אפיקי ים/א/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אפיקי ים א ז

סימן ז
חידוש גדול בדין איסור חל על איסור וחקירה במ"ע דיבום אם הוא בגדר דחי' לאיסור דאשת אח. או כיון דלא משכח"ל בענין אחר ומצותה בכך הוי בגדר היתר:

יבמות (דף ל"ב ע"א) מתני' שני אחים נשואים שתי אחיות ומת אחד מהן. ואח"כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עלי' עולמית הואיל ונאסרה עלי' שעה אחת. ובגמ' שם ת"ר בא עלי' בחיי אשתו חייב עלי' משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר"י ר"ש אומר אינו חייב עלי' משום אשת אח בלבד. והא תניא רש"א אינו חייב עלי' אלא משום אחות אשה בלבד. ל"ק כאן בנשא חי ואח"כ נשא מת. כאן שנשא מת ואח"כ נשא חי. ור"ש היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם יבומי. אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל והלכך לא פקע:

א

א) והנה מפשטות דברי רב אשי משמע דהכי קאמר דלא הפקיעה תורה האיסור דאשת אח כי אם לגבי מצוה דיבום. והכא כיון דאם יותר איסור אשת אח יחול עלי' איסור אחות אשה ולא יהי' בה דין יבום מצד ערוה דאחות אשה. בכה"ג לא הפקיעה תורה איסור דאשת אח וכדקאי קאי. ולפי"ז נמצא דהוי עלי' שם ערוה דאשת אח כיון דלא פקע ממנה. והוא הוא הפוטר היא וצרתה מיבום וחליצה וכ"נ מד' תוס' בד"ה לא פקע שהקשו דלר"ש משכח"ל אשת אח מן האב דפוטרת צרתה וליחשבי' בהדי' ט"ו נשים עיי"ש. הרי מבורר ג"כ דערות אשת אח היא היא הפוטרתה מיבום אותה וצרתה:

ב

ב) אבל כד נדייק בלשונו של רש"י ז"ל נראה דלא מפרש כן וז"ל מתלי תלי. דאי הוה פקע איסור אשת אח והוה חייל איסור אחות אשה, דהאי דלא חייל מעיקרא משום טעמא דאיסור אח דהוה קאי קמי'. הלכך הואיל ואיסור אחות אשה מוכן ועומד לחול עליה. פטורה מן היבום ולא פקע איסור אשת אח וחייב משום אשת אח עכ"ל ז"ל ועי' הגהת הב"ח ז"ל. הרי מבואר בדברי'. דהא דבאמת פטורה מן היבום. הוא משום איסור אחות אשה שעומד מוכן לחול עלי'. ולא פקע ממילא איסור אשת אח וחייב עלי' משו"ז והוא ע"ד שכתבו תוס' ז"ל בפ"ק (דף י' ע"א) בד"ה לעולם. במגרש את האשה ע"מ שלא תנשאי לפלוני ונשאת לאחי' ומת דפטורה מן היבום מטעם ערות אשת איש. דאם ייבמה יבטל גט למפרע והויא אשת איש. וממילא פטורה גם עתה משם זה דערות אשת איש עי"ש. והכ"נ כיון דמן הדין ע"י היתר יבום. עלי' לחול שם איסור אחות אשה. הלכך הואיל דמוכן ועומד לחול עלי' פטורה מן היבום. וממילא הויא אשת אח שלא במקום מצוה. כ"נ עומק כונת רש"י ז"ל לכאורה. אכן להבין מדוע לא פי' כפשוטו. דאיסור אשת אח הוא הפוטרה מיבום משום דבכה"ג לא הותר. כיון דאף אם יותר לא יקוים מצות יבום. וכיון דלא פקע ממילא הוא הוא הפוטר אותה וצרתה מיבום. מטעם ערות אשת אח. וכמו שהקשו תוס' ז"ל דליחשיב ערות אשת אח בכלל העריות. וצריך לעמוד על עומק דעתו ז"ל בזה:

ג

ג) והנראה לכאורה בזה. הנה מצינו בכל הש"ס נ"מ רבתא בין גדר היתר לגדר דחי'. ואבוהון דכולהו מחלוקת דר"י ור"ש ביומא (דף ז' ע"ב) בטומאה אי דחוי' בצבור או הותרה, ועי' בב"י או"ח סי' שכ"ח לענין שבת אי דחוי' היא אצל חולה או הותרה יעוי"ש שתלי לה בדין טומאה בצבור ועי' בשאג"א (סי' כ"ט) שביאר מחלוקת הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל בהא שהותרו כלאים בבגדי כהונה. דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהוה בגדר דחי' מצד עשה דוחה ל"ת והראב"ד ז"ל ס"ל דהוא בגדר היתר גמור יעוי"ש:

ד

ד) ונראה לחדש דהא דקאמרינן דאף היכא דאין איסור חל על איסור. מ"מ איסור השני מתלי תלי וקאי ואי פקע ראשון אתי שני וחייל. היינו דוקא היכא דפקע והותר הראשון לגמרי. כגון הכא לגבי מצות יבום דהותר לגמרי איסור דאשת אח. ולאו בגדר דחי' הוא מטעם עשה דוחה ל"ת. דכן נראה מפשטות דברי הש"ס בכמה דוכתי. ויבואר לקמן בס"ד. א"כ כיון דאיסור אשת אח פקע והותר לגמרי. אתי איסור אחות אשה וחייל אבל אי הי' דין יבום רק בגדר דחי' כמו עושה דוחה ל"ת בעלמא ולא בגדר היתר. כיון דבאמת איתי' לאיסור אשת אח ולא פקע לגמרי רק דנדחה מפני המצוה. לא שייך דאתי איסור אחות אשה וחייל. דעדיין איתי' לאיסור ראשון וכדקאי קאי ולא הותר רק נדחה. ולא אתי שני וחייל. והוא נכון בסברא בעזהי"ת. ושו"מ בס' אחד שהביא סברא זו בשם ספר מרכבת המשנה. ואינו בידי לעי' בו. וסהדי במרומים כי כונתי לדברי' ז"ל וכן מוכרח מד' מהרש"ל ז"ל (דף ל"ג ע"א) בד"ה א"נ ועי' מהרש"א ז"ל:

ה

ה) ובזה נ"ל להמתיק כונת רש"י ז"ל שהכריחו לפרש דאיסור אחות אשה שעומד מוכן לחול עלי' פוטרה מיבום. דאם נפרש כונת ר"א. משום דלא התירה תורה איסורא דאשת אח רק במקום מצות יבום. והכא כיון דאם יותר איסור דאשת אח יחול איסור דאחות אשה. ולא יקוים מצות יבום הלכך לא פקע והוא הוא הפוטרה וצרתה א"כ יקשה דכיון דהתורה התירה איסור אשת אח לגמרי לגבי מצות יבום. ובכלל היתר דחי' בודאי הויא. א"כ כיון דמן הדין הי' לה להתייבם בכאן. כקושי' הש"ס ותתייבם יבומי. ורק דכיון דאם יופקע איסור אשת אח יחול עלי' איסור דאחות אשה ולא יקוים בה דין יבום. הלכך לא פקע א"כ יקשה דעכ"פ תדחה המצוה דיבום האיסור דאשת אח. כיון דמן הדין הי' לי' להיות ניתר לגמרי. ורק משום דלא נרויח ע"י היתירו לקיים בה מצות יבום ממילא בכה"ג לא גילתה תורה שיותר דשלא במקום יבום לא התירתו תורה אבל עכ"פ ידחה האיסור לגבי המצוה. ושפיר יהי' בה מצות יבום. דכיון דלא פקע לגמרי איסור דאשת אח. לא אתי איסור אחות אשה וחייל כמ"ש. דהיכא דהוא בגדר דחי' נמצא דאכתי איתי' לאיסורא. ולא אתי שני וחייל. וכיון דהתירה התורה איסור דאשת אח לגבי מצות יבום. א"כ פשיטא דהיכא דאי אפשר לקיים המצוה אם יהי' בגדר היתר אז יהי' בגדר דחי' עכ"פ. כיון דאלימא מצוה זו שהותר לגבה לגמרי האי איסורא לא כ"ש דבידה לדחותו עכ"פ. ולא דמי לאשת אחי' שלא הי' בעולמו ואיילונית. דהתם ליכא בהו מצות יבום כלל. אבל הכא המצוה איתא. ורק דאין עצה במה שיותר האיסור דאשת אח יקשה דעכ"פ יודחה ויקוים המצוה. ולזה פרש"י ז"ל. דאין כונת ר"א משום דאין עצה במה שיותר האיסור דאשת אח. והלכך לא פקע והוא הוא הפוטר מיבום. ורק משום דכיון דאיכא בה מצות יבום כדת הנשים. ועי"ז ממילא מוכן ועומד לחול עלי' איסור דאחות אשה. הלכך פטורה מן היבום משם זה דערות אחות אשה. ולא פקע תו איסור אשת אח וחייב משום אשת אח:

ו

ו) והגאון מ' ירוחם יהודה ליב ז"ל "הגדול" ממינסק כשהרצתי הדברים לפני' זה רבות בשנים. גמגם בסברא זו שכתבתי. דאף דלא יפקע איסור אשת אח. מ"מ יודחה לגבי המצוה דיבום. ואמר דלמאי דקיי"ל בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. וביבום התירה התורה שמצוותו בכך. א"כ היכא דאינו יכול להיות בגדר היתר ממש. לא שייך נמי דיהיה נדחה מפני המצוה:

ז

ז) אכן לענ"ד אי מהא לא אריא. מלבד שהדבר בעצמו איננו מוסכם עוד ועי' בס' ד"ח לבעל השדי חמד (סי' ע"ו) שהביא שי' דגם ל"ת שי"ב כרת דוחה עשה עיי"ש, ולא הביא שם שי' מהרש"ל ז"ל עי' מהרש"א ז"ל בדף ג' ע"א שכ' ג"כ דלמסקנא עשה דוחה ל"ת שיב"כ. אבל מ"ש בזה לאו מטעם כללא דעשה דוחה ל"ת בעלמא הוא דבלא"ה הלא גזה"כ הוא ביבום בכל עריות מקרא דעלי' אף אם בעלמא דחי גם ל"ת שי"ב כרת. ולא אמרתי רק בכה"ג דקיימינן דבאמת אית בה מצות יבום. ולגבי מצות יבום הרי התירה תורה לגמרי איסור דאשת אח. ורק דאמרינן דבכה"ג לא התירה משום דלא נרויח בזה לקיים המצוה. דאם יופקע איסור אשת אח יחול איסור אחות אשה. בזה יש סברא אלימתא לומר. כיון דמה"ד מצוה מיהא איתא. ואלימא מצוה דיבום דלגבה הותר איסור אשת אח. בודאי בכחה לדחות האי איסורא גופי' היכא שלא יכול להיות ניתר לגמרי ול"ד לערוה אחריתא דגזה"כ דליתא למצוה. רק בלא"ה עדן לא ברירא לי סברא זו בלא ראי' מש"ס. וידעתי שיש אכתי מקום להתעקש בזה. דכיון דמצות יבום לעולם בגדר היתר אפ"ל דאם לא יוכל להיות בהיתר גמור ל"ש דיהי' בתורת דחי'. ועי' זבחים (דף ל"ב ע"ב) א"ל רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתירא הוא להא אשתראי ולהא לא אשתראי. טומאה דחוי' היא מה לי חד דיחויא מ"ל שתי דחיות דנראה לכאורה סתירה לזה דאל"כ עכ"פ יהי' גם במצורע בתורת דחי'. וי"ל:

ח

ח) ונ"ל עוד דתוס' ז"ל הוכרחו לפרש דפטור היבום בכאן הוא משום ערוה דאשת אח. דהנה (בדף כ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה וחליצה בתו"ד שם כתבו וז"ל. דאע"ג דכשיבם לאה יהי' אסור בצרת רחל כמו שאסור בצרת קרובת חלוצתו. מ"מ חליצה מיהא בעיא דאורייתא דאינה צרת אחות אשה לאחר שיבם לאה כיון שכבר לא היתה צרת אחות אשה משמת בעלה עכ"ל. ולמדנו מדבריהם ז"ל דאם נעשית ערוה לאחר מיתה שוב אינה פוטרת צרתה דכבר אינה צרתה משמת בעלה. א"כ לפי"ז ע"כ אין לפרש כפרש"י ז"ל דפטורה מיבום משום דאיסור אחות אשה מוכן ועומד לחול עלי' אם נפקע איסורא דאשת אח. דא"כ נמצא דהוי ערוה לאחר מיתת הבעל. דמחיים לא הי' מוכן ועומד לחול עלי' איסור אחות אשה. דאין איסור חל על איסור. ורק לאחר מיתה משום דנפקע איסור אשת אח לגבי יבום. עומד איסור אחות אשה מוכן לחול עלי' וכיון דלא הויא ערוה רק לאחר מיתה. א"כ אינה פוטרת צרתה ובודאי דלר"ש גם צרתה אינה מתייבמת ורק ב"ש מתירין הצרות לאחין. וכמ"ש תוס' ז"ל בזה. וע"כ מוכרחין לפרש דאיסור אשת אח הוא הפוטר מיבום כאן. משום דכיון דלא יקוים מצות יבום. בכה"ג לא התירתו תורה. והויא ערות אשת אח וכדקאי קאי ושוב פוטרת גם צרתה כמו צרת איילונית דג"כ פטורה משום דהויא צרת אשת אח וכמ"ש התוס' ז"ל:

ט

ט) וידידי ושארי הרב הגאון מ' חיים עוזר שליט"א מ"ץ בווילנא העירני בזה לדברי הרשב"א ז"ל בחידושי' בדף י"ג ע"ב אהא דאמר רבא שם דטעמייהו דב"ש דמתירין הצרות לאחין משום דאין איסור חל על איסור וז"ל שם. ואי קשיא לך למאי דקאמר רבא דטעמייהו דב"ש משום דאאחע"א. א"כ ערוה גופה תשתרי. הא אמרינן לקמן בפרק ד"א אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי וחייל. אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה. לאו צרת ערוה היא עכ"ל. הרי מבואר כמ"ש דאי מטעם ערות אחות אשה אינה פטורה צרתה. והוא כשי' תוס' ז"ל הנ"ל דבנעשית ערוה רק לאחר מיתה אינה פוטרת צרתה. וברוך ד' שהנחני בדרך אמת בזה:

י

[י)] ולפמ"ש א"ש מאי דלב"ש דס"ל אין איסור חל על איסור מתייבמת הצרה. ולר"ש דג"כ ס"ל אאחע"א מ"מ הצרה ג"כ פטורה וכמ"ש תוס' ז"ל. וצריך טעם בזה. ולמ"ש א"ש. דב"ש ס"ל דסברא דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי. לא מהניא רק דהויא מטעם זה כערות אחות אשה. הואיל ועומד מוכן לחול עלי'. וכמ"ש רש"י ז"ל. וכמ"ש הרשב"א ז"ל דערות אחות אשה היא. ולפי"ז לא מהני רק לפטור את עצמה. ולא את צרתה דהויא ערוה לאחר מיתה. אבל ר"ש ס"ל. דמטעם זה דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי. הויא שוב ערות אשת אח משום דכיון דלא יקוים מצות יבום. בכה"ג לא הפקיעה תורה איסור אשת אח. וכמ"ש בשי' תוס' ז"ל וכיון דהויא ערות אשת אח פוטרת גם צרתה כמו א"א שלא הי' בעולמו ואיילונית דפוטרת צרתה וא"ש. ובשי' רש"י ז"ל אפ"ל אף דפי' גם בדר"ש דרק מטעם ערות אחות אשה פטורה מיבום. מ"מ אפ"ל דס"ל גם כשי' תוס' ז"ל דאם נעשית ערוה לאחר מיתה אינה פוטרת צרתה. אמנם י"ל דזהו דוקא היכא דהותרה שעה אחת לאחר מיתה כמו בגוונא דקיימי תוס' שם. משא"כ בכאן דלא הותרה אף רגע אחת. א"כ אף אם טעם הפטור בה בעצמה הוא משם ערות אחות אשה שעומד מוכן לחול עלי' מ"מ כיון דממילא פטורה מיבום מטעם זה. וא"כ ממילא היא ערות אשת אח שלא במקום מצוה. והדר הויא כמו איילנות דפוטרת צרתה משום צרת אשת אח. וטעמייהו דב"ש דמתירין הצרות לאחין היינו דכיון דע"כ אין שם צרת אחות אשה עלה. א"כ ממילא לא נוכל למדרש מקרא דלצרור לאסור צרתה. דמקרא יהי' משמע דגם על צרתה איכא שם צרת אחות אשה. וז"א רק דשם צרת אשת אח עלה כמ"ש וכיון דע"כ קרא דלצרור לא מידרש לאסור צרות, ממילא אין להו לב"ש ילפותא אחריתא:

וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל לתרץ מאי דקשה לטעמא דרבא משום דאאחע"א. תינח אחות אשתו אלא בתו ובת בתו ובת בנה דעריות דקורבה נינהו ולא מחמת קדושין מח"ל. וכתב הראב"ד ז"ל לתרץ דה"ק כיון דס"ל אאחע"א ולא משכח"ל באחות אשה. הלכך ע"כ אי אפשר למדרש לצרור לצרת אחות אשה דלא מיבמא. וכיון דבטיל לצרור כולהו צרות דחמש עשרה נשים שריין. דהא כולהו מאחות אשה ילפינן עיי"ש. ועי' בתוס' (דף י"ג ע"ב) בד"ה מ"ט דב"ש ובד"ה דלא אתי עיי"ש. ובזה א"ש טעמי' של ר"ש דהוא דריש לאסור צרות מקרא דולקחה כרבי לעיל (דף ח') וע"כ הכי הוא דקרא דלצרור מוקי לדרשא אחרינא לקמן (דף כ"ח ע"ב). וא"כ גם בכאן ממילא פטורה צרתה עכ"פ משום צרת אשת אח וא"ש מאד:

יא

יא) וחידוש הוא שראיתי להגאון בס' בית מאיר ז"ל בסי' קנ"ט שמביא שם ד' הרשב"א ז"ל בחידושי' (לדף ע"ט ע"ב) אהא דפריך שם הש"ס וניתי איסור פציעה ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר"נ אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה וכתב ע"ז וז"ל קשיא לי שאני התם משום דקסבר ר"ג אין זיקה והלכך קילא לה ומדחייא. אבל לדידן דקיי"ל יש זיקה לא אתי איסור אחות אשה דבתר זיקה ודחיא לה וכ"ת וכו' ולפיכך אני אומר דמהכא שמעינן דלכו"ע נשואין דלאחר זיקה פוטרין יבמה והולכת לה בלא כלום כר"ג וכו' וליכא בין ר"ג לדידן אלא דלדידי' אין זיקה וקילא למדחי לכתחלה ולדידן לא דחי לכתחלה. אבל בשעבר ונשא לכו"ע מידחייא צרתה והולכת ומותרת לשוק עכ"ל. וכתב שם הגאון בעל ב"מ ז"ל להסתפק בכונתו. אם צרה ממש קאמר. אף דלא נעשית ערוה רק לאחר מיתה וע"כ דחולק אתוס' ז"ל. או דלהזקוקה עצמה קורא צרתה מדהיא צרת אחותה שנשא בזיקה ואלי' כיון שמותרת לשוק אבל לא בצרתה ממש יעוי"ש שהניח בצ"ע. וחידוש הוא שהעלים עיני' הבדולחים מדברי הרשב"א ז"ל (בדף י"ג) הנ"ל שכתב בהדיא דערוה דלאחר מיתה אינה פוטרת צרתה. וכשי' תוס' ז"ל. וע"כ דמ"ש (בד' ע"ט) צרתה לאו צרה ממש קאמר ורק דלזקוקה עצמה קורא כן:

יב

יב) עוד אמר ידידי הרב הגאון ר' חיים עוזר שליט"א בביאור דברי רש"י ז"ל הנ"ל שכתב בדהא דפטורה כאן מיבום הוא משום ערות אחות אשה. ולא משום ערות אשת אח כמו שהקשיתי. דהנה לכאורה צ"ע מאי דפריך הש"ס על ר"ש דאין איסור חל על איסור כיון דלא חל איסור אחות אשה ותתייבם יבומי. למאי דאמר הש"ס לקמן דאף דאין איסור חל על איסור היינו דוקא לחייבו שתים אבל מ"מ תרי איסורי מיהא איכא לקוברו בין רשעים גמורים. ועמ"ש בזה לקמן בסי' כ"ט וא"כ כיון דעכ"פ איסור אחות אשה מיהו איכא א"כ ערוה היא לענין יבום דאין לומר כיון דלא חל איסור אחות אשה לענין חיוב בת יבום היא. דזהו נגד הסברא. כיון דבאמת איכא עלה איסור אחות אשה. בודאי לאו בת תפיסת קדושין היא. וממילא ג"כ לאו בת יבום. ועוד קבע בזה מסמרות בראיות חזקות:

וא"כ קשה מאי פריך הש"ס ותתייבם יבומי. ובהכרח צ"ל דזהו באמת תי' רב אשי דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי דאי פקע איסור אשת אח אתי וחייל. היינו דהא בהא תליא. דאם נאמר דכל היכא דאין איסור חע"א. גם תרי איסורי לקוברו בין רשעים גמורים ליתא. א"כ כיון דאיסור השני ליתי' בעולם ולא חל למידי. א"כ ל"ש ג"כ דמתלי תלי וקאי. ורק משום דלענין איסור חל תיכף נמצא דאיתי' גם לאיסור השני וממילא אי פקע ראשון אתי וחייל לגמרי וזהו שחידש רב אשי דאיסור השני מתלי תלי וקאי היינו דאיתי' בעולם. וממילא כיון דאיתי' עכ"פ לענין איסור. ממילא פוטר מיבום דערוה היא ולאו בת יבום ותפיסת קדושין. וא"כ ניחא לפי"ז מאי דקשה לי בדרש"י ז"ל שפי' דערות אחות אשה היא הפוטרת מיבום כאן דהוי כמו למ"ד דאיסור חל על איסור. דשם איסור אחות אשה עלה לכו"ע ופוטר מיבום. והאריך בזה בד' רבא לעיל דמפרש גם טעמייהו דב"ש משום אאחע"א. עכ"ד שי':

יג

יג) אמנם יסוד זה יש לסתור למאי דפריך הש"ס אר' יוסי דמחייב שתים וסבר ר"י איסור חל על איסור והא תניא עבר עבירה שיש בה שתי מיתות נידון בזיקה הראשונה הבאה עלי'. ותניא כיצד אמר ר"י נידון בזיקה הראשונה הבאה עלי' חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו א"א ונעשית חמותו נידון בא"א. אמר רבי אשתו מודה ר"י באיסור מוסיף. תינח היכא דנשא חי ואח"כ נשא מת וכו' עד דמסיק אלא אמר רבא מעלה אני עלי' כאילו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת. ופרש"י ז"ל דלעולם לית לי' לר"י איסור חל על איסור והא דקאמר לעיל חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה. לאו בשוגג ולחייבו שתי חטאות אלא במזיד וליעשות רשע גמור ולקוברו בין רשעים גמורים. וא"כ לפי תי' זה דר"י ג"כ ס"ל דאינו חייב אלא אחת רק דמעלה אני עלי' כאילו עשה שתים. א"כ ר"ש דפליג עלי' וס"ל דאינו חייב אלא אחת. ע"כ דס"ל דגם תרי איסורי ליכא היכא דאין איסור חל על איסור. וא"כ אם נאמר דעיקר תי' דרב אשי דאיסור אחות אשה מתלי תלי היינו משום דחל עכ"פ לענין איסור בעלמא ולקוברו בין רשעים גמורים. א"כ לתי' זה דמשני רבא דע"כ לפי"ז ס"ל לר"ש דלא חל גם לענין איסור. יקשה ותתייבם יבומי וע"כ דגם אי נאמר דלא חל איסור השני כלל כ"ז דאיתי' לאיסורא קמא. מ"מ אי פקע ראשון אתי שני וחייל וזהו תי' רב אשי. ואדרבה נאמר הא דפריך הש"ס ותתייבם יבומי היינו משום דלפי האמת ס"ל לר"ש דאיסור השני לא חל כלל. ולהכי פריך כיון דליתי' כלל לאיסור אחות אשה. הרי שפיר בת יבום היא. וע"ז משני רב אשי. דאף דכ"ז דאיתי' לאיסורא קמא ס"ל לר"ש דלא חל כלל. מ"מ מתלי תלי וקאי ואי פקע ראשון אתי שני וחייל. והלכך לא פקע. וכמו שבארנו ברחבה שי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל בזה:

יד

יד) ובעיקר מצות יבום הנני במבוכה רבה מאד. לכאורה נראה פשוט דהוא בתורת היתר גמור ולא בתורת דחי'. ואף דאין לדון מצד דעיקר מצוותה בכך ואי אפשר לקיימה בענין אחר. דהרי מצינו בבגדי כהונה שהותר בהן כלאים וג"כ עיקר מצוותן בכך וא"א בענין אחר. ואפ"ה מצינו בזה מחלוקת ידועה של הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל אם הוא בגדר היתר או בגדר דחי' בעלמא ועי' בשאג"א סי' כ"ט. מ"מ מסתימת הש"ס בכמה מקומות נ"פ דהוא בגדר היתר דלגמרי התירה תורה איסורא דאשת אח לגבי יבום. וכן נראה להדיא מש"ס (דף ז' ע"ב) דאמר דלהכי אצטריך קרא דעלי' משום דהו"א תיתי במה מצינו מאשת אח מה אשת אח מתייבמת אף אחות אשה תתייבם. ופריך מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורי. מהו דתימא הואיל ואשתרי אשתרי. ומביא ראי' ממצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום. דאמרינן שם הואיל ואשתרי ביאה במקצת לצרעתו הותרה נמי לקירויו ובזבחים (ד' ל"ב ע"ב) קאמר שם אביי מצורע היתירא הוא הואיל ואשתרי אשתרי טומאה דחוי' היא להא אידחאי ולהא לא אידחאי ומדמדמי הש"ס דין יבום למצורע. מוכח דגם ביבום מדין היתר הוא. ואף דרבא פליג שם בזבחים וס"ל דגם בדחי' אמרינן הואיל ואדחי אדחי. מ"מ משמע דאזיל אליבא דכו"ע:

וכן מוכח עוד מהא דס"ל לר"י (דף י' ע"ב) בחולץ ליבמתו דבין הוא ובין האחים חינם חייבים לא על החלוצה ולא על צרתה כרת. ומשמע דאיסור אשת אח הופקע לגמרי מיבמה. וראי' זו י"ל משום דאפ"ל דגזה"כ דחליצה מנתקא מכרת ללאו דלא יבנה. וס"ל דאיהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדה. ועי' מ"ש הרשב"א ז"ל בחי' (דף מ"א) גבי הכונס אחות יבמה דהיבמה תצא בלא כלום. וס"ל לרב דאם מתה אשתו מותר ביבמתו. וכתב שם דהאי מותר לאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבם. אלא מותרת בלבד קאמר שאם רצה לישא אותה אינה אסורה לו. דכיון שהותרה לו שוב אינה חשובה אשת אח אלא זקוקה לו ומיד שכנס אחותה והופקע הזיקה לגמרי ע"י ערוה דאחות אשה אינה אסורה לו אלא משום אחות אשה וכשמתה ופקע איסור אחות אשה. ממילא הותרה לו בלי שום זיקת יבום ושריא בין לו בין לעלמא יעוי"ש. הרי דמבורר מכל זה דהותר לגמרי איסור אשת אח. דהרי עוד יותר כתב הרשב"א ז"ל דאפי' הופקעה הזיקה אח"כ ע"י שנעשית ערוה. מ"מ אין עלי' איסור דאשת אח.

טו

טו) ולעומת זה מפורש יוצא מדברי תוס' ז"ל באיזהו מקומן דהוא בגדר דחי' ואבארם בזה אחד לאחד.

(א) (דף ג' ע"ב) תוד"ה ל"ת שיש בו כרת מי דחי וז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי ל"ת דכרת דאשת אח. וכ"ת דהיינו הא דקאמר לקמן אלא אצטריך סד"א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח. דא"כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי. הא לא מפלגינן בשום מקום וכו' וכו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה את ל"ת שי"ב כרת. דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום. אבל מכלאים בציצית ילפינן שפיר דאי לא מקיימא מצות תכלת בפשתים מקיימא בצמר ואפ"ה דחי וכו' עכ"ל. הרי מפורש בדבריהם דיבום הוא בגדר דחי' מדהקשו דניליף מזה לעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת שי"ב כרת. ואי הוי בגדר היתר גמור לא שייך למילף מזה לעלמא לענין דחי':

ואין לומר דזהו באמת תי' ר"י ז"ל בהחילוק דשאני יבום דמצותו בכך. ור"ל דכיון דאי אפשר בענין אחר לקיים המצוה. ע"כ דהוי בגדר היתר ולא בגדר דחי'. משא"כ כלאים בציצית כיון דאין מצותו בכך. ואפשר לקיים המצוה בלתי עבירת הלאו. ע"כ הוי בגדר דחי'. וכן מסתבר ג"כ דהא בהא תליא. ועי' בס' בית הלוי (ח"א סי' ל"ח) שכ"כ ג"כ יעוי"ש. אבל באמת אין לומר כן בכונת הר"י ז"ל דהנה התוס' ז"ל לקמן דף ה' ע"ב בד"ה כולהו משעטנז נפקא בתו"ד כ' וז"ל וא"ת והיכי ילפינן בעלמא מהכא. שאני כלאים דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה. ואומר ר"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו ומיהו אי לאו כלאים. מבגדי כהונה לא ה"מ למילף בעלמא. משום דמצוותו בכך ובענין אחר א"א לקיים מצותן כמו שפרשתי לעיל דלא ילפינן מאשת אח עכ"ל. הרי שכ' בהדיא דבגדי כהונה הוי רק מטעם דחי' ולא בגדר היתר ואפ"ה א"א למילף מזה לעלמא משום דמצוותן בכך כמו באשת אח. מבואר דסברא זו דמצוותו בכך שייכא גם היכא דהוא בתורת דחי'. ומדהביאו לזה הא דאשת אח. מבואר דבחדא מחתא מחתינהו לאשת אח ולבגדי כהונה דתרווייהו מטעם דחי' רק לעלמא אין למילף משום דמצוותן בכך:

(ב) דף (ח' ע"ב) בתוס' ד"ה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה וז"ל בפ' החולץ אמרינן דאיצטריך דסד"א מצוה דרמי רחמנא עלי' עבדה השתא תיקום עלי' באיסור אשת אח. ותימא דמשמע דלביאה שני' לא צריך קרא להתיר. ואמאי והא מצוה דרמי רחמנא עלי' עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שני' לא דחיא חייבי לאווין כדאמר בפרק שני. וי"ל דביאה שני' לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עלי' לגרשה אחר ביאה ראשונה. ומ"מ ביאה שני' לא דחיא חייבי לאוין דרשות היא. וליכא עשה אלא בביאה ראשונה עכ"ל. ומדהקשו דאצטריך קרא להתיר ביאה שני' דלא נאסור כמו גבי חייבי לאוין. ע"כ דס"ל דגם יבום בעלמא הוי מתורת דחי' ולא בתורת היתר. דאל"כ מאי ראי' היא זו מחייבי לאוין. התם הוי בתורת דחי' דעשה דוחה ל"ת. ע"כ לא דחיא רק ביאה ראשונה דהוי מצוה ולא שני' דהויא רשות. משא"כ הכא דביאה ראשונה הוי בהיתר גמור שוב אפ"ל הואיל ואשתרי ראשונה אשתרי גם שני'. ועי' בקידושין (דף כ"א ע"ב) גבי יפ"ת. ועי' בשאג"א סי' כ"ט:

שוב ראיתי בתו"י שתי' באמת כן לקושי' תוס' וז"ל ועוד י"ל שאני התם דביאה ראשונה לא שריא רק ע"י דחיית הלאו. אבל הכא דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור. א"כ לא צוה הכתיב ליקחנה ולהוציאה מיד אחר ביאה. הרי דתו"י דס"ל דיבום הוי בתורת היתר איכא בזה טעמא רבה לחלק מדחיית חייבי לאוין. וא"כ נראה לכאו' דתוס' ז"ל ס"ל דגם יבום הוי רק בתורת דחי'. וקצת י"ל ראי' זו:

וביותר יש להפליא דתוס' ז"ל בעצמם לקמן (דף כ' ע"ב) בד"ה אטו ביאה שני'. כתבו וז"ל לאו דוקא נקט ביאה שני' דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה. והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה. ואין להתיר ביאה שני' מטעם דנעשית אשתו לכל דבר. דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי לי' בלא דחי'. אבל חייבי לאוין אפי' ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. וביאה שני' דלית בה עשה לא דחיא. אע"ג דבפ' הבא על יבמתו לא מצריך קרא אלא לאירס ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דלא צריך קרא שיכול לקיימה משום דנשאה בהיתר. התם נמי משום דבהיתר בלא שום דחיית איסור נשאה. אבל הכא ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. ביאה דמצוה דחיא דלאו מצוה לא דחיא עכ"ל. מזה מוכח דס"ל כהתוס' ישינים לחלק בין היכא דהוי גם ביאה ראשונה רק בגדר דחי'. ובין היכא דהוא בהיתר גמור. וס"ל דיבום הוא היתר גמור. וסותרים דבריהם דלעיל. ועי' בגהש"ס כאן. רק דמתו"י משמע דמסברא שבחוץ פשיטא דגם ביאה שני' שריא. ומתוס' ז"ל שבד"כ נראה דהוא רק מטעם דנעשית כאשתו לכל דבר. והיינו מקרא דולקחה דדרשינן כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר. ונראה דס"ל כמ"ש בדורש לציון דרוש א' לתרץ קושי' תוס' דד"ח הנ"ל שהק' דמ"ט לא צריך קרא גם לביאה שני' וכ' שם דבאמת כ"ז הוא בכלל הלמוד דולקחה דנעשית כאשתו. ובלא קרא הייתי אוסר גם ביאה שני'. וזהו נראה כונת תוס' ז"ל הנ"ל. ול"ד לנשא קודם שנתמנה לכ"ג דהתם נשא בהיתר גמור. אבל הכא מה שהותר ג"כ אינו אלא משום המצוה לזאת בעינן קרא לביאה שני' ועמ"ש בפי' הראב"ד ז"ל לתמיד פ"א יעו"ש:

(ג) ועוד בה שלישי' (בדף נ"ד ע"ב) תוס' ד"ה אלא רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מניין וז"ל דכיון דשריא רחמנא אחר מיתה אין סברא לומר דאסירא בחיי בעלה דלא מסתבר שהי' בא הכתוב לומר דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת. אי לאו דמוכח קרא בהדיא. וע"ש במהר"ם שהסביר דבריהם דקשה להו מאי בעי מנין ליבמה שאסורה בחיי בעלה מהיכי תיתי להתיר מאחר שאסרה תורה אשת אח מהיכי תיתי לחלק בין יש לה בנים ובין אין לה בנים הואיל ואסרה התורה בסתמא. וע"ז תי' דהוה לן לומר דכיון דשריא רחמנא אשת אח באין לו בנים אחר מיתה. אין סברא לומר דבחיי בעלה אסורה. משום דאם היתה אסורה בחיי בעלה. א"כ תצטרך לומר דלאחר מיתה שריא מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת שי"ב כרת. וזה אין סברא כל כמה דלא מוכח בהדיא. והוה יותר סברא לומר דהא דאסרה רחמנא אשת אח היינו דוקא בשיש לו בנים. אבל באין לו בנים אפי' בחיי בעלה שריא. ולכך בעי רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מניין. ויליף לה מנדה היא דבחיי בעלה אסורה אפי' באין לה בנים. א"כ ע"כ מוכרחין לומר דהא דשרי לאחר מיתה הוא מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת שי"ב כרת. כן הוא תו"ד ז"ל יעוי"ש הרי מפורש בדבריהם דיבום הוא רק בגדר דחי' ולא מדין היתר:

וביותר צ"ע דברי הרשב"א ז"ל בחי' (דף ח' ע"א) גבי הא דאמר רבא ערוה גופה ל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת. שהק' שם ג"כ קושי' תוס' ז"ל דאמאי לא ניליף מיבום דעשה דחי ל"ת שי"ב כרת. וכ' בסו"ד וז"ל וי"ל דשאני יבמה דאי אפשר בלא"ה ועיקר מצותה בדחי'. מוכח דס"ל ג"כ דהוא רק בתורת דחי'. וכ"כ שם ד"ה ע"ב. וקשה מד' ז"ל דמ"א שהבאתי לעיל דנראה דס"ל דהוא בתורת היתר גמור. וכ"ז צע"ג ועי' ברכות (דף כ' ע"א) ברש"י ותוס' שם. ובס' עט"ח לבעל ברוך טעם ז"ל (סי' ד') מובא דברי רמב"ן ז"ל בס' תורת אדם שמבאר דכל דא"א לקיום המצוה בלתי ע"י דחיית איסור הוי בגדר היתר כגון יבום וכדומה. משא"כ היכא דאפשר להמצוה בלא דחיית איסור. אז הוי רק דחי' יעוי"ש. ובשי' תוס' ז"ל בענין יבום צע"ג כמ"ש:

טז

טז) ובסוגיא זו דעלי'. דמהדרינן אחר ילפותא דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת. ולהכי איצטריך עלי' למיסר אחות אשה מיבום. ואי לאו קרא הו"א דעשה דיבום דחי ל"ת דעריות. ובזה שקלינן וטרינן בכל השיטה שם. קשה לי. למאי דאמר הש"ס לקמן גבי חייבי לאוין דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. וכתבו תוס' ז"ל דה"ה דהו"מ למימר גזרינן העראה אטו גמר ביאה. דאי מטעם דחי' לא שריא רק העראה דיבמה נקנית בהעראה יעוי"ש ועי' ברשב"א שם. א"כ אם הי' גם בעריות דין יבום. והו"א אתי עשה ודחי ל"ת שי"ב כרת. לא הוה שרינן ג"כ רק העראה לשי' תוס' ז"ל:

ולפי"ז צ"ע לכאורה למאי דקיי"ל בעלמא דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות. ואפי' אם קנין הקידושין הי' קנין היתר כגון שקדש בכסף או בשטר. דעצם הקידושין לא הי' באיסור כרת. ועי' תוס' יבמות (דף י' ע"א) בד"ה לר"י. וא"כ כיון דאין תפיסת קידושין בחייבי כריתות. א"כ מאי מהני לן שנאמר עשה דיבום דוחה ל"ת דעריות. ויהי' עצם הקנין בהיתר שלא עשה איסור ע"י העראתו. אבל מ"מ כיון דערוה היא ואין בה קנין. וע' העשה לא הותרה לגמרי רק דנדחה. ולא לעולם רק לעשיית הקנין. א"כ מסתבר כיון דבעצמותה חייבי כריתות היא לו. ואף שלא עשה איסור בקנינו לא עדיף ממקדש בכסף בעלמא. דג"כ קנין היתר הוא ובכ"ז לא תפיס. וה"נ הסברא נותנת דלא יקנה אותה דגם בשעת עשיית הקנין לא הותרה לו רק דנדחה האיסור לגבי המצוה. ובפרט בעת חלות הקנין דהיינו לאחר העראה שוב אסורה לו כשהי'. ולא מסתבר דיקנה אותה. וא"כ לכאורה כיון דלא מהני לקנותה. שוב לא מקיים המצוה כיון דלא קני לה. וממילא ל"ש עשה דוחה ל"ת. דלא מקיים לעשה כלל. ולא מסתבר לחלק בין יבמה לעלמא משום דזקוקה לו ועומדת. דלא נהירא כלל דבודאי בעינן שתהי' בת תפיסת קדושין. ול"ד לביאת שוגג וזנות וכן ביאת חרש וחרשת. דהתם רחמנא רבי' דלא בעינן דעת. אבל מ"מ מסתבר דבעינן שתהי' בת קנין. ועי' במל"מ פ"ב מה' יבום שנסתפק אי בעינן עדים בביאת יבמה כמו בקידושין דעלמא עיי"ש:

ובדרך חידוד הייתי אומר. דאם נימא דע"י שלא הותרה לו רק העראה. ממילא לא יוכל לקיים העשה כמ"ש. ממילא שוב הדין נותן דנתיר לו גם גמ"ב ואולי גם ביאה שני'. באופן דגם לאחר הקנין תהי' מותרת לו. כדי שיחול הקנין. ובעידנא לא בעינן בכה"ג דא"א לקיום המצוה בענין אחר כמו שהאריכו האחרונים ז"ל. ומ"ש תוס' ז"ל גבי חייבי לאוין דגמ"ב אסורה. וכן מאי דקאמר הש"ס דביאה שני' אסורה. היינו משום דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין וא"כ אף אם אסורה לו תפיס קנינו. אכן כ"ז אינו רק לחידודא ולא לקושטא דמילתא:

יז

יז) ויותר ה' מסתבר להכריח מזה. דאין קיום העשה תלוי בקנייתה. ואף אם נאמר דלא קני לה. מ"מ קיים לעשה דיבמה יבא עלי'. וכן מסתבר. דבלא"ה אף אם קנה לה מ"מ צריך לגרשה תיכף. א"כ מה יוסיף לנו תת כח הקנין שלו. והא דכתיב בקרא ולקחה לו לאשה. אדרבה אתי להתיר בעלמא דאין צריך לגרשה תיכף דנעשית כאשתו לכל דבר. אבל גם באופן דלא יוכל לקנותה ג"כ מקיים המצוה. דהא ודאי דלא מצי לקיימה בחייבי לאוין וחייבי כריתות אף אם יקנה אותה. ואפ"ה מבואר בש"ס דמקיים לעשה. א"כ ה"ה היכא דלא קני כלל דקנינו אינו מועיל כלום רק שצריכה גט. ולא מסתבר דבזה יהי' תלוי קיום העשה. אבל מסתימת האחרונים ז"ל ל"נ כן. וצ"ב:

יח

יח) ומה"ט הייתי אומר ג"כ להיפך דגם באופן שלא קיים המצוה כגון שהי' מצוה הבאה בעבירה, מ"מ קנה אותה. בשגם דלא גרע מביאת זנות דג"כ קנאה. אלא שראיתי להחת"ס ז"ל בחלק ששי בחי' לפרק לולב הגזול ד"ל שכתב לתרץ קושי' תוס' ז"ל ביבמות ד"כ ע"ב גבי הא דאמר רבא שם דלהכי לא דחי עשה לל"ת בח"ל משום דאפשר בחליצה ופריך הש"ס מברייתא דאם בעלו קנו. והק' בתוס' שם וז"ל תימא דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה. וכתב החת"ס ז"ל לתרץ דלק"מ דרבא לטעמי' דלא ס"ל שם הא דמצוה הבאה בעבירה. ולהכי אם בעלו קנו וסתם ש"ס אסיק בתיובתא. דס"ל מהב"ע דאורייתא. יעו"ש שבאו דברי' בקצרה. הרי דפשיטא לי' דאם לא קיים המצוה לא קנה ג"כ. ולענ"ד הי' נראה דקיום המצוה אינו תלוי בקנין. וצ"ע רב ותלמוד גדול בכ"ז אבל באין ראי' ברורה לזה בטלו דברינו נגד מה שנראה מדברי החת"ס ז"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף