה עליו דהוא גופי' מביא סוגיא זו דיומא. ושם מבואר להיפוך דלא משום ביאה ריקנית הוא. ועוד תמוה ביותר דמאחר דס"ל דטעמא משום ביאה ריקנית. א"כ למאי איצטריך לקרא דוכסה וגו' ולא ימות ולכל אריכות דבריו. תיפוק ליה מדכתיב בהדיא ריש הפרשה אל יבא בכל עת אל הקודש וגו' ולא ימות. וכיון דהקטורת פסולה בחסרון ממילא הו"ל ביאה ריקנית דחייב מיתה. אבל ע"פ מה שביארנו דבריו נכונים. דודאי אין טעם הדבר משום ביאה ריקנית דכהן גדול גופי'. דאפילו בגוונא דאיהו גופי' לא נכנס ביאה ריקנית. כגון שנכנס לצורך. מ"מ חייב מיהת משום ביאה ריקנית דקטורת פסולה. דעל הבאה ריקנית נמי חייב משום ביאה ריקנית. כדילפינן התם מקרא דוכסה וגו' ולא ימות. ובזה באו כל דברי האבודרהם מתוקנים היטב. ומסוגיא דיומא שם ליכא שום סתירה לזה. אדרבה מהתם נמי מוכח הכי כמו שנתבאר. ומאי דאמרינן התם כגון ששגג בביאה וכו'. היינו לומר כגון ששגג בביאה והזיד בהבאה. והדברים ברורים ופשוטים ואין להאריך:

ובהכי ניחא נמי מה שיש לתמוה טובא על הרמב"ם ז"ל וסייעתו דהו"ל למנות לאו דאל יבא בכל עת וגו' בשני לאוין. אחד להזהיר על ביאה ריקנית. והשני להזהיר על קטורת חסרה או שלא נתן בה מעלה עשן. ואע"ג דבלאו אחד נאמרו. ולשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו כל הפרטים שנכללו בלאו אחד אינם נמנין אלא בלאו אחד. מ"מ הכא כיון שהם חלוקים בעונש מיתה. דבביאה ריקנית כתיבא בה מיתה בפ"ע. ובמקטיר קטורת חסרה כתיבא מיתה בפ"ע. והרי להרמב"ם ז"ל גופי' חלוקה דמיתה שמה חלוקה לענין מנין המצות. כמש"כ בסה"מ (לאוין ט') לענין אוב וידעוני עיי"ש ובמש"כ האחרונים ז"ל שם. ולכאורה מזה ראיה לדעת מהר"י קורקוס והרדב"ז ז"ל שכתבו דלדעת הרמב"ם ז"ל מקטיר קטורת חסרה אין בו לאו גמור אלא לאו הבא מכלל עשה. אלא שכבר נתבאר שאינו נראה לומר כן. וא"כ ודאי קשה טובא לכאורה. אבל ע"פ מה שביארנו ניחא שפיר. דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דאידך קרא דולא ימות גלי לן דהבאה ריקנית נמי הו"ל בכלל אזהרה ועונש מיתה דביאה ריקנית. ולקושטא דמילתא עונש מיתה דביאה ריקנית כולל נמי הבאה ריקנית. כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות עבודת יוה"כ). והיינו משום דביאה והבאה ענין אחד הם. דזו וזו משום ביאה ריקנית נינהו. אלא דאי לאו דגלי קרא בהדיא הכי. היה ראוי לומר דאין לנו אלא קרא כפשטי' בביאה ולא בהבאה. ואתי ייתורא דקרא דאידך ולא ימות. וגלי לן דהבאה נמי בכלל ביאה ריקנית לעונש ולאזהרה. וא"כ אין כאן חלוקה אלא פירושא לקרא קמא הוא. ומסתברא לומר דכמו שהאזהרה כוללת שניהם הכי נמי נכללו כאחד בעונש. ולהכי לא מנאם אלא בלאו אחד. דכיו"ב לא שמה חלוקה. מיהו לפמש"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' קנ"ו) בלא"ה ניחא עיי"ש. ומעתה לפ"ז ממילא ניחא נמי שפיר מה שלא מנה הרמב"ם ז"ל (פי"ט מהלכות סנהדרין) מקטיר קטורת חסרה במספר הלאוין שיש בהן מיתה בידי שמים. והיינו משום שכבר מנה שם מיתה דביאה ריקנית. והרמב"ם לשיטתי' אזיל דס"ל דמקטיר קטורת חסרה משום הבאה ריקנית הוא דמיחייב. וביאה והבאה חדא נינהו כמו שביארנו. וזה ברור. שוב ראיתי להראב"ד ז"ל בפירושו לספרא (ריש פרשת אחרי) שכתב דבשלא נתן בה מעלה עשן ליכא לא לאו ולא מלקות. ומאי דקתני כי בענן אראה הרי זו אזהרה. לא אזהרה ממש קאמר אלא הודעה. להודיע שצריך שיתן בה מעלה עשן עיי"ש בדבריו. וזה מסייע לדברי הר"י קורקוס והרדב"ז ז"ל שהבאתי אלא שכבר נתבאר דאין זה מספיק ליישב דברי הרמב"ם ז"ל ולא דברי הבה"ג ז"ל. אבל ע"פ מה שביארנו ניחא שפיר:

ועכ"פ עפ"ז מתבאר דמצד מה שלא מנו רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל מקטיר קטורת חסרה. לא היה בזה קושיא אם היו מונים עכ"פ עונש מיתה דביאה ריקנית. אלא דהדבר קשה טובא שהרי הם לא מנו גם עונש מיתה דביאה ריקנית במנין העונשין. ומצאתי להרש"ך ז"ל (בנתיב מצותיך דף ע"ו ע"א) שכבר עמד בזה על הבה"ג. אבל מה שרצה לתרץ שם בדרך דוחק דמיתה זו האמורה בביאה ריקנית אינה כשאר חייבי מיתה בידי שמים שנמנו בברייתא דואלו שבמיתה (שבסו"פ הנשרפין). אלא לומר שימות בשעת כניסתו לבית קדשי קדשים דומיא דבני אהרן שמתו מיד עיי"ש בדבריו. אין שום ממש בדבריו כלל. דנהי שהיה קצת מקום בזה ליישב מאי דלא קחשיב לה תנא דברייתא שם בהדי הנך אחריני שבמיתה. משום דלא הוי דומיא דמיתה דאינך דקחשיב התם. מ"מ לדברי הבה"ג לא הועיל כלום בזה. דהא מ"מ חייב מיתה. וכדקתני בברייתא דפטום הקטורת וביומא שם ובמנחות (פרק הקומץ רבה שם). ומשום דמת מיד הרי אדרבה חמיר טפי משאר חייבי מיתה בידי שמים. ואיזה טעם יש בזה שלא להמנות במנין שאר העונשין. גם אמאי לא מנו הבה"ג וסייעתו עכ"פ במנין הלאוין עיקר לאו דאל יבא בכל עת וגו'. שהרי ודאי לאו גמור הוא וגם לוקין עליו. כמבואר במנחות שם בברייתא אליבא דכ"ע עיי"ש. ולכן דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל ודאי תמוהים מאוד בזה וצ"ע:

אבל דברי רבינו הגאון ז"ל כאן נראה דאפשר ליישב דאזיל לשיטתו. לפי מה שכבר נתבאר אצלנו בכמה דוכתי ובפרט בפתיחתנו למנין העונשין. דמה שחזר ומנה העונשין אחר שכבר מנה אזהרותיהן במנין הלאוין. או עשה שבהן במנין העשין. היינו כמו שביאר רבינו הגאון ז"ל גופי'. משום המצוה שבעונשין על הב"ד. שכל עונש הוא מצוה המוטלת על הב"ד לדון ולענוש את העבריינים המתחייבים בעונשים אלו אם במיתת ב"ד. או במלקות במקום כרת ומיתה בידי שמים. ומעתה עפ"ז נראה במיתה דביאה ריקנית לפי מה שאמרו שם בספרא. והובא ג"כ בפירש"י והרמב"ן ז"ל שם דלכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן. לומר לך אל יבא בכל עת ולא ימות כדרך שמתו בני אהרן עיי"ש. והרמב"ן ז"ל שם הוסיף וכתב וז"ל ועל דברי רבותינו שאמרו וכו' יהיה טעם הכתוב שאמר ה' למשה בלשון הזה אחרי שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'. אמור אליו שלא יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות עכ"ל עיי"ש. ומאחר דמיתה זו תלה הכתוב במיתת בני אהרן לומר שאם יבא ביאה ריקנית ימות כדרך שמתו שני בני אהרן. א"כ שמענו מזה דמשונה מיתה זו מכל שאר חייבי מיתה בידי שמים שנאמרו בתורה סתם. דאע"פ שכל חייבי מיתה בירי שמים שלקו נפטרו מידי מיתתן. ומטעם זה מנאן רבינו הגאון ז"ל במנין העונשין. משום המצוה שבהן על הב"ד להלקותן ולפטרן מידי מיתתן. וכמו שביארנו בפתיחה. מ"מ שאני הכא דבהדיא גלי קרא דמיתה זו שעל ביאה ריקנית אין נענשין בה אלא בידי שמים דוקא כבמיתת בני אהרן. שלא נמסרה לב"ד של מטה. אלא בידי שמים מתו. ואפשר דהיינו נמי טעמא שלא מנאה תנא דברייתא דואלו שבמיתה. משום שלא מנה אלא אותן המסורים לב"ד להלקותן ולפטרן ממיתתן. משום דההיא ברייתא אמתניתין קיימא וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש שלישי) עיי"ש וא"כ דומיא דמתניתין מיירי בעונשין המסורין לב"ד אלא דמתניתין מיירי במיתות ב"ד דהמיתה גופא מסורה לב"ד. ותנא דברייתא הוסיף למנות גם מיתות בידי שמים שמסורין לב"ד מיהת למלקות. ולפטרן בכך ממיתתן כאילו כבר קבלו בכך ענשן. ומה שלא מנה חייבי כריתות. היינו משום שכבר נמנו במתניתין (ריש כריתות). אבל חייבי מיתה דביאה ריקנית שלא נמסרו לב"ד לא קחשיב. משום שאין לנו עסק בהן. שאין דין מיתתן מסור אלא לשמים. ואע"ג דודאי איכא מלקות על ביאה ריקנית בהיכל. כמבואר במנחות שם. מ"מ היינו רק מלקות שמשום עבירת הלאו כבשאר חייבי לאוין דעלמא. וכבר ביארנו בפתיחתנו להעונשין (סי' ט"ו. ט"ז) דמלקות הפוטרת מכרת ומיתה בידי שמים היינו מלבד המלקות שמצד עבירת הלאו. דהמלקות שלוקה מצד הלאו אינה פוטרתו מידי כריתתו או מיתתו עיי"ש. וא"כ כאן דמצד המיתה עצמה ליכא מלקות משום שאין המלקות פוטרתו מידי מיתתו. שלא נמסרה אלא בידי שמים. דאיתקישא לבני אהרן. להכי לא מנאה תנא דברייתא. והשתא א"כ ניחא שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל עונש זה דמיתה בידי שמים. כיון שאין בו שום מצוה אפילו לב"ד. שלא נמסר אלא בידי שמים. ולא דמי לשאר עונשין שנמנו כאן. כן נראה לפי חומר הנושא ועדיין צ"ע אצלי כעת בזה:

ואמנם קשה טובא לכאורה על רבינו הגאון ז"ל שלא מנה כאן במנין העונשין עונש מיתה בידי שמים לכהנים אם יצאו חוץ למקדש בשעת עבודה. כדכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו שהוא אזהרה ועונש מיתה ליוצא מהמקדש בשעת עבודה. כדדרשינן בספרא (פ' שמיני סוף מכילתא דמילואים) עיי"ש. וכן יש לתמוה בזה על הבה"ג וסייעתו ז"ל שגם הם לא מנאוה. ואע"ג דלדעת רבינו הגאון ז"ל לאוין דראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ועונש מיתה דכתיב בהו בההיא פרשה לא נאמרו אלא להוראת שעה ולא לדורות. וכדעת הרמב"ן ז"ל. כמו שביארנו לעיל (לאוין רט"ז רכ"ד רכ"ה) עיי"ש. מ"מ אזהרה זו שלא לצאת מהמקדש בשעת עבודה ועונש מיתה האמור בה נוהגין לדורות. כמו שמבואר בספרא שם דאיתרבי מקרא גם לדורות עיי"ש. וכמש"כ ג"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש חמישי. ובלאו קס"ג) עיי"ש. ואפילו לדעת הראב"ד ז"ל (פ"ב מהלכות ביאת מקדש) דס"ל דגם זה לא נאמר אלא לאותה שעה ולא לדורות. מ"מ גם לדידי' היינו דוקא לענין בני אהרן. דהיינו כהנים הדיוטים. אבל לענין כהנים גדולים גם להראב"ד הרי זה נוהג גם לדורות בין לאזהרה ובין לעונש מיתה. ?שמ?ש ההיא ברייתא דספרא שם דמרבה מקרא גם לדורות היינו רק לענין כהנים גדולים עיי"ש בדבריו. וא"כ גם לפי דעתו קשה דעכ"פ הו"ל למנות מיהת עונש זה לענין כהנים גדולים שיצאו בשעת עבודה מן המקדש. וראיתי להרש"ך ז"ל (בנ"מ שם) שעמד גם בזה. אלא דמה שכתב שם לתרץ להבה"ג דס"ל כדעת הראב"ד ז"ל דלא נאמר קרא אלא לאותה שעה. ומאי דמרבינן שם בספרא גם כהנים גדולים שבכל הדורות ס"ל להבה"ג דהיינו דוקא לאזהרת לאו בלבד ולא לעונש מיתה עיי"ש בדבריו. אלא דאע"פ שגם הוא לא כתב שם כן אלא בדרך דוחק. מ"מ דברי תימא הם ואין להם מעמד כלל. שהרי בהדיא מבואר איפכא בספרא שם במקומו. דקתני התם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה. מנין לכהנים שבכל הדורות. ת"ל כי שמן משחת וגו' עיי"ש. הרי בהדיא דלעונש מיתה הוא דקא מרבה להו לדורות. ולא ידענא היאך עלתה כזאת על דעתו. והרי הוא גופי' הביא שם בדבריו ברייתא זו כלשונה עיי"ש. וא"כ ודאי קשה טובא על הבה"ג וסייעתו ז"ל וגם על רבינו הגאון ז"ל. אפילו אם נימא דס"ל כדעת הראב"ד ז"ל. וזו היא ג"כ דעת הפסיקתא זוטרתא (פרשת שמיני) עיי"ש. וכ"כ עוד הראב"ד ז"ל בפירושו לספרא (סוף מכילתא דמלואים) עיי"ש. דעכ"פ הו"ל למנותו לענין כהן גדול. ואע"ג דהאזהרה כבר מנה רבינו הגאון ז"ל לעיל (לאוין רט"ז) מקרא דלא יחלל את מקדש אלקיו עיי"ש. מ"מ הו"ל למנות גם העונש וכשיטתו בכל כיו"ב. וכמו שנתבאר:

איברא דיותר מזה יש לתמוה על הסמ"ג שלא מנה עיקר לאו זה כלל. וכבר עמד בזה הרב מל"מ (בדרך מצותיך) וכתב שם דס"ל להסמ"ג דאין זו אזהרה כלל אלא שלילה. וכמש"כ בסמ"ג (לאוין ש"ג) דמאי דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו'. היינו לומר שאינו צריך לצאת מהמקדש ולהניח עבודתו. שהרי אם עבד לא חילל עיי"ש. ואני תמה על הרב מל"מ ז"ל בזה היאך נתקררה דעתו בזה. שהרי גם שם דברי הסמ"ג תמוהים מאוד דהרי מקרא מלא דיבר הכתוב ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו וגו'. הרי שלא לבד שהזהיר הכתוב על זה באזהרת לאו. אלא שגם ענש עליה בעונש מיתה. ואין לומר דס"ל להסמ"ג דהתם לא נאמר אלא להוראת שעה ולא לדורות. דהא בהדיא מבואר בספרא שם דכל הכהנים שבכל הדורות נמי איתרבו מקרא גם לעונש מיתה עיי"ש. וא"כ מבואר דאזהרה גמורה היא ולא שלילה בעלמא. ואמנם נראה לפמש"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ. לאוין קס"ג) וז"ל אבל הכתוב שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. הוא אצל רבותינו מצוה ללמד לדורות. כפי הברייתא השנויה בספרא שיכול אין לי אלא אהרן ובניו וכו'. מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו'. והגורם להם זה. לפי שהמצוה ההיא כבר נאמרה להם קודם המקרה. שנאמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי. והוא שנאמר כאן פן תמותו כמוזהר בכם כבר. והוא לשונם בספרא. שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלים אוננין ובוכים. והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש. והוא ממה שאמר להם תחלה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. ולדורות אמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו. ולא למדו מכאן אלא חיוב המיתה לדורות מן הריבוי שמצאו בכי שמן משחת ה' עליכם עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן ז"ל עוד בפירושו עה"ת (פ' צו). וז"ל שם ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' ולא תמותו. על דעת הברייתא של תורת כהנים ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה. כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותה העת. והיא מצוה הנוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא ויתחייב עליה מיתה וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. וכן כתב עוד גם בסה"מ (שורש חמישי) עיי"ש. ומבואר מדברי הרמב"ן ז"ל אלו דכל עיקר מאי דמשמע להו לרז"ל לרבות מייתורא דקרא דמצוה זו נוהגת לדורות. אע"ג דמפשטי' דקרא משמע שלא נאמרה אלא לאותה שעה מפני המקרה שקרה להם אז. היינו רק משום שהמצוה ההיא כבר נאמרה להם קודם המקרה במילואים דכתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו'. ולענ"ד דברי הרמב"ן ז"ל אלו תמוהים מאוד. דלפי דבריו מבואר דקרא דפתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו' ולא תמותו. הוא מצוה הנוהגת לדורות. והרי איפכא מבואר בהדיא (ריש פרק לולב וערבה מ"ג ע"א). דתניא התם בסוכות תשבו שבעת ימים. ימים ואפילו לילות. או אינו אלא ימים ולא לילות. ודין הוא נאמר כאן ימים ונאמר בלולב ימים מה להלן וכו'. או כלך לדרך זו דנין דבר שמצותו לדורות מדבר שמצותו לדורות ואל יוכיחו מילואים שאין נוהגין לדורות תלמוד לומר וכו' עיי"ש. והשתא הרי הך קרא דמילואים היינו קרא דפתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו'. ולהרמב"ן ז"ל הך קרא הוא מצוה נוהגת לדורות. אע"ג דעיקר המילואים אין נוהגין לדורות. והיכי קאמר בהך ברייתא ואל יוכיחו מילואים שאין נוהגין לדורות. הא מ"מ ההוא קרא דמיני' אתינן למילף הוא מצוה נוהגת לדורות:

ומיהו אפשר לומר קצת בדעת הרמב"ן ז"ל דלטעמיה אזיל שכתב בסה"מ (שורש שלישי) דמאי דאמרי' דמלואים אין נוהגין לדורות. היינו כל פרשת המילואים לכל פרטיה ודקדוקיה כמו שהיא. אבל עיקר מצות הקרבת מילואים לחנוכת המקדש והמזבח נוהגת לדורות עיי"ש בדבריו. וא"כ ע"כ הא דקתני התם אל יוכיחו מילואים שאין נוהגים לדורות. היינו רק לומר דמוטב יותר ללמוד מלולב שכולו נוהג לדורות כסוכה. מללמוד ממילואים שבכלל כמו שהיתה מצותן אז באותה העת אינן נוהגין לדורות. ולא דמי לסוכה שכולה כמו שהיא כאז כן עתה נוהגת לדורות. בכל פרטיה ודקדוקיה. ומעתה א"כ אע"ג דהך קרא דפתח אהל מועד תשבו וגו' דמיני' גמרינן הוא נוהג לדורות. מ"מ כיון דפרשת המילואים כולה כמו שהיא אינה נוהגת לדורות. והך קרא נמי נכלל בתוך פרשת המילואים. מוטב יותר ללמוד סוכה מלולב ששניהם שוין בזה שכל מצותן נוהגת לדורות עולם כבראשונה. בלא שום שינוי וחילוף בכלל ובפרט. מללמוד מקרא דפרשת מילואים שכולם כמו שהיא אינה נוהגת לדורות. כן נראה לדחוק כדי ללמוד זכות על רבינו הרמב"ן ז"ל:

אלא דמ"מ הדבר קשה מה בכך אם הך קרא דאתינן למילף מיניה כתיב בפרשת מילואים שאין כולה נוהגת לדורות כיון דעכ"פ הך קרא דאתינן למילף מיניה הו"ל מצוה נוהגת לדורות. ומצוה בפ"ע היא שנוהגת כולה לדורות כסוכה וכלולב. ומיהו לפי הגירסא שבעיקר ההיא ברייתא בספרא (פרשת אמור פי"ז) דהתם גרסינן או לכה לדרך זו דנין שבעה שהם מנהג לדורות משבעה שהם מנהג לדורות ואל יוכיחו שבעה שבאהל מועד שאין מנהג לדורות. תלמוד לומר וכו' עיי"ש. ולפי גירסא זו אתי שפיר. דאע"ג דההוא קרא דגמרינן מיניה. עיקרו הו"ל מצוה הנוהגת לדורות. מ"מ מספר של שבעת ימים דהך קרא. ודאי אינו מנהג לדורות גם במצוה זו גופא. שאין לנו לדורות אלא עיקר המצוה שלא לצאת מן המקדש בשעת העבודה. אבל אין זה תלוי בזמן קצוב וידוע של שבעת ימים. אלא שבימי המילואים היתה עבודת המקדש מוטלת עליהם כל אותה העת. כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם. וא"כ שפיר קתני דדנין שבעה שהם מנהג לדורות משבעה שהם מנהג לדורות. ואל יוכיחו שבעה שבאהל מועד שאינם מנהג לדורות. אבל בברייתא דתלמודין דקתני דנין דבר שמצותו לדורות מדבר שמצותו לדורות ואל יוכיחו מילואים שאין נוהגין לדורות. דמשמע ודאי דאעיקר המצוה קאמר שאינה נוהגת לדורות קשה טובא לפי דברי הרמב"ן ז"ל. והשתא עפ"ז אפשר לומר בדעת הסמ"ג דאע"ג דבספרא מבואר בהדיא דאזהרה דמפתח אהל מועד לא תצא וגו' נוהגת לדורות. מ"מ ס"ל להסמ"ג דהספרא לטעמיה אזיל לפי המבואר בהך ברייתא דהכא דס"ל דרק הזמן הקצוב של שבעת ימים הוא שאינו נוהג לדורות אבל עיקר מצוה זו דמפתח אהל מועד לא תצאו נוהגת לדורות. אבל לברייתא דתלמודין ע"כ מוכרח דלא ס"ל הכי וכמו שנתבאר. ולכך דחה ההיא ברייתא דספרא מקמי ברייתא דידן. דמשמע ליה דברייתא אחריתא היא. והיא עיקר. וקיי"ל כוותה לגבי ברייתא דספרא:

והנה כבר עמד הרמב"ן ז"ל בסה"מ (שורש חמישי) אמאי לא מנו בברייתא דואלו שבמיתה (סו"פ הנשרפין) גם כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה. וכתב שם. וז"ל עוד אני שואל למה לא מנו בואלו שבמיתה כהן המניח עבודה ויוצא. לפי מדרשם בספרא שדורשים כן בכל הכהנים שבכל הדורות. ויש לומר תנא ושייר דהא שייר טובא. כהן שנכנם לבית קדשי הקדשים שלא לעבודה. לוי שעבד עבודת כהנים. וכהן שעבד עבודת לוים. וכן לוים עצמם מעבודה לחברתה. ושלשה המנויין במשנה הכובש נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו עכ"ל עיי"ש. אבל תירוצו אינו מוסכם לשאר הראשונים ז"ל. דהרי הרמב"ם ז"ל (שורש שלישי) הכריח דגונב את הקסוה אינו במיתה בידי שמים ממה שלא נמנה בהך ברייתא דואלו שבמיתה עיי"ש. וא"כ ע"כ ס"ל דאין לנו לומר בהך ברייתא תנא ושייר. וגם הרמב"ן ז"ל גופיה שטרח שם לדחות הוכחה זו של הרמב"ם ז"ל מטעמים אחרים. ע"כ ס"ל שאין ראוי לומר כאן תנא ושייר. דאל"כ בלא"ה אין מקום להוכחת הרמב"ם ז"ל כלל. וכן מתבאר מדברי רבינו יונה והר"ן ז"ל (פ"ב דסנהדרין כ"ב ע"ב) דס"ל דאין לומר בהך ברייתא תנא ושייר עיי"ש בדבריהם. וכן מבואר בפסקי הרא"ש ז"ל (פרק אלו מגלחין סי' ב') בשם רבו מהר"ם מר"ב ז"ל. וכתב הטעם משום דקתני אלו. ואמרינן (פ"ק דקידושין ט"ו ע"ב) תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר עיי"ש. וכן הוא בהלכות שמחות למהר"ם מר"ב (סי' ד') עיי"ש. וכן כתב הר"א אב"ד ז"ל באשכול (הלכות אבלות סי' מ"ה) עיי"ש. ומה שהכריח הרמב"ן ז"ל מדלא קחשיב הנכנס לקה"ק ביאה ריקנית. והנך שלשה דבמתניתין סו"פ הנחנקין. אין מזה הכרח כמו שיתבאר לפנינו. וכן מה שהכריח מדלא מנה בברייתא לוי שעבד עבודת כהנים. וכהן שעבד עבודת לויים. והלויים עצמן מעבודה לחברתה. אינו מוכרח דאיכא למימר דכולהו הנך הו"ל בכלל זר ששימש דקתני התם. דהרי הנך כולהו לא נפק"ל אלא מדכתיב והזר הקרב יומת. דהיינו זר לאותה עבודה כמבואר פ"ב דערכין (י"א ע"ב) עייש"ה וברמב"ם (סופ"ג מהלכות כלי מקדש). והשתא א"כ ודאי קושית הרמב"ן ז"ל במקומה עומדת אמאי לא קתני נמי בהך ברייתא כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה. ונראה דמהאי טעמא ס"ל לרבינו הגאון ז"ל וכן הבה"ג וסייעתו ז"ל דהך ברייתא דואלו שבמיתה פליגא אברייתא דספרא. וס"ל דאע"ג דודאי עיקר אזהרה דלא יצא ולא יחלל נוהגת לדורות בכל הכהנים. מ"מ עונש מיתה לית בה לדורות. ולא נאמר בקרא אלא לאהרן ובניו שבאותה שעה בלבד. ולא לדורות. ועפ"ז מתפרשת נמי שפיר ההיא ברייתא דר"פ לולב וערבה. דהא דקתני התם ואל יוכיחו מילואים שאין נוהגין לדורות. היינו משום דאע"ג דודאי עיקר האזהרה שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה נוהגת לדורות. מ"מ עונש מיתה דכתיב בהך קרא אינו נוהג לדורות. וא"כ האי קרא גופי' נמי לא נאמר אלא לשעה ולא לדורות. וטפי עדיף ללמוד סוכה מלולב ששניהם נוהגים לדורות. והשתא כיון דהנך ברייתות דמייתי בתלמודין פליגי עלה דההיא דספרא שלא הובאה בשום דוכתא בתלמודין. ס"ל להגאונים ז"ל דהכי נקטינן. ולהכי לא מנאוה במנין העונשין שלהם:

ועדיין צ"ע מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל במנין העונשין במחוייבי מיתה בידי שמים הנך דתנן במתניתין דסנהדרין (סו"פ הנחנקין פ"ט ע"א) הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו שכולן במיתה בידי שמים. וגם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנאום. וכבר ראיתי להרש"ך ז"ל (בנ"מ שם) שעמד גם בזה על הבה"ג ז"ל עיי"ש. ומה שנדחק שם להעלות ארוכה קצת לזה. אין ממש כלל בדבריו ואין כדאי לטפל בהם. ואמנם גם אם היה קצת מקום לדבריו. מ"מ לא יתכנו אלא להבה"ג ולפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתו במה שמנה העונשין. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל בלא"ה אין מקום לדבריו כלל וכמבואר מאיליו ואין להאריך. וא"כ ודאי הדבר תמוה לכאורה טובא מה שלא מנה שלשה אלו במנין העונשין. ומיהו הא ודאי לא קשה שהיה לו למנותן בשלשה עונשין חלוקין כל אחד בפ"ע. שהרי כולן נכללו במצוה אחת. ומחד קרא הוא דנפקי. מדכתיב והאיש אשר לא ישמע אל דברי וגו' אנכי אדרוש מעמו. וכמבואר בפרק הנחנקין שם דלא ישמע משמע בין הוא עצמו שעובר על נבואתו. ובין אחרים שמוותרים על דבריו. וקרי ביה נמי לא ישמיע דהיינו שכובש את נבואת עצמו. וכתיב אנכי אדרוש מעמו. דהיינו מיתה בידי שמים עיי"ש. נמצא שכולם במצוה אחת נאמרו. וא"כ אין למנותן כולן אלא במצוה אחת אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל למנות פרטים רבים שנכללו במצוה אחת כל פרט בפ"ע. משום דהיינו דוקא היכא שנזכרו הפרטים בקרא בהדיא כל פרט בפ"ע. משא"כ הכא שלא הזכירם הכתוב בהדיא. אלא שנכללו כולם במשמעות הכתוב. ובכל כיו"ב לכ"ע אין כולם נמנין אלא במצוה אחת וכמו שביארנו בכמה דוכתי. אלא דמ"מ הדבר תמוה דעכ"פ הו"ל למנותן מיהת במצוה אחת באחד מן העונשין שבמיתה בידי שמים. ואמאי השמיטן ממנין העונשין לגמרי. והוא תמוה מאוד לכאורה:

מיהו נראה דלרבינו הגאון ז"ל אפשר לומר ע"פ מה שכבר נתבאר דכל עיקר מה שחזר רבינו הגאון ז"ל ומנה העונשין אחר שכבר מנה אזהרותיהן במנין הלאוין. היינו משום המצוה שבעונשין על הב"ד. דכל אחד מהעונשין הוא מצוה לב"ד לדון ולענוש אותן שנתחייבו בו. וגם כרת ומיתה בידי שמים יש בהן מצוה דרמיא על הב"ד להלקותן ולפטרן וכיו"ב. וכמו שנתבאר בפתיחתנו. ומעתה לפ"ז הכא בהנך שלשה כיון דעונש מיתה דידהו לא נפק"ל אלא מדכתיב בהו אנכי אדרוש מעמו. הרי בהדיא גלי לן קרא שלא נמסר דינם לב"ד אלא לשמים. וא"כ אין שום מצוה בעונש זה לב"ד כלל. וא"כ אין זו מצוה נמנית. ויפה עשה שלא מנאה. ועפ"ז נראה בההיא דאמרינן (פ"ק דר"ה ו' ע"א) יקריב אותו מלמד שכופין אותו. וכתבו בתוס' שם וז"ל כל מצות עשה נמי כופין וכו'. והא דאיצטריך קרא הכא משום דסד"א דאין כופין כאן לפי שכתוב לרצונו עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים לכאורה דאכתי מה יענו לההיא דאמרינן התם לעיל מיניה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך עיי"ש. והתם כיון דלא כתיב לרצונך תקשה קושייתם למה לי קרא. הרי כל מצות עשה שבתורה נמי כופין. ואמאי איצטריך הכא קרא יותר מבשאר מצות שבתורה. וכבר נתעורר בזה הרב פ"י שם. אלא דמה שתירץ על זה שם דבריו מתמיהים ואין שום ביאור לדבריו עיי"ש ואין להאריך בזה. ויש מקום לומר בזה עפמש"כ הריטב"א ז"ל שם בשם רבו. וכן כתב בכתובות (מ"ט ע"ב). דאע"ג דצדקה הו"ל מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה. וקיי"ל כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה. מ"מ שאני צדקה דגלי קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך עיי"ש. ולפ"ז בקרא דועשית אין מקום קושיא. דכיון דבצדקה מיירי קרא דהו"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה. ודאי איצטריך קרא לומר שכופין. משום דבכל שאר מצות שבתורה כיו"ב ודאי אין ב"ד כופין. אלא דבצדקה הוא דגלי קרא שכופין. אבל בקרא דיקריב דמיירי בקרבנות שפיר כתבו התוס' דלא איצטריך אלא משום דכתיב בהו לרצונו. אלא דבעיקר סברת הריטב"א ז"ל מבואר מדברי התוס' וכל שאר ראשונים ז"ל בכתובות שם ובחולין (פרק כל הבשר ק"י ע"ב) ובפ"ק דבב"ב (ח' ע"ב) ובשאר דוכתא דלא ס"ל הכי. ועי' ג"כ בטור (יו"ד סי' רמ"ח) ובאחרונים שם ואכמ"ל. בזה. אבל עפמש"כ נראה בפשיטות דהתם כיון דכתיב בה כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך. אי לאו דגלי קרא דועשית היה ראוי לומר שאין דינו מסור אלא לשמים ולא לב"ד. ולהכי הוא דאתי הך קרא לגלוי לן דהכא אין דינו מסור לב"ד כבשאר מצות שבתורה. ולזה איצטריך קרא דועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כמו בכל המצות שבתורה. וקרא דכי דרוש ידרשנו וגו'. איצטריך לדרשא אחרינא. וכדדריש התם עיי"ש. ומהאי טעמא לא הקשו התוס' קושייתם אלא בההיא דיקריבנו:

ועפ"ז נראה ג"כ במש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות דעות ה"י) שאין לוקין על לאו דאלמנה ויתום לא תענון עיי"ש. ותמהו האחרונים ז"ל אמאי לא ילקה על לאו זה. ומ"ש משאר לאוין. וגם מנ"ל להרמב"ם ז"ל הא. והניחוה בצ"ע. וראיתי להרב המבי"ט ז"ל (בקרית ספר שם) שביאר טעמו משום שהתורה פירשה עונש לאו זה בצדו. דכתיב וחרה אפי והרגתי וגו' עיי"ש. ודבריו צריכין ביאור. ולכאורה כוונתו בזה לומר דכיון שפירשה תורה עונש זה בצדו משמע שאין בו אלא עונש זה בלבד. וכיו"ב אמרינן בחולין (פרק כה"ב ק"י ע"ב) כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה. ופירש"י ז"ל שמתן שכרה בצדה למען יאריכון ימיך. לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה עכ"ל עיי"ש. הרי דכל שכתוב אצל המצוה עונש מניעת השכר אית לן למימר דאין בה עונש אחר זולתו. וכ"ש היכא שכתוב בצדו עונש גמור מפורש בהדיא. כן היה נראה בכוונתו. אבל זה לא יתכן דהרי כל חייבי כריתות וחייבי מיתה בידי שמים אע"פ שפירש בהן הכתוב בהדיא עונש כרת ומיתה. אפילו הכי קיי"ל דלוקין על הלאו שבהן. ולא אמרינן שאין בהן עונש אחר זולת עונש כרת או מיתה המפורש בהן. ואפילו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד איכא למ"ד שלוקין עליו. אע"ג דעונש מיתת ב"ד כתוב בצדו. ואפילו למ"ד אין לוקין עליו. היינו מטעמא אחרינא דמפרשינן (ריש פרק בתרא דמכות) עיי"ש. ולא משום שעונש אחר כתוב בצדו. ולכן נראה דכוונתו בזה משום שהכתוב פירש שעונש לאו זה אינו אלא בידי שמים כדכתיב וחרה אפי והרגתי וגו'. דמשמע אני ולא השליח ולא ב"ד. שלא נמסר ענשו לב"ד ואין נפרעין ממנו אלא בידי שמים בלבד. ובהכי ניחא נמי מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל גם עונש זה דמענה יתום ואלמנה במנין העונשין במחייבי מיתה בידי שמים כמפורש בקרא. והיינו משום שאין בו שום מצוה לב"ד. ומהאי טעמא נמי נראה שלא נמנה בברייתא דואלו שבמיתה. משום דגם תנא דברייתא לא מנה אלא הנך חייבי מיתה שדינם מסור לב"ד של מטה וכמשכ"ל:

איברא דצ"ע לכאורה לפ"ז במלאכת יוה"כ דכתיב בה והאבדתי את הנפש ההיא וגו'. הוה לן למימר שאין דינו מסור אלא לשמים ולא לב"ד של מטה. והרי במתניתין (ר"פ אלו הן הלוקין) קתני האוכל ועושה מלאכה ביוה"כ במנין הלוקין עיי"ש. מיהו לשיטת הסוברין דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן היינו דוקא במלקות שמצד הכרת עצמה. מלבד המלקות שמצד הלאו. כמו שנתבאר בפתיחתנו להעונשין (סי' ט"ז י"ז) עיי"ש. אין בזה קושיא דאיכא למימר דאע"ג דכרת דמלאכת יוה"כ אפקי' קרא בלשון והאבדתי את הנפש וגו'. דשמעינן מיני' שלא נמסר דינו אלא לשמים ולא לב"ד. מ"מ היינו רק לענין עונש כרת בלבד דאיירי ביה ההוא קרא. ולענין שאינו נפטר ע"י מלקות בב"ד מידי כריתתו. כשאר חייבי כריתות שבתורה. אבל מצד הלאו ודאי לוקה כשאר חייבי לאוין שבתורה. ובמתניתין דר"פ בתרא דמכות לא מיירי אלא במלקות שמצד הלאו. ואין זה ענין לכרת. אלא דלפ"ז מלבד דממתניתין דסוף מכות דקתני כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן משמע ודאי דגם החייב כרת משום מלאכה ביוה"כ בכלל. וכן מבואר בהדיא בסוגיא דגמרא שם ובפ"ק דמגילה (ז' ע"ב) עיי"ש. וא"כ אכתי קשה שהרי בכרת דמלאכת יוה"כ משמע מקרא דוהאבדתי את הנפש וגו'. שאין דינו מסור לב"ד ואינו נפטר במלקות שבב"ד מידי כריתתו. בלא"ה יקשה לפ"ז דלא הו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות עונש כרת דמלאכת יוה"כ במנין העונשין אם איתא שאין בו מצוה לב"ד:

אמנם נראה ע"פ מאי דבלא"ה קשה טובא לכאורה במאי דנפק"ל (ר"פ בתרא דיומא ע"ד ע"ב) דאין עינוי אלא מאכילה ושתייה מדכתיב והאבדתי את הנפש ההיא. עינוי שהוא אבידת הנפש. ואיזה זה אכילה ושתייה עיי"ש. והוא תמוה מאוד לכאורה. דהרי הך קרא דוהאבדתי במלאכה הוא דכתיב ולא בעינוי. והיכי יליף מיני' לפרושי עינוי מה הוא. והנה עיקר ברייתא זו היא בספרא (פ' אחרי פ"ז). וראיתי בפי' הספרא להראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל שכבר הרגישו בזה. ותירצו דמייתי מקרא דוהאבדתי לעינוי אע"ג דבמלאכה הוא דכתיב משום דאיתקישו מלאכה ואכילה ושתייה להדדי עיי"ש. אבל דבריהם ז"ל תמוהים מאוד אצלי דכיון דעכ"פ הך קרא במלאכה הוא דכתיב. היכי שייך כלל למילף מיני' עינוי מה הוא. כיון דבמלאכה גופא לא שייך זה כלל. ולא שייכא היקישא אלא כדי להשוות דינו של הלמד להמלמד במאי דמבואר בקרא אצל המלמד ולא נתבאר בלמד. אבל כאן דבמלמד גופי' לא שייך עינוי כלל היכי יתכן למילף מיני' בהיקש לאכילה ושתייה. ועוד יש לתמוה במאי דדרשינן בספרא (פרשת אמור פי"ד) כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו' ונכרתה הרי זה עונש עינוי. והאבדתי מה תלמוד לומר. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא. כשהוא אומר והאבדתי לימד על הכרת שאינו אלא אבדן עיי"ש. וגם זה תמוה מאוד דהרי לא כתיב כרת אלא בעינוי. וקרא דוהאבדתי לא כתיב אלא במלאכה. ושם כרת לא כתיב. וא"כ מאי האי דקאמר מה תלמוד לומר והאבדתי. וכבר נלחצו המפרשים בזה ולא העלו מזור כלל. וגם תמוה מאוד מאי דקאמר שבא ללמד על הכרת מה הוא ושאינו אלא אבדן. ומהיכא משמע להו הכי. ודילמא כרת לחוד. ואבדון לחוד. דבעינוי ענוש כרת. ובמלאכה ענוש באבדון נפש ולא בכרת. ושני מיני עונשין חלוקין הן לא הרי זה כהרי זה. ומשום דאיתקישו להדדי אין לנו אלא ללמוד זה מזה דעינוי איתי' נמי בעונש דאבדון כמלאכה ומלאכה איתי' נמי בעונש כרת כעינוי. אבל מהיכי תיתי לומר דקרא דוהאבדתי דכתיב במלאכה פרושי קא מפרש לכרת דכתיב בעינוי מה הוא:

ולכן נראה דע"כ מוכרח מכל זה דמשמע להו לרז"ל דהכי פירושא דקרא. כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה מעמיה וגם כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה בעונש זה. דסיפא דקרא ארישא קאי. לומר דגם כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה. היא בעונש האמור למעלה אצל עינוי. וקרא דוהאבדתי דכתיב בתרי' חוזר על העינוי דאתחיל ביה קרא. לפרושי מה הוא עונש כרת דכתיב ביה. וכיו"ב ממש אשכחן (סו"פ הנשרפין פ"ג ע"ב) בההיא דילפינן לזר שאכל תרומה דענוש מיתה מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וגו' וכל זר לא יאכל קודש עיי"ש. הרי דאע"ג דומתו בו כי יחללוהו לא כתיב אלא בכהן האוכל תרומה בטומאת הגוף. מ"מ אמרינן דמאי דכתיב בתרי' וכל זר לא יאכל קודש. אדלעיל מיני' קאי. לומר וכל זר נמי בעונש זה אם אכל קודש דהיינו תרומה. ואפילו רב דפליג התם עלה וקאמר דזר אינו במיתה על אכילת תרומה. היינו רק כדמפרש התם משום דס"ל דאני ה' מקדשם דכתיב בינתים הפסיק הענין עיי"ש. אבל הכא דליכא שום הפסק בינתים ליכא מאן דפליג דפירושא דקרא הכי הוא כדכתיבנא. ואפשר דמשמע להו הכי משום דלא אשכחן זולת זה בכל התורה עונש אבדן נפש. ולהכי משמע להו דגם כאן אין זה מין עונש מיוחד בפ"ע. אלא קאי לפרושי עונש כרת דכתיב לעיל מיני' אצל עינוי. ומאי דכתיב בינתים וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה וגו'. ארישא דקרא הוא דקאי. לומר דגם כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה הוא בעונש כרת האמור בעינוי. והכי נמי משמע בהדיא מגירסת הילקוט (פרשת אמור) דגריס בברייתא דספרא שם. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה הרי זה עונש כרת. והאבדתי מה תלמוד לומר וכו' עיי"ש. משמע בהדיא דקרא דוכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה לחוד גם בלא קרא דוהאבדתי הרי זה מלמד על עונש כרת דמלאכה. והיינו ע"כ משום דקאי על עונש כרת דרישא דקרא דסליק מיני'. אבל קרא דוהאבדתי דכתיב בתרי' אייתר לפרושי כרת דלעיל מיני' מה הוא. ולפ"ז עכצ"ל דמאי דאיתא בספרא (שם פי"ד) כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה והאבדתי הרי זה עונש למלאכה עיי"ש. לא היתה כן בגירסת הילקוט. אלא גריס כל הנפש אשר תעשה כל מלאכה הרי זה עונש למלאכה. ותיבת והאבדתי לא היתה בגירסא שלפניו. והכי משמע נמי בהדיא מדקתני התם מיד בסמוך בתר הכי כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה הרי זה עונש עינוי. והאבדתי מה תלמוד לומר וכו'. והוא תמוה לכאורה מאי ענין קרא דוהאבדתי לכאן. והא קרא דוהאבדתי לא מיד בתר עונש דעינוי כתיב. אלא לקמן בתר קרא דוכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה וגו'. ואמלאכה הוא דקאי. אלא ע"כ ודאי מוכרח כדכתיבנא דקרא דוהאבדתי וגו' ס"ל דלא קאי אלא אעינוי דרישא דקרא. ולזה שפיר קאמר בתר דדריש קרא דעינוי לעונש עינוי. והאבדתי מה תלמוד לומר. כלומר הרי כבר כתיב עונש כרת בעינוי ובמלאכה. ולאיזה ענין חזר וכתב והאבדתי וגו'. ועל זה משני דלפרושי מה הוא עונש כרת דרישא דקרא אתי. והכי נמי משמע מלישנא דברייתא (פרק בתרא דיומא פ"א ע"א) דקתני יכול יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה. ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה. על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה עיי"ש. ואם איתא דעונש דמלאכה לא שמענו אלא מקרא דוהאבדתי דכתיב בתרי' הכי הו"ל למימר ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי וגו'. על עיצומו של יום ענוש כרת וכו'. דהא מקרא דוכל הנפש אשר תעשה מלאכה לחודי' אכתי לא שמענו דבעונש כרת מיירי. אלא ודאי כדכתיבנא דס"ל דקרא דוכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה גופי' בלא קרא דוהאבדתי הוא העונש כרת דמלאכה. משום דקאי על עונש כרת דרישא דקרא דכתיב אצל עינוי. והכי קאמר קרא וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה נמי היא בעונש כרת האמור לעיל מיני'. והשתא מדוקדק היטב לישנא דברייתא דמדייק מיני' גופא על עיצומו הוא שענוש כרת ולא על התוספת. וכן מתבאר להדיא מדברי הר"ן ז"ל (פרק בתרא דנדרים פ' ע"ב) ד"ה אין ענוש וכו' שכתב וז"ל דכתיב כל הנפש אשר לא תעונה והאבדתי. ואיזה עינוי שיש בו אבוד נפש וכו' עיי"ש. וכן כתב ג"כ בש"מ שם בשם הרנב"י ז"ל עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דלא אשכחן הכי בקרא. אבל הדברים מבוארים היטב ע"פ מה שביארנו:

איברא דממאי דגרסינן בירושלמי (פרק בתרא דיומא ה"ג) אזהרה למלאכת היום כל מלאכה לא תעשו. עונש והאבדתי את הנפש ההיא. אזהרה לעינוי היום כי כל הנפש אשר לא תעונה. עונש ונכרתה הנפש ההיא וכו' עיי"ש. משמע בהדיא דעונש דמלאכה לא נפק"ל אלא מדכתיב בתרה והאבדתי. ולא מקרא דונכרתה הנפש ההיא דכתיב ברישא דקרא אצל עינוי. ועכצ"ל דתנאי היא וההיא ברייתא דהתם בירושלמי ס"ל דקרא דוהאבדתי אמלאכה דסמיך ליה קאי ומיניה נפק"ל עונש למלאכה. אבל לברייתא דספרא דמייתי בתלמודא דידן לא ס"ל הכי אלא כדכתיבנא. וההיא ברייתא עיקר כיון דמייתי לה בתלמודין. וכברייתא זו כתבו ג"כ הבה"ג (הלכות יוה"כ) ובהלכות הרי"ץ אבן גיאת ז"ל (הלכות יוה"כ) עיי"ש. ועי' מש"כ בזה לעיל (עונש ג') לדעת הר"ן ז"ל עיי"ש. מיהו בלא"ה דברי הירושלמי שם תמוהים במאי דקתני בההיא ברייתא דאזהרה לעינוי נפק"ל מדכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה. והוא תמוה מאוד איזה אזהרה משמע מהך קרא. ודברי הפ"מ שם אינם מספיקים כלל. וגז"ש דעצם עצם מייתי לה הירושלמי שם לקמן בשם ראב"י עיי"ש. אבל כאן אין רמז לזה בירושלמי כלל. ולא יתכן לומר דעלה סמיך. וכבר ראיתי לקצת מפרשי הירושלמי שהגיהו הרבה בדברי הירושלמי שם. וא"כ אין הכרע מגירסא זו שלפנינו בירושלמי שם ואין להאריך בזה. ועכ"פ ודאי הדבר מוכרח כדכתיבנא:

והשתא א"כ נמצא דגם במלאכת יוה"כ כתיב עונש כרת בלשון ציווי לב"ד ונכרתה הנפש ההיא כמו בשאר חייבי כריתות. וא"כ ודאי גם עונש כרת דמלאכת יוה"כ נמסר דינו לב"ד כשאר חייבי כריתות. וקרא דוהאבדתי ע"כ לא למעוטי ב"ד אתי. אלא לומר שאם לא נלקה בב"ד הרי זה נאבד בדיני שמים. כמו במולך ואוב וידעוני. דאע"ג דבהדיא כתיב קרא שדינו מסור לב"ד למות מיתת ב"ד. מ"מ כתיב בהו והכרתי אותו וגו'. והיינו כדכתיבנא. ובהדיא כתיב במולך ואם העלם יעלימו וגו' ושמתי אני את פני וגו'. והכא נמי כיון דבמלאכת יוה"כ נמי כתיב ונכרתה וגו'. ע"כ קרא דוהאבדתי דכתיב בתרי' מתפרש כדכתיבנא. אבל ודאי אי לא הוה כתיב בה אלא קרא דוהאבדתי לחודי'. ע"כ הוה ממעטינן מיניה מעשה ב"ד. ועי' מש"כ בזה בפתיחתנו להעונשין (סי' ו') עייש"ה. ומעתה א"כ הכא בהנך תלתא דכובש נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא העובר על דברי עצמו. כיון דכתיב קרא אנכי אדרוש מעמו. הרי בהדיא אימעיט מעשה ב"ד. ואין דינו מסור אלא לשמים. והא דאמרינן (בפרק הנחנקין פ"ט ע"ב) תני תנא קמי' דר"ח הכובש את נבואתו לוקה עיי"ש. כבר ביארנו לעיל (לאוין מ"ט) לדעת רבינו הגאון ז"ל דהיינו משום דאית ביה לאו עיי"ש בכל מה שביארנו שם בזה. וא"כ ודאי בר מלקות הוא מיהת מצד הלאו. ולא אימעיט מדכתיב אנכי אדרוש מעמו אלא מלקות שמצד מיתתו בידי שמים. ואין ענין זה לזה וכמשכ"ל. ובפרט דלאו זה לא כתיב בההיא פרשה כלל. ועפ"ז ממילא ניחא נמי מה שלא נמנו הנך תלתא בברייתא דואלו שבמיתה. וכמו שביארנו לעיל דהתם לא קחשיב אלא הנך חייבי מיתה שנמסר דינם לב"ד. משא"כ הנך שאין דינם מסור אלא לשמים. ומיהו בלא"ה אפשר לומר דלהכי לא קתני להו משום שכבר שנה אותן תנא דמתניתין (בפרק הנחנקין שם). ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש שלישי). וממילא מבואר דהיינו טעמו של רבינו הגאון ז"ל שלא מנאן במנין העונשין שבמיתה בידי שמים. משום שאין בהן שום מצוה לב"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.