אפיקי ים/א/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אפיקי ים א לב

סימן לב
פליאה עצומה בד' הש"ך ז"ל ביו"ד סי' רל"ח לענין נשבע שלא לאכול נבלות בעת חלי':

א

א) בשו"ע יו"ד (סי' רל"ח סעיף ד') אמר שבועה שלא אוכל נבלות וטריפות ואכל אינו חייב משום שבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא. וכ' הש"ך בסק"ה נראה דנפקא מינה אך האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבילה שאין צריך להתיר שבועתו. מיהו היינו בנשבע כשהוא בריא דהי' אז אסור בנבילות וטריפות אבל נשבע כשהוא חולה כיון שאז מותר לו לאכול א"כ חלה השבועה ויש להתיר לו. מיהו י"ל דאף בכה"ג לא חיילא השבועה כיון דמותר לו לאכול משום פקוח נפש א"כ השבועה נמי לא חלה דנשבע ועומד מהר סיני על המצוה דפקוח נפש והוא נשבע לבטל מצוה זו ונראה דיש להחמיר ולהתיר לו. עכ"ל ז"ל:

ב

ב) ולענ"ד לא זכיתי להבין דברי הש"ך ז"ל דמסתפק בהאי דינא אם חלה שבועתו שנשבע שלא לאכול נבילות וטריפות בעת חלי'. מי אמרינן כיון דאז מותרין לו משום פקוח נפש א"כ שפיר חלה שבועה עלייהו או דאדרבה כיון דמותרים לו. מושבע ועומד מהר סיני עליהם לאוכלם משום פקוח נפש. והוי נשבע לבטל מצוה ולא חלה שבועתו. וע"ז מסיק דיש להחמיר ולהתיר לו. וקשה לי טובא דמאי מסתפק כלל בזה הלא חזינן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ש ה"כ דנשבע שלא לאכול שבעה ימים הוי שבועת שוא כמו נשבע שלא אישן שלשה ימים. וכן פסקינן בטוש"ע יו"ד (סי' רל"ו סעיף ד'). וטעמי' דהרמב"ם ז"ל הוא כמ"ש הכ"מ ז"ל דכיון דברור לנו שיסתכן ובודאי יאכל לכשיסתכן להכי מקרי דבר שא"א לעמוד בו והארכנו בזה בסי' הקודמים א"כ כיון דפסקינן התם דהוי שבועת שוא אף דנשבע כשהוא בריא ובידו להעמיד עצמו שלא לאכול עד שיסתכן אך כיון דברור לנו דודאי יאכל לכשיסתכן להכי הוי מעיקרה שבועת שוא. א"כ מכל שכן בנשבע ממש בעת חלי'. ובאופן דאין לו לאכול שום דבר אחר דאל"כ לא הי' הנבילות מותרים לו. דתכף נצוונו אנן לאכול משום פקוח נפש ויעבור על שבועתו בודאי דבר שא"א לעמוד בו מקרי. ולא חלה שבועה כלל. ואף דבידו למתשל אשבועתי' ולא נתיר לו באמת בלא שאלה. הא זהו בידו גם בנשבע שלא לאכול ז"י. ואפ"ה אמרינן דמקרי דבר שא"א לעמוד בו דהיינו דא"א לו לעמוד בקיום השבועה אם לא יתשל אשבועתי' דלא מקרי קיום שבועה מה דבידו למתשל עלי'. וכיון דאם לא יתשל עלי' מוכרח הוא לעבור מקרי דבר שא"א לו לעמוד בו. א"כ כל שכן בזה דהוי דבר שא"א לעמוד בו. דתכף אחרי השבועה יהי' מוכרח או למתשל עלי' או לעבור:

ג

ג) ועוד קשה לי טובא מאי מסתפק הש"ך ז"ל אם זה מקרי נשבע לבטל מצוה דפקוח נפש. הלא הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג המובא לעיל בסי' שחולק אהרמב"ם ז"ל וס"ל דנשבע שלא לאכול ז"י הוי שבועת שוא ולא מטעמי' רק מטעם דהוי נשבע לבטל מצוה ולעבור אדברי תורה ולהמית עצמו ומקרא מלא דבר הכתוב ואך את דמכם וגו' א"כ מכל שכן בנשבע ממש כשהוא מסוכן דהוי נשבע להמית עצמו ולא חלה שבועה כלל. ומאי זה מסתפק בזה הש"ך ז"ל ומסיק דיש להחמיר ולהתיר לו. הלא אין כאן מקום ספק כלל בין לשי' הרמב"ם ז"ל ובין לשי' הר"ן ז"ל. וראיתי בס' שושנת העמקים להגאון בעל פמ"ג ז"ל בכלל ח' מביא שם דברי הש"ך שכ' דנשבע כשהוא חולה אין שבועה חלה עלי' דהוי נשבע לבטל מצוה. וכ' ע"ז לכאורה פקוח נפש אין בו לאו ועשה מפורש כ"א וחי בהם וכהאי גוונא שבועה חלה וי"ל דשמירת הנפש יש בו לאו ועשה עי' בר"מ ז"ל פי"א ה"ד מהלכות רוצח ושמירת נפש עכ"ד ותמוה מאד הלא מבואר הוא כ"ז להדיא בד' הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג הנ"ל. וצ"ע:

ד

ד) והרב הגאון מו"ה יוסף לעווינשטיין שליט"א הגאב"ד בסעראצק במכתבו אלי העירני בזה. די"ל דלהכי ל"ה בנדון דהש"ך ז"ל כשנשבע לאכול נבילות בעת חלי' דבר שא"א לעמוד בו. אף דתכף יהי' מוכרח או לאכול או למתשל אשבועתי'. משום דישועת ד' כהרף עין ואולי יבריא מיד ויוכל לעמוד בשבועתו ואני לא אבין. דמלבד דאין והסברא לומר דמקרי דבר שאפשר לעמוד בו. משום דיוכל להיות דיבריא מיד ויעמוד לו רוח והצלה ממקום אחר. הלא עכ"פ כ"ז אינו בידו וכל שאינו בידו מקרי דבר שא"א לעמוד בו לפי הסברא. ועוד קשה יותר הלא כל עיקרה של שבועה זו שמצא מקום לחול. אינה רק על עת חלי' דאז מותרים לו נבילות וטריפות ולא הוי מושבע ועומד מה"ס שלא לאוכלם. ומאי מהני לן שיבריא מיד וא"כ נמצא דאין מקום לשבועה זו אם לא יבריא מיד. ואז הלא מושבע ועומד מה"ס, וא"כ ממ"נ אין מקום כלל לשבועה זו לחול. דבעת תלי' מוכרח הוא לאכול וכשיבריא מושבע ועומד מה"ס שלא לאכול נבו"ט ולא חלה שבועה:

וחתנו הרה"ג מוה' שמואל אביגדור נ"י הוסיף עוד לישב. דמאי דאמרינן בנשבע שלא לאכול ז"י דהוי שבועת שוא משום דיאכל ליכשיסתכן ג"כ משום מצוה דפקוח נפש הוא דאין השבועה חל ע"ז משום דהוי נשבע לבטל מצוה. רק כיון דמ"מ מוכרח הוא אח"כ לעבור על מה שנשבע דמי לנשבע שלא אישן ג"י. וזהו שייך רק בנשבע מקודם. אבל נשבע בעת שהי' כבר מוכרח לקיים המצוה הרי נשבע ממש לבטל מצוה. והן הן ד' הש"ך ז"ל. ולדעתי כ"ד תמוהים. מ"ש דבנשבע שלא לאכול ז"י שיוכרח לאכול לכשיסתכן. היינו משום דלא חל ע"ז השבועה דהוי נשבע לבטל מצוה תמוה דא"כ מדוע מקרי דבר שא"א לעמוד בו. דעל מה דחלה שבועתו דהיינו שלא לאכול עד שיסתכן דבר שאפשר לעמוד בו הוא. ועל עת שיסתכן לא חלה שבועה. ורק מצד נדר ושבועה שבטלו מקצתן יש לחקור בזה. ועי' במחנה אפרים ה' שבועות סי' ח' וסי' י"ט. אבל לא מצד שבועה שא"א לעמוד בה. ועוד דהרי הכ"מ ז"ל כ' להסביר טעמי' דהרמב"ם ז"ל משום דכשיאכל לכשיסתכן יעבור אשבועתו ונמצא שנשבע על דבר שא"א לו לקיימו. וחזינן בהדיא דחלה שבועתו גם אעת שיסתכן. ולהכי הוי ש"ש. ונשבע לבטל מצוה לית מאן דכר שמה לד' הרמב"ם ז"ל:

