ב"ח/אבן העזר/כח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הכסף שמקדש בו וכו' ואמר לה התקדשי לי בזה ואמרה אין אינה מקודשת נראה דאפילו היא נתרצית להתקדש לו בגזל אפ"ה כיון דקודם יאוש לא קנתה הכסף אף הוא אינו קונה אותה אבל קדשה לאחר יאוש דקנתה האשה לכסף זה ביאוש ושינוי רשות אף הוא קונה אותה ואפילו לא שידך ואפילו לא אמרה הן אלא שתקה אפילו אינה יודעת דכסף זה גזל הוא בידו כיון דנתרצית להתקדש לו בזה מקודשת וה"א בפ' האיש מקדש (דף נ"ב) ההיא איתתא דהוה קא משיא כרעה במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטיף זוזי מחבריה ושדא לה אמר לה מיקדשת לי אתא ההוא גברא קמיה דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוי אלמא דאפילו ידעה דגזל הוא דבפניה חטף מחבריה ושדה לה לא היתה מקודשת משום דלא הוה יאוש מכלל דהיכא דאיכא יאוש מתקדשת וכן פסקו הרי"ף והרא"ש בפרק האיש מקדש והרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות. ויש להקשות מפרק הגוזל בתרא דאמתני' דהמציל מן הכותים ומן הליסטים וכו' א"ר אשי ל"ש אלא בליסטים כותים משום דדייני בגייתי אבל ליסטים ישראל כיון דאמרי מימר אפילו סתמא נמי מייאש וכך פסקו הרי"ף והרא"ש לשם וכן פסק הרמב"ם ריש פ"ו דה' גזלה ורבי' בח"מ סי' שס"ח ופי' רש"י בלשון ראשון דדייני ישראל אמרי מימר צא תן לו ואין חובטין במקלות אלמא דאפי' איכא עדים דגזלו נמי קא מייאש כיון דאין הדיינים חובטין במקלות אלא פוסקין הדין בלבד צא תן לו וכן סתם גניבה יאוש בעלים היא כמ"ש רבינו בח"מ בסי' שנ"ג ואפשר ליישב דמה שכתב רבינו קודם שנתייאשו הבעלים היינו דשמעיניה דלא קא מייאש ולשון קודם אתא לאורויי דאע"פ דבתר הכי שמעינן דקא מייאש אפ"ה כיון דקאמר מקודם דלא קא מייאש אינה מקודשת ועוד נראה עיקר דרבא נמי דקאמר לית דחש להא דר"ש לענין קידושין דאורייתא קאמר דאינה מקודשת קידושין דאורייתא אלא א"כ דשמעיניה דקא מייאש וההיא דפ' הגוזל בתרא אינו אלא מדרבנן דכיון דחזינן דהכי נהיגי עלמא דקא אמרי מימר הלכך קאמרי רבנן דאפילו בסתמא נמי קא מייאש ולפי זה בקידושין נמי קני לה מדרבנן ובעי גט מדרבנן וכך פסקתי הלכה למעשה הסכימו עמי הגדולים שבדור ובתשובה הארכתי בס"ד ועיין במ"ש בח"מ סי' שנ"ג דאפי' לא החזיר לבעלים דמיה צריכה גט מספק דכיון דקני גוף הגנבה מדרבנן ביאוש כדי אם כן הדמים אינם עליו אלא חוב בעלמא שחייב המקדש לנגזל אבל האשה נקנית בגוף הגניבה והגזילה מדרבנן מספק ביאוש כדי:
ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה בהרבה ספרים כתוב בטעות וכך צריך להיות וכתב הרמ"ה ודוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות אבל בגזל שלה ולא שדיך אפילו לאחר יאוש אינה מקודשת כיון דליכא שינוי רשות ואם גנב או גזל משלה וכו' כך היא הנוסחא בספרים המדוייקים וכך נדפס בויניצאה באחרונה ולפני הב"י היה הספר חסר ולכך תמה למה הוצרך רבינו לכתוב בשם הרמ"ה הלא תלמוד ערוך הוא אבל לפי הנוסחא שכתבתי ניחא דעיקר חידושו של הרמ"ה דיאוש לא מהני בגזל שלה אבל מ"ש אח"כ ואם גנב או גזל אינו מדברי הרמ"ה אלא מדברי רבינו הם וכ"ע מודו בזה ומיירי בין נתייאשה ובין לא נתייאשה וצ"ע מנ"ל להרמ"ה להקל בכך ודילמא היכא דקדשה לאחר יאוש מקודשת אפילו בגזל שלה ואע"ג דליכא שינוי רשות דאע"ג דלגבי ממונא קי"ל כמ"ד בפרק מרובה יאוש כדי לא קני דילמא לגבי קידושין אחמרו רבנן טפי וכ"כ התוספות בפרק האיש מקדש (דף נ"ב) דאיצטריך לרב משום דה"א דבקידושין אזלינן לחומרא להצריכה גט אע"ג דלא נתייאש ע"ש בד"ה והוא לא אמר ונראה דהרמ"ה הוה קשיא ליה אהך דקאמר רבא בפרק האיש מקדש לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא מעובדא דוורשכי בפ"ק דקידושין דקאמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וקא מותיב ליה רבא מההיא דתניא קדשה בגזל ובחמס ובגנבה או שחטף סלע מידה מקודשת דאמאי לא קאמר רב נחמן אהך עובדא דוורשכי לית דחש להא דר"ש וכו' ולרבא נמי קשיא דמותיב מקדשה בגזל ולדידיה מי ניחא הא ס"ל דלית דחש להא דר"ש כו' ורמאי קתני דמקודשת בגזל דידה דאין לפרש דס"ל דאגזל דידה כיון דקבילתיה אחילתיה דהא ממתניתין דחמש נשים בפרק שני דקידושין מוכיח רב דבגזל דידה נמי אינה מקודשת דליכא לאוקמא לברייתא כר"ש כיון דאיהו גופיה קאמר לית דחש להא דר"ש ובע"כ צריך לאוקומא הא דשדיך הא דלא שדיך וכדמוקי לה התם וא"כ מאי פריך רבא לר"נ ולכן קא מפרש הרמ"ה דבע"כ הך עובדא דוורשכי בידוע היה דלאחר יאוש הוה ומש"ה איצטריך ליה לר"נ למימר דאפ"ה יכולה למימר איך שקלי ודידי שקלי וה"ט משום דלא קני ליה גזלן ביאוש כדי והשתא ניחא דקמותיב ליה רבא מהך דקדשה בגזל וכו' דשמעינן דמקודשת הוא לפחות ביאוש כדי אבל לרבא גופיה ניחא דאיהו הוה מוקים למתניתין דה' נשים דאינה מקודשת בגזל דידה בלפני יאוש ומשני ליה ר"נ לעולם אפי' לאחר יאוש אינה מקודשת בדלא שדיך וההיא דמקודשת וכו' מיירי בדשדיך מיהו כל זה אינו אלא לענין קידושו דאורייתא אבל מדרבנן אם קידש אשה בגזל דידה לאחר יאוש מקודשת מדרבנן וכבר הארכתי בזה גם בתשובה בס"ד והעליתי דצריכה גט מדרבנן והסכימו עמי הגדולים שבדור דלא בעינן יאוש ושינוי רשות אלא מדאורייתא וכך היא דעת רוב הפוסקים וכ"כ בהגהת ש"ע:
וכן הדין אם קידשה בחוב וכולי ברייתא פ"ק דקידושין (דף י"ג) א"ל כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ורבינו לא כתב גבי חוב הך דלאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת משום דנסמך על מ"ש מתחלה גבי גזל שלה אבל אם אחר שבאה לידה אמר התקדשי לי בו ואמרה אין אינה מקודשת כתב אח"כ וכן הדין אם קדשה בחוב וכו' דשמעינן מינה דדינן שוה וכדאיתא התם בגמרא דדין חוב שלה כדין גזל שלה לענין קידושין אבל הרמב"ם בפ"ה מה' אישות כתב כלשון הברייתא גבי חוב דלאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ובדין גזל לא כתב כן וכתב ה' המגיד דה"ה גבי גזל ודבר פשוט וכו' ע"ש וז"ל הרשב"א בתשובה סימן קל"ז דבחוב אם לא הגיע זמן פרעון אפילו קבלתו בשתיקה ולא שידך מקודשת:
א"ל כנסי סלע זה וכו' פירוש אין חלוק בין אם חזר אמר לה הרי את מקודשת לי בשעה שנתנו לידה ובין אם חזר ואמר הרי את מקודשת לי בו קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה ה"ז מקודשת דהא דתניא בשעת מתן מעות לאו דוקא דה"ה קודם לכן ולא נקט ברישא בשעת מתן מעות אלא לאפוקי לאחר מתן מעות דבסיפא דאי אישתיקא אינה מקודשת וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דאם לאחר שא"ל כנסי פקדון זה חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בו אם אמר לה קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה הרי זו מקודשת אלא דקצת תימה למה לא כתב נמי בלשון הברייתא בדאמר לה בשעת מתן מעות:
ומ"ש בשם הרמ"ה דוקא דשקלתינהו ואישתקה וכו' בראה דלמד כך מדנקט בעובדא דציפתא בדין שתיקה דלאחר מתן מעות שקלתיה ואישתקה ותו נקט בתר הכי סברה אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אם איתא דלא ניחא לה לישדינהו פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי ה"נ סברה אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו מכלל דבשעת מתן מעות נמי דמקודשת דוקא דשקלתינהו ואישתקה אבל זרק לה קידושיה לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקה ואזלא לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא ור"ל לאחר שזרק לתוך חיקה נערה חיקה עד שנפלו הקידושין מחיקה ואזלא לעלמא וקאמר הא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת דאלמא דאע"ג דלא שקלתינהו ולא הוי כלל תוך חיקה נמי מקודשת ה"מ היכא דארצאי מעיקרא לאקדושי ליה כלומר דאע"ג דלא ארצאי בפירוש לזרוק לה הקידושין ואיכא למימר דלא נתרצית אא"כ שיתן הקידושין בידה ממש אפ"ה כיון שנתרצית בסתם לאקדושי ליה חיישינן דילמא אינה מקפדת שיתן דוקא בידה ומקודשת מספק אבל סתמא דלא נתרצית לו מעיקרא להתקדש לו וזרק לה קידושיה קרוב לה אפי' ספק קידושין לא הוי וה"ה היכא דזרק לתוך חיקה והפיל' הקידושין מתוך חיקה והלכה לה נמי אפילו ספק קידושין לא הוי כיון שלא נתרצית לו מעיקרא ולא שקלתינהו אלא אישתקה לאו כלום היא וע"ל סי' ל' ס"א:
ואם לאחר שנתנו לידה וכו' היינו סיפא דבריית' דמוקי לה בגמרא דאי אישתקה אינה מקודשת משום דכיון דבתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא להו ומיתברי מחייבנא אבל אי בתורת קידושין יהבינהו ניהלה פליגי בה רב הונא בריה יהושע ורב אחאי ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבינא דאמר חושו לה ולאפוקה צריכה גט ולעיולי צריכה קידושין אחרינא וכך הם דברי רבינו ודלא כהרמב"ם בפ"ה: וא"ת אמאי לא מפליג הכא בין שדיך ללא שדיך כדמפליג במקדש בגזל שלה או בחוב שלה וי"ל דהתם איכא למימר דשתקה משום דדידה שקלא ואפילו אם פירשה אח"כ שנתכוונה לשם קידושין אינה מקודשת דשמו חכמים דעתה דלא ניחא לה להתקדש בגזל שלה ובחוב שלה אא"כ בדשדיך או דאמרה אין וכתב הר"ן לשם אבל בפקדון אם א"ל בשעת מתן מעות התקדשי לי בזו ושתקה אפילו לא שדיך מקודשת דכמאן דאמרה אין דמיא דאי לא ניחא לה לא הו"ל לשקלינהו אבל לאחר מתן מעות אינה מקודשת אפילו בדשדיך משום דסברה אי שדינהו להו ומתבר מחייבנא ועיין בב"י מ"ש הר"ן והריב"ש:
היה לו פקדון בידה וכו' פירוש שנאבד או נגנב מקמי שנתקדשה דאי לאחר שנחקדשה הא פשיטא דברשותיה נגנב ונאבד ואפילו כולו נאבד ונגנב מקודשת והא דא"ל התקדשי לי בזו ר"ל בפקדון זה שבידך הן רב הן מעט ומש"ה פירש הרא"ש דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון וכו' דהשתא ודאי אפילו נגנב או נאבד מקמי קידושין מקודשת בדנשתייר ש"פ שהרי דעתה להתקדש אפילו לא היה בשעת קידושין אלא ש"פ ומה לי אם לא היה בפקדון מתחילה כי אם ש"פ ומה לי אם היה יותר מתחלה אלא שנגנב או נאבד ובשעה שקידשה לא היה אלא ש"פ מיהו הריטב"א חולק על זה דאפילו יודעת סכום הפקדון מקודשת שכתב וז"ל דלישנא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך משמעו במה שיש מהפקדון בידך בין רב בין מעט והיא נתרצית בדבר ואמרה אין ואינה יכולה לחזור ולומר סבורה הייתי להתקדש בכל הפקדון ולא נתרציתי בש"פ ומיהו אם א"ל בכל מה שהפקדתי אצלך אם נמצא חסר ממנו ש"פ אינה מקודשת דהאי לישנא בכולה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי ומיהו אם חסר ממנו פחות מש"פ לא חשיב חסרון עכ"ל: כתב בה"ג בה' קידושין (דף פ"ב ע"א) ומביאו תוספות רי"ד וז"ל וכי נשתייר ממנו ש"פ קידושין תופסים בה מעכשיו ופקדון בעי למלוייה ניהליה וכדר"א דאר"א האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר זהב אחד הרי זו מקודשת וישלים וקי"ל הלכה כר"א עכ"ל ונראה דלהרא"ש צריך לפרש הך דבה"ג דישלים היינו דוקא כשא"ל בכל מה שהפקדת אצלך אבל אם אמר סתם בפקדון שיש לי אצלך אעפ"י שהיא יודעת סכום הפקדון כיון שהמקדש לא הזכיר הסכום בשעת קידושין אינו חייב להשלים והאשה אינה מקודשת כיון שיודעת הסכום אינה מתרצית בפחות וכו' וכדכתב הרא"ש והכי משמע בתוספות רי"ד דהכי ס"ל כהרא"ש מיהו למעשה יש להחמיר כסברת הריטב"א והיא ספק מקודשת וקשה לי בהא דכתב רבינו לא השאילה חפצים וכו' דכיון דשואל כל הנאה שלו וחייבת באחריותו א"כ מסתמא יודעת סכום החפץ שתתחייב בו אם נגנב או נאבד ואעפ"כ אמר דבנשתייר ממנו ש"פ מקודשת. וי"ל דהיא הנותנת דכיון דחייב באחריותו אפילו נגנב או נאבד חשיב כאילו היה בעין שהרי מיד שנגנב או נאבד חייבת לשלם ואעפ"כ אם לא נשתייר ש"פ אינה מקודשת דמה שחייבת לשלם חשיב מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת אבל בנשתייר ש"פ ה"ל מקדש במלוה ופרוטה דדעתיה אפרוטה ומקודשת אפילו יודעת סכום החפץ משא"כ בפקדון דאם יודעת סכום החפץ אפילו נשתייר ש"פ אינה מקודשת שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון והוא אינו חייב להשלים לה כיון שלא הזכיר לה הסכום בשעת הקידושין ולכן לא חילק הרא"ש בין יודעת הסכום לאינה יודעת אלא בפקדון ולא בהשאילה חפצים ודו"ק:
היה לו מלוה וכו' אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהן יד וכו' בפרק האיש מקדש סוף (דף מ"ז) אסיקנא דפליגי בה תנאי והלכה כת"ק דמלוה אינה ברשות בעלים לחזרה דאפילו עדיין הוא בעין ובא מלוה לחזור בו ולתובעה אינו יכול לחזור בו דכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה ולא יהיב לה מידי ולפיכך אינה מקודשת:
ומ"ש ל"ש מלוה ל"ש שכירות ואפילו הגיע זמן השכירות וכו' בפרק האיש מקדש פליגי בה ר"מ וחכמים בשכירות והלכה כחכמים דאינה מקודשת דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל וה"ל מלוה וכמו שכתב רבינו בסמוך אצל עשה לי שירים ונזמים:
ואפילו החזיר לה השטר כ' הרמ"ה וכו' כצ"ל ולא כמ"ש בספרים כתב הרמב"ם כי לא נמצא כן בדבריו ונראה שלמד כך מעובדא דההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא והא לית בה ש"פ א"ל התקדשי בד' זוזי דאית בה דקאמר רבא דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ולא היה חש לה משום דשמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי אלא ודאי דטעמא משום דלא היה מתכוין לקדשה בציפתא בלבד דלא ניחא ליה בקדושי ספק אלא היה דעתו לקדשה בציפתא ובזוזי דאית בה וכדכתב הר"ן לחד שינויא והרמ"ה תופסו עיקר ואם כן כל שכן היכא דלא אדכר בעידן קידושין לקדושי בשטרא דלא קאמר אלא התקדשי לי במלוה שלוית ממנו כך וכך בשטר והחזיר לה השטר בשעה שקידשה דפשיטא דאינה מקודשת אפילו יש בה ש"פ דבסתמא במקדש במלוה לחודיה:
ומ"ש אבל אם אמר לה התקדשי לי בש"ח זה וכו' היינו כחכמים בברייתא דקאמרי שמין את הנייר וכו' דקס"ד דבש"ח דידה קמיירי ואף על גב דדחי לה כדי לאוקמה לדרב ככ"ע מ"מ ילפינן מינה דבש"ח דידה אם יש בו ש"פ מקודשת כ"כ הר"ן בפרק האיש מקדש והכי משמע להדיא מפירש"י דלכ"ע היכא דדעתה אניירא מקודשת ודאי אי אית בה ש"פ ואי לית בה ש"פ מקודשת מספק משום דשמואל שמא ש"פ במדי ואי אין דעתה אניירא אפי' אית ביה ש"פ לאו כלום הוא ע"ש (בדף מ"ח) ואם תאמר אמאי מקודשת בניירא הא תנן בפרק גט פשוט דהלוה נותן את השכר והנייר שלה הוא ובשעת פרעון צריך ליתן הנייר לאשה וי"ל דכל זמן שלא נפרע מחובו הנייר שלו הוא ויכול לקדש בו דלא גרע ממשכון שלה שבידו וקידשה בו ואפילו להרמ"ה בסמוך דדוקא דמטא לידיה בתורת משכון הא ודאי בשטרא גלי דעתיה דתפיס ליה לגבות בו החוב ועיין במ"ש אצל הקנה לה השטר בכתיבה ומסירה:
ומ"ש אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת ואפילו לא מחל לה המלוה וכו' כן כתב רש"י פרק קמא דקידושין דכל שכן אם מחל לה כל המלוה וכו' כן כתב הסמ"ג ע"ש רבינו שמשון בתחלת הלכות קדושין (דף קכ"ד) אבל הר"ן כתב איפכא דבמחילת מלוה אפשר דאינה מקודשת דדעתה אזוזי אבל בארוח לה זימנא מקודשת דליכא אלא הנאת ש"פ גרידא ולהר"ן נמי מיירי במלוה דמעיקרא אלא שעכשיו מרויח לה זמן אבל הרב בעל העיטור חלק על פירוש זה ואמר דאינה מקודשת בזו והכריח דלא איירי תלמודא בהא דאם כן אמאי קאמר דאסור לעשות כן משום הערמת ריבית דבכהאי גוונא דלא אמר כך בשעת הלואה אין בו איסור כלל אלא אם כן אמר לה הריני מלוה וכו' כלומר דבכהאי גוונא דוקא קאמר תלמודא דמקודשת ואסור משום הערמת ריבית דאינו ריבית גמור כיון דלא קץ ושכן כתב ר"ת והרמב"ם ונראה לפע"ד שאם היה שם ריבית גמור דאמר לה ד' בה' מקדש אותה במה שמחל לה סלע החמישי של ריבית אפילו מלוה לה עתה המנה לא היתה מקודשת כלל דכיון דריבית קצוצה יוצאה בדיינים אם כן לאו מידי קא יהיב לה וליכא אפילו הנאת ש"פ אבל כיון דלית בה אלא אבק ריבית דאינה יוצאה בדיינים ומחל לה איכא הנאת ש"פ במחילה זו ולפיכך קאמרי בגמרא ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית ורבינו שכתב בסתם ואסור לעשות כן משום ריבית נסמך על המבין דפשיטא דאין כאן ריבית דאורייתא שהרי אחר זה כתב דעת ב"ה שכתב שאין בו איסור כלל ומיהו בתוספות פרק קמא (דף ו') ובמרדכי לשם כתבו שרבינו תם הקשה על פירוש רש"י דבהרוחת זמן של מלוה שהיתה כבר הוי ריבית גמור דאגר נטר הוי ע"ש ופירש ר"ת דמיירי דחייבת לאחר ולא לו וא"ל התקדשי לי בהנאה שאפייס את פלוני בעל חובך וירויח לך הזמן ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית וכתב עוד המרדכי דר"ת פירש דארוח לה זימנא כגון שהגיע זמן המלוה ופרעתו וחזר והלוה לה עד זמן אחר וא"ל התקדשי לי בהנאת מלוה זו והשתא יש כסף בשעת לקיחה דומיא דקיחה קיחה משדה עפרון ואף הנאה זו יש בה ש"פ דהוה יהיב ליה לאינש דהוה רחים ליה לפיוסיה דלרווח לה זימנא אבל אי לא פרעתיה וארוח לה זימנא ובההיא הנאה מקדשה ליה לא עכ"ל ונראה דפירש כן משום דמשמע ליה לישנא דהנאת מלוה דלא איירי בתחלת הלואה אלא במלוה שהיתה עליה כבר כדכתבו התוספות להדיא לשם בסד"ה דארוח אבל ודאי דלר"ח בתחלת הלואה נמי בדארוח לה זימנא מקודשת וכדכתבו רבינו בשמו וכן כתב הרב המגיד דהא דנקט אביי הנאת מלוה דמשמע שהיה עליה כבר ולא נקט תחלת הלואה דאין לומר דרבותא אשמועינן דהא ודאי דהיכא דפרעתיה וחזר והלוה לה אין סברא לחלק בין זו לתחלת הלואה ואין כאן רבותא יש לומר דאביי לא אתא אלא לאורויי הלכתא דהמקדש במלוה אינה מקודשת וכרב בפרק האיש מקדש דאע"ג דתלמודא שקלא וטריא בהא דרבא אי אתי כתנאי אי לאו מ"מ הכי נקטינן כרב ואיידי דנקט ברישא דמילתא המקדש במלוה אינה מקודשת דהיינו מלוה שהיתה כבר נקט בסיפא נמי בהנאת מלוה מקודשת דהיינו מלוה שהיתה עליה כבר וכתב הרמ"ה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קידשה בהרחבת זמן מלוה דמעיקרא וכו' פירוש היכא דלא פרעתיה וחזר והלוה לה אלא ארוח לה זימנא בלחוד דלרש"י ורי"ף והרא"ש והראב"ד ורבינו שמשון בסמ"ג מקודשת ולר"ח ורמב"ם וב"ה אינה מקודשת והוי ספק קידושין והריטב"א כתב דבריבית גמורה דאמר ליה ד' בה' אם כבר פרעה לו וחזר וקדשה בו מקודשת והאריך בטעמו וע"ש ולפי דבריו הוא הדין בדאמר ליה ד' בה' וקדשה בהנאת מחילת סלע החמישי של ריבית נמי מקודשת דלא כדפירש דאינה מקודשת ואפשר שזו היתה דעת רבינו שאמר מקודשת ואסור לעשות כן משום ריבית ולא כתב לישנא דתלמודא הערמת ריבית אלא אתא לאשמועינן דאפי' היה שם ריבית גמורה דא"ל ד' בה' וקידשה בהנאת מחילת הסלע החמישי נמי מקודשת וכמו שכתב הריטב"א. ולענין מעשה נראה דגם בזו הוי ספק קידושין:
אבל אם היה לו משכון ממנה וכו' כ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין ומשמע מלשונו דאפילו לא אמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה אלא אמר לה התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך כיון שיש לו משכון וחייב להחזיר לה המשכון הוה ליה כאילו החזיר לה המשכון ולא דמי למקדש במלוה שאין עליה משכון דלאו מידי קא יהיב לה ואינה מקודשת אלא אם כן דאמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה אבל התוספות לשם (דף י"ט) מפרשים דהכא נמי דוקא בדאמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה ולכך הקשו דלמה לי משכון וי"ל דהיכא דאיכא משכון גרע טפי דסלקא אדעתין דלא סמכה דעתה כיון דאינו מחזיר לה משכון קא משמע לן מילתא דרבי יוסי דמקודשת עכ"ל:
ומ"ש ואפילו משכנה בשעת הלואה כן כתב התוספות והרא"ש דדומיא דאמה העבריה דגופה משכנה בשעת הלואה וילפינן מינה דהמקדש במלוה שיש לו משכון ממנה דמקודשת ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב"ם דבכל ענין מקודשת פירוש כי היכי דכתב הרמב"ם בסתם היה לו אצלה מלוה על המשכון וקידשה בו דמקודשת והתם ודאי אפילו במשכנה בשעת הלואה קאמר דומיא דאמה העבריה אם כן הא דכתב הרמב"ם במשכון דאחרים בסתם דמקודשת נמי בכל ענין קאמר דאם לא כן הו"ל לפרושי דבמשכון דאחרים אינה מקודשת אלא במשכנו שלא בשעת הלואה שלא נכון דבכל ענין מקודשת כדין משכון דידה אלא ודאי דגם בזה ס"ל להרמב"ם דבכל ענין מקודשת אבל הרא"ש כתב דבמשכון דאחרים אפילו נתן לה המשכון אינה מקודשת אא"כ משכנו שלא בשעת הלואה דקני לה מדר' יצחק מולך תהיה צדקה אבל משכנו בשעת הלואה דלא קני ליה אפי' נתן לה המשכון וקידשה בו אינה מקודשת ועיין בדברי הרא"ש פרק קמא דקידושין האריך בזה מיהו לפעד"נ מדקדוק לשון הרמב"ם דבמשכון דאחרים לא קאמר דמקודשת אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו שהרי במשכון דידה כתב וז"ל היה לו אצלה מלוה על המשכון וכו' ובמשכון דאחרים כתב היה לו משכון על החוב שיש לו אצל אחרים וכו' ומדלא כתב היה לו אצל אחרים מלוה על המשכון כדכתב במשכון דידה אלמא דבדידה קאמר שהלוה לה על המשכון אבל בדאחרים לא קאמר דהלוה לו על המשכון אלא הוה ליה משכון על חוב שיש לו אצל אחרים דהלוה לו בלא משכון ואחר כן הגיע לידו משכון על החוב שיש לו כבר אצלו והיינו דכתב הרמב"ם הרי זו מקודשת לפי שבעל חוב יש לו מקצת קניין בגופו של משכון עכ"ל דנקט בלשונו מימרא דרבי יצחק דאינה אלא במשכנו שלא בשעת הלואה וכמסקנת הרא"ש ולא כדעת התוספות ולמעשה יש להחמיר ואם קידשה אחר צריכה גט משניהם:
היה לו מלוה וכו' כתב ה"ר ירוחם כיון דמעמד ג' תקנתא דרבנן הוא אינה מקודשת אלא מדרבנן עכ"ל והבית יוסף כתב דאינו מוכרח וכו' וכך היא דעת הר"ן בגיטין בפרק התקבל אבל דעת התוספות לשם כמ"ש הרבינו ירוחם והכי מסתברא כדברי הר"ר ירוחם והכי נקטינן לחומרא:
ומ"ש דבלא מעמד שלשתן אפילו היא מלוה בשטר וכו' טעמו דקי"ל כשמואל דהמוכר ש"ח וחזר ומחלו מחול א"כ לא סמכה דעתה אלא שמין בנייר וכו' נראה דכיון דמסר לה השטר אע"פ דלא כתב לה קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה נמי קנתה הנייר דמיד במסירת השטר דעתה אניירא וכדכתב למעלה דאם אמר לה התקדשי לי בש"ח זה ונתנו לה דשמין הנייר וכו' והר"ן השיג ואמר דכיון דנייר של לוה הוא אי מחל ליה החוב על כרחה של האשה מהדרא ליה ניירא עכ"ל ומביאו ב"י ולא נהירא דהא אין ללוה על האשה כלום וכשהמלוה קידשה בשטר והקנה לאשה הש"ח במסירה קנתה גוף הנייר דלא גרע ממשכון דאחרים דמקודשת בו וכבר כתבתי מזה אצל התקדשי לי בש"ח זה וכו' סעי' ח' שוב ראיתי דהר"ן כתב בפרק הכותב דרש"י והרשב"א כתבו דאין הלוה יכול להוציא השטר מלוקח ע"ש:
היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה וכו' כתב ב"י הא דכתב רבינו לפיכך לעיל קאי שכתב דמקדש במלוה שיש לו אצלה אינה מקודשת והשתא קאמר דלפיכך אם אמרה לו עשה לי שיריים וכו' אינה מקודשת משום דה"ל מקדש במלוה עכ"ל ושרי ליה מאריה אלא האי לפיכך הוא מקושר עם מה שכתב לפניו דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה לפיכך אם אמרה לו עשה לו שירים וכו' כלומר דוקא בדלא נתן לה שום דבר משלו אינה מקודשת אבל אם נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה מקודשת דהוה ליה מלוה ופרוטה וכדמסיק רבינו בסוף דבריו והיינו דקאמר לפיכך דסוף דבריו מקושרין עם מ"ש תחלה דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומיד כשעשה קצת מלאכה היא מתחייבת לו בשכירות וכו' כלומר כל מה שעשה קצת מלאכה והיא שוה פרוטה כל פרוטה ופרוטה עד גמר המלאכה וגמר המלאכה בכלל מיד מתחייבת לו בשכירות קודם שנותן לה הכלי ולא שיכול לתובעה לשלם מיד השכירות דהא קי"ל באיזהו נשך דשכירות אינו משתלם אלא לבסוף אלא ה"ק כל שעה הוא זוכה בו ונעשית מלוה הילכך כשמחזיר לה הכלי ומקדשה בשכר המלאכה כיון דכבר קודם חזרת הכלי לידה נתחייבה לו כל השכירות בשעה שגמר הכלי וה"ל מלוה אצלה ה"ל מקדש במלוה אבל כשאינה לשכירות אלא לבסוף פירוש דאינה חייבת לשלם השכירות אלא לבסוף כשמחזיר לה הכלי אין כאן מלוה בשעה שמחזיר לה אלא לשם קידושין הוא מוחל השכירות אצלה בשעת חזרת הכלי הכי משמע להדיא מפרש"י וכן למ"ד אומן קונה בשבח כלי הרי בשעה שנותן הכלי לידה מתקדשת בשבח שיש לו בכלי ואין כאן מלוה וכ"כ הריטב"א להדיא ובתוספות רי"ד מפורש יותר ע"ש: והקשה הר"ן בפ' האיש מקדש למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכן למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי דאינה מקודשת ואמאי לא והאיכא משכון גביה דמצי תפיס ליה אאגריה והמקדש במלוה דידיה שיש לו עליה משכון מקודשת וי"ל דשאני משכון דעלמא דקני ליה מדרבי יצחק אבל האי כיון דלאו בתורת משכון אתא לידיה לא קני ליה עד דליתבעה מיניה ותפיס ליה אאגריה כעובדא דמלוגי דשטרי בפרק הכותב עכ"ל והכי משמע מדברי הרמ"ה שהביא רבינו דוקא דמטי לידיה דמקדש בתורת משכון וכו' אבל ממ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן משמע דבאומן כיון דלא אתא לידיה בתורת משכון אלא דאיהו תפיס ליה מנפשיה לא קני ליה אפילו תבעיה מיניה ותפיס ליה אאגריה ולא דמי למלוגי דשטרא דאין דין אומן כמלוה על המשכון והאריך ע"ש: כתב בתוספות רי"ד (דף מ"ח) דהא דתניא בשכר שאעשה עמך מקודשת וכו' דברי התנא הם אבל המקדש צ"ל לה בשעה שנותן הכלי הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה אבל אם המקדש אמר בתחלה רצונך להתקדש לי בשכר שאעשה עמך ואמרה הן ובשעה שנותן לידה לא אמר כלום אינה מקודשת כי היכי דבגט אם אמר לאשתו הרי את מגורשת ממני בגט שאני עתיד ליתן לך שאין זה הדיבור כלום עד שיאמר לה בשעת נתינת הגט ה"ז גיטך עכ"ל. וכן מ"ש רבינו בשם ר"י דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו היינו דא"ל בשעה שנותן לה הכלי הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה וכן למ"ד אין אומן קונה בשבת כלי והוסיף נופך משלו או נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה דמקודשת דה"ל מלוה ופרוטה היינו נמי דאמר לה בשעה שנותן לה הכלי הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה ובנופך שהוספתי עליו וכן יאמר כשהוסיף שום דבר משלו דה"ל מקדש במלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה וכל זה פשוט:
ומ"ש רבינו דמסקנת הרא"ש כר"י דאומן קונה בשבח כלי כבר תמהו עליו שהרי בח"מ בסימן ש"ו פסק בסתם דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי והלכך כל אומן שקלקל אפילו נתן לו עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשאן ואח"כ נעץ בהם מסמר ושברן צריך לשלם וכן פסק בסימן של"ט דקבלן עובר בבל תלין משום דאין אומן קונה בשבת כליי ואינו אלא כדין שכיר לענין בל תלין ונראה ליישב דרבינו ראה בדברי הרא"ש פרק המקבל לעניין בל תלין דפסק להדיא דאין אומן קונה בשבח כלי אם כן ס"ל דקי"ל הכי ולכן בסימן של"ט גבי אומן שקלקל פסק גם כן דמוציאין ממון מיד האומן שקלקל כיון דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי ואע"ג דבפרק הגוזל קמא בדין אומן שקלקל הביא הרא"ש דעת הרי"ף וכתב עליו דאין ראייתו ראייה ואח"כ הביא הוא ראייה ודחאה גם כן אין מכאן הוכחה שהוא חולק על פסק הרי"ף דלא כתב אלא לדחות הראייה אבל ודאי תופס דעת הרי"ף דקי"ל אין אומן קונה בשבת כלי וכדכתב בפרק המקבל ולפיכך לא הביא דעת ר"י ור"ת לאחר שדחה ראיות הרי"ף אלא ודאי דס"ל דהלכה כרי"ף דאע"פ שיש לדחות הראייה מ"מ כך הלכה אבל גבי קידושין הביא רבינו מדברי הרא"ש מדחזר להביא דברי הרי"ף בפרק הגוזל קמא וגם חזר ודחה ראייתו ואח"כ הביא דברי ר"ת דפסק כרב אסי דאומן קונה בשבח כלי אלמא דדעת הרא"ש היא דלגבי קידושין יש להחמיר שלא לפוטרה בלא גט לחוש לפסק ר"ת דאע"ג דקי"ל אין אומן קונה בשבת כלי בדבר שבממון מ"מ לגבי איסור אשת איש אין להקל והכי דייק לשון רבינו שכתב אבל ר"י כתב דאומן קונה בשבח כלי ואין כאן מלוה דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו אלמא דלענין חומרא דקידושין בלחוד קאמר דמתקדשת וז"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל פירוש דלענין שתהא מתקדשת בלחוד היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת מדהביא מה שפסק ר"ת באחרונה והכי נקטינן להחמיר גבי קידושין והיינו דכתב רבינו בי"ד סימן ק"כ בדין ישראל שנתן כסף לאומן עכו"ם לתקן לו כלי דא"צ טבילה אפילו למ"ד אומן קונה בשבת כלי וכו' כלומר אין להחמיר בדין טבילה כר"ת דאומן קונה בשבח כלי להצריכו טבילה כדמחמרינן גבי קידושין אע"ג דאידי ואידי איסורא נינהו דשאני הכא כיון שלא נקרא שם העכו"ם עליו והכי מתיישב דבח"מ פסק בסתם דאין אומן קונה בשבת כלי וכאן הביא גם דעת ר"י התולק ושכן היא מסקנת הרא"ש אלא ודאי דלגבי איסור אשת איש חיישינן לחומרא טפי והכי מוכח מדברי הרא"ש כדפי':
קדש במלוה ובעל וכו' מימרא דרבי אלעזר פרק המדיר וסבירא ליה לרבינו דכיון דקי"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אין ספק דודאי לשם קידושין בעל כיון שנתייחד בפני עדים ועיין לקמן ס"ס ל"א כתב דין מקדש בפחות משוה פרוטה ובעל ובס"ס ל"ח ור"ס ל"ט כתב דין מקדש ע"ת ובעל וע"ש. וכתב הרמב"ם קידש בדבר שאין בעל הבית מקפיד וכו' וכתב הרמב"ם אריס וכו' כך נמצא ברוב ספרים והוא טעות דהל"ל וכתב עוד אלא האי וכתב הרמב"ם השני הוא מהופך וכצ"ל אריס שנטל מן הפירות וכו' וכתב הרמב"ם מי שיש לו סחורה וכו' וכך הוא בדפוס ויניציאה שנדפס באחרונה ותדע שהרי לשון זה אריס שנטל מן הפירות וכו' לא נמצא בספר הרמב"ם וכ"כ ב"י אלא טעות הוא:
מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וכו' בפ' האיש מקדש (דף נ"ב) ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מאריה דשיכרא אשכחיה א"ל אמאי לא תיתב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא אמר לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל הכא משום כיסופא הוא דעבד ואינה מקודשת ופירש"י ההוא סרסיא. עושה שכר התמרים של בע"ה למחצית שכר: בפרומא דשיכרא. לאחר שהוציאו ממנו המשקה: מהאי חריפא. יש שהוא טוב מחבירו וכו': לא אמרו כלך אצל יפות. למי שנטל את של בעה"ב שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה אלא לענין תרומה בלבד דניחא ליה דהא לתרום הן עומדות אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופא הוא דקאמר ליה דלא נכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה עכ"ל ואיכא לתמוה דהלא קי"ל דאפילו שואל שלא מדעת הוי גזלן ואף על גב דהדרא בעיניה כ"ש האי דשקיל לנפשיה וקידש בו האשה דבשעה שקידשה וא"ל הרי את מקודשת לי בזו היתה גזילה בידו ומאי מהני אח"כ גילוי הדעת דבעל הבית דניחא ליה למפרע דקידשה בשלו דאי איתא דמהני גילוי דעת אמאי קאמר התם ש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת ולא מפליג דבגילוי דעת דניחא ליה למפרע דמקודשת ונראה דמשום הכי פירש"י בההוא סרסיא דעושה שכר של בעל הבית למחצית שכר דכיון שיש לו חלק בהך פרומא לא הוי גזל בידו ואי גלי דעתיה דניחא ליה למפרע הוי מקודשת אלא דליכא הכא גילוי דעת כלל דודאי משום כיסופא קאמר הכי אבל אי לאו סרסיא אלא אדם אחר שלקח שלא מדעת בע"ה וקידש אשה אפילו איכא גילוי דעתא דניחא ליה למפרע אינה מקודשת לפירש"י אבל התוספות כתבו וז"ל ואם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה התם מוקי לה דשוייה שליח ואם תאמר אם כן מאי קאמר שלא ברשות וי"ל דהכי קאמר מה שתורם מן היפה שלא ברשות היה ואם כן צ"ל גבי פרומא דשוייה שליח דאי לאו הכי מאי מייתי עכ"ל לפי זה א"צ לפרש דהיה עושה שכר של בע"ה למחצית שכר אלא שליח שוויה בעה"ב ליקח פרומא לקדש לנפשיה אשה אלא דשלא ברשות לקח מן היפות ומשום כיסופא א"ל אמאי לא תיתב מהאי חריפא ולפיכך אינה מקודשת והכי משמע ממה שגורס הרי"ף ההוא גברא דקדיש בפרומא וכו' וכן גורס הרא"ש והר"ן ולא גרסי ההוא סרסיא וכו' וכ"כ רבינו מי שלקח מפירות חבירו שלא מדעתו וכו' לא דלא משמע דמפרשים דשליח שווייה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקדש בו אשה ובא בעה"ב אעפ"י שאמר ליה למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא א"ל דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו ה"ז גזל ואינה מקודשת ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק עכ"ל אלמא דאפילו אדם דעלמא דלאו סרסיא ולא שוייה נמי שליח אי לאו חששא דכיסופא בגילוי דעתא דניחא ליה למפרע הויא מקודשת וצ"ל דמיירי דוקא בדשקיל שלא מדעת דבר פחות וכמו שנראה מדבריו דפי' פרומא דשיכרא הוא כלי קטן א"נ שכר מתוק כמו שפי' הרי"ף וקס"ד דמקדש דאין בעל הבית מקפיד עליו וכיון שאמר בעל הבית אמאי לא תיתב מהאי חריפא גלי אדעתיה נמי דלא מקפיד עליו ומסיק רבא דמשום כיסופא קאמר הכי ולעולם מקפיד עליו והוי גזל ואינה מקודשת ומכאן הוכיח הרמב"ם אם הוא דבר ידוע שכל אדם אינו מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק אבל קידושי ודאי לא הוי דשמא לא ניחא ליה להאי בעה"ב דשקיל שלא מדעתו ונראה דזאת היא דעת רבינו שדקדק וכתב מי שלקח מפירות חבירו שלא מדעתו וכו' דמשמע דוקא בלקח מפירות שהוא אוכל פחות איצטריך לאשמועינן דמטעם כיסופא אינה מקודשת ולא אמרינן דבפירות נמי אין מקפיד עליו אבל שאר דברים דהכל מקפידין עליו והוי גזל גמור לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא דאינה מקודשת אפילו הוי גילוי דעת דניחא ליה למפרע וליכא נמי חששא דכיסופא והריטב"א גם הוא מפרש דהך דתרומה דוקא היכא דשוייה שליח כדאוקימנא בפרק אלו מציאות והא דקאמר ותרם שלא ברשות ה"ק דלא שוייה שליח אלא לבינונית ומה שתרם מן היפות שלא ברשות היה ודלא כתוספות רי"ד דהך דתרומה בדלא עשאו שליח מיירי דהא ודאי ליתא אלא כמו שפירש התוספות שלנו מיהו במה שכתוב התוספות דהך דפרומא מיירי בדשווייה שליח ליתא אלא הכי מייתי מהך דתרומה דגילוי דעת דניחא ליה ביפות לא מהני אי לא שוייה שליח משום דבעינן שליחות מדכתי' כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם הלכך גבי קידושין דלא בעינן שליחות ובזיכוי סגי ליה אי הוי גילוי דעתא דניחא ליה ואיתנהו לקדושיה ביד האשה בעין שלא נתאכלו זכי אידך בהו השתא ומקדשה בהו ואע"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה אבל הכא דמשום כיסופא הוא דקאמר אפילו אמר בניחותא באנפא דמוכח דניחא ליה ולא משטי ביה אינה מקודשת דאי טעמא דהכא משום דמשטי ביה ואי הוה אמר בניחותא מקודשת הול"ל אבל הכא משטה הוא אלא ודאי אפילו אמר בניחותא תלינן בכיסופא ולא מיקדשה עד שימחול לו בפירוש ואיתנהו לקידושין בעין ושלא כדעת רבותינו עכ"ל נראה מדבריו דלא מהני גילוי דעת דניחא ליה שתהא מקודשת למפרע היכא דליתנהו לקידושין בעין אלא דווקא מכאן ולהבא זוכה בהן היכא דאיתנהו בעין דאיכא נמי גילוי דעת דניחא ליה וליכא למיחש דמשום כיסופא קאמר הכי כגון דמחל לו בפירוש דודאי ליכא למיחש משום כיסופא ומקודשת ולא משמע הכי בפוסקים כמו שכתב הוא עצמו ושלא כדעת רבותינו והלכך אפילו ליתנהו לקידושין בעין מכל מקום היכא דאיכא גילוי דעת דניחא ליה תלינן דניחא ליה למפרע וחוששין לקידושין היכא דליכא למיתלי דמשום כיסופא קאמר הכי כגון דמחל בפירוש. ומיהו למעשה אין שם קידושין ודאין אלא ספק קידושין בין נתאכלו ובין לא נתאכלו:
השואל חפץ וכו' עד דאיכא דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר פירוש דמקדש את האשה בטבעת על מנת שתחזיר לו הטבעת דאע"ג דמדאורייתא הויא מתנה ומתקדשת אפ"ה חכמים הפקיעו הקידושין דדמו לחליפין ואתו למימר אשה מתקדשת בחליפין אם כן כל שכן טבעת שאולה שצריך להחזיר ולא נתן לו במתנה כל עיקר וגם האשה חייבת להחזירה דמיא למקדש על מנת להחזיר לו הקידושין דפשיטא דאינה מקודשת ואיכא מ"ד סתם שאלה ל' יום ובההיא הנאה דמתקשטת בו ל' יום דאית בה ש"פ מתקדשת ומ"ד אינה מקודשת ס"ל דאע"ג דסתם שאלה ל' יום מכל מקום יכול לתובעו מיד כסברת רש"י פ"ק דמכות ורמב"ם פ"א מה' שאלה וא"כ אין כאן ודאי הנאת ש"פ דדילמא יתבענו מיד ומ"ד מתקדשת ס"ל כר"ת דסתם שאלה נמי אינו יכול לתובעו בפחות מל' יום ומחלוקת זו כתבה רבינו בח"מ ריש סי' שמ"א ע"ש:
ומ"ש בשם הרא"ש אם השאילו החפץ וכו' פי' דהשתא דאין המשאיל יודע שהשאיל ממנו כדי לקדש בו האשה אין האשה מתקדשת אא"כ בד' תנאים הא' דהשאיל לו לזמן ידוע אבל בסתם שאלה כיון שיכול לתבעו מיד כדעת רש"י והרמב"ם שכך הסכים הרא"ש כדכתב רבינו בח"מ סימן שמ"א א"כ אין כאן ודאי הנאת ש"פ דדילמא יתבע ממנו מיד. השני דבעינן שיתן לו רשות להשאילו לאחר דאל"כ כיון שאין השואל רשאי להשאיל הו"ל קידשה בגזל דאינה מקודשת מיהו דוקא לכתחילה אבל דיעבד הוי ספק מקודשת ועיין בתרומת הדשן סי' ר"י: השלישי שצריך שיודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני דאם אינו מודיעה והיא סבורה שלטובעין ניתנו לה ה"ל קידושי טעות. הרביעי צריך שיהא שוה הקשוט כל אותו הזמן שהוא שאול לו ש"פ אז היא מקודשת אע"פ שאין החפץ שלו ואם לאו אינה מקודשת:
ומ"ש אבל אם המשאיל יודע וכו' ולכל הפחות יהא מתנה על מנת להחזיר וכו' פי' שהמשאיל נותן לו טבעת זו ע"מ להחזיר לו גוף הטבעת או דמיו אבל המקדש צריך שיתן לאשה לטבועין דבמתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת דדמי לחליפין וז"ש ויקנהו מהאשה ויחזירנו לגוף הטבעת או יחזיר הוא דמיו למשאיל והביא הוכחה ממאי דפשוט הוא אם שאם ניתנה מתנה לאדם על מנת להחזיר וקידש בו האשה פי' והמקדש אינו נותן לאשה על מנת להחזיר אלא נותן לה לטבועין דמקודשת רק שהמקדש יחזיר המתנה למי שנתנה או דמיה ואם לא החזיר בטלה המתנה למפרע ואינה מקודשת:
כתב הרמב"ם המקדש באיסורי הנאה כו' כתב הר"ן ומביאו ב"י דאפשר דלא אמר הרמב"ם אלא בחמץ דאוריית' ושעות דרבנן וה"ה בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אבל שעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושיו עכ"ד אבל מדברי רבינו משמע דלהרמב"ם אפי' שעות דרבנן וחמץ דרבנן נמי אינה מקודשת ולכן כתב עליו דהרא"ש חולק וס"ל דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ו' דהיינו חמץ דרבנן ושעות דרבנן או בשאר איסורי דרבנן מקודשת ומיהו המקדש בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה אינה מקודשת וה"ה בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן נמי אינה מקודשת והיא שיטת ר"ת ועיין באשיר"י פרק כל שעה וס"פ האיש מקדש נראה שהסכים לשיטת ר"ת וכמ"ש רבינו:
ומ"ש עבר ומכרו וקידש בדמיו מקודשת אפילו באיסור דאורייתא חוץ מדמי ע"ז נראה דלאו דוקא ע"ז שהרי פרק האיש מקדש אמרינן דכל איסורים שבתורה אינו תופס דמיו חוץ מע"ז והקדש ושביעית ופירש"י במסכת ע"ז פרק רבי ישמעאל דדוקא לאשה שרו לאתהנויי שאינן דמי ערלה לגבי דידה ואע"ג דגם הוא נהנה במה שמתקדשת לו בו גבי קידושי אשה לא החמירו כל כך ועיין בזה במ"ש האשיר"י ס"פ האיש מקדש. גם מ"ש רבינו בשמו דוקא כשמכרו לעכו"ם וכו' לשם כ"כ וה"ט דבמכרו לעכו"ם כיון שא"צ להחזיר הדמים מקודשת ודאי וכן במכרו לישראל וידע הלוקח שהוא איסור הנאה א"כ מתנה הוא דיהיב ליה להני זוזי דמקודשת אבל אם אינו יודע וכו' הו"ל מקדש בגזל ואינה מקודשת: כתבו התוס' בפרק כל שעה (דף כ"ט) בד"ה אין פודין בתירוצא בתרא דצריך לומר דהא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו דוקא היכא דלית ביה ש"פ לאחר שישרפנו ויעשה אפר דהא קי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר וכיון דחזי לשרפם אפר דבר הגורם לממון כממון דמי עכ"ל ונראה לפי זה דבכל ענין היא מקודשת מספק דשמא האפר שוה פרוטה במדי וכמו שיתבאר בסי' ל"א ולא קשה מדרב גידל אמר רב דהמקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו דאיכא למימר דס"ל כרבנן דביעור חמץ בכל דבר וכל הנקברין אפרן אסור א"נ אפילו לרבי יהודה וס"ל דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ואם כן אפרן אסור אבל למאי דקי"ל כר"י וע"פ פירוש ר"ת דמסוף שש שעות ואילך הוי שלא בשעת ביעורו ובשריפה א"כ המקדש מסוף שש שעות ולמעלה כיון דראוי לאפר מקודשת איברא דלמאי שכתבו התוס' לחד תירוצא ס"פ האיש מקדש דבאיסורי הנאה אע"ג דיכולה האשה ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהיא סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתו ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות ניחא דהכא נמי אע"ג שיכולה ליהנות מהאפר הוי נמי מקח טעות ואינה מקודשת ובזה יתיישב מה שהניחו התוס' בקושיא לתירוצא קמא בפרק כל שעה אבל לפי תירוץ בתרא ס"פ האיש מקדש משמע דאין חילוק ולפיכך נראה לפע"ד דאפי' בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא אין לפטרה בלא גט מספק ודלא כמו שפסק בזו בש"ע דאינה מקודשת כלל ואין בו ספק דליתא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |