ביאור הגר"א/אורח חיים/תנה

ביאור הגר"א ‏ אורח חיים תנה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א אין לשין. רש"י כ' הטעם מפני שבימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי רקיע והמעיינות רותחין כמש"ש צ"ד ב'. ורא"ם כ' הטעם מפני שבלילה חמה מהלכת למטה מן הקרקע וא"ר שם ונראין דבריהם מדברינו שביום מעיינות צוננים ובלילה רותחין. והרי"ף פי' מ"ש בסוף פ' כ"ש הגרופין שנשאבו בו ביום ומשמע מדבריו דהשאיבה מהמחובר הוא מחממתם וצריך לינה ולכן קרי להו גרופין דשאיבה מחממתן וער"ן. לדעת רש"י כל ששהה י"ב שעות בתלוש אפילו מבוקר עד ערב ש"ד ולרא"ם דוקא שלא היה בלילה במחובר ולדבריו אפילו לאחר תחילת הלילה מותר ללוש בהן כל שלא היה בתחילת הלילה במחובר אבל הר"י בר נתן כתב וכן סמ"ק בשם ר' יצחק והג"מ פ"ה דסוף הלילה גורם צינון דרוח צפונית מנשבת מחצי הלילה ואילך עד ע"ה כמ"ש בריש ברכות והיא קרה כמ"ש בב"ב כ"ה ב' וממזרים קרה זו רוח צפונית ולפיכך צריך לשהותן כל הלילה וכ"כ הרשב"א שצריך לשהותן כל הלילה:

בין כו'. דלרש"י דוקא מי בורות ומעיינות אבל בנהרות אין חשש דדוקא מעיינות רותחין כמ"ש בגמרא מעינות רותחין והטעם שהן סמוך ליציאתן מן המקור וכן לפי' רא"ם וכתב רש"י ומ"מ אין לפרוץ גדר של ראשונים אבל לפי' הרי"ף מדינא אסור:

מבע"י כו'. דר"א מזרחי כ' דלפי' ר"א ממיץ צריך דוקא לשואבן בה"ש שיהיו כל היום במחובר דביום מעיינות צוננין כמש"ש וכ"כ סמ"ק ויש מחמירין לשאוב בין יום ובין לילה ויש מחמירין לאסור כשנשאבו מבע"י אף שלנו אח"כ הלילה ודחה בסמ"ק שם מדלא הזכיר כ"א לינה ש"מ דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה וכן הב"י דחה דברי הרא"ם וז"ש מבע"י או בה"ש ר"ל רק שלא ישאבו אחר התחלת הלילה אבל ב"ה חשש להמחמירין וכ' סמוך לבה"ש ולא מבע"י אבל מסתימת כל הפוסקים וכן מלשון הגמ' משמע כדעת הש"ע וכן מלשון הרי"ף שכתב שנשאבו בו ביום:

ואין לשין כו'. לחוש לדעת ריב"נ כנ"ל:

ויכולין. לכל הפירושים הנ"ל:

ואם הזמן. לקררם בפרט לפי' הרי"ף שהטעם שנתחמם בשאיבה וצריך לקררם:

וצריך כו'. כמ"ש סוף כ"ש אין לשין בחמה:

ואפי'. כמ"ש רפ"ג דיומא יומא דעיבא כולא שמשא למנ"מ לכדרש רבא אשה לא תלוש כו':

ואם לא. כמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תנ"ט ס"ח ועמ"ש שם:

וכשמוליך כו'. עמ"א:

כשחל. דאין שבת מכינה ליו"ט כמ"ש בריש י"ט ואזיל לטעמיה שפסק שצריך לשואבן בה"ש דוקא או סמוך לה ועמ"א:

לכתחלה כו'. כנ"ל שהמעיינות רותחין משא"כ בנהרות:

אבל כשהנהרות. כמ"ש שם שהחמה מהלכת בניסן בהרים כדי לפשר את השלגים והם פושרין:

אין לשפוך. כמ"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע ועט"ז:

וגם אסור. דמכשירי מצוה הוא וע"ל סי' ת"ס מש"ש:

ואף. משום שלא יתן לתוכו חמץ:

ונוהגין ליקח. כמ"ש במ"ס לענין נ"ח ודוקא בכ"ח ועמ"ש בסי' נ"ג ס"ג:

ב

ס"ב י"א שמים. עמ"א:

ואין להקל. שמ"מ מתחממין מחמת חיבורן לקרקע ועב"י:

ג

ס"ג אין ללוש. פסחים לו א' ושוין שאין כו':

אפי'. שם מ"ב א':

ולא במים. שם:

בין במים. לפי' הרי"ף דמים הגרופין היינו שלא לנו והאיבעיא קאי ג"כ אשלא לנו:

ויש חולקים. לפירש"י שפי' הגרופין מדוד כו' כנ"ל וא"כ האיבעיא לא קאי כלל אמים שלא לנו:

וי"א דבשוגג כו'. דעבר מ' במזיד כמ"ש בפ"ב די"ט י"ז איבעיא להו עבר ואפה כו' ושם איירי במזיד כמש"ש ת"ש כו' ובלבד שלא יערים כו' שאני הערמה כו' ת"ש המבשל כו' וסברא הראשונה ס"ל דמצינו ג"כ עבר בשוגג כמ"ש בפ"ג דשבת איבעיא להו עבר ושהה מאי וכפי' הרי"ף שם דאיבעיא להו על מצטמק ויפה אם אסור בשוגג ועיין תוס' שם וראיה מבציקות של א"י ולא חיישינן לכה"ג אבל רש"י והרא"ש דחו שם ואמרו משום דקרוב למזיד הוא וכ"ש להמפ' שלשו א"י בפנינו וערא"ש סכ"ו:

ואפי' בלא כו'. כיון דיש מתירין אפי' במזיד כנ"ל:

ד

ס"ד מים שלא כו'. ול"ד בתרי אלא ברוב כמ"ש בסמ"ג והג"מ והטעם כיון דרובו צונן מתקרר וכמ"ש תוס' בשבת מ"ב א' ד"ה נותן. אלא נראה כמו שאומר ר"ת כו':

ה

ס"ה נוהגין כו' ואפי'. שמביאין ראיה לאסור ממ"ש בפ"ח דשבת ובגיטין מצה דלא מליח ובחולין אמרו מליח כרותח והוי כנילוש בחמין וכנ"ל בס"ג ובפ"ד דשבת ולא במלח שמוסיף הבל וכן בפ"ב דב"ב מרחיקין את המלח משום חמימות וכמ"ש שם בגמ'. וז"ש ב"ה ואפי' בדיעבד כו' וכ"כ המרדכי וכנ"ל בס"ג אבל הרבה פוסקים מתירין ודוחין ראיותיהם ההיא דלא מליח ר"ל שמחוסר תיקון כמו דלא עפיץ וההיא דמליח כרותח אמרינן שם בהדיא דוקא שאין נאכל מחמת מלחו ועי"ד סי' צח וסי' קה וכן ההיא דשבת וב"ב שיש מלח הרבה וערשב"א סי' רכד דלא הוי כרותח אלא להבליע ולהפליט כו' אבל להחם כו'. והר"ן מביא ראיה להתיר ר"פ כ"ש ממ"ש ותיקא במיא ומילחא אסור משמע דוקא ותיקא אדמבשל ליה מחמע אבל לחם לא וכ"כ הרשב"א אלא שכ' שנוהגין להחמיר:

ו

ס"ו כיון שיש. בגמ' שם אמרינן דוקא דאפיש לה קמח וכ' תוס' דסוגיא זו פליגא על ההיא דזבחים שאמרו אע"ג דרובא אורז דנ"ט ברוב דאורייתא וקי"ל כסוגיא דזבחים דטעם בשא"מ בכא"פ דאורייתא לחייב עליה כמ"ש התוס' וכן פ' הטור בי"ד וז"ש הטוש"ע כייון כו':

ומ"מ. שהראב"ד בפי"ב מהל' מעה"ק אוסר בתבשלין שהן מחמיצין ומ"ש במנחות תיבלה כו' וכן בתוספתא וירושלמי פרק כ"ש יוצאין במצה מתובלת איירי שתבלה לאחר אפייה אבל בירושלמי פ"ב הלכה ד' לא מ' כן שאמרו שם ר' סימון בשם ריב"ל אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יבוא בו משקין כו' והתניא יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בו טעם דין והוא שיהא בה רובה דגן סברין מימר מתובלת משקין. נאמר מתובלת שומשמין מתובלת אגוזים אלמא דמותר אף קודם אפייה דלאחר אפייה לא שייך משום מצה עשירה וכמש"ל בסי' תס"ב ס"ד וכ"כ הראב"ד בהל' מצה פ"ו משום מצה עשירה אסור:

ופלפלין. דאין נקרא תבלין כמ"ש תוס' בפ"א די"ט בשם תוספתא והפלפלין ה"ה כתבלין ועיין תוס' דפסחים קטו א' ד"ה אתי כו'. והוא מחמם כמ"ש בנדה אכלה פלפלין וראתה וע"ש בש"ע סי' קכט:

וכן. כמ"ש בפ"ג דשבת ופרק ב' דב"ב:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.