ה

ה) ובסברא זו כשנשבע שלא לאכול ז"י מדוע לא נימא באמת דעל עת שיסתכן לא חלה שבועתו בכדי קיום נפשו. משום דהוי נשבע לבטל מצוה. כיון דברור לנו בעת השבועה דשבועה זו תגרום לבטל מצות פקוח נפש דודאי הוא שיסתכן. ובודאי הוי זה בכלל נשבע לבטל מצוה דעלמא. אף דהמצוה ג"כ באה ע"י שבועתו. מ"מ לאו הרעה רשות היא וכשאני לעצמי אמנם חקרתי הרבה בזה דמדוע לא נימא כן. ופשוט דלא שייך בזה לומר דחלה שבועתו גם על עת שיסתכן משום כולל דמגו דחלה שבועה אששה ימים שלא יסתכן בהם מעניעת אכילה חלה גם על יום השביעי שיסתכן בו. חדא. דכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"ש דבאומר שבועה שלא אוכל ככר זו היום וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה לא חלה שבועה שני'. והראב"ד ז"ל השיג עלי' שמתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע שלא יאכל אותו ככר לעולם. ובכ"מ ז"ל כ' לתרץ ד' הרמב"ם ז"ל. ובשעה"מ פי"ז מה' איסורי ביאה כ' שם להסביר ד' הכ"מ ז"ל בד' הרדב"ז ז"ל בתשובותי' שכתב דטעמו של רבינו דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכא שהאיסור נוסיף בזמן שהאיסור הראשון עדיין על החתיכה כגון חמותו ונעשית א"א דמגו דאתוסף עלה איסור א"א לגבי' כולי עלמא אתוסף נמי לגבי' חתנה באותו זמן. אבל הכא בזמן המגו דהיינו שאר הימים אין כאן איסור ראשון דמותר הי' לאכול בשאר הימים. והלכך לא אמרינן בזה מגו להאוכלה ביום עצמו יעוי"ש. והאחרונים האריכו הרבה בזה. ועי' תשו' אבני מילואים סי' ט"ו. ועי' שם בשעה"מ שהביא ראי' לדין זה מש"ס שבועות דכ"ה ע"ב דמתיב רב המנונא לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום חייב. בשלמא לא אכלתי איתא בלא אוכל אלא לא הנחתי מי איתי' בלא אניח,. וקשה הא איתי שפיר בלא אניח תפילין לא בחול ולא בשבת ויו"ט דמגו דחייל אשבת ויו"ט חייל נמי אחול אלא ודאי משמע דכל כה"ג לא חשיב כולל ומוסיף כיון דבזמן המגו ליתי' לאיסורי' קמא כלל. עיי"ש. ונדון דידן נמי להא דמיא דהוי כולל בזמן וזה לא אמרינן. ועי' במחנה אפרים ה"ש סי' י"ט שהקשה בד' הר"ן ז"ל שכתב דנשבע שלא לאכול ז"י הוי נשבע לבטל מצוה ולהמית עצמו אמאי לא תחול שבועה בכלל מגו דחלה היום חלה עד סוף זמנה. ועי' בקצוה"ח (סי' ע"ג סק"ג). ואין חפצי להרחיב הדבור בדבר שהאריכו האחרונים:

ו

ו) ואפי' לדעת האחרונים דמחלקים בין כולל למוסיף בזה וס"ל דכולל אמרינן מזמן לזמן וראייתם מהא דקיי"ל דהאומר שבועה שלא אוכל מצה סתם הוי כולל ואסור לאכול מצה בלילי פסח עי' בהגהות מאמר מרדכי לס' המאירי לחידושי נזיר ד"ד ע"א. מ"מ בנ"ד נראה פשוט דלא הוי כולל. דעיקר מה דהוי זה נשבע לבטל מצוה הוא רק מכח זה שחלה שבועתו על עת היותו בריא דעי"ז ברור לנו שיסתכן בודאי וממילא הוי עי"ז נשבע לבטל מצוה. וא"כ היכי שייך כולל בכה"ג דנימא מגו דחל על הששה ימים חל נמי איום שביעי שיסתכן בו. דאדרבה מגרע גרע עי"ז דהיא הנותנת. דאי לאו שנשבע על הששה ימים הי' חלה שבועה על יום השביעי. וע"י שנשבע ביחד על ז"י הוי בכאן שבועה לבטל מצוה. ועי' בתשב"ץ ח"א סי' ק' לענין נשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם אם שייך בזה כולל. ועוד דכבר חדשנו לעיל בסי' כ"ט דכה"ג היכא דע"י הכולל יוגרם לנו שלא יחול כלל לא אמרינן כולל. וא"כ הכ"נ ע"י שנאמר כולל יסובב לנו דהוי דבר שא"א לעמוד בו משום דודאי יאכל לכשיסתכן וכשאוכל אז עובר אשבועתו וכמ"ש הכ"מ ז"ל בטעמי' דהרמב"ם ז"ל. ואם לא נאמר בזה כולל ונימא דעל עת שיסתכן לא חלה כלל שבועה דהוי נשבע לבטל מצוה. א"כ שפיר תחול שבועתו עד שעה שיסתכן. ולא הוי דבר שא"א לעמוד בו משום דכשיסתכן יאכל. דהלא לא חלה שבועתו על שעה שיסתכן והוי אפשר לעמוד בשבועתו שפיר ותחול שבועתו עד שעה שיסתכן. וכמו בנשבע שאוכל נבילות ושחוטות דמצינו להראשונים ז"ל דאף דלא חלה שבועה לאכול נבילות מ"מ חלה לענין שחוטות. עי' במחנה אפרים ה"ש סי' ח' מה שמביא תשו' הר"ן ז"ל בנשבע לפרוע הקרן והרבית דעל הרבית לא חל ועל הקרן חל. ואפי' למאי שמביא שם שיטת הרמב"ם ז"ל דבכה"ג לא חלה שבועה כלל כיון דלא חלה לבטל מצוה לא חלה גם אדבר הרשות. אבל מ"מ קשה דמדוע כתב הרמב"ם ז"ל בשבועה שלא אוכל ז"י דהוי ש"ש משום דהוי דבר שא"א לעמוד בו. דהלא כיון דלא חל אשעה שיסתכן הוי שפיר דבר שאפשר לעמוד בו. ורק דהוי ש"ש משום כיון דלא חל לבטל מצוה לא חל נמי אדבר הרשות. וגם בזה עוד יש לעי' הרבה דלכאורה יש לחלק בזה. אבל עכ"פ דבר שא"א לעמוד בו לא הוי:

ז

ז) ובאמת רציתי לומר דזהו טעמי' דהר"ן ז"ל שחילק אהרמב"ם ז"ל וס"ל דלא מקרי דבר שא"א לעמוד בו משום דודאי יאכל לכשיסתכן. והארכנו לעיל בסי' כ"ח להסביר טעמו ונימוקו ולהנ"ל י"ל דזהו טעמו משום דס"ל דעל עת שיסתכן לא חלה שבועתו דהוי נשבע לבטל מצוה. וממילא הוי שבועתו דבר שאפשר לעמוד בו. והרוחנו בזה לתרץ קושי' הגאון מהר"מ שי"ק ז"ל בס' לתרי"ג מצות שהקשה שם לשי' הר"ן ז"ל דטעמא דהוי ש"ש בנשבע שלא אוכל ז"י משום דהוי נשבע להמית עצמו ולעבור אדברי תורה. א"כ בקונם דחל לבטל מצוה הדין נותן דאם אוסר כל פירות העולם עלי' שיחול נדרו. ולא כן כתב הר"ן ז"ל עצמו בנדרים דנ"ה ע"ב ולקמן נדבר מזה. ולהנ"ל אדרבה בקונם כיון דחל לבטל מצוה. א"כ חל נמי אשעה שיסתכן. בזה יודה הר"ן ז"ל דהוי דבר שא"א לעמוד בו. דכיון דודאי יאכל לכשיסתכן ויעבור אנדרו. א"כ א"א לו לעמוד בקיום נדרו:

אולם כ"ז אינו אלא עפ"י דרך החידוד אבל לא לקושטא דמילתא דהמעיין בהר"ן ז"ל יראה דלשונו אינו סובל כן. אבל הדרן לדידן דקשה להבין לכאורה מ"ט לא נימא דעל עת שיסתכן לא חלה שבועתו דהוי נשבע לבטל מצוה. וממילא תהי' השבועה עד שיסתכן. דבר שאפשר לעמוד בו. ובעלמא בנשבע שלא לאכול היום ונסתכן דצריך היתר לשבועתו. לא תקשה כזה דיהי' מותר כשנסתכן בלא התרה דלא חל ע"ז שבועה דהוי נשבע לבטל מצוה. דעדיפא מזה כ' הרשב"ץ ז"ל בתשו' סי' ק' דאפי' היכא שהי' השבועה ממש לבטל מצוה אף בשעה שנשבע לא ידע מהמצוה חלה שבועה יעוי"ש. א"כ מכ"ש בזה דבשעה שנשבע לא הי' ודאי שיסתכן ויבוא לידי בטול מצוה. בזה יודו כו"ע דחלה השבועה גם כשנתחדש אח"כ ובא לידי בטול מצוה ועי' באב"מ בתשו' סי' י"ד. אבל כשנשבע שלא לאכול ז"י דבזה ברור לנו בעת השבועה שיסתכן ביום השביעי ויבוא לידי בטול מצוה. נימא באמת דלא חלה על עת שיסתכן:

ח

ח) אמנם האמת יורה דרכו דלא שייך בזה לומר דהוי נשבע לבטל מצוה על עת שיסתכן. ולא תחול שבועתו על אז. כמו שמוכרחין אנו לומר ולפרש בדברי הר"ן ז"ל שכתב דהוי נשבע להמית עצמו. וצריך ג"כ להבין הלא השבועה על ששה ימים לא הוי להמית עצמו. ורק מה שהוסיף לישבע גם על יום השביעי הוא שגורם להמית עצמו א"כ מחמת דהוי נשבע לבטל מצוה נימא רק דשבועתו לא תחול על יום השביעי. אבל בכל עת שיכול לעמוד על קיום נפשו שפיר תחול השבועה. ובפרט לשי' הר"ן ז"ל דבנשבע לפרוע הקרן עם הרבית אף דלענין הרבית הוי נשבע לבטל מצוה מ"מ על הקרן חלה שבועתו לפרוע. א"כ הכ"נ נימא כן. וע"כ צ"ל דכיון דלא נשבע מעולם על דבר הרשות בפני עצמו ואדרבה ע"י מה שנשבע שלא לאכול בששה ימים יוצא מזה דהאיסור שבועה הנוסף עוד ליום השביעי הוי לבטל מצוה ולהמית עצמו. ואין שייך לומר בכה"ג לחלק שבועתו דתחול מקצת ותבטל מקצת דשבועה אחת היא שעל ידה יבוא לידי בטול מצוה לעבור אדברי תורה ולהמית עצמו. וה"ט ג"כ שלא אמרינן כולל בזה דלא נשבע בהדיא על שני דברים רשות ומצוה. ועיקרה של שבועה זו לבטל מצוה. וא"כ א"ש גם שיטת הרמב"ם ז"ל. כיון דבע"כ אין לומר בזה דתחול שבועה רק עד שעה שיסתכן ויהי' ממילא דבר שאפשר לעמוד בו כמ"ש. וזה לא תקשי דאמאי צריך הרמב"ם ז"ל לומר דטעמא דלא חלה שבועה משום דבר שא"א לעמוד בו. ולא קאמר כמ"ש הר"ן ז"ל. משום נשבע לבטל מצוה ולא חל כלל. דבלא"ה ע"כ צ"ל או דהרמב"ם ז"ל לא פסיקא לי' דהוי לבטל מצוה הכתובה בתורה. או דנ"מ מטעמא דדבר שא"א לעמוד בו לענין קונם. ואי מהני כולל דבנשבע לבטל מצוה מהני כולל. ובדבר שא"א לעמוד בו לא מהני בשום דוכתא. וא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף