אמרי שפר/דרוש לשבת שירה ולשביעי של פסח
|
< הקודם · הבא > |
אמרי שפר
דרוש לשבת שירה ולשביעי של פסח
דרוש לשבת שירה ולשביעי של פסח[עריכה]
מאמר נאה בשמות רבה פרשה כ"א. לדרוש בשבת שירה ובשביעי של פסח.
במדרש: ואתה הרם את מטך. אמר משה לפני הקב"ה אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה, והכתיב אשר שמתי חול גבול לים. והרי נשבעת שאין אתה קורעה לעולם. א"ר אלעזר הקפר אמר לו משה לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה, שנאמר אשר שמתי חול גבול לים. וכתיב ויסך בדלתים ים. א"ל הקב"ה לא קראת, מתחלת התורה מה כתיב ויאמר אלהים יקוו המים. אני הוא שהתנתי עמו, כך התנתי עמו מתחלה שאני קורעו, שנאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו. לתנאו שהתנתי עמו מתחלה, מיד שמע משה להב"ה והלך לקרוע הים, וכיון שהלך לקרוע את הים, לא קבל עליו להקרע, אמר לו הים מפניך איני נקרע, אני גדול ממך שאני נבראתי בשלישי ואתה נבראת בששי, כיון ששמע משה כך הלך ואמר להב"ה אין הים רוצה להקרע, מה עשה הקב"ה נתן ימינו על ימינו של משה, שנאמר מוליך לימין משה וגומר. מיד ראה הקב"ה וברח, שנאמר הים ראה וינס. מה ראה, אלא שראה הב"ה שנתן יד ימינו על יד ימינו של משה ולא יכול לעכב אלא ברח מיד, אמר לו משה מפני מה אתה בורח, אמר לו הים מפני אלוה יעקב. מפני יראתו של הקב"ה, מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע, שנאמר ויבקעו המים. אינו אומר ויבקע הים אלא ויבקעו המים, מלמד שכל המים שהיו בכל המעיינות והבורות ובכל מקום נבקעו, שנאמר ויבקעו המים. וכן בשעה שחזרו חזרו כל המים, שכן הוא אומר וישובו המים וכל הנסים הללו נעשו על יד משה, שנאמר ויט משה את ידו על הים. לפיכך הב"ה משבחו שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו. וכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו עכ"ל המאמר:
ראשונה יש להסתפק מה הוקשה לרז"ל בפסוק והיכא רמיזא בפסוק כל זאת הדרשא שהיה משה מסרב לקרוע עד שהקב"ה השיבו כל אלו התשובות, ואח"כ היה הים מסרב וכל הענין היכן רמוז: ועוד הנראה מלשון המדרש שמרע"ה תמה שני תמיהות: הא' על שנאמר לו ובקעהו ויבאו בני ישראל ביבשה וגומר. והכתיב אשר שמתי חול גבול לים. והב' בוי"ו התוספת, והרי נשבעת שאין אתה קורעה לעולם. ואיני רואה שום תמיהא אם התמיהא הראשונה אשר שמתי חול גבול לים אינה תמיהא, כי אותו הגבול שם אותו הש"י כדי שלא יציף את העולם, והראהו לים גבולו כדמשמע מפשטיה דקרא, שנאמר חק עולם ולא יעברנהו, שאינו משנה את תפקידו וירא מלעבור את הגבול, אבל לא מצינו בזה הכתוב ראיה שלא יקרע הים ושלא יעשה הקב"ה בעולמו שברא כחפצו ורצונו ולעשותו יבשה, ואם התמיהא השני' והרי נשבעת וכו', יגעתי ולא מצאתי לזאת השבועה שהב"ה נשבע לא שורש ולא ענף, אך מצאתי בשמות רבה פ' ט"ו: מוחלפת השטה שהב"ה השביע את הים שלא יעבור, וז"ל המדרש שם: גבול שמת בל יעברון, כגון בשר ודם שהכניס בהמתו לדיר ונעל המסגר בפניה כדי שלא תצא ותרעה את התבואה, כך נעל הב"ה את הים בחול והשביעו שלא יצא מן החול, שנאמר אשך שמתי חול גבול לים עכ"ל לענינינו:
ועתה לא ימנע מחלוקה, אם אותה הנוסחא אמתית שהב"ה השביע לים שלא יצא מגבולו, א"כ אין מקום לטענת מרע"ה שלא יהא הים נקרע, שאם השבועה שהשביע הב"ה לים היה שלא יעבור את הגבול לא השביעו שלא יקרע, ואם תמצי לומר שהשביעו שלא יקרע הרי הוא כב-יכול המשביע עצמו שנשבע הים על דעת המקום ב"ה, וא"כ הוא האוסר והוא המתיר: ואם נאמר שהם מדרשים מחולקים, שזה אומר שהקב"ה כב-יכול נשבע, וזה אומר שהשביעו לים א"כ לפי זה שנשבע הש"י תהיה טענת מרע"ה חזקה שלא יקרע הים כדי שלא לעבור על השבועה, אבל מ"מ הדרא קושיא לדוכתין מנא להו לרז"ל זאת השבועה לב' הגרסאות, בין שנשבע בין שהשביע: ועוד מאי קבעי ר' אלעזר הקפר הכא, נראה שבא להוסיף פסוק ויסך בדלתים ים, וגורע שאינו מזכיר השבועה. וכי מה הועיל בתקנתו והלא גם בפסוק ויסך בדלתים ים פירושו שהב"ה עושה לים דלתים, דהיינו ששם חול גבול לים כדלת סגורה שלא יצא מגבולו להזיק לעולם, אבל מאין לנו שאין הים נעשית יבשה ונהר שלא יבש ויחרב: ועוד מה תשובה היתה תשובת הים לומר מפניך איני נקרע, אני גדול ממך שאני נבראתי בג' ואתה נבראת בששי, מאחר שמרע"ה היה שלוחו של מקום ב"ה, נמצא כמסרב וחולק על השכינה: וגם צריך להבין מה גדולה היא זאת שקדמו בבריאה ג' ימים, והלא השמים וצבא השמים גדולים יותר ויותר מן הים בכל האופנים ומשה השתיקן, ואפילו יהושע תלמידו הדמים השמש ולא מצינו שהשמש סירב לומר אני קדמתי לך בבריאה, ואדרבא מצינו שאמר יהושע עבדא בישא לאו זבינא דאבא את, דכתיב והנה השמש והירח וגומר, אבל לא מצינו שהשמש השיב דבר סירוב לא בתחלה ולא בסוף, וכן השמים לא סרבו למרע"ה כשהשתיקן, ועוד צריך להבין פירוש שנתן הב"ה ימינו על ימינו של משה, שהוא קשה ההבנה וצריך לשבר ולשכך את האזן, היאך יאמר על זה האופן כלפי מעלה: ועוד מה חידוש משמיענו המדרש בפירושו מפני אלוק יעקב, מפני יראתו של הב"ה. והלא זיל קרי בי רב הוא:
ונבא אל הביאור ואומר כי דבר מפורסם הוא בדרז"ל שבריאת הים הגדול עשה האלהים בשביל שיראו מלפניו, וז"א בב"ר פ' ה': א"ר אלעזר מתחלת ברייתו של עולם גזר הקב"ה ואמר יקוו המים, למה הקורא למי הים הקורא למי הים ב' פעמים, אחת בדור המבול ואחת בדור אנוש, בשביל והאלהים עשה שיראו מלפניו, משל למדינה שמרדה במלך שלח המלך לגיון קשה והקיפן, כדי שיראו אותו בני המדינה ויתייראו מלפניו, כך למה כנס כנד מי הים, בשביל שיראו מה' כל הארץ ע"כ לעניינינו. והנה לפי זה הוא אחד מעיקרי יסוד הבריאה שיסתכל האדם ויבא לעבוד את בוראו ולהכנע לפניו ית' באימה וביראה, ואמרו עוד שם שמתחלת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הב"ה עולה אלא מן המים, הה"ד מקולות מים רבים אדירים משברי ים. ומה היו אומרים אדיר במרום ה'. וזה יהיה פירושו על דרך השמים מספרים כבוד אל וגומר שפירש רש"י ז"ל: המשורר עצמו פירש הדבר, אין אומר ואין דברים, אינם מדברים עם הבריות, אלא מתוך שבכל הארץ יצא קום ומאירים לבריות, מתוך כך מספרים הבריות כבוד אל ומודים ומברכים על המאורות עכ"ל:
וכך נוכל לפרש שמלאכי השרת היו משבחים ומפארים על בריאת הים הגדול והיו מברכין ואומרי' אדיר במרום ה', כי המים בעצמם אינם יכולים לדבר, שהרי המדרש עצמו פירש הדבר באומרו משל למלך שבנה פלטין והושיב בתוכה אלמים, אלא מתוך רמיזתם, כלומר על מרוצת המים והשאת שאון גליהם וריבוים ואדירות משברי הים משבחים ומפארים מלאכי השרת שנבראו קודם למים יום א' ומקלסין ליוצר בראשית ב"ה על הבריאה המפוארה ההיא, ומאחר שבריאת הים יש בה צורך גבוה ליראה לכבוד ותפארת, מלבד צורך ההדיוט למפרשי ימים, ועוד מוספת יראה בלב המסתכל בו שאינו משנה את תפקידו, כמו שפרש"י ז"ל בפסוק האותי לא תיראו. וז"ל: הלא הים שאינו דואג מפני הפורענות ואינו מצפה לקבול שכר ירא מפני ואינו עובר הגבול אשר שמתי סביביו עכ"ל. א"כ יש בים שתי סבות ליראה: הסבה הא' היראה ממנו, והב' ללמוד האדם מיראתם את הש"י, ק"ו לאדם הדואג מפני פורענות ומצפה לקיבול שכר. ומאחר שכן היה, נראה שאינו מן הראוי שתבטל טבעה לגמרי בריה נאה מאחר שיש בה צורך גדול לעולם אפילו לפי שעה, ואם בשביל הצלת ישראל והנקמה מפרעה וחילו אין מעצור לה' יתברך מלהושיע ע"י בריה קלה, כי בכל עושה הש"י שליחותו, וכמה וכמה ניסים ונפלאות עשה לנו הש"י חוץ מקריעת ים סוף אשר על ידם נתפרסם מלכותו וגדולתו ית', כגון נס נחלי ארנון ודומיהם אשר מלאה תורתינו הקדושה מסיפורם שהם דומים לנס ים סוף ודומיהם, ותורתינו הקדושה דמתה נס נחלי ארנון לנס ים סוף, שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה'את והב בסופה ואת הנחלים ארנון וגו'. וא"כ כדי לעשות מעשה נס גדול כזה וליבש הים לחרבה שכך עלה ברצונו ית' היה מן הראוי שיהיה ע"י הב"ה בעצמו ובכבודו כמו מכת בכורות ודומיהן, שנאמר אני ולא מלאך וגו'. כן היה מן הראוי לגודל וחשיבות הבריאה לשדדה ולשנותה מטבע בריאתה, שלא תהיה ע"י האדם, ואדרבא מצאנו ראינו בזה הנס שהב"ה דקדק וכתב תיבה מיותרת בתורה, להודיענו כי לא מחשבותיו ית' כמחשבותינו, וז"א ואתה הרם את מטך, כי מלת ואתה היא מיותרת, כי מאחר שבפסוק שקודם לזה היתה האמירה אל משה, למה הוצרכנו למלת ואתה, ומהתשובה שהשיב לו הש"י ואתה משם נלמוד כל הויכוח הזה של מרע"ה שהיה מסרב בדברי טענותיו בחשבו שאינו ראוי לכך עד שאמר לו הב"ה ואתה הרם את מטך, מהסבות שזכרנו. ועם זה ידוקדק מלת לי שאמר בעל המאמר, אתה אומר לי שאקרע את הים. כלומר אין אני ראוי לנס גדול וחשוב כזה ולבריאה גדולה וחשובה כזאת, לשנות את טעמה ולשדד את טבעה, שעולה על ידיה קלוסך והיראה מלפני כסא כבודך, ואם עלה הרצון לפניך לשדד את טבעה, בהדי כבשיה דרחמנא למה לי ולא יהא על ידי, וכנגד חשיבות היראה הנמשך בסבת הים הביא ראיה אשר שמתי חול גבול לים, שהוא סבה ליראה כמו שזכרנו. עוד טען מרע"ה טענה אחרת מיתורא דקרא שאמר לו הש"י ובקעהו, כי יספיק שיאמר הכתוב נטה את ידך על הים ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, ואלו היה אומר הכתוב כך ולא היה אומר ובקעהו, לא היה מרע"ה טוען טענת השבועה, כי אולי היה הב"ה מוציא רוח מאוצרותיו ומייבש מקום כדי לעבור גאולים, והשבועה במקומה עומדת, אבל כיון שנאמר לו ובקעהו נראה שהבקיעה היא הכנה אל היבשה ויבאו בני ישראל ביבשה, לזה אי אפשר אלא שהמים הנבקעים על ידי המטה יצאו חוץ לים אל מקום הישוב וישטפו את העולם, ולזה אמר והרי נשבעת שאין אתה קורעה לעולם, וזאת השבועה פסוק מלא הוא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד:
או יאמר שבפסוק עצמו אשר שמתי חול גבול לים, יש בו לשון שבועה דכתיב ביה חק עולם, ואשכחן דגבי שבועה כתיב חק, שנאמר אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק. וכתיב בתריה ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם. חק חק לגזירה שוה: ולפי זה הדרך יתיישב שבא להוסיף ר' אלעזר הקפר ואמר, כיון שיש לי ראיה בפירוש מן הפסוק שיש בו שבועה, מה לי לבקש גזירה שוה והיכן מצינו שבועה, כמו שארז"ל: הן הן שבועה, לאו לאו שבועה. ולמדו אותו מדכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח. ולא מצינו בה שבועה, אלא שכפל הכתוב לא אוסיף ולא אוסיף, והיא שבועה, שנאמר וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל וגו' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי וגו'. כן פירש רש"י ז"ל בפירוש התורה, שכן דרשו חז"ל במסכת שבועות, וזאת הגירסא אמתית כאשר נראה מדברי ר' אלעזר הקפר, אבל גירסא שלנו היא משני פסוקים אחרים, והם ולא יכרת כל בשר וגו' ולא יהיה עוד מבול וגומר, ולא יכרת ולא יהיה לשבועה, ולפי זאת הגרסא לא ידעתי מאי קא מוסיף ר' אלעזר אתנא קמא ללמוד מפסוק ויסך בדלתים, וכי חסר המקרא כלום מאשר שמתי חול גבול לים, אבל לפי גרסת רש"י ז"ל כמו כן יש לרבי אלעזר הקפר באלו השני פסוקים כפל לשון לשבועה, ועוד דכתיב ביה ולא תוסיף שהוא הלשון עצמו משבועת המבול כמו שזכרנו בשם רש"י ז"ל. והנה בפסוק אשר שמתי חול גבול לים, כתיב ולא יעברנהו, ובמענה איוב בפ' ויסך דלתים ים. נאמר ואומר עד פה תבא ולא תוסיף, שהוא כפל מלת לא גם מלת תוסיף שמורה על השבועה של שעת המבול. ושמעתי מפי חכם אחד קרוב לזה, שבפסוק הא' אשר שמתי חול גבול לים, כתיב שני פעמים ולא יעברנהו ולא יעברנהו, וכפל לאו לאו לשבועה, וטעם נכון הוא אליבא דבר פלוגתא דר' אלעזר הקפר להודיענו שבועה היכא רמיזא בפסוק, אבל לא יתיישב אליבא דר' אלעזר הקפר מאי קמוסיף ר' אלעזר על דברי הראשון אבל לפי דרכינו מיושב היטב, שהראשון הביא ראיה מגזירה שוה דחק חק לדברי ר' אלעזר הקפר אית ליה תרתי לטיבותא, דאיכא לאו לאו ב' פעמים, וגם כתיב ביה עד פה תבא ולא תוסיף לשון השבועה שנשבע הב"ה שלא יביא מבול לעולם בפירוש, ולא אצטריך לג"ש דחק חק כיון שגמר משה שני הטענות: הא' שהיובש לים לא יאות להיות על ידו, והב' שהבקיעה יש בה חשש שבועה, השיב לו הש"י תשובה א' מספקת לשתי הטענות, הא' שאמרת שאין אתה ראוי לזה אמר הש"י אני הוא שהתנתי ואין אתה הגוזר עליו, רק כמזכיר פלוני פלוני כבר הגיע עת הזמיר שהתנה הש"י עמך, והנה היה משה כמזכיר ולא כמזהיר, וידוייק היטב בלשון המאמר באומרו אני הוא שהתניתי שני תיבות מיותרות, ויספיק שיאמר תנאי התנתי עמו מתחלה, מאי אני הוא שהתנתי עמו, אלא ודאי כמו שאמרנו שהוא תשובה לדברי משה לאמר לו ואתה הרם את מטך ואין לך טענת ענוה, לומר שאינך ראוי לכך מפני חשיבותו של ים, הגע עצמך שכדבריך כן הוא, שהוא גדול ממך, אני הוא שהתנתי עמו, ואין אתה הגוזר עליו שיהא נקרע וייבש ויחרב, אני הוא שגזרתי מתחלת ברייתו, ועתה אתה הרם את מטך להזכירו לבד שהגיע זמן קיום התנאי ולא לגזור עליו:
גם אין מקום לטענה השנית מפני חשש השבועה, כי שבועה על תנאי היתה ולא חשש הש"י להאריך עם מרע"ה בדברים להשיבו איך תהיה אופן הבקיעה והקריעה שיהיה ע"י הקפאה כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים, ולא יצטרך לקרא את מי הים לשופכם על פני הישוב והיבשה, ובאופן זה אין כאן ביטול שבועה כאשר נתקשה מרע"ה והבין ממלת ובקעהו, עד שמפני זה אמר והרי נשבעת וכו': והטעם שלא השיב לו הש"י כל אלו הפרטים וקצר למרע"ה הדבור יש בדברי רז"ל שם: ר' אלעזר אומר אמר הב"ה למשה עת לקצר ועת להאריך, בני שרויים בצער והים סוגר והאויב רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה, דבר אל בני ישראל ויסעו, הרי שאפילו בתפלה לא רצה הש"י שיאריך מרע"ה כ"ש בפטומי מילין בשעת הדחק והסכנה, ואמר לו הש"י תשובה נצחת מספקת כוללת כל טענת מרע"ה בדבור אחד, וכך מדתו יתברך אחת דבר שתים זו שמענו, ואמר לו כיון שהיתה שבועה על תנאי אין שום חשש בעולם לכל טענותיך, אפילו לפי סברתך שיש בטול שבועה בדבר אם הבקיעה תהיה באופן שיציף הים את הישוב, כיון שעל תנאי כך היה שיקרע, ועתה מפני שהוא שעת הדחק אין פנאי להאריך ולפרש כל אופני הבקיעה והקריעה עד שתראה בעיניך שלא יש שום צד אופן ביטול שבועה בדבר, וכל אלו הדברים נכללו במלת ואתה הרם את מטך, כלומר הים לא יסרב בטענת השבועה, וגם אתה אין לך לסרב לחשבך שאתה הגוזר, כי תנאי יש בדבר, ואתה עליך המלאכה לגמור התנאים: והנה נתבטלו טענותיו הראשונים במה שאמר שהיה לעשות נס גדול וחשוב כזה על ידי הקב"ה כב-יכול, וכן נתבטלה אגב טענת השבועה: אבל מ"מ נשאר קצת תרעומת לים, מאחר שכל פעל ה' יתברך למענהו וקילוסו עולה מכל הבריאות שברא, והקודם בזמן קודם במעלה, בפרט שקדם הים לקלס קודם האדם כמו שזכרנו בשם המדרש, שמתחלת ברייתו של עולם היה עולה קלוסו יתברך מן המים, ויש עוד שלוחים גדולים וחשובים מן הים שנבראו בשני והם המלאכים, והיה מן הראוי שעל ידם יהיה זה השליחות להזכיר התנאי, כי סוף סוף ממה שאנו רואים שהיו צריכים תנאי נראה שאין דעתם נוחה בשנות עליהם סדרי בראשית, מפני שמבחינה אחת גנאי הוא להם שמסתלק קילוסו של הים לפי שעה, שנפסק קולו ונפסל בקול, מקולות מים אדירים משברי ים, עד שמפני השאת שאון הים וגליו היו אומרי' מלאכי השרת אדיר במרום ה', וישתתק הים וישתומם כשעה חדא, הגם שםצד בחינה אחרת נתקדש שמו ית' על ידו, שנראה ע"י נס הקריעה היכולת והכח והגבורה וחידוש העולם, כי כשם שהמסתכל ונושא למרום עיניו ולצבא השמים, כענין שנאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה יתבאר לו ענין חידוש העולם, כן יתבאר מצד בריאת הים, כענין שנאמר יורדי הים באניות המה ראו מעשי ה'. ופסוקים רבים יוכיחו על זה, והנה כשם שנתבאר זה מצד השאת שאון גליו כן יתבאר מצד אפיסת כחו והפסקת קולו ובחזרתו אחרי זאת לאיתנו ולתנאו הראשון, כמו שביאר הרב בעל העקידה דומה לזה בענין המבול בשער י"ג וז"ל: ועכשיו כשהיה הענין הנפלא הזה לעיני נח ובניו ואשתו ונשי בניו אשר כלם כאחד ראו עולם בנוי וחרב ובנוי, כבר יקיימו אמת חידושו למפרע בלי שום ספק, כי א"א שיביא עליו זה ההפסד הכולל רק מי שהמציאו מן האפס, ויורישו אמונה זו כולם לבניהם אחריהם ויהיה להם זה מהדברים המפורסמים שאין שום אדם יכול להכחישם עכ"ל:
ואמר עוד שם, וכבר נתבאר החידוש מצד האפיסה כמו שנתבאר האפיסה מצד החידוש עכ"ל לענייננו. הנה בכל מקום הוא נקרא אפיסה ושדוד ושינוי סדרי בראשית, אשר הכל נברא בחכמה נפלאה, כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ בדעתו תהומות נבקעו, ולכן היה השטן מקטרג על קריעת הים כמו שאמרו במדרש, בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמא"ל המלאך לקטרג אותן ואמר לפני הקב"ה, רבש"ע עד עכשיו היו אלו עובדי ע"א ואתה קורע להם את הים, מה עשה הקב"ה מסר לו איוב כו'. כלומר שאינם ראויים לשנות טבע העולם וסדרי בראשית בשבילם, והנה מבחינה זאת היה גנאי לים לשנות עליהם סדרי בראשית, בפרט בטענת עד עכשיו היו אלו עובדי ע"א ואתה קורע להם את הים, ולכן היה ראוי שיעשה הנס והשליחות הזה ע"י מלאכי השרת שקדמן בזמן ובמעלה ונבראו יום א' לפני בריאת המים, שהמלאכים נבראו בשני והמים בשלישי, ולא שיעשה מעשה השליחות הזה ע"י מרע"ה, כדי שלא יהא להם מקום להזכיר את האדם ואת מעשיו, והוה ליה כאלו הלך משה אל הים ודבר עמו, והשיב לו הים זאת התשובה לאמר מפניך שאתה ב"ו ושפל ממני, שקילוסי קדם ג' ימים לקילוסך, ועוד שאומתה שאתה שרוי בתוכה עד עכשיו היו עובדי ע"א, ואיך יטבלו בים וישליכו במצולות ים חטאתם והשרץ בידם, וז"א מלת מפניך איני נקרע, והוא דקדוק נאה, כלומר מפניך איני נקרע מהטעמים שזכרנו, שכולם נכללים במלת מפניך אבל מפני שלוחים שרים רבים ונכבדים אני מחוייב להקרע, כי כן היו התנאים במעשה בראשית, וכשם שיוכר גדולתו ית' בבריאתי כן יוכר משנוי טבעי, רק שאינו מן הראוי שיהא שינוי טבעי מפניך, והנה היו ג' טענות למרע"ה לסרב בשליחות זה: הא' לגודל חשיבות בריאת הים. והב' חשש השבועה, והג' גודל פגם האדם אשר יחטא, וכאשר הטענה השלישית לא היתה מצדו כי אם מצד ישראל, לא חשב אותה בעל המאמר עם שני הטענות הראשונות, שהיתה א' מצדו ית' שהיא השבועה, והב' מצד ענותנותו של משה שלא רצה לגזור עליהם, וכאשר נתבטלו שתים הראשונות באמרו ית' אני הוא שהתנתי וכו', היה קשה על מרע"ה רועה נאמן לספר בגנותן של ישראל ולסרב מצדם, ולא זכר הטענה השלישית בפה כי אם בלב, והיודע כל הנסתרות ובוחן לבות וכליות ב"ה השיב לו גם לזאת שבלב תשובה נצחת, כמו שנבאר לקמן בס"ד, ולכן אמר בעל המאמר מיד שמע משה להב"ה והלך לקרוע את הים, כלומר שהלך ולא הזכיר הטענה הג', הרצון בזה כיון ששתק הוה ליה כאילו הלך, וכיון שהלך לקרוע את הים לא קבל עליו להקרע, אמר לו הים מפניך וכו', כלומר אלמלא היה מרע"ה רוצה לטעון הטענה הג' לפניו ית' היה טוען זאת הטענה שהיא טענה נצחת, לא שהיה לו אזנים לשמוע דברי משה ופה לדבר לומר כל אלו הדברים ולסרב בדברי הש"י בו ובשלוחו אדון הנביאים, והמדרש עצמו שזכרנו העיד שהמים הם אלמים והיאך ישמעו וידברו, רק הכוונה היא כמו שדברנו, ועל דרך שפירש הרשב"א ז"ל במסכת חולין פ"ק בעובדא דר' פנחס בן יאיר, דהוה קא אזיל לפדיון שבויים, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר לו גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה ואני ודאי עושה, א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה, הוה ההוא גברא דהוה דרי חטא לפסחא א"ל חלוק נמי להאי דבמצוה עסיק חלק ליה, הוה ההוא טייעא דלווה בהדיה א"ל חלוק ליה נמי להאי דלא לימא כך עושין לבני לויה חלק ליה, אמר ר' יוסף כמה נפיש האי גברא ממשה ושיתין רבוון, דאלו התם חד זמנא והכא תלת זימני, ודילמא הכא נמי חדא זימנא, אלא כמשה ושיתין רבוון ע"כ עובדא דגינאי נהרא, ומפני שראיתי שמה שפירש בו הרשב"א הוא עניין מתייחס וקרוב מאד אל מה שפירשנו במאמר שאנחנו בו בטעם סירוב מרע"ה מלקרוע הים ומשאו ומתנו ודבורו עם הים ותשובת הים באיזה אופן היא ראיתי להעתיקו פה, וקודם אזכיר דברי תוספות ז"ל שכוונתו ג"כ לפרש שאינו דבור ממש, וז"ל התוספות: א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך וכו', שמא שר של ים השיב לו כך, אי נמי ר' פנחס היה מחשב בלבו שלכך היה מניח מלחלוק לו, וכענין זה צריך לפרש בפ"ק דע"א ר' אלעזר בן דורדיה דאמר שמים בקשו עלי רחמים עכ"ל התוספות ז"ל, וז"ל הרשב"א ז"ל ממה שנתפרסם פרסום רב בתורה גם בספרי הגמרא שנאמינהו אנחנו שלא נצטרך לדבר בו, התחדש אות ופלא לעת הצורך לעם כולו על ידי נביא או אפילו לאחד מן החסידים, ונמשך העניין מאבות לבנים עד שנמצא לרבותינו ז"ל כן בהרבה מקומות, כמו שקרה לר' אלעזר וחכמים בענין תנורו של עכנאי, וענין רבה ורבא וכאלה רבים, גם ממה שלא יעלם ממך שנהגו ז"ל להמשיך הפלא או המעשים המתחדשים אל דרך הויכוח כאלו נתחייב העניין כן מצד הכרח הטענה, עד שתמצאם ז"ל נמשכים אל הדרך הזה אף בבריאת הנבראים בראם ית' מרצונו וחפצו, כאמרם כל מעשה בראשית לדעתם נבראו, ומן הנמנע להיות הנברא מן האפס המוחלט מסכים על דבר קודם הבראו וצאתו אל הפועל, ואיך יברא לדעתו קודם היות לו מציאות בכח וכ"ש בפועל, ואמרו אמרה לבנה לפני הקב"ה רבש"ע א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה הב"ה לכי ומעטי את עצמך, אמרה ליה וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, וכלל הענין וכאלה רבים להם במקומות רבים, וזה כולו אינו על דרך הכיוון האמתי אלא על דרך הרחבת המשל לכונות ידועות מועילות הרבה ומיישרות אל אמיתות האמונה בחדוש העולם והשגתה, ולסבות אחרות רבות התועלות אגלה כל אחד בעזר העוזר בהגיעי אצל כל אחד ואחד מן המקומות ההם, וכאן היתה להם הכוונה בויכוח החסיד הזה עם גינאי נהרא, לפרסם לנו פלא גדולות התועלת, והוא שמן המחוייב להיות אדם נמנע וכ"ש החסידים להוציא הדברים הטבעים מגדר הטבע לפלא מהם כי אם לצורך גדול ולמצוה הצריכה לשעתה, עם היות להם ממשלה מצד מעלת הנפש לפעול בפלא, וכבר ידעת שהעניש ר' יוסי דמן יוקרת את בנו להוציאו תאנים מן התאנה שלא בזמנה כמוזכר במסכת תענית ע"כ. גילו שהחסיד הזה הוצרך לפעול עכשיו בפלא מפני שגדל הנהר ופגעו ולא יוכל לעבור ומעכבו מפדיון שבויים, הוצרך לשעתו ההיא מצוה רבה, כמו שאמרו מאי מצוה רבה פדיון שבויים, ואמרו שבוי כולהו איתנהו ביה, ונמשך הענין כי לולא הצורך שהיה טרוד וממהר למצוה רבה, היה מן הראוי שלא יבטל אפילו שעה אחת מנהג הנוהג במעשה בראשית, כי זה כולו מסודר מנהג העולם רצהו ית', ואולם מחמת מצוה לצורך שעה מותר, ואעפ"י שאינו ודאי שיוכל לפדותו, והוא אמרם כאילו השיבו הנהר או שר הנהר, אני הולך לעשות רצון קוני ואני ודאי עושה אתם ספק, ועם כל זה לא נמנע החסיד ההוא מלגזור עליו ולפעול הפלא להתעסק בפדיון השבויים. ועוד גילה לנו שאפשר לו להמשיך אותו לצורך מצוה אחרת ממצות התורה בהשתדלות להביא חטים, ואעפ"י שהיה באפשר שהיה נמנע לפעול, בעבור זה בתחלה באותו הפלא, ואף למצוות ניהוג האהבה והחבורה לבעלי החיבור כטייעא שנתלוה עמו, המשיבו כי זה מישוב העולם לנהג ביושר עם החברים ולא שיהיה כל דבר מאלו ראוי לפעול עליו נפלא בתחלת עניינם אלא להמשיך עליה הפלא אחר התחלתו לצורך, והוא שרמזו הענין הזה כולו במה שאמר רב יוסף נפיש האי גברא ממשה ושיתין רבוון, דאלו התם חדא זימנא והכא תלת זימנין. ואמרו ודילמא הכא נמי חדא זימנא הוה, והיתה התשובה הכי קאמר כמשה ושיתין רבוון, לומר שלא פעל בהם אלא המשיך בעבורם, מצורף עוד לזה כולו לגלות לנו מעלת הנפש, כי יש בכח החסידים בהדבק נפשם בשרשם להתעלות על כל מעשה התחתונים ולשנות הטבעים, ואם הם נפעלים ומתנהגים בכח הגלגלים ולהוציאם לגמרי מגדר הטבע כקריעת ים סוף, כענין שעשה משה בים סוף, וכ"ש מה שאינו יוצא מגדר הטבע לגמרי כמניעת משיכת נהרות שהם מתייבשים ופוסקים לעיתים, וזה כולו מפני שהם מתעלים למעלה והעליון פועל בתחתון, והוא מה שרמז כאן באמרם נפיש האי גברא כמשה ושיתין רבוון, עכ"ל הרשב"א ז"ל. והוא מסכים מכל הצדדין אל דרכינו במאמר שאנחנו בו, דבר דבור על אופניו, ונחזור לעניינינו שהטענות הראשונות היו פה אל פה, שהשיב הקב"ה על שתי טענותיו של משה, והטענה השלישית שהיא גנותן של ישראל היתה במחשבתו של משה, ולא רצה להוציאה בפה מן הכח אל הפועל לספר בגנותן של ישראל, שאין ראוי שיקרע הים מפניו שהוא שלוחן של ישראל, ושילוחו של אדם כמותו, והוא אומרם כאלו הלך משה אל הים לעשות שליחותו, מאחר שאין עיכוב לא מצד השבועה ולא מצד עצמותו של משה, מאחר שאינו הוא הגוזר על הים רק כמזכיר תנאו הראשון, וכאלו השיב הים שאין מין האדם ראוי להוציא הדברים מטבעם, בפרט היות דבר הטבעי ההוא חשוב ומעולה, שקדם קילוסו לקילוס האדם ג' ימים, ופרט מן הפרט היות האדם ההוא שליח לצורך עובדי ע"א, הגם שאינו כמזהיר לים וגוזר עליו אלא כמזכירו את תנאו, מן הראוי שיהיה המזכירו דברי קשות לשנות את טבעו, גדול מערכו כגון מלאכי השרת, וזהו אומרו מפניך איני נקרע כאשר זכרנו, כאלו השיב הים מפניך וכו'. וכאלו השיב משה להקב"ה אין הים רוצה להקרע, אז השיב לו הש"י שהוא בוחן לבות וכליות תשובה נצחת ותקון למה שאמרת וחשבת בלבך, שהיה ראוי לעשות נס זה ע"י מלאך או שרף הקודם בזמן ובמעלה לים, ואין בהם חטא ועון, הרי אני מראה לכל מעלת נפשך שהיא למעלה ממדרגת המלאכים, והראיה שאני מלבישך עדי שם של מ"ב שנקרא ימינו של הב"ה, כמו שזכרנו בשם התיקונים ז"ל: ובגין דא אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה אתקרי כתר חכמה, אב לי"ג מכילן דכלילן בחסד, ע"ב שמהן דאינון כללא דילהון, וה"ו אנ"י וה"ו, וחכמה לינינא וכו' עכ"ל. ולכן יסד הפייטן בראשי תיבות שם של מ"ב: א'נא ב'כח ג'דולת י'מינך, משום דחכמה לימינא, וזה שמסר לו הב"ה המטה שהיה חקוק עליו דצ"ך עד"ש באח"ב, וזהו סוד ר' יהודה היה נותן בהם סימנים דצך עדש באחב במספר קטן, דצ"ך במ"ק י"ה עד"ש במ"ק י"ד, באח"ב במ"ק אח"ד ר"ל שהקב"ה נתן יד הימין המיוחדת על ימינו של משה במסירת כח המטה, וזהו י"ה י"ד אח"ד, ועולה כולו יחד מ"ב כנגד שם הגדול בן מ"ב אותיות, ובה קר"ע שט"ן מן ימא, ובה וישם את הים לחרבה, ובה קרע ימא לי"ב קרעים, ובה רוקע הארץ וצאצאיה כו'. כמו שזכרנו בשם התיקונים, ואין הכוונה לומר כלפי מעלה יד ימינו כמשמעו ח"ו, אלא דברה תורה כלשון בני אדם, וכנה בשם יד הכח שם של מ"ב שמסר למרע"ה ע"י המטה, כמד"א ימינך ה' נאדרי בכח. ולכן תמצא בפסוק ראשון של תורה בראשית וכו', שיש בו כ"ח אותיות שהם כנגד שני ידים שיש בהם כ"ח פרקים, וכתבו התוספות במסכת חגיגה פרק אין דורשין, ששם של מ"ב יוצא מפסוק בראשית ומפסוק שלאחריו, ונלע"ד שבודאי שזהו טעם קבלת חכמי אשכנז שמחלקים שם של מ"ב שלש שלש אותיות שהם י"ד תיבות, לרמוז שכח זה השם נקרא יד ימין, כי שני הידים נקראו ימין כלפי מעלה, שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, וכן כ"ח י"ד עולה מ"ב, רמז ליד החזקה. ובזה הכח נאמר והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל, ובימי הרשב"א נסתפקו על זה ושאלו להרשב"א ז"ל אם יש לחלק שם זה לששה ששה אותיות כל שם או לשלש שלש אותיות כפי קבלת אשכנז, והשיב מה שהשיב עיין בשאלותיו, ואני מצאתי ראיה לחלקו לששה אותיות בתיקונים ז"ל: שם אנא בכח וכו', עלייהו איתמר שש כנפים שש כנפים לאחד, והאי שמא איהו סגולתא דיליה לכסאה לנשמתא כד סליקת לעילא בכל ליליא וליליא, לאסהדא על עובדין טבין דבר נש ממלאכי חבלה ומכל מזיקין ורוחין ולילין ושידין, ובהון פרחת לעילא בשתים אתוון מכל שם תכסה אגפהא מנהון, ובשתים אתוון תכסה רגלהא, ובשתים אתוון פרחת לעילא, ואוף הכי לרוחא ואוף הכי לנפשא ע"כ. נראה מכל זה שחלק כל שם הוא ששה אותיות, ומ"מ אין מזה ראיה לפי שמצינו שמחלקין השם לפי המעשה והסגולה שבו נעשה, ולסגולת הנשמה יתחלק לששה אותיות, ולסגולה אחרת יתחלק לשלש כמו שמצינו בשם של ע"ב שמתחלק לשלש אותיות כל תיבה, לפי שהוא רי"ו אותיות, וג' פעמים ע"ב עולה רי"ו, וגם מתחלק לד' אותיות ועולה נ"ד, ובכח זה השם יצאו ישראל ממצרים, וזהו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, כאשר פירשנו אותו במקומו על מה שאמרו רז"ל בב"ר בשתי אותיות הללו הבטיח הב"ה לא"א שהוא גואל את בניו. וז"א נתן ימינו על ימינו של משה. ובזה נסתלקה טענת הים לומר מפניך איני נקרע, כי עתה לא מפניו נקרע אלא מלפני אלוק יעקב, מפני יראתו של הקב"ה, כי ההסתכל בבריאת העולם מביא לידי יראה כמו שפרשתי בפסוק ראשית חכמה יראת ה' לענין בריאת העולם בדרוש יראה ואהבה, וכענין שכתוב שאו מרום עיניכם וגומר, וכן אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, לכן נאמר כונס כנד מי הים, וסמיך ליה יראו מה' כל הארץ, וכשם שבאה היראה בלב האדם ע"י הבריאה, כ"ש וקל וחומר ע"י השידוד, כעניין המבול וקריעת ים סוף ודומיהן, ובקריעת ים סוף נוספת עוד יראה לוקח אדם בלבו, כמו שזכרנו בשם רש"י ז"ל שפירש בפסוק האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר, הלא הים שאינו דואג מפני הפורענות ואינו מצפה לקיבול שכר ירא מפני ואינו עובר הגבול אשר שמתי סביביו, ואתם לא תיראו ותחילו מפני, וכן נתירא הים בשעת הקריעה מפני אלוה יעקב, ולא אמר אלקי יעקב לרמוז כי היראה היתה מפני שמו הגדול ית', שם של מ"ב שעולה במספר אלוק, וזה רמזו רז"ל מפני אלוה יעקב, מפני יראתו של הקב"ה, וכמו שזכרנו בשם התיקונים כי בשם זה רקע הארץ וצאצאיה, ובה קרע שטן מן ימא, ובה קרע הים לי"ב קרעים כו', שהוא שם הבריאה והשידוד, והיינו יראתו של הב"ה, והמטה עצמו הוא רמז לשם של מ"ב כדאיתא בתיקונים וז"ל: חיזו תמינאה אימא עילאה איתקריאת כן מראה הנוגה סביב מטה האלהים מנוגה, מסטרא דימינא, מטה כלפי חסד לרחם על מארי תיובתא דביה אתמר כי ימינך פשוטה לקבל שבים, מסטרא דשמאלא מטה האלהים למחאה ביה לרשיעייא, הה"ד ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת, ושבע שבתות לכל חד שית יומין סלקין מ"ט, והאי איהו וספרת לך שבע שבתות השנים אינון מ"ט שנים ומ"ט יומין, שבע שבתות לקבל שבע שמהן אלין דאינון אנא בכח וכו' אינון שבע שמהן, ולכל חד שיתא אתוון לקבל שית יומי שבוע לכל שבת ושבת, ואילין אינון דאתמר שרפי' עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד, וכלהו מ"ט שבע שבתות וארבעין ותרין יומין ושבע שבתות שבע ספירן, לכל חד שית דרגין וסלקין מ"ט פנים טהור דאורייתא ע"כ לעניינינו. נמצא שבא הרמז במטה עצמו מן התורה, ובכתובים מלפני אלוה יעקב, ובדברי רז"ל בסימנין דר' יהודה היה נותן בהם כמו שזכרנו. עוד מצאתי אחרי שכתבתי זה סעד גדול לדברי מהזוהר, שאלו הסימנין דר' יהודה היו חקוקין על המטה, וז"ל הזוהר בפרשת בשלח: ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת, מאי טעמא משום דמחקק בניסין הוה, ושמא קדישא רשימא עליה עכ"ל הזוהר. פירוש שהיו עשר מכות שהיו מעשה נסים חקוקין על המטה שראשי תיבות של המכות שהם דצ"ך עד"ש באח"ב עולה מ"ב, והיינו ושמא קדישא רשימא עליה, כי רשימא הוא מלשון רמז, אכן כשהשם עצמו חקוק על איזה דבר אינו אומר רשימא שמא קדישא אלא גליף שמא קדישא, כמו שמצינו שם בזוהר באותה פרשה עצמה וז"ל: ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת, תניא א"ר יוסי גליף הוה חוטר מתרין סטרין משמא קדישא, חד סטרא דרחמי ודינא באתוון גליפן, וחד סטרא דינא בדינא, נחש עלי צור כו'. משם נראה שהרבה שמות היו חקוקין על המטה, יש מהם ברשימא דהיינו ברמז ובראשי תיבות, ויש מהם בפירוש. או ירצה באומרו אתה אומר לי שאקרע את הים, שהיה הדבר קשה עליו היאך יעשה ע"י בן אדם שני הפכים בנושא אחד, שיבקע הים ויהיה בזה תשועה לישראל ואבדן למצריים, ועל זה הדבר הקשה נתקלס הב"ה בשירת הים באמרם: ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב כמו שפירש רש"י ז"ל וז"ל: ימינך ה' נאדרי בכח להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב שכשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין. ולי נראה אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת עכ"ל. ולכן נתקשה מרע"ה היאך יעשה בן אדם שתי מלאכות בכח יד אחת, שאם יהיה במדת החסד יהיה גם למצריים, ואם יהיה במדת הגבורה יהיה גם לישראל. ועוד שנית ענין השבועה על הדרכים שביארנו, ועוד טענה שלישית שאני נבראתי בשלישי, כלומר שהוא במדרגה שלישית בערך השמים וצבאם, ושני למלאכים, ועובד את יוצרו ואינו מצפה לשכר, וגם אינו צריך לשכר כבני אדם שצריכים לכל אשר נבראו קודם ממנו לאכילה ושתיה ושאר צרכים, ולכן נבראו בשישי אחר שנברא חסרונם להחיות נפש כל חי, לכן השיבו הש"י ואתה הרם את מטך וגומר, שנתן ימינו על ימינו, כלומר לא תחשוב שאתה לבדך תעשה אלו שני ההפכים, התשועה והמלחמה אלא מיני ומינך תסתיים, וז"א ואתה הרם את מטך וגומר. שזהו ימינו של משה, ואני אתן יד ימיני לעשות הנקמה בפרעה וכל חילו, וז"א ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. זהו ישוב מלת ואתה על פי הדרכים שזכרנו כפי דעת מדרש רז"ל, ולפי פשוטו של מקרא יש לפרש שאמר לו הש"י בלשון ואתה, לפי שנתקשה מרע"ה שיעשה שליחות המים על ידו, כי ידע משה רבינו עליו השלום בנבואה שלא לבד הים יבקע כי אם כל המים כמו שזכרנו בשם המדרש, ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים, מלמד שכל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום נבקעו. וידוע מאמרם ז"ל: א"ר תנחום א"ל הב"ה המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור לא ילקו על ידך, וכן העפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך, לפיכך לקו ג' מכות אלו ר"ל דצ"ך ע"י אהרן, ואמרו עוד: מתלא אומר בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי בי קלא. ולכן אמר לו הש"י אל תחשוב לפי שציויתך במכת היאר שלא תהא על ידך כ"א על ידי אהרן, שגם זאת הבקיעה שהיא כמו מכת היאור או יותר קשה לפי שהוא הוצאה לגמרי מגדר הטבע שלא תהיה על ידך כ"א ע"י אהרן, אי הדבר כן כי כאן המים ושר המים שמחים בדבר, כדי שיבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה ויאמרו שירת הים ויהא קלוסו של הש"י עולה משידוד ושינוי מנהג גדר הטבע יותר ויותר מאשר היה עולה בהתנהגו כמנהג טבעו, א"כ אין זה נקרא מכה רק ישועה, לכן אני מצוך ואתה הרם את מטך וגומר ולא אהרן, ולפי דרכינו זה בפסוק נוכל לומר שלזה כיון בעל המאמר באמרו אתה אומר לי שאקרע את הים וכו', כלומר לפי שמן הראוי זה הציווי יהיה לאהרן ולא לי, דבירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא, ולא עוד אלא שגם החול נלקה על ידי בבקיעת הים, והכתיב אשר שמתי חול גבול לים, ואם הים בטל מנהגו וגדר טבעו, גם הגדר שהוא הגבול והסייג בטל, כי אחר שאין ים חול למה, גם החול אשר הוא גבול לים הוא לבטלה בריאתו, והחול הגין עלי כשהרגתי את המצרי, דכתיב ויטמנהו בחול אינו דין שילקו על ידי לא הים ולא החול, והשיב הב"ה למרע"ה אינו דומה זה למכת היאר, לפי שמכת היאר עיקר הגזירה שיהפך לדם היתה על ידי אהרן ונגזרה מחדש על ידו, מה שאין כן בים שאני הוא שהתניתי וכו', ואתה מזכירו התנאי לבד, לכך אני מצוך ואתה הרם את מטך ולא אהרן, והעד על זה שבמכת היאר כתיב וירם במטה ויך את המים אשר ביאר לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המיםאשר ביאר לדם, ואינו אופר ויהפוך ה' כל המים וגו'. לומר שאהרן עשה הכל ע"י המטה, מה שאין כן בבקיעת הים הוא אומר ויט משה את ידו על הים וגו' ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו'. נמצא שמרע"ה לא היה אלא כמרמז ומזכיר לים שהגיע עת דודים לקיים התנאי והב"ה גמר את מעשה התנאי להציל ישראל ולרעוץ האויב כאחד, או כפי המדרש שהוא משל למי שראה הגייסות באות עליו והיה בנו עמו, מה עשה נטל בנו בידו והיה נלחם עם הגייס בשנייה, או כפי דברי רש"י ז"ל שאומר שאותה ימין עצמה תרעץ אויב, בין כך ובין כך הוא פלא גדול, מה שאין האדם יכול לעשות, ועל זה אמרו נורא תהלות עושה פלא, יראוי מצד אחד ומהללין מצד אחר, הכל ברגע אחד, זהו עושה פלא. ועם כל אלו הדרכים שאמרנו עדיין לא יצאנו ידי חובתינו במה שבא הרמז של התנאי שהתנה הש"י עם הים שיקרע שלא במקומו, שהוא נאמר אחר שכבר נקרע הים וחזרו וישובו המים על מצרים, או נאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו, ואומר לי לבי שעיקר התנאי הוא זה, שאין שייך לומר כלפי מעלה תנאי ביציר כפיו ומעשה ידיו, ומי יאמר לו מה תעשה, ומי הכריחו כב-יכול לשבועה עד שיצטרך לעשות תנאי בשבועה, אלא העניין הוא להורות לנו שכשם שנראה חידוש העולם כששבו המים לאיתנן וקדמותן כתחלת יום הבריאה, והיה בזה עדות גדול על חידוש העולם, כן היתה אפיסת והפסקת כח המים עדות והוראה על חידוש העולם, והיה פיוס גדול לים בזה או לשרו של ים, כענין שהיה פיוס לפר השני דאליהו שאלמלא האפיסה ושינוי בטבעו של ים היאך יצוייר לעשות שיוכר החידוש שישובו המים בלתי אפיסה, נמצא שרמז לנו כשם ששיבת המים הם הוראה על חידוש עולם כך היתה הפסק טבעם הוראה על חידוש העולם, והא בהא תליא, וכאלו אמר בעל המאמר שהתנאי היה שישובו המים על מצרים כבתחילה, וזה א"א כ"א שיתבטלו קודם לכן מטבעם, ואחרי כן ישובו לאיתנן וקדמותן, ולכן אמר הכתוב בלשון וישובו ולא אמר ויבאו המים או בלשון אחר, לומר שעיקר התנאי היה שישובו המים, ואין שייך לשון השבה אלא על דבר שכבר לוקח ממנו, כענין שנאמר השב את אשת האיש. וכתיב מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וגו'. והיה רצון האל ית' מששת ימי בראשית שיתודע לעין הכל ביציאת מצרים שהעולם מחודש חידוש רצוני באות השבת המים לאיתנן, וזה א"א בלתי שתתבטל קודם לכן הנהגת טבען, נמצא שכשהתנה, כלומר כשעלה ברצונו ית' שישובו המים אז עלה ברצונו שיקרעו המים הכל בשעתא חדא, כי א"א לשיבה בלתי קריעה, ושניהם כאחד הקריעה והשיבה הם הוראה גדולה ואות אמת לכל באי עולם לבל יפול להם שום ספק בפנת חידוש העולם לראות הפרסום והנס הגדול לעיני רבים, יבאו ויעידו לבניהם אחריהם למען יזכרו את יום צאתם מארץ מצרים כל ימי חייהם, ויותר נס היה ע"י השידוד שניצולו ישראל ונטבעו מצריי' בשעתא חדא, ועוד שהקריעה היתה גרם וסבה לההשבה, לכך תלה בעל המאמר התנאי בקריעה, ועוד שהקריעה היא כלי ובית יד לההשבה כמו שזכרנו, והפסוק עשה עיקר מההשבה לפי שיותר יורה אות הבנין על הבנין מאשר יורה החורבן על הבנין. והנה ענין הים היה כדמות עולם בנוי וחרב ובנוי, וז"ש בני ישראל בסוף השירה והעידו כלם על החידוש והבריאה והכח והיכלת, שכמו שנלחם הש"י להם במצריים כן הם בטוחים שילחם להם בז' עממים וינחילם את הארץ, באמרם: תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, זהו עדות על יכולת. פעלת ה' כוננו ידיך, הוא עדות על החידוש הרצוני. ואשר לו הכח והגבורה הזאת ב"ה הוא ימלוך לעולם ועד. ועתה פי' ישראל הדבר באיזה אופן ראו עדות החידוש ושהיה נס בתוך נס, כי בא סוס פרעה וגו'. כלומר שבא פרעה וכל חילו ברצונו הטוב על הים, שראה יבשה ושנעשה הים לחרבה וחרבו המים, הרי נס אפיסה והשידוד מגדר הטבע, ואח"כ חזרו לראות כדמות בנין ובריאה, וזה אומרו וישב ה' עליהם את מי הים, וגדולה מכלם ראו גם כן השגחה פרטית, לבד הנקמה במצריים היתה השגחה פרטית שהמצריים מוטבעין וכבר שבו עליהם המים, ועדין ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, כדעת ר' שמעון בן לקיש שאמר במדרש שמות רבה פ' כ"ב: על אלו ננעל הים מארבע רוחותיו, אמר משה לפני הב"ה, מה יעשו ישראל, אמר ליה אי אתה זקוק, למה שאני עושה להם נס, באותה שעה שלח הב"ה את ידו והעלן מן הים, דכתיב ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים. אמר רבי אבהו משל למי שראה הגייסות באות עליו והיה בנו עמו, מה עשה נטל בנו בידו והיה נלחם עם הגייס בשניה, ואמר לו בנו: אבא לא אחסר אותן שתי ידים, אחת שהיא מחזקת אותי ואחת שהיא הורגת בגייס, כך אמרו ישראל להקב"ה, יהי שלום על אותן שתי ידיך, אחת שהיתה מצלת אותנו מן הים ואחת שהיתה מנערת המצריים, שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' וגו' עכ"ל המדרש. והכתוב הזה מסייעו באומרו קודם וישב ה' עליהם את מי הים, ועדין הלכו בני ישראל ביבשה בתוך הים, ואם לא בא הכתוב להורות על הנס הגדול הזה שהיה נס בתוך נס, היה לסרס הכתוב ולהקדים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ואחר כך לומר וישב ה' על המצריים את מי הים, וזהו דקדוק נכון ואמיתי בפ', וגם נתיישב המאמר על מתכונתו, וראה מעלת תורתינו הקדושה שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, כמה וכמה דרשות למדונו רז"ל מיתור מלת ואתה הרם את מטך, ולהחזיקך על הדבר במופת חותך, שמלת ואתה היא מיותרת, הלא תראה שלא נאמר בכל הג' מכות שנעשו ע"י מרע"ה שהם ברד ארבה חשך, הרם את מטך או קח מטך או נטה מטך, מה שאין כן בשלש מכות שנעשו ע"י אהרן שהם דם צפרדע כנים, שבכל מכה ומכה בא לו הציווי לאהרן ע"י משה, קח מטך, נטה ידך במטה, נטה את מטך וגו'. וטעם זה השינוי הוא מבואר לפי שכבר נאמר לו למשה בפעם הראשונה כשנדבר עמו הש"י מתוך הסנה, ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, על כן לא הוצרך לומר לו בכל פרט מכה ומכה קח את מטך, ומרע"ה נעשה בזה כמלך וכרב, כענין שנאמר ואתה תהיה לו לאלקים. וארז"ל אף עפ"י שהוא אחיך הגדול ממך יהיה מוראו עליו. מכאן אמרו מורא רבך כמורא שמים. א"ל כשם שמוראי עליך כך יהא מורא עליו ע"כ לשון המדרש. נמצא שאעפ"י שנצטוה אהרן שיעשו ג' מכות על ידו, דהיינו דצ"ך לא היה רשאי ליקח המטה להשתמש בו בלתי שיתנו לו כל פעם ופעם רשות, כי אין משתמשין בשרביטו של מלך, כל זה להראות ית' מעלתו וגדולתו של משה אדון הנביאים, לכך נאמר לאהרן ג' פעמים קח מטך וגו' נטה את ידך במטה וגומר, נטה את מטך וגומר, ולמרע"ה לא נזכר לו המטה בשום פרט מהג' מכות שנעשו על ידו מהטעם שזכרנו, וא"כ לפי זה שבין אליבא מאן דאמר שגם זה האות של בקיעת הים היה על ידי המטה מלת ואתה היא מיותרת, ולא לבד מלת ואתה שהיא מיותרת אלא גם הרם את מטך מיותר מהטעם המבואר שזכרנו, ואפילו אליבא דמאן דאמר שאמר הב"ה השלך הרם את המטה, שלא יאמרו אילולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים, שנאמר הרם את מטך וגומר, מ"מ מלת ואתה היא מיותרת, מאחר שהדבור והאמירה הזאת היתה אל משה מה צריך לומר ואתה, כ"ש להשמיענו את כל מה שזכרנו, והנה נתברר בדיוק היטב כוונת המאמר וענין המטה.
אוחילה אחלה פני האל בעל המטה ב"ה אשר גאלנו ע"י מטה משה איש האלהים, יראה כי אזלת יד ומטה ידינו, הוא יחזיק ידינו שהוא מטה כלפי חסד ויפריח מטה אהרן ויצץ ציץ למטה יהודה, שנאמר מטה עזך ישלח ה' מציון, יבנה בית קדשנו ותפארתנו ושם נשיר שיר חדש בשוב ה' את שיבת ציון ישיב שכינתו לציון, וסדר העבודה לירושלים אכי"ר בילא"ו: