ב"ח/אבן העזר/לז
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
האב זכאי בבתו וכו' וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה איכא למידק דדין מציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקידושין ולאיזה צורך כתבם רבינו כאן ונראה דלפי שאמר כסף קידושיה שלו דמשמע אפילו הם מאה מנה הכל של האב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ומציאה שהיא של הבת ולזה אומר וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה אמר לישנא דוכן דמשמע רבותא דל"מ דזכאי בקידושיה אלא אפילו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ולפיכך זכאי נמי בכל קידושיה אפילו הם מאה מנה דלא גרע ממציאתה ומעשה ידיה: ומ"ש אלא שבכסף יכול לקדשה מיד וכו' לאו דוקא כסף דה"ה בשטר יכול לקדשה מיד דדוקא לביאה אינו יכול למוסרה פחותה מבת ג' ויום אחד דכיון דלאו ביאה היא אינה מקודשת בביאתה אבל שטר דינו ככסף וכ"כ הרא"ש פ' האומר אלא לפי דרבינו אמר קודם זה וכסף קידושיה שלו וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כמו בכסף קידושיה מסיים ואמר אלא שבכסף וכו':
קדשה אביה בבקר וכו' פלוגתא דרב ושמואל בפרק עשרה יוחסין (דף עט) ואיפסקא הילכתא כוותיה דרב דביומא דמשלם זימנא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וקידושי האב אינם כלום וא"ת אמאי לא נקט קידשה אביה גרידא ביומא דמשלם זימנא ונפלגו בה רב ושמואל כי היכי דפליגי בקדשה אף היא עצמה בערב ותירצו התוספות דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנויה כמה שהיתה קודם שקדשה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין אבל עתה דקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממה נפשך אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושי דידה ומשום הכי פליג שמואל עכ"ל. שמעינן מדבריהם דלמאי דקי"ל כרב הא דנקטו הפוסקים בקדשה אף היא עצמה לרבותא נקטו הכי דאפ"ה אין קידושין של האב כלום ואצ"ל בקדשה אביה גרידא ולפי זה צ"ע להרמ"ה דמוקי לה במכחישתו אבל באינה מכחישתו אפילו רב מודה דצריכה גט משניהם מי נימא דלא מודה רב אלא היכא דאף היא עצמה קידשה בערב דליכא לאוקומה אחזקת פנויה אבל היכא דלא קידשה היא עצמה מוקמינן לה אחזקת פנויה ואפילו אינה מכחישתו אינה צריכה גט או דילמא לא שנא ומסתברא מדלא מפליג הרמ"ה אלמא דכל היכא דאינה מכחישתו צריכה גט ול"ש דאף היא עצמה קידשה ול"ש לא קידשה היא עצמה אלא אביה גרידא בכל ענין צריכה גט:
ומ"ש וקידושי האב אינם כלום אפילו אינה מכחישתו וכו' שם בעי תלמודא מי נימא דרב ושמואל ל"פ ורב במכחישתו ושמואל באינה מכחישתו ומהדרינן ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל עבד עובדא כוותיה דרב ואיקפד שמואל ואי סלקא דעתך לא פליגי אמאי קא מקפיד כי עבד עובדא במכחישתו ופירש"י אלא ודאי באין מכחישתו פליגי והאי בשאין מכחישתו עבד עובדא עד כאן לשונו וכן כתב הרא"ש כך הם דברי רבינו אבל דעת הרמ"ה נראה שהיה גורס פירוקא בתר האי ותסברא כמ"ש התוספות וז"ל ואית ספרים דגרסי ודלמא כי עבד רב יוסף עובדא באין מכחישתו ולפיכך כעס שמואל דאפילו רב נמי מודה לשמואל דחיישינן וצריכה גט מספק ורב יוסף עבד עובדא דלא כחד עכ"ל התוספות דלפי גירסא זו דקאמר תלמודא מנא לך דפליגי מדאיקפד שמואל ודילמא ל"פ והא דאיקפד משום דעבד עובדא באין מכחישתו דאפילו רב מודה דצריך גט השתא לפי גירסא זו דלא ידעינן היכא הוה עובדא ומש"ה קאמר תלמודא דליכא לאוכוחי מדאיקפד דפליגי דילמא ל"פ א"כ למאי דקי"ל דפליגי דמדפסק תלמודא הילכתא כוותיה דרב מכלל דפליגי איכא לספוקי במאי פליגי אי פליגי באין מכחישתו אבל מכחישתו אפילו שמואל מודה דאין צריך גט והאי עובדא באין מכחישתו הוה ומש"ה איקפד או שמא לא פליגי אלא במכחישתו אבל באין מכחישתו אפילו רב מודה דצריכה גט והאי עובדא במכחישתו הוה ומ"ה איקפד ומספיקא אזלינן לחומרא:
ומ"ש אבל בתוך הששה חדשים וכו' הכא ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו היכא דקדשה אביה שלא לדעתה והיא לא קדשה עצמה ונמצא לה סימנים באותו יום דצריכה גט ולא אוקמינן לה אחזקת פנויה אלא משום דסד"א דטעמא הוי משום דכל אותן ו' חדשים בחזקת נערה היא ואפילו קדשה אף היא עצמה אינה צריכה גט אלא מראשון אבל משני א"צ גט דבחזקת נערה מוקמינן לה והשתא הוא דבגרה כי בדקנוה ואישתכח בוגרת אבל מקמי הכי בשעה שקדשה היא עצמה נערה היתה קמ"ל דליתא אלא אפי' כשאף היא קדשה את עצמה צריכה גט משניהם:
וכשם שיכול וכו' משנה ריש פרק שני האיש מקדש את בתו נערה בו ובשלוחו ובתוספות מפרשים דרישא האיש מקדש בו ובשלוחו ה"ק בו היכא דאין מכירה דאיכא איסורא ובשלוחו היכא דמכירה דליכא אפילו מצוה וסיפא דאשה מתקדשת בה ובשלוחה כיון דליכא איסור באשה אתא לאורויי דמצוה בה יותר מבשלוחה כמ"ש ריש סימן ל"ה וריש סימן ל"ו וכאן גבי אב דליכא אפילו מצוה כיון דאינו מקדש לעצמו צריך לפרק דלדיוקא אתא בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא דאין נערה מתקדשת אפילו ע"י עצמה אלא ע"י אביה כדאיתא להדיא לשם (דף מד) דמותיב לריש לקיש דאמר דנערה היא או אביה מקבלין את קידושיה דליתא אלא אביה ולא היא ומשמע דאין מצוה באב עצמו יותר מבשלוחו ולכך כתב גם רבינו בסתם וכשם שיכול לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה ע"י עצמה וכו' דמשמע דאין יתרון באב יותר מבשלוחו וכך היא משמעות שאר הפוסקים: וכתב במרדכי בפ' האיש מקדש ע"ש ר"מ דלרבנן דקי"ל כוותייהו דפליגי אר"י בר יודא לא הוו קידושין ע"י עצמה כיון שאינה נהנית בקבלתה ולכך צריך האב לקבל קידושי בתו קטנה לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא יכניס עצמו בספק גיטין וקידושין ובתרומת הדשן כתב על דברים אלו שכתב בשם ר"מ וז"ל בסי' רי"ג אדרבה מצאתי בשם תשובת מור"ם דבנתן לה רשות לקבל קידושיה והיא מקבלתם מותר וכן עשיתי בבתי וכו' עכ"ל מדבריו נראה דדברי מהר"ם סותרין זא"ז וליתא אלא ט"ס הוא באותן ספרים שכתוב ר"מ אלא נ"ל רא"ם וכן ראיתי כתוב במרדכי מדוייק וכן מוכח במרדכי גופיה מיניה וביה שאינו מוהר"ם שהרי כתב אח"כ דברי ר"ב בספר החכמה דמסיק והמחמיר כדברי מורינו לא הפסיד וכתב כך על מ"ש דברי הרא"ם בתחילה להחמיר והוא היה רבו כדמוכח במרדכי פרק האומר בעובדא דפריץ אחד שקידש נערה שהיתה משודכת לכהן והכי נמי מוכח בדוכתי טובא במרדכי דרבינו אליעזר ממי"ץ הוה רבו של ר"ב בעל ספר החכמה ומהר"ם היה זמן רב אחר ר"ב ונראה שגם מהרא"י בת"ה כך היא דעתו כדפירשתי דכיון דמצא בשם מהר"ם דבנתן רשות לבתו שרי א"כ הא דכתב במרדכי בשם ר"מ הוא ט"ס וצ"ל רבי אליעזר ממי"ץ כמ"ש במרדכי דבני אוסטרייך הילכך יש להחמיר מיהו בעומד ע"ג ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאילו קיבל הוא בעצמו כמ"ש בת"ה ואפילו אינו אומר בתך מקודשת לי אלא הרי את מקודשת וכתב ב"י דכ"כ הרשב"א סי' תתס"ז ומצאתי תשובה למהר"ם מעיל צדק אשר שאלת על אשר קידש הבתולה ואמר בתך מקודשת לי בטבעת זו וכו' ונתן הטבעת לבת וכתבת דלא הוו קידושין נ"ל דהוו קידושין מאחר שאמר כדת משה וישראל אדעתא דרבנן מקדש והיינו שיהו הקידושין לאביה ואין שייך הכא לומר שינה את דברו כי לשון טוב והגון הוא עכ"ל:
ומ"ש ומ"מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ואמר בפלוני אני רוצה מימרא דרב ר"פ האיש מקדש ואיכא למידק דבתחילת הספר פסק רבינו כברייתא שמצוה להשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן דהיינו בתחילת שנת י"ג לזכר ותחלת שנת י"ב לנקבה כדפרישית לשם דאלמא דאפילו מקמי שתגדיל יכול להשיאם וכן קשה על הרי"ף והרא"ש שכתבו לההיא דרב בפרק האיש מקדש ופסקו ג"כ כהך ברייתא דסמוך לפירקה ונראה דס"ל דרב לא אסר אלא לקדש את בתו קטנה שלא מדעתה עד שתאמר בפלוני אני רוצה אבל כשתאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיא' סמוך לפירק' אעפ"י שעדיין קטנה היא והא דקאמר רב עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אורת' דמילתא נקט דאין רגילות שהקטנה תאמר פלוני אני רוצה עד שתגדיל אבל אם פקחית היא ותאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה סמוך לפירקה אע"פ שעדיין היא קטנה ותו דבגמרא ליתא בספרים שבידינו עד שתגדיל ביו"ד אלא עד שתגדל ואינו ר"ל שתהא גדולה אלא ר"ל שתהא בעלת שכל ותאמר בפלוני אני רוצה אבל לעולם עדיין קטנה היא וזה עיקר והכי משמע סוף קידושין רב אחא בר אבא איקלע לגבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבה בכנפיה א"ל לא ס"ל מר דמיקדשה א"ל עברת לך אדרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה א"ל מר נמי עבר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה א"ל אנא כאידך דשמואל ס"ל הכל לשם שמים מדלא השיב לו רב חסדא על שעבר אדרב אלמא דעד שתגדיל אין פי' עד שתהא גדולה אלא עד שיהא גידול שלה שתגיע לידי פקחית ותאמר בפלוני אני רוצה ואותה בת כבר הגיע לכלל זה אלא דרב אחא קס"ד דאכתי לא הגיע הבת לכלל זה ותו דבפרק האומר איתא גבי קידושי קטנה לא שביק איניש מצוה דרמי עליה וכו' אלמא דמצוה היא ועיין בסמוך אצל המקדש בתו סתם וכו' כנ"ל מיהו במרדכי פרק אעפ"י כתב וז"ל אבל פוסקין על הקטנה פירש"י דוקא בלא קידושין אבל בקדושי קטנות לא דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו הקטנה ואומר ר"ת מאן לימא לן דהילכתא כוותיה האמר שילהי פ"י יוחסין עבר מר אדרב ואפ"ה רב חסדא לא חשש ורבינו ברוך מביא ראייה מפרק בתרא דנדה שעשה מעשה בבת רב חביבא שקדשוה בקטנות עכ"ל. אבל למאי דפרישית ניחא דלא קשה ולא מידי דכל היכא דאשכחן בתלמודא דקדשוה או עשו חופה בקטנותה היינו שהגיע בגידולה לידי פקחות ובעלת שם שאמרה בפלוני אני רוצה והיינו נמי דרב דלא מצריך שתהא גדולה בת י"ב שנה ויום אחד אלא אפי' קטנה נמי שרי. והתוס' בריש פרק האיש מקדש כתבו טעם למנהג שלנו לקדש בנותינו אפילו קטנות לפי שהגלות מתגבר עלינו ושמא לא יהיה סיפק בידו להשיאה ותשב בתו עגונה לעולם עכ"ל נראה שהבין הא דקאמר רב עד שתגדל היינו שתהא גדולה ממש וכמו שפירש ר"ת כנראה מדברי המרדכי פרק אף על פי ולפעד"נ כדפרישית. וע"ל סוף סי' נ"ו:
ואם נתן רשות לשלוחו וכו' משנה בפרק עשרה יוחסין ומפרש בגמרא דהוה אמינא דלא בטליה לשליחות דשליח אפילו מקדשה לגרוע לא איכפת ליה לאב והא דקדים וקדשה סבר דילמא לא משכח אבל אי משכח לא ביטלה קמ"ל ומיירי בעשאו שליח לקדש את בתו בסתם לכל מי שיראה טוב בעיני השליח ואפ"ה אמרינן דאם הוא קדים בטליה לשליח:
ומ"ש ואם אין ידוע איזה קודם אסור לשניהם וצריכה גט משניהם תימה אמאי לא כתב רבינו ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס כמו ששנינו במשנה ואפשר דנסמך על מ"ש דין זה בסי' ל"ו גבי אשה שעשתה שליח וה"ה כאן ודוחק דכיון דבמשנתינו שנינו דין זה גבי אשה שעשתה שליח וכן גבי אב שעשה שליח לקדש את בתו למה לו לרבינו להשמיטו כאן ולפעד"נ דהספר חסר:
ומ"ש בשם הרמ"ה דבתרא הוי קידושין ולא דקמא פירוש אפי' דקמא קדמו דכיון דשויה שליח לבתריה בטליה לקמא ונראה דדקדק כך מדקאמר בגמרא גבי עושה שליח לקדש את בתו והלך הוא וקדשה דאם שלו קדמו קידושיו קידושין ואמר דביטל את השליח ה"ט משום דגברא קים ליה ביוחסין טפי וגבי אשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקידשה את עצמה דאם שלה קדמה קידושיה קידושין ואמרינן דביטלה את השליח ה"ט משום דאיתתא דייקא ומינסבא אלמא דהיכא דשוי שליח אחרינא דליכא למימר לא טעמא דהאי קים ליה ביוחסין טפי ולא דהאי דייק מנסיב טפי דבעל כרחך דלא שוי שליח אחרינא אלא לבטולי לקמא וכאילו ביטל את השליחו' בפי' דמי ולפי זה אפילו לא קדשה השני כלל והראשון קידשה אין קידושין כלל מאחר ששליחותו בטל ואין להקשות אמאי לא כתב הרמ"ה דין זה גבי אשה שנתנה רשות לשליח לקדשה דפשיטא דהוא הדין גבי אשה אלא שהרמ"ה כתב דינו ארישא דמשנתינו והוא הדין גבי אשה דתני לה בסיפא וכתב מהרש"ל על דברי הרמ"ה והוא הדין לבעל בעצמו דשוי שליח בתר שליח דדינא הכי ודו"ק עכ"ל:
ומ"ש ומיהו לענין מעשה בעיא גט מתרוייהו נראה דהיינו דוקא היכא דשל קמא קדמו אבל אם של בתרא קדמו א"צ גט אלא מבתרא ממה נפשך אי של בתרא בטליה לקמא הרי קדושין של קמא אינן קידושין ואי לא בטליה לקמא אלא לא סמך דעתיה קסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה הרי כיון דשל בתרא קדמו הרי קמא לא משכח ושל בתרא קידושין ושל קמא לא הוו קידושין נ"ל:
קטנה או נערה שקידשה עצמה וכולי בפרק האיש מקדש איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכן אמר רב נחמן אמר רב והוא ששידכו עולא אמר אפילו מיאון אינה צריכא ובתר הכי קאמר דרבינא לא סבירא ליה הא דרב ושמואל וכתב האלפסי דהלכה כרבינא דלא הוו קידושיה קידושין בין כתרצה האב ובין לא נתרצה וכתבו התו' והמרדכי דקטנה לאו דוקא דהוא הדין נערה והא דנקט קטנה משום דבנערה לא שייך מיאון וכ"כ האלפסי והאשיר"י דבין קטנה ובין נערה וכך הם דברי רבינו. ומ"ש רבינו שקידשה עצמה או נישאת כ"כ הרא"ש ע"ש בה"ג קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קידושי' קידושין ואין נישואיה נישואין עכ"ל ונראה שכך פירושו שקדשה עצמה ולא נישאת או אפי' השיאה עצמה גם כן דהקידושין והנישואין תרוייהו הוי שלא לדעת אביה אפילו הכי אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב ולפי עניית דעתי נראה להביא ראייה לדין זה דאפילו השיאה ג"כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אילימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעליא בעיא אלא לאו דקדשה איהי נפשה וקתני דבעיא מיאון ולא קא משני דמתניתין בדנשא הילכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעיא גט ומיאון ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי דאין לחלק בזו בין נתקדשה גרידא לנשאת ג"כ ותו דלשם אמרו סוף (דף מ"ה) נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה כאן נראין דברי תלמיד היינו רב ירמיה בר אבא דפליג ארב הונא וקאמר דאינה אוכלת בתרומה אם כהן הוא זה אלמא דלא חיישינן לשמא נתרצה האב אע"פ דקידשה וגם השיאה עצמה בלא דעת אביה דאם היו חוששין בזו לשמא נתרצה האב א"כ היתה צריכה גט ומיאון וכיון דצריכה גט אוכלת נמי בתרומה לאחר שנכנסה לחופה ומדאינה אוכלת בתרומה שמעינן דאף בזו לא חיישינן שמא נתרצה האב ואינה צריכה לא גט ולא מיאון:
ומ"ש ואפילו שידכה אביה תחילה כ"כ הרא"ש לאחר שהביא להא דעולא אפילו מיאון אינה צריכה ויש ספרים שכתוב בהן אף על גב דשדכו ודלא כפירוש שבתוס' ומרדכי לשם וז"ל רש"י והוא ששידכה ששידך בה לאביה קודם קידושין דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע וה"ל קידושין למפרע עכ"ל ואיכא לתמוה על לשון רבינו שכתב ואפילו שידכה אביה תחלה דמשמע שאביה שלח אליו לשדך לו בתו דא"כ גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ובהא כתב בסמוך דהוו קידושין אלא צריך להוסיף בי"ת ולהגיה ואפי' שדכה באביה תחלה והיינו כפירש"י שהמקדש שלח לאביה לקדשה לו:
ומ"ש בשם רב אלפס אפילו נתרצה האב כשידע וכו' פירוש אע"פ שנתרצה האב לאחר שנתקדשה כשנודע אליו שנתקדשה אינו כלום כיון דבשעה שקבלה הקידושין לא היה בידה לקדש את עצמה בלא דעת אביה אין כח ברצוי האב לאחר קבלת הקידושין לשווינהו קידושין למפרע דבעינן שיהא האב נתרצה בשעת הקידושין וכן אפילו נתקדשה בפניו ושתק ואח"כ נתרצה לא אמרינן מוכיח סופו על תחלתו דשתק לפי שמינח ניחא ליה אלא צריך שיתרצה בפירוש בשעה שנתקדשה. ומ"ש ואם נתגרשה מאותן נישואין מותרת לכהונה פשוט הוא דכיון דאפי' מיאון אינה צריכה חשוב כאילו גירש לאשה שאינו אשתו וע"ל בסי' ו':
ומ"ש וכ"ש אם מת המקדש וכו' נראה דבאינו מת איכא למימר ודאי נתרצה האב אבל במת המקדש פשיטא דלא נתרצה והשתא כיון דאפילו באינו מת אמר דאין קידושיה כלום כ"ש אם מת המקדש:
ומ"ש שהרא"ש תמה על רב אלפס וז"ל הרמב"ם בפ"ג נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפילו אם נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקידושין אינה אסורה לכהן ובין היא ובין אביה יכולין לעכב בין אם נתקדשה בפניו ובין נתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת עכ"ל והביא ב"י מה שהקשה הר"ן דכיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היאך שייך לומר שהיא יכולה לעכב עכ"ל וכתב ב"י ע"ז כדי ליישב קושיא זו ע"ש ואפשר ג"כ לפרש דמ"ש שהיא יכולה לעכב היינו לומר דלא תיסק אדעתין דכיון דנתרצה האב אח"כ באותן קידושין אע"פ דאינה מקודשת באותן הקידושין מ"מ יכול הבעל לקדשה אח"כ בעל כרחה כיון שנתרצה האב לקדשה לו וקאמר דליתא אלא יכולה היא לעכב שלא יקדשנה בע"כ פעם שנית דשמא לא נתרצה האב אלא לקידושין הראשונים שהיו לדעתה אבל עכשיו יכולה לעכב שלא יקדשה שוב בע"כ ע"פ רצון האב שנתרצה מתחילה אא"כ חזר האב ונתרצה שיקדשנה פעם שנייה דהשתא הוה ליה נתקדשה לדעת האב ומ"ש הרמב"ם אח"כ בין אם נתקדשה בפניו וכו' קאי אתחילת דבריו שכתב אפי' אם נתרצה האב לאחר שנתקדשה אינה מקודשת וקאמר ע"ז בין אם נתקדשה בפניו וכו' וכתב הב"י בשם המרדכי מעשה באחד שקידש בתו הקטנה והיתה חולנית וכתב ר"ת דאין אחיה ויורשיה יכולים לעכב אלא תינשא לחופה ותפקיע ירושתה וכו' וקשה ע"ז דהרא"ש בתשובה כלל נ"ד כתב דחולנית שהכניסוה עם המטה תחת החופה דאין בעלה יורשה דחופה שאינה ראויה לביאה היא ומביאו ב"י לקמן ריש סי' צ' וצ"ל דחולנית דר"ת ראויה לביאה היתה אלא שחששו לחליה דמתנוונה והולכת היתה ושמא תמות בקירוב ימים ועיין לקמן סוף סי' נ"ו ומ"ש בזה:
ומ"ש בשם הרמ"ה דכי נתרצה האב הוי קידושין משעת שמיעה וכו' פי' משעת שמיעה אבל לא קודם שמיעה למפרע משעה שקיבלה הקידושין וכ"כ מהרי"ק בשורש ל': כתב במרדכי פ' האיש מקדש דלא מהני ריצוי האב אלא באומרת דלשליחות האב נתכוונתי אבל באומרת דלעבור על רצונו של אב נתכוונה להפקיע עצמה ממנו אע"פ שנתרצה אח"כ האב לאו כלום הוא עכ"ל:
ומ"ש אפי' אם נתאכלו המעות קודם שמיעה תימה כיון דאינן קידושין אלא משמיעה ואילך היאך אפשר לומר דחלו הקידושין באותה שעה אם נתאכלו המעות קודם שמיעה דא"כ בשעת שמיעה על מה יהיו חלין כיון שאין הקידושין בעולם וכ"כ במרדכי ע"ש ראבי"ה וראב"ן ורשב"ט דאם נתאכלו המעות לא הוו קידושין גם מצאתי בתשובת מהרי"ל סי' נ"ב דפסק כותייהו ודלא כהרמ"ה דס"ל אפילו נתאכלו וכתב עוד דדוקא בקטנה אבל בנערה בכל ענין הוי קידושי ספק ונריכה גט וצריכה מיאון כרב ושמואל כמו שפסק בספר חפץ ודלא כראבי"ה דס"ל דאין חילוק בין קטנה לנערה ודבריהם כתובים בהגהת מיימונית פ"ג דאישות וכ"כ הריטב"א לחלק בין קטנה לנערה:
וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה וכו' נראה שלמד כך מההיא עובדא דפ' האיש מקדש הנהו בי תרי דהוי שתו חמרא תותי ציפי וכו' דמוכח הסוגיא דאם היה יודע דארצויי ארצי קמיה הוי קידושין גמורים וכדלעיל בסי' ל"ה א"כ ה"ה בקטנה אם גילה אביה דעתו שהיה חפץ לקדשה לזה וקדשה עצמה לו לא גרע משלוחו והוו קידושין גמורים ואפשר דכך הדין אם גילה האב דעתו לשדכן שחפץ באיש פלוני שיקח את בתו וא"ל לשדכה לו והלך וקיבל מפלוני קידושין לבתו בלא מינוי שליחות דמקודשת כמ"ש הרא"ש לגבי בן ומביאו רבינו בסי' ל"ה דל"ש אביו או איש נכרי ולמדינן מינה דה"ה לגבי בת אכן הא דכתב רבינו לעיל בשם הרמ"ה דאם האב הרצה את הדברים וכו' לא שייך כאן דאין לומר כאן דמחמת כיסופא דבת שתק האב אלא אדרבה מה ששתק הוי לפי שלא חש לדברי הבת ולכן לא כתב הרמ"ה דין זה כאן גבי קטנה:
ומ"ש כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח וכו' נראה דרצה לומר דבגילוי דעת חיישינן שמא נתרצה לראשון אע"פ ששדכה עם אחר דהיינו שהאחר שידך בה לאביה קודם קידושין של ראשון מאחר שלא גילה בדעתו שחזר בו מן הראשון וחפץ באחר משא"כ שידכה עם אחר וגם טרח לחזור ולשדכה לשני דכיון שטרח וכו' הרי גילה בדעתו ששוב אינו חפץ בראשון אלא בזה האחר ולא חיישינן שמא נתרצה לראשון וקידושיה אינן קידושין וה"א התם (דף מה) ההוא דאמר לקריביה והיא אמרה לקריבה דפליגי בה אביי ורבא והלכה כרבא דדוקא בדטרח לקדשה לשני כגון שטרח בסעודה לקדשה לשני אבל בלא טרח אפי' שדכה לשני חיישינן שמא נתרצה לראשון שגילה דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ודלא כמ"ש ב"י דהאי דבור וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה וכו' שגם זה מדברי הרמ"ה ומילתא דסברא היא וכו' עכ"ל דליתא אלא תלמוד ערוך הוא:
ואם נתקדשה לדעת אביה וכו' פי' כיון שנתקדשה לדעת אביה איכא למימר דנישואיה נמי ניחא ליה מסתמא או שמא לא ניחא ליה והילכך אזלינן לחומרא ובין שאביה כאן דאיכא למימר מדשתיק ניחא ליה ואיכא למימר נמי האי דאישתיק מירתח רתח ובין שהלך למ"ה דאיכא למימר שמא יבא אביה וימחה או שמא כיון שאינו כאן הואיל וקידושין לדעתו הוי נישואין נמי ניתא ליה עד שנשמע שיבא וימחה ומספיקא אוקי ממונא בחזקת מריה וכתבו התוספות ואע"פ שמוחזק בנכסיה בחזקתה קיימי ואינו יורשה ואינה אוכלת בתרומה ואינו מטמא לה וכתב הריטב"א וה"ה דאין לה כתובה דמן הנישואין מיניה ואינו חייב בקבורתה ויורשיה קברי לה וכן כתב הר"ן דיורשיה חייבים לקוברה:
קטנה שהלך אביה וכו' דעת השאלתות דכשתקנו חכמי' נישואין ביתומה קטנה שישאו אותה אחיה ואמה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה"נ בהלך אביה למ"ה דגם לשם איכא לחוש לכך והרי היא כאשתו לכל דבר אלא דיוצאה במיאון והתוספות כתבו דלא אשכחן בתלמוד שעשו תקנה זו אלא בדשכיב אביה אבל לא כשאביה קיים ע"ל בסי' מ"ג:
המקדש בתו סתם וכו' ה"א בגמרא (דף נ"א ודף ס"ד) דאע"ג דגם מקידושי בוגרת אית ליה הנאה דהכסף שלו הוא אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דבתו קטנה מצוה היא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אבל בוגרת לא רמיא עליה אלא שויתיה שליח בלחוד. ומ"ש הרמ"ה לחלק בין שויתיה שליח בסתם לשויתיה שליח מפלוני נראה דטעמו כיון דקביל עליה להיות שלוחה לקדשה לפלוני חזקה שליח עושה שליחותו ותו אי לא מקדשה לפלוני אלא לקטנה קעביד איסורא דעבר על שארית ישראל לא יעשו עולה כו' והלכך אע"ג דקידושי קטנה מצוה היא טפי אית לן למימר דכי קיבל קידושין אדעתא דבוגרת בלחוד קביל כי היכי דלא למיעבד איסורא וכתב הר"ן דהכי משמע מפירוש רש"י שכתב דשויתיה שליח לקדשה לכל הבא אלמא דאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני זה בפירוש אמרינן דאדעתא דידיה מקדשה ומ"מ מאחר דלא אשכחן חילוק זה בפירוש בגמרא יש להחמיר דכולן מקודשות מספק וכו' זו היא דעת הרמ"ה והך מילתא דמשום דשארית ישראל לא יעשו עולה וגו' אמרינן דודאי לא היתה דעתו על האחרות איתא להדיא בגמרא לשם (בדף מ"ה) בעובדא דההוא אמר לקריבי וכו' וכ"כ הרא"ש אצל דברי ר"ת שכתב רבינו בסמוך מ"ש ובמ"ש בסמוך בס"ד:
וכן אם שידך וכו' האי וכן קאי אדלעיל דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל. משום דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה וקאמר מצוה דהכי נמי אם שידך בתו ל"מ אם היא קטנה אלא אפי' אם היא גדולה והיו לו בנות אחרות וא"ל המשדך בתך מקודשת לי בסתם אמרי' אין דעתו על האחרות משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה בלא עבירה ועביד מצוה הבאה בעבירה הלכך כאן אין הקטנות בכלל וכ"כ הרא"ש דמכאן דקדק ר"ת דכיון דאמר לא שביק וכו' א"כ מכאן יש ללמוד דאם שידך וכו' מהאי טעמא גופא דלא שביק וכו' ולפי זה צ"ל דהבוגרת שויתיה שליח לקבל הקידושין מפלוני דהשתא איכא משום שארית ישראל לא יעשו עולה אבל בסתם דהשתא אפי' שידך בתו הגדולה ליכא כאן עולה ודבר כזב דיכול לקדש הגדולה' לאיש אחר כיון דשויתיה שליח בסתם אמרינן דכל הקטנות והנערות בכלל ואף הגדולה בכלל דליכא למימר הכא לא שביק וכו' כיון דבכולהו איכא מצוה בלא עבירה וכולן מקודשות מספק ועוד אפשר לומר דכאן דכיון דשידך אפילו שויתיה שליח בסתר אין האחרות בכלל וטעמא דמילתא דלא אמרינן לא שבק וכו' אלא היכא דלא שידך ומקדש בסתם או א"ל אחת מבנותיך דהשתא במקדש תלי ליה בדעת האב שאיזה שירצה האב תתקדש לו הלכך אמרי' מסתמא דעת האב אינה אלא בקטנה דלא שביק וכו' אבל אם שידך תחלה השתא אע"ג דאמר בסתם בתך מקודשת לי בודאי לא היתה דעת המקדש אלא על אותה ששידכו ולא תלי לקידושין בדעת האב א"כ מסתמא גם דעת האב היתה על הגדולה ששידכו לו דליכא למימר הכא לא שביק וכו' כיון דלא תלי להו בדעת האב והשתא ניחא הא דקאמר ואפילו לא שידך וכו' דכיון דהמקדש גילה בדעתו שחפץ בגדולה ודאי גם דעת האב על הגדולה דליכא למימר הכא לא שביק וכו' כיון שאין הדבר תלוי בדעת האב שהרי גילה לו שחפץ בגדולה ומ"ה כתב ואין לו בנות אלא מאשה אחת דאם הו"ל עוד בנות מאשה אחרת לא היה גילוי דעת אם חפץ המקדש בגדולה מאשתו ראשונה או בגדולה מאשתו שנייה ותלי ליה בדעת האב ואיכא למימר דלא שביק איניש וכו' והיו כולן בספק ואין להקשות ע"ז מהא דתנן בפ' האומר ומייתי לה רבינו בסמוך מי שיש לו שתי כתי בנות דאמרי' כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וכו' וטעמא דלא מחית איניש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן דאיכא למימר דשאני התם שאינו לשון המקדש בשעה שמקדש אותה אלא שהאב אומר קדשתי את בתי הגדולה התם הוא דלא מחית וכו' כדי שאם ישתכח הדבר שלא יהא בקידושין שום ספק אבל כשמקדש את האשה בסתם שלא פירש את מי הוא מקדש אלא אומר בתך הגדולה מקודשת לי איכא לספוקי דילמא גדולה שבקטנות קאמר וקרי ליה גדולה משום חביבות או משום דכיון דאיכא דזוטרן מינה קרי ליה להך גדולה וכיון דאיכא לאיסתפוקי אמרינן בודאי תלי ליה בדעת האב וכולן בספק: ומ"ש ועוד היה אומר ר"ת וכו' פירוש ר"ת היה מפרש הא דתנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל דאינו כפרש"י שא"ל בתי מקודשת לך דהתם פשיטא דדעתו על הגדולה אפילו בלא שידוכין משום דלא יעשה כן במקומינו אלא מתני' דוקא באומר לו אתת מבנותיך דה"ל קידושין שאין מסורין לביאה וכיון דתלי בדעת האב אמר לא שביק איניש מצוה דרמי עליה וכו' אבל באומר בתך מקודשת לי ודאי דעתו על הגדולה משום לא יעשה כן במקומינו וכו' וכיון דלא תלי ליה בדעת האב א"כ גם דעת האב היה על הגדולה אלא דלמעשה היה חושש ר"ת לפרש"י דאף באומר בתך מקודשת לי דינו כאילו אמר אחד מבנותייך דתלי בדעת האב ואמרינן דלא שביק וכולן בספק וכולן צריכות גט וכך הסכימו החכמים שבדורו כמבואר בפוסקים ושאף ר"ת חזר בו ולא עבד עובדא:
כתב בשאלתות ראובן הו"ל ד' בנות וכו' הקשה ב"י דלמאי דקי"ל כאביי דקידושין שאינן מסורין לביאה כגון קידש אחת מב' אחיות הוו קידושין ושתיהן צריכות גט אלמא שאין האב נאמן לומר לזו נתכוונתי דא"כ ה"ל להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזו לא שמענו ולכן דברי השאלתות צ"ע עכ"ל אבל למאי דפרישית ניחא דהשאלתות מפרש משנתינו לאביי דהא דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל הא קטנות בכלל וכולן צריכות גט היינו דוקא כשלא אמר לזו נתכוונתי דאינו יודע כגון ששכח אבל באומר לזו נתכוונתי נאמן וה"ט דכיון דנתן לו קידושין על אחת מבנותיו תני להו בדעת האב ולא תלי לקידושין לדעת המקדש כלל שאפילו היה דעתו על אחת מהן אין מחשבתו מבטלת דיבורו שהוציא משפתיו בסתם ותלי להו בדעת האב ולפי זה נראה ודאי שאם עשאתו הבוגרת שליח נאמן האב לומר לבוגרת נתכוונתי שהרי הכל תלוי בדעת האב וכן נראה מלשון השאלתות שאמר בתו הגדולה אינה ברשותו אלמא דאם היה ברשותו כגון שעשאתו שליח היתה מקודשת אם היה אומר דעליה נתכוין:
שאלה לא"א הרא"ש וכו' תימה גדולה דבתשובה מפורש דבן אחיו שקידש את רחל היה פחות מבן י"ג שנה דאין קידושי קטן כלום ואחיו של ראובן שקידש את לאה היה אביו של קטן והשיב הרא"ש דאין קידושי אחיו כלום כיון שלא דברו מענין הקידושין כלום ולא אמר לי וא"כ למה כתב תשובה זו כאן וכך הקשה ב"י ועוד תימה למה לא פירש רבינו שבן אחיו היה קטן ומיהו בהא איכא למימר כיון שכתב ולא פירש איזו מבנותיו מכלל דבן אחיו היה קטן דאם היה גדול לא היה צריך לפרש דפשיטא דלא קידש אלא אותה שהיא פנויה אלא ודאי שתיהן פנויות היו ואין זה אלא לפי שבן אחיו היה קטן ולא הועילו קידושי קטן כלום אלא לענין זה שהיה המובן לעדים שלא קידש את רחל שהיא מקודשת לקטן אלא ללאה קידש ולכן לא שאל לו העד אלא למי קידשת ולא שאלו את מי קדשת ותו קשה למה לא כתב רבינו בפירוש שאין כאן בית מיחוש כיון דלא אמר לי ואין ספק דלקושיא זו צריך לומר בהכרח דחסר הספר וכצ"ל והשיב שאין כאן בית מיחוש כיון דלא אמר לי ואינה צריכה גט ודעת רבינו שהביא תשובה זו כאן ללמוד ממנה דס"ל להרא"ש כהשאלתות דמדכתב הרא"ש ואינה צריכה גט בלשון יחיד להוציא מדברי החולקים ואומרים שצריכה גט כמפורש לשם בכלל ל"ה סוף סי' ד' מכלל דלדברי הכל אין רחל צריכה גט דאם היה דעת החולקים ששתיהן צריכות גט היה לו להרא"ש לומר שאין כאן בית מיחוש ואינן צריכות גט אלא ודאי דאף החולקים מודים דאע"ג דקידושים גמורים הם אין הראשונה בספק ואף ע"פ דתרוייהו פנויות הן והמקדש אמר בסתם הילך קידושין לבתך נאמן האב לומר לזו נתכוונתי והלכך להרא"ש טעמא דלא אמר לי הא אילו אמר לי צריך ליתן גט ללאה דנאמן האב לומר לזו נתכוונתי כהשאלתות ותו נראה עיקר לומר דהרא"ש לא תלה דין זה במה שפסק השאלתות אלא לדברי הכל כיון דהיה מפורסם לכל שהסכים האב בדעתו לקדש את לאה לאחר לפוסלה על הכהן חשבינן ליה כאילו פירש בפירוש לקדש את לאה ולפיכך אילו היה אומר לי לא היתה רחל כלל בספק אע"פ ששתיהן היו פנויות דהכל היו יודעים ומפורסם היה שדעתו לקדש את לאה לפוסלה על הכהן כדפרישית:
מי שיש לו שתי כיתי בנות וכו' משנה בפרק האומר דפליגי ר"מ ורבי יוסי ופסק כר' יוסי דברישא כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ובסיפא כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ובגמ' עביד צריכותא דאי תני רישא ה"א בהא קא"ר מאיר כולן בספק דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אם יש קטנה ממנה אבל בסיפא אימא מודה ליה לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרות בתו גדולה אין קורא אותה קטנה ומדקאמר קטנה בודאי קטנה שבקטנות קאמר ואי איתמר בסיפא ה"א בהא קאמר רבי יוסי אבל בהך אימא מודה ליה לר' מאיר צריכא והשתא איכא למידק דלמאי דפסק רבינו כרבי יוסי ואפילו ברישא אמר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות א"כ כ"ש באומר קדשתי בתי הקטנה דכולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ולאיזה צורך כתבו ואפשר דרבינו ס"ל דאיכא סברא נמי איפכא דנוח לו לאדם לקרות את בתו קטנה דרך חיבה כדכתיב אחות לנו קטנה אלא דתלמודא לא היה צריך לזה דעביד צריכותא כולה בהך סברא גופיה דשבח הוא לאדם לקרות לבתו בלשון גדולה ומדר"מ אדר' יוסי ומדר' יוסי אדר"מ וק"ל:
ומ"ש רבינו שכולן ברשותו לקדשן כתב ב"י דהיינו לומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרת במקום קטנות או נערות כבר נתבאר דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל עכ"ל מיהו להרמ"ה אפילו בוגרת במקום קטנות נמי היכא דשויתיה שליח לקבל לה קידושין מפלוני כולן בכלל:
האב שאמר קדשתי את בתי וכו' פירוש דבאב מירתת לומר אני קידשתיה דילמא מכחיש ליה דהאב ודאי לא יחפה עליו ובודאי לא חציף ונאמן אבל גבי אשה לא דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש כל הבא לומר עוד אני הוא וה"א בפרק האומר (דף סג) הלכך אינו נאמן לכנוס:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |