ביאור הגר"א/יורה דעה/צח
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) כגון חלב כו'. אבל הר"ן כתב שהוא מין במינו ממ"ש ק"ג א' אכל חלב מן החי כו' דחייב משום בשר מן החי אלמא מין בשר הוא (עפר"ח ס"ק ז' מש"ש ומיהו כ"ז אליבא דר"י כו' פשיטא דחלב כו'. וע"ל ס"ק ט') וז"ש (צ"ח א') ההוא כזיתא תרבא כו' ואי בטעמא מה שייך במה דבלע כו' וכן מש"ש ההוא פלגא דזיתא כו' ואי בטעמא לא שייך לפלוגי בדרבנן כיון שניכר טעמו וכ"כ ראב"ן ע"ש וע"ל סי' צ"ט ס"ד מ"ש שם:
(ליקוט) כגון חלב כו'. ליתא שכבר כ' בת"ה שגירסת הגאונים והרי"ף בפג"ה (צ"ז ב') מין במינו כגון שומנא דגיד כו' ע"ש (ע"כ).
(ב) יטעמנו עובד כוכבים. אע"ג דבגמ' אמרו קפילא דוקא היינו שאינו מסל"ת ונאמן משום דאומן לא מרעי נפשיה כמ"ש תוס' שם ד"ה סמכינן כו' אבל מסל"ת נאמן כל עובדי כוכבים ואע"ג דאין נאמן אלא בדרבנן כמ"ש בפ' בתרא דב"ק (קי"ד ב') כאן כיון שהוא מילתא דעבידא לגלויי נאמן כמ"ש הריב"ש בסי' תל"ג ובמ"ש ברפ"ב דר"ה ואף גוי כמ"ש בפ"ג דחולין (ס"ג ב') לוקחין ביצים כו'. וא"ל דוקא קפילא שהוא בקי דהא אמרו שם דהתירא בטעמא ולא אמרו קפילא וכן שם וקי"א ב' תרומה טעים לה כהן. ת"ה:
(ג) או שאומר כו'. כמ"ש בפ"י דתרומות ופ"ב (נ"ו א' ל"ה ב' ל"ט א"ב) ופ"ה דע"ז במתני' (ס"ה ב') וגמ' שם הכי הלכתא (ס"ז א') א"ר הלכתא כו' (ס"ח ב'):
(ד) והוא כו'. בירושלמי פ"י דתרומות הלכה ב' ופ"ב דערלה הלכה ה' כל נ"ט בין לפגם בין לשבח אסור דר"מ רש"א לשבח אסור לפגם מותר רשב"ל אמר בשהשביח ואח"כ פגם אבל אם פגם ואח"כ השביח אף ר"מ מורה ר' יוחנן אמר לא שניא הוא השביח ופגם הוא פגם והשביח הוא המחלוקת כו' וקי"ל דהלכה כר"י וכיון דאיפסיק בגמ' דידן דהשביח ולבסוף פגם דאסור ה"ה לפגם וסוף השביח דהא שניהם שוין ועוד דמתני' כר"מ כמש"ש אמר עולא מחלוקת כו' אלא דלר"י בגמ' דאמר בפוגם מעיקרא מחלוקת א"א לאוקמי כר"מ אף אם תאמר בין בזו כו' אלא דהרמב"ם מפרש פוגם מעיקרא היינו פגם ולבסוף השביח כמ"ש בפי' שם והחלק הד' שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כו' וזה נקרא פוגם מעיקרו אמנם פוגם מתחלה ועד סוף אצ"ל שהוא מותר כו' ומפרש דעולא ס"ל כרשב"ל בירושלמי ור"י אם אומר בשניהם מחלוקת הוא כשיטתו בירושלמי ומתני' לכ"ע כר"מ דבפוגם לגמרי ליכא למ"ד דאסור וכמ"ש בפי' אמנם פוגם מתחלה כו' כנ"ל ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה או כו' וג"כ ניחא דפריך רב חגא יין כו' ולא משני בשנצטנן אח"כ דמן הסתם הוא כן כמ"ש בירושלמי כמ"ש למטה ופסק כר' יוחנן ואף אם אומר דוקא בפוגם מעיקרא מחלוקת י"ל דמתני' ר"מ היא ובפי' הרמב"ם ט"ס שכתב ושני חלקים הנשארים כו' דהא השביח בתחלה נתבאר בגמ' שאסור ועוד שאמר איזה מהן כו' דמשמע דיש סברא ג"כ דפוגם לבסוף קל מהשביח לבסוף וזה ליכא למ"ד דר"י ל"ק אלא בין כו' ובירושלמי הנ"ל לא שניא כו' וצ"ל החלק הרביעי לא נתברר כו' דאם אומר בין בזו כו' ע"כ קי"ל כר"מ ושניהם אסורין ואם אומר דפוגם מעיקרא לבד מחלוקת וכמו שנפשט בגמ' שם אין ידוע אם הלכה כר"מ או כר"ש אבל בירושלמי דע"ז שם א"ר יוחנן הדא אמרה ברותחין אבל בצונן אסור היו רותחין וציננן ר"ל מהו. מעתה אפילו רותחין יהו אסורין מאחר שדרכן ליצנן כו' משמע דמותר אלא שהרמב"ם מפרש שהאיבעיא הוא כשיצטנן אם הוא פוגם עדיין מאחר שנפל לרותחין וכ"מ בפי' הרמב"ם ע"ש. אבל פשטא דירושלמי לא משמע כן וגם סוגיא דגמ' קשה לפירושו דאמר שם א"ר עמרם ניחזי כו' אר"ז שאני עיסה כו' וכן בירושלמי דתרומות וערלה שם ושם אמרו תמן תנינן שעורים שנפלו לתוך הבור כו' רי"א במחלוקת רשב"ל אמר ד"ה ואם איתא אפילו לר"י ד"ה היא אלא דפוגם מעיקרא ומתחלה ועד סוף דין א' להם ובזה ניחא דפריך רב חגא כו' ולא אוקים בשציננן וסוגיא דגמ' פגם מעיקרא משמע מתחלה ועד סוף וז"ש שם א"ר הלכתא כו' לאפוקי מר"ש לדעת ר' יוחנן. וב"י כתב דלמד מק"ו מהשביח ולבסוף פגם וטעה מאד בזה דהא ר"ל אמר מה פליגין וכן עולא בגמ' וכן איבעיא לגמ' לרבי יוחנן בפגם מעיקרא כו' אבל כו' ואף לסברא דבשניהם מחלוקת ר"ל גם בזו מחלוקת:
(ה) וצריך כו'. רשב"א וכנ"ל דמש"ה נקט קפילא. וצ"ע למה השמיט קפילא דנאמן בכ"ע והלך בדרך הרמב"ם שהשמיטו אבל הרמב"ם מפרש קפילא ל"ד אלא שהוא בקי בהכרת הטעם וכמ"ש הריב"ש בסי' רפ"ח דלא כב"י ולכן לא הזכיר מסל"ת דסובר דא"צ משום דעבידא לגלויי ול"ד לביצים דסובר דדוקא בישראל משום דלא עבידא לגלויי כמו כאן [אלא שב"י הכריע מדעתו כי ד' שיטות תוס' כתבו דוקא קפילא ורא"ש כ' קפילא ומסל"ת ורשב"א פסק דבא' מהן ורמב"ם פסק דא"צ לא קפילא ולא מסל"ת והכריע כמ"ש כאן וע' בטור וב"י]:
(ו) וכן אם הוא כו'. דלא כר' יהודה וכמ"ש רבא שם וכן בפסחים ל' א' א"ר הלכתא כו' משמע דוקא בחמץ (ערא"ש בפ"ה דע"ז ס"ס כ"ט) וכן ס"ל לר"י ור"ל שם ובפ"ה דע"ז והא דאיפליגו אביי ורבא שם (ס"ו א') בתר שמא או בתר טעמא היינו בטבל ויי"נ דלהכי נקט חמרא וחמירא וכן סתמא דפ"ה די"ט (ל"ח ב') שפיר עבידו דאחיכו כו' וכן ס"ל לראב"י דהלכה כמותו (אפי' בברייתא כמ"ש ביבמות ל"ז ס' א') בזבחים ע"ט ב' וכן כל הסוגיא דפ' ג"ה (צ"ח א') ביצה בס"א ובמינה איירי כמש"ל סי' פ"ו ס"ה וכן פליגי אליבא דריב"ל שם בס' או במאה ולמדו מזרוע בשלה שהוא מין במינו וקי"ל כריב"ל בכ"מ ובע"ז ס"ט א' איפסיק הלכתא בששים:
(ליקוט) וכן כו'. כר"י ור"ל דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל כמ"ש בפ"ק די"מ (ד') ופ"ד דעירובין (מ"ז ב') וכן ס"ל לרבא בפ' התערובות (ע"ט א') ופ' ג"ה וכן ס"ל לראב"י בפ' התערובות ומשנת ראב"י קב ונקי וכן בפ"ה דע"ז (ס"ט א') והלכתא כו' וכן כל כו' (לפי' הריטב"א שם אין ראיה וע"ש) והא דפליגי אביי ורבא שם בחלא וחמירא היינו בטבל ויי"נ והא דרבא פ"ב דפסחים שם משום חומרא דחמץ כמו שאינו מינו לרב ה"ה מינו לרבא תוס' וש"פ (ע"כ):
(ז) ואין נוהגין כו'. מצד החומרא וכפי' הרא"ש ור"ן דלא הוזכר נ"ט אלא בפחות מס' אבל בס' מסתמא אין בו נ"ט וז"ש בכ"מ כל האיסורין שבתורה בס' [וער"ס צ"ט ירושלמי נ"ט א' מס' כו' וכן בע"ז ס"ט א' והלכתא כו'] וז"ש סמכינן אקפילא ואי בס' מאי סמכינן דמשמע דקולא היא הא בלא קפילא מותר לגמרי ודברי ש"ע אין בהן הכרע שהוא כדברי הגמ' דלא כש"ך וע"ל סי' ק' ס"ב:
(ח) (ליקוט) אם כו' אבל כו'. כשיטת ר"ת ועבת"ה ק' ק"א שהאריך שם (ע"כ):
(ליקוט) אם נתערב כו'. הרא"ש בפ' ג"ה אליבא דר"ת שסובר דמין בשא"מ דאורייתא אפילו במשהו וטעמא ומ"ש טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו היינו במין במינו ומשמע ברא"ש אבל לפי' ר' חיים דוקא בשיש כבא"פ דלא נקט אלא לפי' ר"ת וכ"ד הרמב"ן הביאו הרא"ש בסוף חלה אבל הראב"ד וטור כ' דאפילו אין כבא"פ מ"מ הוי כמו חצי שיעור שאסור מן התורה וכן כולו נהפך לאיסור וט"ס בטור שכ' ר"ת וצ"ל ר"ת (ע"כ):
(ט) ולענין כו'. כרבא ע"ז ס"ו א'. ועש"ך וכ"מ בגמ' הנ"ל מין במינו דליכא למיקם אטעמא משמע שהטעמים שוין ועתוס' דזבחים ע"ח א' ד"ה אלא כו' ומנחות כ"ג ב' ד"ה אלא כו':
(י) אבל נתערב כו'. דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא כמ"ש בפ"ג דפסחים (מ"ד) ופ"ו דנזיר ליתן טעם כו' וע"כ דרשא גמורה היא מדפריך והאי משרת להכי הוא דאתא ולר"ע לוקין על היתר מצטרף לאיסור ובזבחים ע"ח ב' אלא מין בשאינו מינו כו' ושם ע"ט א' אמור רבנן כו' וע"כ מדאורייתא דומיא דמין במינו שהוא דאורייתא כמש"ש ע"ח א' א"ה אימא סיפא כו' והא דאמרינן בע"ז ס"ז ב' טעמו ולא ממשו כו' פי' בתוס' שם ד"ה אר"י בשם ר' אליהו דכזית בא"פ קרי טעמו וממשו וכתב הרא"ש בפ' ג"ה דלוקין אפילו על כזית ממנו דכולה נתהפך לאיסור דטעם כעיקר דאורייתא וכמ"ש משרת ליתן כו' שאם שרה כו' ואם אינו בא"פ אין לוקין ועבתוס' ורא"ש בפ' ג"ה וכ"כ הראב"ד ורשב"א וכתבו דמ"מ אסור הוא מדאורייתא כמו חצי שיעור ברפ"ח דיומא ועהג"א פ"ה דע"ז סי"א ד"ה וטעם כו' ועמ"ש בא"ח סי' תנ"ג ס"ב:
(יא) ואם נתערב במינו כו'. כמ"ש בחולין ק' ב' ובע"ז ע"ג א' ב':
(יב) בד"א כו'. ממ"ש צ"ז ב' פשיטא דבדידיה כו' אע"ג שאין אסור רק מדבריהם כמ"ש ק"ט א' קי"א א'. ת"ח ור"ן:
(יג) איסור כו'. גיד הנשה שנתבשל כו' וכן חתיכת כו' וערש"י שם ושם צ"ז ב' כחל בששים כו' וכחל עצמו אסור ועבה"ג:
(יד) כנגד כל כו'. שם צ"ז ב':
(טו) בין כו'. ר"ל לאפוקי מדעת הראב"ד שכתב דוקא בשל חרס דומיא דכחל שא"א להפרידו דכחל עצמו אסור משא"כ בשאר כלים דאפשר בהגעלה משערינן באומר יפה:
(ליקוט) בין כו'. לאפוקי מהראב"ד וכתב והיאך אפשר שנשער בכולו וכאלו כולו אסור והרי אתה מכשירו בהגעלה אבל בת"ה הקשה עליו דא"כ כחל נמי דאף שעתה אין לו הכשר מ"מ קודם שנפל הרי אתה ממרקו בקריעה וטיחה והיאך אפשר כו' ועוד כיון שאמרו בגמ' משום דלא ידעינן כמה נפיק מ"ל חוזר להכשירו או לא וכ' וכ"ד רבותינו הצרפתים וכ"ד הרמב"ן ז"ל (ע"כ):
(טז) או מתכת. לאפוקי מהי"א וע"ל ר"ס צ"ד:
(יז) ובלבד כו'. כמ"ש שם צ"ז ב' מכלל כו':
(יח) וכל איסור כו'. כמ"ש במתני' הנ"ל אם מכירו כו' ובירושלמי פ"ב דערלה שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמצה העיסה ה"ז מותרת. ודכוותה תאנה של תרומה שנפלה לתוך מאה הוגבהה א' מהן ואח"כ הוגרה התרומה תהא מותרת תמן לא הוכר האיסור ברם הכא הוכר האיסור:
(יט) איסור שנתבטל כו'. שם אלא מעתה נפל לקדירה אחרת כו' וערש"י שם ד"ה כיון כו':
(כ) אבל אם כו' כ"מ שם דקאמר לקדירה אחרת ול"ק לאותה קדירה ב"פ דהא קאי אנתבטלה בס' ואע"ג דבלוע שבו נ"נ והוי כאיסור אחר שנפל דאוסר כמ"ש בסי' צ"ט ס"ו בהג"ה והטעם דהא אותו הבלוע הוי בקדירה מין במינו ובכה"ג אוקמוה אדאורייתא ברובא וכמ"ש הרא"ש בפ' ג"ה דמין במינו בס' גזירה אטו שא"מ משא"כ בכה"ג דליכא למיגזר דא"א באותו קדירה אלא במינו ועש"ך סי' צ"ד ס"ק ה':
(כא) אם ידוע כו' דלא כו'. ע"ל סי' צ"ב סס"ד בהג"ה:
(כב) אפילו אם ניערו כו'. ר"ל לא מיבעיא בבב"ח דל"ל נ"נ אפילו במאכל כמש"ל סי' צ"ד ס"ו וז"ש (צ"ז א' וש"מ) קדירה שבשל בה בשר כו' ואפי' בישנה (וסיפא תרומה כו' בחדשה דוקא ואיידי דלא מפליג ברישא לא מפליג בסיפא):
(כג) אבל כף כו'. ובבלע איסור דאמרינן נ"נ כנ"ל:
(כד) ובת יומא. ע"ל סי' צ"ד:
(כה) (ליקוט) ויש מי כו'. וכ"ד תוס' בחולין צ"ז ב' ד"ה איכא כו'. וס' ראשונה ס"ל כי"מ שכ' הרשב"א דמ"ש בקדירה עצמה לחומרא דלא משערינן בבלוע ועסי' צ"ט ס"ד (ע"כ):
(כו) ויש שאינן כו'. כ"כ המרדכי בפ' ג"ה בשם רא"מ דומיא דכחל שא"א להפרידו וראיה ממ"ש בפסחים ע"ד א' ב' כבולעו כך פולטו ואם איתא מיד שבלעו הבשר נ"נ ומה מהני הפליטה ובפ' כ"ה ק"ה א' אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה כו' וכן כאן כיון דאפשר לסוחטו שיכול להכשירו אינו נ"נ. וסובר הרב דאפילו בחדש אסור בכ"ח. ואינו כן ועש"ך:
(כז) שיש בה אפרוח. כן אוקמוה בגמ' שם:
(כח) או. תוס' שם:
(כט) לבטל פליטתה. לאפוקי עצמה שאינה בטילה כמ"ש בר"ס ק':
(ל) כל האיסורין כו'. ע"ז ס"ט א' ע"ג ב' וכר"י ור"ל כנ"ל ואמר כל ר"ל אפילו איסורין דרבנן דלא כהרמב"ם שכ' דבטלה בנ"ט ולמד מכחל ועתוס' צ"ז ב' ד"ה וכחל כו' וי"ל כו':
(ליקוט) כל האיסורין. ר"ל אפי' של דבריהם ועש"ך וראיה ממ"ש בס"ז ביצה כו' והיא אינה אלא מד"ס כמש"ש ס"ד ב' וכן ממ"ש (צ"ז ב') גיד בס' ומשמע אפי' בשלימה וע"כ משום שומנו (וע"ל סי' ס"ה ס"ק כ"ה) . ת"ה ועברמב"ם פט"ו מהמ"א הלכה י"ז ואע"פ ששומן כו' ובהלכה י"ט שם ועלח"מ שם בהלכה י"ז. והרשב"א לשיטתו דלא ס"ל טעם הרמב"ם גבי ביצה כנ"ל סי' פ"ו ס"ק ו') . ודעת הרמב"ן שכל איסור דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא ברובא בטיל וכמ"ש בחלת ח"ל (בירושלמי סוף חלה ובתרומת ח"ל בגמ' בכורות כ"ז א') ובשאובין בפ' הערל (פ"ב ב') וכתב וה"ה לבישולי נכרים וגבינה של נכרים אבל בת"ה חולק עליו ע"ש ק"ח א' (ע"כ):
(לא) בזה"ז. ר"ל לאפוקי טבל כמ"ש בע"ז שם וכן תרומה וכיוצא דבמאה וערלה וכיוצא במאתים וכ"ז במינן אבל שלא במינן הכל בס' כמ"ש בפ"ב דערלה גריסין כו' וכן טבל הוא דשיל"מ וכמ"ש בירושלמי פ"ו דנדרים וכל שיש לו כו' חוץ חמץ בפסח:
(לב) ובלבד כו'. כמ"ש בפ"ב דערלה וחולין צ"מ א' גריסין כו' אם יש בנ"ט בין שיש כו' ושם ב' א"ל אדכרתן כו' שהרי כו':
(לג) והוא אסור כו'. עתוס' שם ק"ח ב' ד"ה אמאי כו' ומכאן כו':
(לד) ולכן כו'. שם צ"ז ב' וע"ז ס"ט א' ועתוס' שם ד"ה בתבלין כו':
(לה) (ליקוט) אם אסורין מחמת עצמן. כ"פ תוס' (כנ"ל בס"ק ל"ג) וסה"ת אבל סמ"ג ומרדכי סי' תתרפ"ט כתבו שריב"א וד"ש חלקו ע"ז וראייתן ממש"ש צ"ט ב' דאריב"ח לא כו' שהרי ציר כו' וציר אינו אסור אלא מחמת שמנונית ואפ"ה משערינן בחומץ ומלח שבתוכו וצ"ע ואפשר לומר דס"ל דר' יוסי במתני' שם בהא פליג עלייהו דמשערינן בשמנונית לחוד ולכן אינו אוסר אלא בט"ז בו ופ' כר' יוסי אע"ג דת"ק פליג עליו משום דסוגיא דשם ק"ח ב' כוותיה כמש"ש וכמ"ש בתוס' שם וע' במרדכי שם בשם מהר"מ שפ' ג"כ כר' יוסי ע"ש ומ"ש בגמ' לא כל השיעורין כו' שהרי כו' משום דבזה לא פליג ר' יוסי אם היה המלח ומים אסורים מחמת עצמם (ע"כ)
(לו) (ליקוט) אינן בטלין בששים. תוס' דע"ז שם ד"ה בתבלין כו' והג"א שם ד"ה תבלין כו' (ע"כ):
(לז) וכן כ"ט כו'. לשיטתו דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ:
(לח) בשוגג. ע"ל סי' צ"ט ס"ה:
(לט) וכ"ש בב' כו'. דטעמא דהתירא ולשיטתו דוקא בכה"ג דל"ל נ"נ כמ"ש בסי' צ"ד ס"ו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |