ב"ח/אורח חיים/תמב

ב"ח ‏ אורח חיים תמב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל דבר שאינו חמץ גמור כו' וחומץ האדומי כו' צריך לומר שנותנין בו מים שאל"כ ה"ל מי פירות ואינו מחמיץ וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' אלו עוברין ונראה בעיני דה"ה בזיתום המצרי דהא ותיקא במישחא ומילחא שרי דמי פירות הן אלא צ"ל דזיתום המצרי יש בו מים כל אלו לר' אליעזר הן בלאו ואין בהן כרת ריש פ' ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי כו' וזומן של צבעים כו' ר"א אומר אף תכשיטי נשים הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת ובגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיניה בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר"מ הוא דשמעינן ליה לר"מ דנוקשה בעיניה בלאו וכ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובות רב נחמן אמר ר"א הוא דשמעינן ליה לר"א דאמר דחמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה בעיניה ור"נ מ"ט לא אמר כר"י אמר לך דילמא ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע"י תערובות לא ורב יהודה מ"ט לא אמר כר"נ אמר לך ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא חמץ דגן גמור ע"י תערובות אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כוותי' דרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על אוכל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר"א הוא ואילו נוקשה בעיניה לא קתני ש"מ נוקשה לר"א לית ליה וכתבו התו' ואילו נוקשה בעיניה לא קתני וא"ת ונימא מש"ה לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא כדאמר ר"נ וי"ל דאי כ"ש הוא ה"ל למיתני לאשמועינן דלית ביה כרת עכ"ל וא"כ יש לתמוה על מ"ש רבינו דכל אלו לר"א הן בלאו היפך המסקנא דקאמר תניא כוותיה דרב יהודה דלר"א נוקשה לית ליה ומה שתירץ הב"י דהאי ת"כ הויא לפום מאי דס"ל לרב יהודה כו' זה אינו מן הסוגיא דכל ת"כ צריך שיהא מוכרח מבחוץ לפרש כך ולא לפום סברת האמורא דמביא סייעתא לדבריו וכמבואר בתוספות שהבאתי גם מה שדקדק מלשון רש"י אינו כלום דבגמרא קאמר להדיא דבכל שכן מייתי ליה ולא מהוא הדין כמ"ש הוא וא"כ בהכרח היה צריך רש"י ז"ל לבאר דר"נ ס"ל דנוקשה בעיניה חמור ומשום הכי לא קאמר כרב יהודה וכל זה ברור. וגם אין לתרץ דברי רבינו דר"ל ר' אליעזר דמתניתין דאמר אף תכשיטי נשים דלדידיה הכל הוא בלאו שהרי בדברי רבינו מפרש דדוקא חמץ גמור ע"י תערובות או נוקשה בעיניה הוא בלאו ולר"א דמתני' אפילו נוקשה ע"י תערובת הוא בלאו כדכתב הר"ן אלא ע"כ לומר דר"א שהביא רבינו הוא ר"א דברייתא ונ"ל ליישב דרבינו מפרש דהת"כ אינו אלא להוכיח היפך סברת ר"נ במאי דקאמר נוקשה בעיניה חמור ומתניתין לא אתי כר"א דבע"כ צ"ל דנוקשה בעיניה אינו חמור מדלא תני נמי נוקשה בעיניה לאשמועינן דלית ביה כרת וכדכתבו התוס' אלא צריך לומר דחמץ דגן גמור ע"י תערובת חמור ומתניתין אתיא כר"מ א"נ דשקולין הן ומתניתין נמי כר"א אבל כר"מ ודאי אתיא וכיון שכן מסתברא לומר דשקולין הן ומתניתין אתיא ככ"ע ועוד דרב נחמן הוה בתרא טפי מרב יהודה אמר רב וקים ליה דמתניתין אתיא כר"א הילכך אע"פ דאידחי ליה סברת ר"נ במאי דקאמר נוקשה בעיניה חמור ולא אתי כר"מ אלא מתני' איירי כר"א מ"מ קבלתו לא נדחה ואיכא למימר דאתי נמי כר"א דשקולין הן ומש"ה לא קתני נמי נוקשה בעיניה בברייתא דכיון דשקולים הן שוין בדין זה נ"ל בדעת רבינו:

ב

ומ"ש ולדבריו אסור להשהותן אע"ג דקי"ל כר"ש כו' ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו הוא בעין כמו שהי' מעיקר' חמיר טפי פי' ב"י דה"ק דוקא בנתערב אחר הפסח אבל בקודם פסח חמיר טפי ותימה דהא בפי' רש"י ובאשיר"י פרק כל שעה מבואר דלא קניס ר"ש בתערובות אפילו שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח משמע דבנתערב קודם קיל טפי וכ"כ רבינו לקמן סוף סי' תמ"ז וג"כ צריך עיון מאי מקשה ממאי דקי"ל כר"ש לדברי ר"א דילמא לא קי"ל כר"א ורבינו גופיה מסיק דהלכה כחכמים דפליגי אר' אליעזר ולדבריהם מותר להשהות וכדפסקו הרי"ף והרא"ש ודוחק לומר דלדעת הרמב"ם ודעימיה שמביא בסמוך דפסקו כר"א מקשה אע"ג דקי"ל כר"ש דלדידהו קשה דהא עדיין לא הזכיר דברי הרמב"ם ע"כ יראה דרבינו שכתב כל אלו לר"א הן בלאו ואין בהן כרת פי' דבאכילתן יש בהן לאו ואין בהן כרת דאילו לענין בל יראה לא צריכא למימר דליכא בהן כרת וכמ"ש ר"ת ריש אלו עוברין והסכים עמו הרא"ש מכח קושיא זו דאלו מתבערין מן השלחן קאמר דאסור באכילה אבל לאו דבל יראה ליכא בתערובות ולא בנוקשה ומפרש רבינו דלדברי ר"א אע"פ דאין שם לאו דבל יראה מ"מ איסורא דרבנן איכא ואע"פ שהרא"ש בריש אלו עוברין כתב בזה שני סברות לפי פי' ר"ת דלחד טעמא דהחמירו לבער החמץ מן הבית משום דלא בדילי אינשי מיניה ויבואו לאכלו אף בתערובת ונוקשה אסור להשהותן אבל לאידך טעמא דמשום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה הכא דליכא בל יראה מותר להשהותו מ"מ רבינו תופס עיקר כהך טעמא דמחמיר וז"ש ולדבריו אסור להשהותו כלומר דאע"פ דר"א דהוא תנא דמתניתין לפי דעת רבינו לא פסק שיש לאו בתערובת חמץ אלא באכילה אבל לא לעבור עליו בבל יראה וכדעת ר"ת ולא כדעת רש"י והרמב"ם אפ"ה מודה דאסור להשהותו בביתו מדרבנן משום דלא בדילי כו' וכמו שהראה רבינו דעתו בסימן תל"א שכתב וחשו שמא יבא לאכלו אם ישאר בבית הנה שלא הזכיר כי אם הך טעמא שמחמיר. וא"כ השתא שפיר מקשה רבינו לדברי עצמו דמאחר דאנן קי"ל כר"ש דמיקל ולא קניס בתערובות אף לענין אכילה וה"ט דלא קנסינן ליה אלא משום דעבר עלה בבל יראה כדאיתא בפ' כל שעה ובתערובות דליכא איסור בל יראה לא קנסינן ליה אפילו שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח ושרי באכילה. וא"כ מיניה נלמד לפרש לענין שהייה להקל כאידך טעמא דלא אסרו להשהות אלא היכא דעבר עלה בבל יראה אם לא ביטלו וממילא בתערובת ונוקשה דליכא בל יראה שרי להשהות ועל זה אומר ה"מ כו' והשתא אתי שפיר דלהרמב"ם ל"ק כל עיקר ממאי דקי"ל כר"ש שהרי הרמב"ם ס"ל דאיכא לאו דבל יראה בתערובות וא"כ בדין הוא שאסור להשהות אפילו אם ביטלו אף לאידך טעמא דמיקל:

ג

ומ"ש ה"מ שנתערב אחר הפסח כו' נראה כדברי המפרש שהביא ב"י דה"ק דדוקא בנתערב שלא בכוונה ואמר אחר הפסח לרבותא כלומר דבשלא בכוונה אף דשהייה בעינא ונתערב אחר הפסח מיקל ר"ש ומכ"ש בנתערב קודם הפסח שלא בכוונה אבל היכא שאיסורו בעין לפנינו היום כמו שהיה מעיקרא דהיינו שלא נתערב ממילא חמיר טפי דבתערובות כהאי לא מיירי ר"ש וכ"כ הרא"ש להדיא ריש פ' כל שעה גבי אלמורי"א וז"ל דלא שרי ר"ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערובי ולשהויי לא וכיון שכן לענין איסור שהייה נמי מסתבר לפרש להחמיר דבכותח הבבלי כו' שנתערב שם החמץ בכוונה דאסור להשהותו לר"א אע"פ שאין שם לאו דבל יראה אלא שעדיין לא נתיישב אצלי הלשון שאמר אבל היכא שאיסורו בעין כו' ודוחק לומר דה"ק ה"מ שנתערב עד שנתבטל כגון דאיכא ס' דאז אפילו נתערב אחר הפסח שרי אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא דהיינו שלא נתבטל דליכא ס' וא"כ הוי כמו שהיה מעיקרא וכמו שפסק לקמן סוף סימן תמ"ז דלא כשאר גאונים דא"כ ה"ל לומר בפירוש ה"מ שנתערב בס' ועוד דהכא אע"פ שאינו ס' אין לאסור מאחר דאינו אלא לקיוהא כדלקמן גם יש שאר דקדוקים בלשון בעל העיטור ורב נטרונאי ולכן יראה לע"ד דה"פ ה"מ שנתערב אחר הפסח פי' דוקא כעין תערובת לח בלח שאין החמץ נשאר בעין בצורתו אחר שנתערב בההיא מיקל ר"ש אף שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין אף לאחר שנתערב כמו שהיה מעיקרא כהנך דמתניתין דהפירורין והשעורין הן נשארין בעין בתערובתן ונאכל אותו חמץ מעורב עם דברים אחרים אלא שאינו ניכר חמיר טפי דלא איירי ר"ש בתערובות כהאי ומש"ה נמי לענין איסור שהייה יש להחמיר ולפרש דלר"א איכא איסור בשהייה כאידך טעמא דמחמיר וכך מצאתי להדיא במרדכי הארוך בדברי ראבי"ה אחיטין שירד עליה דלף ומחמת שנתייבשו החטין אין המבוקעים ניכרים וכתב וז"ל ואפילו לאחר הפסח אסורים דהא דלא קניס ר"ש ע"י תערובות היינו כשאינו ניכר כגון קדרות בפסח אבל הכא אע"ג דאינו ניכר הוי כמונח בכד ואסור להשהות כו' עכ"ל ובסגנון זה הם דברי רבינו כאן כדפרי' ואח"כ כתב ופסק הרמב"ם כר"א וכו' ואע"ג שרבינו ס"ל כר"ת והרא"ש דלר"א אין לאו לענין בל יראה וכדפי' אין מזה סתירה למה שהביא דברי הרמב"ם דפסק כר"א דאיכא בל יראה בתערובת דהרמב"ם סובר כפי' רש"י דפי' אלו עוברין עליהם בבל יראה וזה אין צריך לפנים ולפי דכתב הרמב"ם כגון שכר המדי והמורייס וכל דבר כיוצא באלו משמע דס"ל דכל תערובת בעולם אפי' לח בלח כמורייס דלא הוי תערובתו בעין כהנך דמתני' מדלא תני ליה נמי במתני' ואפ"ה חייב לבערו על כן כתב רבינו בלשונו ובעל העיטור כתב דוקא הנך שהן בעין וכו' דאע"פ דבעל העיטור הסכים לפסוק כר"א ודאיכא לאו לענין בל יראה בתערובות מ"מ הוא חולק אדברי הרמב"ם במה שסובר דאיכא לאו אף בתערובות שאינו בעין וז"ש דוקא הנך שהן בעין ואמתניתי' קאי כלומר דוקא הנך דקא חשיב במתני' שאף לאחר שנתערב שם חמץ הוא בעין שלא נימוח לגמרי שיפסיד צורתו הוא דאיכא לאו דבל יראה ומשמע אבל בכל שאר תערובות אינו בבל יראה דלא כהרמב"ם ועל זה אמר וכן יראה דעת רב נטרונאי כו' דמשמע ליה לרבינו מלשונו שאמר אם יודע שנסחט מן החטין חמץ וכו' דהיינו לומר שגוף החטה נשאר שם בעין ומש"ה אסור לקיימו דעבר עליה בבל יראה ואם אין יודע א"צ לבערו והיינו כסברת בעל העיטור ומפני שלא כתב כן בפירוש אמר שיראה כן מדעתו:

ד

ומ"ש ולרבנן אפילו לאו אין בהן כו' פי' דאפילו באכילתן אין לאו אלא איסורא דרבנן וא"כ ממילא לדבריהן מותר להשהותן אפילו להך טעמא דמחמיר משום דלא בדילי וכו' דלא גזרינן שמא יבא לאכלו ממנו אלא דוקא בחמץ שאסור באכילה ד"ת אבל בתערובות ליכא למיגזר בשהייה מאחר שאף האכילה גופה אינו אלא דרבנן אך קשה מדתניא בפ' כל שעה דכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח ואפילו ב"ה לא פליג אלא דיכול למכור אבל לשהויי אסור לדברי הכל וכדלקמן בסי' תמ"ג וי"ל דהתם לא איירי בכותח הבבלי אלא בסתם כותח דעלמא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ומ"ש הב"י דרבינו שכתב דלרבנן מותר להשהותו הוא דוקא לטעמא משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ומשמע מדבריו לשם דלרבי אליעזר איכא לאו דבל יראה בתערובות לפי דעת רבינו אינו נכון אלא כדפרישית ואין צורך להאריך בזה כי דבר פשוט הוא לפי ע"ד:

ה

ומ"ש ופסק הרמב"ם כר"א וכו' בפ"ד ויש לתמוה לדעת רבינו שמפרש דהרמב"ם פוסק כר"א דאיכא בל יראה בתערובות אפילו אין בו כזית בכדי א"פ והרי מפורש ברמב"ם פ"א דבאוכל תערובות אינו לוקה אא"כ באוכל כזית בכדי א"פ. ואפשר לתרץ שאע"פ שאינו לוקה על האכילה מ"מ חייב בביעורו שהרי יש שם כזית חמץ ואע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו וסברא זו הזכיר ה' המגיד בשם ה"ר משה הכהן שפי' כך לדעת הרמב"ם. ומה שכתב הב"י לחלק לדעת הרמב"ם בין דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כשאכלו בעינו לאוכלו ע"י טיבול נתבארו דברים אלו בדברי מהר"א מזרחי בביאורו לסמ"ג לאווין בסי' ע"ט ועיין עוד בספר מנין המצות להרמב"ם מצוה קצ"ט מלא תעשה ובמה שהשיג עליו הרמב"ן גם הרא"ש בסוף כלל ששה עשר השיג עליו ע"ש וקצת מזה בתשובת ה"ר לוי חביב סי' י"ח:

ו

ומ"ש אבל אם נעשה בהם מלאכה כו' פי' אפי' שהחמץ כשאר לשם בעין מ"מ מאחר שאינו ראוי לאכילה שנעשה בו מלאכה אינו חייב לבער דתרתי בעינן שיהא בעין ושיהא ראוי לאכילה וכדפי' לעיל:

ז

ומ"ש ואני תמה למה אסרו כו' זה לשון א"א מה"ר שמואל ז"ל ואפשר ליישב שהיה חושש שמא נשאר מגוף החטה משהו בעין שלא נתערב שנותן טעם בפסח עצמו וכמו שכתב הסמ"ק אדגן שצמח וע"י סינון בבגד לא רצה להקל ולהתיר משום חומרא דחמץ וכן נראה בתשובת מהרי"ל סימן צ"ט אכן נ"ל חומרא יתירה שלא להתיר ע"י סינון בגד שהרי בעכבר שאיסורו בכעדשה סומכין על הסינון כדאיתא בפרק בתרא דע"ז באשיר"י ובמרדכי כתב ובלבד במסננת של בגד שלא ישאר מן העכבר כלום אלא נראה עיקר כמ"ש הב"י דרב נטרונאי סובר כאותן גאונים שפסקו דחמץ בפסח חוזר וניעור אבל לדידן דקיל"ן דאינו חוזר וניעור מותר לשתותו אם סיננו במסננת של בגד קודם פסח:

ח

ורב אלפס פסק כחכמים שאין לאו כו' פי' שאין לאו כלל לא באכילתן ולא בביעורן אלא איסור דרבנן באכילתן לבד ולפי זה מותר להשהותן דלא גזרינן בשהייה כיון שהאכילה גופה אינה אלא איסור דרבנן כדפי' לעיל ומ"ש דמותר אפילו לערב בתחלה ולהשהותן זה אינו מבואר אלא הדעת נותנת כן ונמשך לפי פסק זה דמאחר דכותח הבבלי ואינך דמתניתין מותר להשהותן לרבנן ואע"פ שידע כשערבו בתחלה שלא יאכלנו קודם פסח א"כ ממילא מותר בתחלה לערבה ולהשהותה דהכל שוה בדין וכך מבואר בדברי הרא"ש ריש פרק כל שעה גבי אלמורי"א דכל היכא שמערב חמץ בכוונה דינו כאילו מערבו בתחלה כדי להשהותו ומכאן למד רבינו מה שפסק לקמן בס"ס תמ"ז דכל היכא שאינו עובר על תערובתו מותר לערבו בתחלה ולהשהותו זו היא שיטת רבינו לדעת הרי"ף והרא"ש אבל הר"ן ז"ל פי' לדעת הרי"ף שפסק כחכמים דבתערובת חמץ גמור איכא איסורא דאורייתא באכילה אע"ג דליכא לאו משום דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דבנוקשה בעיניה ליכא אלא איסור דרבנן באכילה ואעפ"כ כתב דצריך לבער אפילו חמץ נוקשה אפילו לדברי חכמים ע"ש. אבל הסמ"ג מיקל בזה וכתב דאפילו לדברי ר"א דאיכא לאו באכילה כיון דליכא לאו בבל יראה מותר לקיימן בפסח אפילו תערובת חמץ גמור וכ"כ במרדכי לדעת ר"ת ושכן כתב הר"א ממיץ והרב רבינו יוסף קלצון ולענין הלכה כבר כתב המרדכי דנהגו כרש"י דאסור וצריך לבער הכל גם במרדכי הארוך ריש פסחים כתב דאפי' לההוא טעמא דהחמירו לבער משום חומרא דכרת ובל יראה אע"פ כן בחמץ נוקשה דליכא כרת ובל יראה לפר"ת צריך בדיקה וביעור דלא פלוג רבנן:

ט

ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כו' הב"י האריך בכאן להקשות ולתרץ ובתוך דבריו כתב דכותח ואינך דמתניתין אין בהן ממשו של חמץ ולא הבינותי דבריו הרי הפירורין והשעורין שבהם הם ממשו של חמץ גם קושייתו נראה שאינה כלום דה"פ דברי רבינו ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון כל אלו שאע"פ שיש שם ממשו של חמץ אינן אלא לקיוהא ולא ליתן בהן טעם אבל אם יש שם טעם חמץ חייבין עליו אפי' אין שם ממשו דטעם כעיקר דאורייתא ואח"כ כתב דאפילו הני שאינן אלא לקיוהא אין היתר אא"כ בשאין בו כזית בכדי א"פ אבל כשיש שם כזית בכא"פ עובר עליהן כיון דאיכא שם ממשו ואע"פ שאינן אלא לקיוהא וזה ברור:

י

ומ"ש וע"כ השכר כו' פי' מאחר דבאותו שכר איכא תרתי לריעותא חדא דעיקרה משעורין ואפילו לא הוי ביה אלא טעמא לחוד טעם כעיקר דאורייתא ועוד דאפי' לא היו נותנים השעורים אלא לקיוהא כמו שכר המדי אפ"ה אית ביה הרבה יותר מכדי אכילת פרס הלכך חייב לבערו וכן משמע מדברי הרא"ש בפ' אלו עוברין:

יא

כתב אבי עזרי קולן של סופרי' כו' כ"כ רבינו ירוחם משמע מדבריו שכך הם דברי הרמב"ם במ"ש וכן ניירות וכו' שהעתיקו רבינו בסמוך שהרי בהרמב"ם כתוב דהטעם הוא מפני שאין צורת החמץ עומדת משמע שר"ל שאין צורת החמץ בעין וניכר כיון שהוא מכוסה בנייר וכן מבואר בת"ה סקי"ז שזו היא דעת הרמב"ם וכ"מ במרדכי שהקשה על דברי הרמב"ם מההיא דקולן של סופרים ותירצה דהתם מיירי דמתקנין הנייר בכך כמו שכתב ראבי"ה ורבינו הביא דברי ראבי"ה מפני שמתוכן מפורש קולן של סופרים דמתניתין מה היא והביא גם דברי הרמב"ם משום דין בגדים שכבסן בחלב חטה ולא היה משמיט אמצע דבריו במ"ש וכן ניירות כו' והב"י הבין שהרמב"ם וראבי"ה חולקים בפירוש קולן של סופרים ולא היא:

יב

מעשה באחד שהעמיד גבינות כו' במרדכי פ' אין מעמידין כתוב ע"ש ראבי"ה שכתב כן בשם ראב"ן זקנו ושכ"כ הרמב"ם בפי"ו מהמ"א ומצאתי בהגהות דמהר"ש לוריא וזה לשונו דחשיב כמו בעינייהו אבל במרדכי כתב דלא חשיב בעינייהו ע"ש עכ"ל ור"ל דאי חשיב בעינייהו ה"ל כאוכל חמץ בעין וחייב כרת על אכילתו אבל אי לא חשיב בעינייהו ה"ל כחמץ ע"י תערובת דפליגי ביה ר"א וחכמים עכ"ל וצ"ע לחלק בין מעשה זה לכותח הבבלי ואינך דמתניתין דמשמע נמי שעיקר המאכל נעשה ע"י החמץ וה"ל כמו מעמיד וכמ"ש הרא"ש להדיא בשם הראב"ד סוף מסכת ע"ז ע"ש ואעפ"כ כתב רבינו להקל טפי לגבייהו משום דאינן אלא לקיוהא ומדברי הרא"ש ר"פ אלו עוברין למד כן שכתב אליבא דר"ת דמתיר להשהותן דהיינו טעמא משום דעיקרן עשוי מתמרים או דברים אחרים ולא היו נותנין בו אלא מעט שעורין להחמיצו ונראה לי דדברי הרא"ש ורבינו הם למאי דתופסין עיקר כר"ת דאין איסור בל יראה בכותת ודכוותייהו אבל הראב"ד ס"ל כהרמב"ם דיש לאו דבל יראה שהרי לא השיג עליו בפ"ד הילכך כתב להחמיר לגבייהו משום דה"ל כמו מעמיד ובזה לא הסכים עמו הרא"ש כל עיקר ודו"ק:

יג

עריבת העבדנין כו' לשון הרמב"ם קודם ג' ימים לשעת הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש וכו' פי' שהרי נפסד צורתו ואין החומץ בעין ועוד טעם אחר דהבאיש ואין ראוי לאכילת כלב ואפילו היה בעין א"צ לבער:

יד

הקילור וכו' תוספת' הביאה הרי"ף והרא"ש וז"ל הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכן קמח א"צ לבער מלוגמא שהסריח א"צ לבער והרא"ש הביא עוד ירושלמי מלוגמא שנתחמצה ואח"כ נסרחה זקוק לבער ונראה מדברי רבינו שמהירושלמי אנו למדין פי' לתוספתא דלא תני מלוגמא בהדי קילור כו' אף ע"פ דבקילור נמי אם לא נסרחה חייב לבער וכדתנן לא ילעוס אדם חיטין ויתן ע"ג מכתו אלא ה"ט דקילור ואספלנית ורטייה מסריחין מיד אבל מלוגמא אינה מסרחה מיד אלא לפעמים נתחמצה תחלה ולכך שנאה בפני עצמה מלוגמא שנסרחה כלומר שנסרחה קודם א"צ לבער הא אם נתחמצה קודם חייב לבער ונראה דדוקא נתחמצה ולא נסרחה עד שנכנס הפסח הוא דצריך לבער שחל עליה איסור כשנכנס הפסח אבל אם נסרחה קודם פסח א"צ לבער אפילו אם נתחמצה קודם שנסרחה ואצ"ל אם לא נתחמצה עד שנסרחה דלמה ישתנה דין מלוגמא מעריבת העבדנים דתוך ג' ימים לשעת הביעור הוא דחייב לבער אע"פ שבפסח בעצמו נפסד ונבאש אבל קודם ג' ימים א"צ לבער אע"פ שנתחמצה קודם וכן הפת שעיפשה ונפסל מלאכול לכלב חמץ היה תחלה ואח"כ נפסל וכ"כ ה' המגיד ובעל מגדול עוז והר"ן ז"ל ולכך אני אומר שהרא"ש שהביא הירושלמי אינו חולק עם הרמב"ם והרי"ף שלא הביאו כי אם התוספתא לבדה מפני שלרוב פשיטות דין זה לא הוצרכו לבארו בפירוש גם הרא"ש שהביא הירושלמי קיצר במקצת מפני שנסמך על המבין:

טו

כתב רב האי גאון כיון שמלוגמא כו' עד במי קמח בפסח הכל מלשון הרא"ש בפרק אלו עוברין ומ"ש רב האי דאתי במכ"ש ממלוגמא היינו משום דמלוגמא אית ביה תערובת חמץ הרבה אבל טריאק"ה אין בו כי אם כל שהו ולהכי אע"פ דלא תני לה בתוספתא בהדי קילור וכו' אפ"ה אין צריך לבערו משום דאיכא למימר דהא דלא תני לה משום דאתיא במכ"ש ממלוגמא:

טז

ומ"ש וכ"כ הרמב"ם דבר שנתערב וכו' יש לדקדק דה"ל להביא מה שכתב הרמב"ם בפי' לענין ביעור וז"ל וכן הקילו' והרטייה והאספלנית והטריאק"ה שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח כו' אבל מ"ש דבר שנתערב וכו' לא כתבו אלא להורות שאסור באכילה בפסח אפשר דמאחר שנתבאר בדבריו אלה שאין בו חמץ אלא כל שהוא ואם כן הוא נלמד במכ"ש ממלוגמא וממנו נלמד הסכמה להדין ולהטעם שכתב רבינו האיי לכך הביא בבא זו:

יז

ומ"ש וכתב עוד בגדים וכו' כבר כתבתי בסעיף ח' דלא הביא רבינו דבריו אלה אלא להורות דין בגדים לבד ושטעמא מפני שאין החמץ ניכר בעין ודלא כהראב"ד שפתב שהטעם הוא מפני שהחמץ הוא נפסל מן הכלב ומ"ש רבינו וכ"כ ראב"ן על כרים והכסתות כו' זה אינו מלשון הרא"ש אלא ז"ל וזקני אב"ן כתב ספק בידי על הכרים והכסתות שטחין אותם במי סובין אם צריך לבער ונראה דא"צ לבער וכו' וסובר רבינו דלפי שתחלת דברי הראב"ן היו ספק בידי וכו' לכך לא כתב הרא"ש בלשון וכן כתב אבל מאחר שמסקנת הראב"ן דא"צ לבער השמיט רבינו תחלת דבריו שכתב ספק בידי וכתב מסקנתו לבד ולכך קאמר נמי וכן כתב שהרי השוה מדותיהם לענין הדין דא"צ לבער. אכן נראה בעיני דלגבי כרים וכסתות אע"פ שהיה החמץ ניכר בעין א"צ לבער משום דנפסל מלאכול לכלב וכמבואר בדברי הרמב"ן ומשום הכי לא כתב הרא"ש בלשון וכן כתב אף למסקנתו דהראב"ן מאחר שלפי הטעם ישתנה גם הדין ודו"ק:

יח

וכתב עוד וכו' כ"כ גם הרא"ש והמרדכי ור"י בשם ראב"ן וטעמו לומר דאע"פ דמן הדין א"צ לגרר בנגיעת כל שהוא אע"פ שאינו מאוס לפחות כשאין בין הכל כזית דבטל הוא לגבי הכותל והכסא כמו שיתבאר בסמוך אעפ"כ יש סמך מהירושלמי אבל ראייה גמורה ליכא דהתם בטח ביתו בצק כעין שטוחין בטיט קאמר דכזית במקום אחד חייב לבער אפילו במקום העשוי לחזק כדלקמן למקצת גאונים אבל לא בנגיעה מועטת:

יט

ומ"ש ההוא בכופה מאוס פי' שנמאס על ידי שטחה פניה בטיט כדמסיק בפרק אלו עוברין טח אין לא טח לא וכ"כ במרדכי ובאגודה להדיא:

כ

ומ"ש ואם הוא בסדק כו' זה לא נמצא בספרים על שם ראב"ן ונראה שדברי רבינו הם שהוסיף על המנהג שנהגו לגרר למד כן מדקאמר ההוא בקופה מאום שפירושו שטח פניה בטיט דאלמא דאפילו בכזית במקום אחד אם טח פניה בטיט א"צ לגרר וכ"ש בנגיעה מועטת:

כא

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו או ששרפו באש ונחרך שאינו ראוי לכלב כו' האי קודם זמן איסור שכתב רבינו קאי נמי אאו ששרפו דבתריה דהתם נמי לאחר זמן איסורו לא פקע איסוריה מיניה עד דשריף ליה לגמרי וכ"כ הר"ן ופשוט הוא והאי עד שאינו ראוי לכלב דכתב קאי נמי אתרוייהו אנתעפשה ואנשרפה וכדכתבו התוספות והרא"ש והר"ן גם אין חילוק בין שאור לחמץ ודלא כהראב"ד בהשגותיו פ"א מה' חמץ וכבר השיב עליו ה' המגיד ע"ש:

כב

ומ"ש או שייחדו לישיבה פי' כגון פת עצמו או כופת שאור שיש בו חמץ דלא מאיס אא"כ טחו בטיט וא"ת אפילו לא יחדו לישיבה נמי בטלו אם טח בטיט כמו שכתב לעיל בבצק שבסדק וי"ל דאה"נ ולא נקט יחדו לישיבה אלא משום דאי לא טחו בטיט אפילו ייחדו לישיבה חייב לבער אבל רש"י כתב וז"ל טח פניה של כופת שאור ליחדה לישיבה נראה כוונתו שהטיחה אינה אלא כמו מעשה בידים לתקנה לישיבה אבל טיחה לבד לא מהני ואין כן דעת הפוסקים שכתבו בעריבות לטוח עליהן טיט ושפיר דמי דאלמא משום דמאיס הוא נתבטל ממילא:

כג

ומ"ש וי"א שמותר אפילו באכילה כו' כתב הרא"ש דטעמם משום דס"ל דעפרא בעלמא הוא והוא ז"ל השיג עליהם וכתב ולא מסתברא דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור וכו' וקשיא לי דמנ"מ באכילה דידיה וכי אילו אכל עפר ליחייב בתמיה ובפ' שבועות תניין אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור דעפר לאו בר אכילה הוא ולא אמרינן כיון דאיהו אכיל ליה אחשביה אכילה והתם הוא דלכתחלה לא משום דקאמר לא אוכל סתם אבל הכא דרחמנא אמר לא תאכל חמץ דוקא מאי דהוי לחם חמץ בלשון תורה והאי עפרא בעלמא הוא ואפשר לומר דפת שעיפשה או נחרך או ייחדו לישיבה וטחו בטיט אע"פ דבעיניה לא אכלי ליה אינשי מ"מ ע"י תערובת דברים אחרים הוא נאכל בטוב כמו אלמר"י שעושין מפת שרוף וכיוצא ודומה לנשבע שלא יאכל ואוכל חרצן דמשמע התם בסוגיא דכיון דע"י תערובת אכלי ליה אינשי אע"פ שהוא אכלו בלא תערובת לדידיה חשביה אכילה ואסור ואינו דומה לעפר ממש שאינו נאכל אפילו על ידי תערובת אדם וה"נ דכוותה כנ"ל ליישב דעת הרא"ש שאנו נוהגים כמותו:

כד

בצק שבסדקי עריבה וכו' כבר הציע לפנינו הב"י הסוגיא עם פירש"י ופירוש ר"י והכלל לפירש"י בעריבה שלימה שאין בה נקב קיימינן ואפ"ה בשולי העריבה שמועיל שם הבצק לחזקה שלא יבא שם נקב בסדקה למנוע קבלת המים בטל לגבה טפי ואפילו הוא כזית אבל בדפנותיה שאין שם קבלת מים וא"צ כל כך חיזוק כי אם קצת מפני העיסה שלשין ומשפשפין שם כזית חייב לבער אבל בשפתה העליונה דא"צ שם חיזוק כלל אפילו פחות מכזית חייב לבער משום דלא בטל לגבי העריבה מאחר שאין צורך אליו ודרך ליטלו ממנו. אבל לפי' ר"י מקום העשוי לחזק היינו דוקא במקום שהעריב' רעועה וצריכ' חיזוק הבצק ואפ"ה במקום לישה כזית חייב לבער אפילו עשוי לחזק וכן פחות מכזית אם אינו עשוי לחזק והיינו טעמא דיש להחמיר לשם שמא ידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה או שתבלע מן הטעם ונהנה מחמץ שעבר עליו הפסח אבל בעלמא פחות מכזית א"צ לבער דבטל ממילא ודלא כפירוש רש"י דפחות מכזית חייב לבער. גם לדעת הרי"ף והרמב"ם צריך לומר דפחות מכזית חייב לבער בעלמא וקשה לשיטתם דקאמר בגמרא אבל בית זימנין דמיכנש וכו' והוא מ"ש רבינו בסמוך לפי שמתחברין כשמכבדין הבית דמשמע דאי לאו הכי פחות מכזית אינו חייב לבער אבל לא קשה אף לפי' ר"י מהא דקאמר בגמרא אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם רואין וכו' דמשמע דבעריבה בכל ענין אם הוא פחות מכזית אינו חייב לבער וכן נראה מדברי רבינו שכתב בסמוך בסתם רואין וכו' דהא ודאי איכא למימר דלפי' ר"י מיירי התם בשהבצק במקום לישה ומחזק הסדק שלשם. גם ה' המגיד כתב לדעת הרמב"ם דכתב בסתם ההיא דשני חצאי זיתים כו' דפירושה בעריבה במקום העשוי לחזק או לסתום בו נקב שאל"כ אפילו חצי זית בלבד חייב לבער וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות לדעת הרי"ף וא"כ גם לפי' רש"י איכא לשנויי דמיירי התם בשהבצק בדפנותיה. וכן פירש"י להדיא בגמרא אבל מההיא דזימנין דמיכנש וכו' קשה לפירש"י והרי"ף והרמב"ם כבר תירץ הרמב"ן לשם דמיירי בשהבצק בסדקי קרקעו של בית דכמקום העשוי לחזק דמי שאינו מקפיד עליו ועשוי לדרוס שם ברגלי אדם וכן רש"י בעצמו צריך לפרש כו עכ"ל ואל זה כיון גם הרב המגיד שכתב ובבית אפילו מדובק בגומות חייב לבער עכ"ל והר"א ממיץ בספר יראים סימן ק"ה פסק ג"כ כשיטת הרי"ף והרמב"ם וחילק בע"א דההיא דב' חצאי זיתים בעריבה דרואין וכו' מיירי שמצאן במקום מטונף מעט שדרך העולם שלא ליטלן אבל במקום אחר אפילו פחות מכזית חייב לבער כדאסיקנא לעיל בסמוך ולדידיה נמי מיושב ההיא דקאמר זימנין דמיכנש וכו' דמיירי נמי דמצאן במקום מטונף הלכך אי לאו הכי דזימנין דמיכנש לא היה חייב לבערו ודע דבסמ"ק סימן צ"ח בהג"ה דר"י מפרי"ש משמע דלרש"י שיטה אחרת בזה והיינו דס"ל דהא דקאמר שלא במקום לישה בשפתה העליונה אפילו פחות מכזית חייב לבער מיירי דאיכא בה פלגי זיתים טובא אלא שאינם במקום אחד והכלי מצרפו אפילו בלא חיבור חוט והא דבעינן חיבור חוט היינו דוקא בדפנותיה כדלעיל אבל בבית אע"פ דדמי לשלא במקום לישה בשפתה העליונה אפילו הכי אי לאו דזימנין דמיכנש אין צריך לבערו דאין הבית מצרף כמו כלי ועל פי שיטה זו כתב הר"י מפרי"ש כי אי אפשר לנקרן כו' והכלי מצרפו כמו שהעתיק רבינו בסמוך דאילו לפירוש ר"י אשיפתא דאגנא אי ליכא כזית במקום אחד א"צ לבער ואע"ג דאינו עשוי לחזק ואע"ג דאיכא בצק בכמה מקומות וכי מיצרפי לכולהו איכא כזית מכל מקום כיון דליכא כזית במקום אחד לא אמרינן דהכלי מצרפו ע"ש בסמ"ק. וממילא לפי זה אף לדעת רש"י פחות מכזית בעלמא אין צריך לבער כמו שהוא לפירוש ר"י ודלא כשיטת הרי"ף והרמב"ם דלדידהו צריך לפרש כמו שפירש הרמב"ן והרב המגיד או כדברי הרא"ש:

כה

ולשון רבינו שאמר ואדוני אבי ז"ל כתב כו' נראה בעיני דהכי קאמר דלפסק רב אלפס או ר"ח ולפי' רש"י ור"י איכא לפחות חד גוונא דאין צריך לבער אבל א"א הרא"ש כתב לא הארכתי כו' דנמצא לדידיה בכל גוונא חייב לבער משום אל תטוש תורת אמך וכו' כיון שנהגו כן מקדם. ומפני שמלשין הרא"ש יראה דמפרש דבעריבה שלשין בה בפסח קאמר ולהכי כתב ואפילו אם נדבק בכותלי הבית שאם לא כן מאי רבותא דכותלי הבית טפי מעריבה שאין לשין בה בפסח לענין ביעור הכל שוה על כן כתב ואבי העזרי כתב וכל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה כו' ומפני שבדברי ראבי"ה מבואר דהעריבה שלשין בה ניתרת בהגעלה והוא ע"פ שיטת ר"י דסובר דאין הכלי מצרפו אם אין כזית במקום אחד כמו שנתבאר מדברי הסמ"ק על כן כתב והר"י מפרי"ש כתב כו' שנראה ממנו שהוא תופס עיקר לענין מעשה כשיטת רש"י דהכלי מצרפו דלדידיה מאחר דאפי' להשהותן אין להם תקנה בגרירה אלא צריך לטוחן בטיט א"כ כ"ש שאין להתיר להשתמש בתוכן בפסח ע"י הגעלה. ויש לדקדק דכאן משמע שרבינו תופס עיקר כר"י מפרי"ש מדהביא דבריו בסוף למסקנא ולקמן בסימן תנ"א פסק בסתם דהעריבה שלשין בה כל השנה צריכה הגעלה דאלמא דניתרת בהגעלה. וי"ל דלקמן כתב כל דיני הגעלה ע"פ מסקנת התלמוד ועיקר פירושא אבל כאן הביא נמי דברי ר"י מפרי"ש שלא להקל כנגד דבריו משום חומרא דחמץ אף שהוא שלא מן הדין ותדע דאף ר"י מפרי"ש לאו דינא קאמר דהיאך כתב כי אי אפשר לנקרן וכו' הלא עינינו רואות שנקיות הן מכל וכל ע"י רחיצה וגרירה אלא בעל כרחך כוונתו בדרך שכתב בעל הסמ"ק גופיה במצוה רכ"ב וז"ל ובעריבות ותיבות שלשין בהן חמץ אפי' ניקרו אותן בטוב לגמרי אין נותנין לתוכן המצות חמות וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהן ובין העריבה ונכון לטוחן בטיט או ליתנן לעכו"ם משום דרוב פעמים אי אפשר לנקרם שלא ישאר כזית בין הכל עכ"ל אלמא חומרא קאמר דאפילו טורח עצמו לנקרן בטוב לגמרי מ"מ יש לאסור משום גזירה שמא לא ינקרם היטב כמו שרגילים ברוב פעמים בשאר ימות השנה שאפילו מגררן ורוחצן אי אפשר לנקרן שלא ישאר כזית בין הכל ומשום הכי אסרינן לגמרי לנקר אפילו לשם ביעור דרגילין לנקר היטב וכל זה אינו אלא חומרא שלא מן הדין וכך אנו נוהגין להחמיר כמותו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.