אפיקי ים/א/ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אפיקי ים א ל

סימן ל
חקירה לדעת הרמב"ם ודעימי' דס"ל בנשבע שלא אוכל לא הוו דברים האסורים בכלל כמובא בסי' הקודם מהו הדין אם נחלה האי גברא באופן שנצטרך להאכילו משום פק"נ ולא מצאנו בעדו רק דברים האסורים אם צריך התרה לשבועה או לא. וכן אם נוכל להאכילו דברים המותרים שאסורים עלי' באיסור שבועה אם יש להאכילם לו, או יותר טוב שנאכילו מדברים האסורים שאין עליהם איסור שבועה. וכל פרטי דינים שישנם בזה עם כל צדדי הספיקות יבוארו לפנינו בס"ד.

א

א) והנה לכאורה נראה דלשיטת הרמב"ם ודעימי' דס"ל דבנשבע שלא אוכל אין נבילות וטריפות וכל דברים האסורים בכלל משום דמקרו דברים שאינם ראוים לאכילה. א"כ כשנסתכן האי גברא וצריך להאכילו ולא נמצא לנו להאכילו רק מדברים האסורים פשוט הדבר דאין צריך התרה לשבועתו כיון דמעולם לא כיון לישבע עליהם ולא אסר עצמו בהם. וכן אם נמצא לפנינו להאכילו מדברים המותרים שאסורין עלי' באיסור שבועה ויש לפנינו גם מדברים האסורים שאין עליהם איסור שבועה. והדין בעלמא דמאכילין הקל הקל תחילה טוב יותר שנאכילו מדברים האסורים והקלים מאיסור שבועה כגון פירות שביעית וכיוצא בהן שאין אסורין רק באיסור עשה. כן נראה לכאורה:

ב

ב) אמנם התישבתי בזה וראיתי דז"א. דכיון דכל טעמי' דהרמב"ם דברים האסורים לא הוו בכלל השבועה משום דמצד האיסור שרביע עליהם מקרו דברים שאינם ראוים לו לאכילה. א"כ כ"ז דוקא באוכלם כשהוא בריא שאז אסורים לו. משא"כ בבא לאוכלם כשהוא מסוכן דאז מותרים לו משום פק"נ א"כ ממילא ראוים לו אז מדין תורה ממילא הוו אז בכלל שבועתו כמו כל דבר המותר. וא"כ בשאינו מוצא לאכילה רק מדברים האסורים יהי' צריך התרה לשבועתו וכן טוב יותר שנאכילו מדברים המותרים שאסורין עלי' באיסור שבועה. ובאופן שלא נוכל בקל למצוא היתר לשבועתו משנאכילו מדברים האסורים ואפי' אסורים רק באיסור עשה. כיון דגם הם הוו אז ממילא בכלל השבועה. וא"כ כשאכלם יעבור על שני איסורים איסור עצמם ואיסור שבועה וכשיאכל מדברים המותרים לא יעבור רק אאיסור שבועה לחוד. ואף דגם לסברא זו דכשניתרים לו דברים האסורים מחמת חליו ממילא מקרו אז ראוים לאכילה ונכללים באיסור שבועה. מ"מ עדיין יש לנו לחלק בין הני תרי גווני וי"ל דבאמת היכא שאינו בנמצא להאכילו רק מדברים האסורים והספק רק לענין התרה לשבועתו. בודאי נאמר בזה דכיון דהותרו לו האיסורים ואכילה ראוי' היא לו שוב חיילא שבועתו עליהם וצריך התרה משא"כ היכא שנמצא להאכילו מדברים המותרים ומדברים האסורים. והספק הוא אם נאכילו דברים המותרים ויעבור באיסור שבועה לחוד. או נאכילו דברים האסורים הקלים. דבזה אם נכריע לומר דיותר טוב שנאכילו מדברים המותרים דאם נאכילו מדברים האסורים שוב יחול עליהם איסור שבועה ג"כ. אז יהי' הדין דאין להאכילו מדברים האסורים כיון דהדין דמאכילין הקל ובזה דברים המותרים קלים אצלו וממילא דברים האסורים נשארים אצלו בתוקף איסורם הראשון וממילא מקרו שוב לגביה אינם ראוים. ועל אינם ראוים לא נשבע נמצא דע"י שנאמר שהם ראוים אצלו עתה יסובב הדבר שיהי' ממילא אינם ראוים. וא"כ איך נוכל בזה לומר דיש עליהם איסור שבועה דהוו עתה ראוים לאכילה, כיון דעי"ז יתהוו אינם ראוים. אבל מ"מ פשוט דלא נוכל להאכילו מדברים האסורים דיאכלם בודאי באיסור שבועה דכשאוכלם אכילה ראוי' היא אצלו ועל אכילה ראויה כזו נשבע שלא יאכל. ונכון. ועי' מ"ש בסי' הקודם בזה:

ג

ג) וידידי הרב הגאון ר' מרדכי אלי' ראבינאוויץ הגאב"ד דוואשילקאווע שליט"א במכתבו אלי השיג עלי בזה. וז"ל: ומה שכתב דכשיסתכן ויותר אצלו נבילות הם בכלל אוכלים שראוים לאכילה וממילא חלה שבועתו גם ע"ז למפרע ז"א דכיון דבשעה שנשבע לא הי' דעתו לכך לדעת הרמב"ם א"כ לא חלה שבועה ע"ז כלל כיון דלא נתכוין לזה וכן מבואר להדיא בד' הש"ך ביו"ד (סי' רל"ח סק"ה) ע"ש. עכ"ד:

והנה אשר השיג עלי מסברא. דכיון דבשעה שנשבע לא הי' דעתו לכך א"כ לא חלה שבועה ע"ז כלל כיון דלא נתכוין לזה. לדעתי איפכא מסתברא. דמה דלא נתכוין לזה מתחלה משום דבלא"ה ג"כ אינם ראוים לו ול"ל לאוסרם. אבל עתה כשהותרו לו ממילא ראוים לו וממילא הוו בכלל שבועתו. וסברא זו נזכרת בדרך אגב בקצרה בתשו' אבני מילואים (בסי' י"ב) יעוי"ש. אפס לפי"ז עלינו לתרץ מה שהשיג מד' הש"ך ביו"ד (סי' רל"ח) הנ"ל. ונבוא בזה לבאר דברי'. והנה ביו"ד שם סעיף ד' פסק דאם אמר שבועה שלא אוכל נבלות וטריפות ואכל אינו חייב משום שבועה שהרי מושבע ועומד מה"ס הוא, וכתב ע"ז הש"ך בסק"ה נראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבילה שא"צ להתיר שבועתו. ומזה השיג ידידי הרב הגאון הנ"ל דמפורש יוצא מפי כהן גדול הש"ך ז"ל דכיון דכשנשבע בהיותו בריא לא חלה שבועתו אנבילות וטריפות שוב אין מקום לשבועה זו לחול עליהם גם אח"כ כשנחלה והותרו לו. וה"ה בנ"ד:

ד

ד) ולדעתי הרבה יש לחלק בזה. דשפתי כהן ברור מללו דהתם כיון דלא נשבע רק על נבילות וטריפות אמרינן שפיר דכיון דבשעה שהוציא שבועה מפי' לא מצאה השבועה מקום לחול ויצאה לבטלה שוב אינו חוזר וניעור דבור של שבועה גם אח"כ כשנחלה כמ"ש הש"ך שם סקכ"ו בהא דפסק שם ביו"ד סעיף כ"א באומר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אין השניה חלה ואם נשאל על הראשונה חלה השני'. וכתב הש"ך הטעם שחלה השני'. שהחכם עוקר הנדר מעיקרו וכאילו לא היתה השבועה הראשונה כלל ונמצא שני' חלה למפרע ומשמע דבהפרת הבעל דמיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו אף שהפר הראשונה אין השני' חלה וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ (סי' מ') עיי"ש. חזינן מזה דאף דקיי"ל בעלמא היכא דאין איסור חל על איסור מ"מ איסור השני מתלי תלי וקאי ואי פקע הראשון חייל כמבואר יבמות (דף ל"ב ע"א) מ"מ דבור של שבועה שאני דכיון דלא מצא מקום לחול בשעה שהוציאו מפי'. וכיון שבטל שוב אינו חוזר וניעור. ולא אמרינן בדבור דמתלי תלי וקאי. ועי' בשעה"מ פי"ז מהלכות איסורי ביאה דהביא ראי' לזה מד' התוס' נדרים (דף צ' ע"ב). וכ"כ בתשו' רעק"א ז"ל (סי' קס"ח). ולזה שפיר כ' הש"ך בסק"ה דכשנשבע שלא אוכל נבילות וטריפות כיון דבשעה שנשבע לא מצאה השבועה מקון לחול משום דמושבע ועומד מה"ס הוא ואין איסור חל על איסור. שוב אינו חוזר וניעור דבור של שבועה גם כשנחלה והותרו לו נבילות וטריפות. וכ"ז שייך דוקא בנשבע על דבר מיוחד ופרטי כמו בדיני' דהש"ך דנשבע רק על נבילות וטריפות לחוד. ולא מצא דבורו מקום לחול כלל. משא"כ בנ"ד שנשבע סתם שלא אוכל ועל דברים המותרים חלה שבועתו בודאי. רק דדברים האסורים לא נכללו בשבועתו דלא נתכוין עליהם דלא כיון לאסור רק אוכלין הראוין. א"כ כיון דשבועתו מצאה מקום לחול אהיתירא ולא יצאה לבטלה. ממילא כשנחלה אח"כ ונעשו גם נבילות וטריפות ראוין אצלו. ממילא נכללין גם הן באיסור השבועה. ולא בעינן לומר בזה שיחול השתא איסור שבועה מחדש מה שכבר בטל ועומד. רק דממילא האיסור שיש לו אהיתירא מתפשט גם עליהם ממילא דגם הם הוו לי' היתירא השתא. וחילוק זה נכון עפ"י הסברא הישרה:

ומ"ש השעה"מ פי"ז מהלכות איסורי ביאה לפרש כוונת התוס' ז"ל בנדרים (דף צ' ע"ב) דהקשו אמתני' דנטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. והקשו בתוס' הלא מתני' ר"י היא דל"ל כולל ואיך חל איסור הנדר על איסור א"א ודקדק השעה"מ מדלא תירצו דהנדר יחול אחר הגירושין דאז יופקע איסור אשת איש מזה סיוע למ"ש המהר"מ מינץ דבנדר ושבועה לא אמרינן כן דאף דלא חל השתא יחול לאח"ז. ואף דהתם דבור הנדר לא בטל לגמרי כשהוציאתו מפי' וחל לכה"פ אבעלה. מ"מ הקשו התוס' שפיר דל"ל דיחול אכל העולם לאחר שיגרשנה ויהי' ממילא בכלל הנדר. דכיון דהדין דיפר חלקו נמצא דבעת הגירושין כבר בטל נדרה לגמרי ושוב אינו חוזר וניעור גם אח"כ. ושפיר דמי לדינו דהש"ך ומהר"מ מינץ. משא"כ בנ"ד כמ"ש:

ה

ה) ולכאורה הי' נ"ל עוד בזה דלמ"ש הש"ך בסי' (רל"ח סק"ה) דאם נשבע שלא לאכול נבילות וטריפות בעת חלי' אף דאז הן מותרות לו מ"מ אינו חל שבועתו משום דהוי נשבע לבטל המצווה דפקוח נפש עי"ש א"כ לכאורה לא שייך לומר לפי"ז שיחול איסור דשבועה אדברים האסורים בעת חלי' משום דאז מותרים לו וראוים לאכילה כיון דאז בלא"ה אין מקום לשבועה לחול משום דהוי נשבע לבטל מצוה לד' הש"ך. אמנם ז"א. דהאמת הוא כמ"ש בתחילה דאין כאן חלות איסור שבועה מחדש רק דממילא נכללים באיסור שבועה. וכמו דלא פקע איסור שבועה מהמותרים מטעמא דהוי עתה נשבע לבטל מצוה דפקוח נפש. כן גם מדברים האסורים לא לא יפקע האיסור דמשנעשו ראוים לאכילה ממילא נכללו באיסור דעל אכילה ראוי' כזו הרי נשבע בתחילה ועוד דגם הש"ך שם מסיק דיש להחמיר ולהתיר לו. ולקמן (בסי' ל"ב) נבאר בארוכה דברי הש"ך אלה ע"ש:

ו

ו) אמנם מה שיש עוד להעיר בזה לפמ"ש לעיל (בסי' ז') דהא דקיי"ל בעלמא היכא דאין איסור חל על איסור דהאיסור השני מתלי תלי וקאי ואי פקע הראשון אתי וחייל. היינו דוקא היכא דפקע הראשון לגמרי אבל לא היכא דנדחה איסור הראשון ולא הותר לגמרי יעוי"ש. ומבואר הוא בב"י לאו"ח (סי' שכ"ח) בד"ה הי' החולה וכו' מחלוקת הראשונים אם שבת הותרה אצל סכנת נפשות או רק הודחה. וכתב שם דדעת הרמב"ם וכן דעת הר"ן דרק הודחה ולא הותרה. והאחרונים כתבו דגם בשארי איסורים יהי' תלוי במחלוקת הראשונים לגבי שבת ועי' ברא"ש יומא פרק יוה"כ (סי' י"ד). א"כ בנ"ד כשנחלה להאי שי' הפוסקים דרק הודחו לו איסורים ולא הותרו א"כ בלא"ה א"א לאיסור שבועה לחול עליהם מטעם דאין איסור חל על איסור דכיון דלא הותרו לו לגמרי האיסורים ועדיין אריה דאיסורא רביע עליהם. רק דהודחו לגבי' מטעם פקו"נ אכתי שייך בזה אין איסור חל על איסור כמ"ש לקמן ואין שייך בזה לומר דאיסור שבועה יחול עליהם בכולל דגם אהתירא נשבע. דזה לא שייך רק בתחלת, חלות השבועה דאז שייך כולל מגו דחייל השתא אהתירא חייל נמי אאיסורא אבל בנ"ד כשבא איסור שבועה לחול אאיסורא לא שייך כולל מגו דחייל אהתירא דאהתירא חייל כבר כשנשבע והשתא בעינן שיחול אאיסורא לבד ולא שייך מגו בכה"ג ופשוט הוא. אבל להני שי' הפוסקים דס"ל דאיסורים הותרו לחולה א"כ שפיר יחול איסור שבועה עליהם כשנחלה. נמצא לפי"ז דנ"ד תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל אם בעינן התרה לשבועתו כשנחלה ובא לאכול איסורים:

ז

ז) ונראה להמציא בזה נפ"מ גם לשי' רש"י ז"ל ויתר הפוסקים דעימי' דס"ל דבנשבע שלא אוכל אסור גם בנבילות וטריפות וכל האסורים דכיון דרק אריא רביע עליהם לא מקרו אוכלים שאינם ראוים. למ"ש בסי' הקודם דאף דבכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילא שבועתו מצד איסור כולל מ"מ לא מהני כולל להאיסורים החמורים מאיסור שבועה. א"כ כשנחלה ואין בנמצא להאכילו רק מדברים האסורים שחמורים באיסורם מאיסור שבועה יש לחקור לדינא אם צריך התרה לשבועתו ולמ"ש יהי' תלוי בהני שי' הפוסקים אם הותרו איסורים לחולה או רק הודחו. וכן יש לחקור במי שנשבע בהדיא שלא יאכל מכל דבר המותר ואח"כ נחלה ואין בנמצא להאכילו רק מדבר האסור דלהני שי' הפוסקים דאיסורים הותרו לחולה י"ל דכיון דכל האיסורים הותרו לו עתה ממילא נכללים עתה באיסור שבועתו. וגם אין איסור חל על איסור ל"ש בזה דעתה פקע מעליהם לגמרי איסורם הראשון. ולפי"ז צריך התרה לשבועתו משא"כ להני פוסקים דאיסורין הודחו לחולה ולא הותרו אף דגם לדידהו י"ל כיון דעכ"פ שרינן לי' עתה לאכול כל האיסורים ממילא נכללים בלשון שבועתו. אבל מ"מ שייך בזה דינא דאין איסור חל על איסור כיון דלא פקע מהם האיסור לגמרי כמ"ש. וכ"ז הוא רק להני פוסקים דס"ל דכל היכא דאין אחע"א גם תרי איסורי ליכא. ועמ"ש לעיל בסי' הקודם. ועי' בפמ"ג בפתי' להל' פסח מה שהתפלא שם על הש"ך ביו"ד סי' רל"ח סק"ה. ועי' בנו"ב מהדו"ת או"ח סי' קי"ז יעוי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף