אמרי בינה/דיני הלוואה/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה טו

סי' טו

בש"ע (סי' מ') המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כו' זה דעת רמב"ם וכפי שהבינו בדבריו המ"מ (פי"א) ממכירה ועיין סמ"ע וש"ך דרמב"ן ורשב"א וסייעתם חולקין על זה וסברו דבדיבור אף כשאמר אתם עדים אינו מועיל לחייב את עצמו וכדעת ר"ת דאינו מועיל רק כשכתב בשטר ומסר אז מהני החיוב מחדש ובתוס' כתובות (דף ק"ב) כ' ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר דיש לומר הואיל דטרח למכתב בשטרא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדאמרינן בסמוך ועוד כמו במתנה מועטת קנה דגמר ומקנה הכא נמי מתוך שטרח ליתנם בשטר גמר ומקנה. ולפי זה נראה דלא הוי קנין המועיל רק מדרבנן כמו בהא דרב גידל דאגב חיתון גמר ומקני לא הוי רק מדרבנן וכמבואר ריטב"א קידושין (דף ט') ועיין נו"ב מהד"ק חח"מ (סי' כ"ח) ומהד"ת (סי' מ"ב) דכתב גם כן דלא הוי רק קנין דרבנן מטעם דגמר ומקני וכמו כן במתנה מועטת אבל קנין גמור מה"ת לא הוי אף בכתב שטר על חיוב דלא אשכחן במטלטלין דנקנין בשטר ואף דעיקר החיוב הוא חיוב הגוף ונכסים ממילא משתעבדין סברו דלא מהני שטר אף לחיוב הגוף דלא מצינו שטר רק בקנין דבר מסוים כמו קרקע ועיין ש"מ ב"ב ר"פ הספינה דכתב דשטר למטלטלין לא מהני ולא תקנו בשטרא דאין שטר אלא לדבר שיכול לסיימו בשטר כגון קרקע וא"נ עבדים כו' אבל המטלטלין אינם מסוימין שיכול לסיימן בשטר ולפי זה אתי שפיר במטלטלין שיקנם אינם נקנין בשטר אבל לחייב ולשעבד את עצמו הא יכול לסיים שזה אדם חייב את עצמו לפלוני. אולם כתב עוד וז"ל ועוד הוסיפו בטעמו של דבר לפי שחכמים לא למדו הקנין אלא מן הכתוב ולא מצינו שטר אלא בקרקע דכ' וכ' בספר וחתום אבל במטלטלי מצינו אגב עיין שם משם הר"ן. ואם כן חיוב כיון דלא הוי קנין דבר מיוחד לקנות לא מהני שטר שיקנה בזה חיוב ושעבוד ולכך כתבו דרק הואיל דמטרח למכתב בשטר גמר ומקנה ואם כן לא מהני רק מדרבנן ולא מן התורה וכן משמע שם מש"ס ר"פ הנושא דקאמ' עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דשייך ליה לשעבודא דאורייתא אבל הכא לא שייך שעבודא דאורייתא ועיין שם ברש"י מבואר דדוקא בערב דמשועבד מן התורה דכתיב אנכי אערבנו וכן כ' במשובב נתיבות (סי' ס"ו) להוכיח מש"ס הנ"ל דכל החיובין וקנינין על הודאת בעל דין לאו דאורייתא הוא דלא מצינו שטר אלא על דבר שנעשה בפני עדים והיכא דמחייב עצמו בדבר שלא הוי חייב ליכא שעבודא דאורייתא עיין שם. ולדברי הר"ן בש"מ ב"ב הנ"ל לא מצינו שטר רק במקנה דבר מסוים ואף בשעבוד יש לומר דלא מהני שטר רק אם הלוה מעות אבל בחייב את עצמו יש לומר דלא מהני אף לחיוב הגוף הואיל דלא הוי דבר מסוים לקנות ואם ליכא שעבוד הגוף ממילא ליכא שעבוד נכסי ולא מהני רק מדרבנן הואיל דגמר ומשעבד את עצמו כיון דטרח לכתוב שטר וברא"ש שם כתב גם כן מתוך שטרח ליתן לו בשטר גמר ומקני והוסיף דברים דמטלטלין המיוחדין אינן נקנין אלא במשיכה אבל שעבוד וחוב מהני בשטר יש לומר גם כן דהוא רק מדרבנן כיון שכתב גמר ומקני כמו שכתבו תוס' רק שהוסיף דברים לחלק בין מטלטלין דלא מהני אף דטרח לכתוב שטר:

אולם מדברי גדולי האחרונים מהרח"ש ומהרי"ט ותשובת בני אהרן והבאים אחריהם דהקשו בש"ס ב"ב יכיר למה לי דהא אף בנכסים שבאים לאחר מכן נמי יכול להתחייב ונדחקו בתירוצים שונים מבואר דסבירא ליה דמד"ת יכול אדם לחייב את עצמו למר כדאית ליה בדבור ואתם עדים ולר"ת וסייעתו בשטר ממש דשם קאי על הקרא הרי דסבירא להו דמדאורייתא יכול לחייב א"ע בשטר אף בדבר שאינו חייב לרוב הפוסקים דשטר מהני מה"ת ודלא כדעת הרמב"ם דעדות דשטר ל"מ מה"ת. שוב ראיתי בספר פתח הבית (דף צ"ג) דעמד בזה לדברי הרשב"א דמדמה דין חיוב לדין דאקני ואם כן להסוברי' דדאקני משתעבד רק מדרבנן משום נע"ד חיוב גם כן אינו רק מדרבנן ואפשר אף במקום דלא שייך נע"ד מ"מ לא פלוג ומיישב בזה קושית האחרונים הנ"ל ולא אדע למה כתב ואפשר אף במקום דלא שייך נע"ד לא פלוג הא מבואר מש"ס ופוסקים דעכ"פ חיוב מהני אף במקום דל"ש נע"ד ובפוסק לזון ובשאר מתנות:

והנה בדעת הרמב"ם והרי"ף דלדעת המ"מ והבאים אחריו דסברו דיכול לחייב את עצמו בדברים בעלמא באומר אתם עדים או שאמר חייב אני לך מנה בשטר דאלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל את עדי. יצא הקצוה"ח לדון בדבר חדש דודאי בדבור בעלמא אינו יכול לחייב את עצמו רק שהוא משום אודיתא דאף חפץ יכול להקנות בקנין אודיתא אעפ"י שכולם יודעים שהוא שקר כמו כן יכול לחייב את עצמו אעפ"י שאינו חייב זכה בו חבירו משום הודאה והביא דברי הנ"י ב"ב (דף קמ"ט) ואם כן דוקא באומר שאני חייב אבל באומר שאני מתחייב דליכא לשון הודאה אינו מתחייב בלא קנין ומיישב בזה דברי הש"ע (סי' ס"ו) מקושי' הש"ך שם. וראיתי באחרונים שהשיגו עליו ויבואר לפנינו וכנראה כיון האמת בזה בד' הרמב"ם דראיתי בתשובת הר"י מיגאש ז"ל (סי' צ"ז) וז"ל אמר רבינו ז"ל כל מי שכותב בשטר נתחייב פלוני לפנוני כך וכך בתורת חיוב השטר בטל לפי שנראה שהוא הקנאה ומטבע אינו נקנה בחליפין ואמנם אנחנו כוונתינו הודאה להקנאה ולזה צריך שיאמר אמר לנו פלוני אני חייב לפלוני כך וכך וקנינו ממנו על כך ואם הוא דבר תלוי בתנאי אם הקדים התנאי על החוב ולא אמר מעכשיו הנה היה אסמכתא ואם אמר מעכשיו הנה הי' השעבוד בלתי חל על נכסיו אלא מזה הזמן ואין לו לטרוף ממה שקדם שום דבר והדרך הישרה בזה הוא שיקדים הסך ואחריו התנאי ויאמר כך יש לפלוני אצלי כך וכך כו' על תנאי שיעשה דבר כך וכך לפי שעל תנאי זה היה החוב מעיקרא עיי"ש עוד. ובסי' (ק"ו) כתב ומה שאמרו חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר חייב דלשון הזה מועיל להיות לשון הודאה עם היות הדבר מעיקרא שאין לו אצלו כלום אבל אם היה בלשון הקנאה אינו מועיל אלא אם מועיל כדרך שיועיל בה הקנאה המטבע ועיין עוד (סי' קצ"ג) דבלשון שמחדש על עצמו חיוב אינו מועיל רק בדרך הודאה ובלי ספק שכן גם כן דעת האלפסי בהלכות כיון דהר"י מגאש ז"ל תלמידו העיד משמו דבלשון הקנאה ל"מ אף בקנין והר"ן ז"ל הכריח ממה שכ' הרי"ף להכריח דבמסקנא לאו במודה עסקינן אלא במחייב עצמו לכתחילה אלא איהו חייב נפשיה במילתא דל"ה מחייב ביה ואינו מוכרח דיש לומר דגם הרי"ף סובר דרק בהודאה חייב ולא בלשון הקנאה והיינו בדרך הודאה אף דידעינן דלית ליה גביה מעיקרא ולא מידי כמו בפוסק לזון את בתה וב"כ לכהן דשם ודאי לאו בהודאה דמודה דמעיקרא חייב לו כן נמי פלוגתא דר"י ור"ל במאן דקבל על נפשיה מילתא דלא הוי מחייב בה ואפילו הכי חשיבא הודא' ואתי שפיר מה דקאמר כ"ש אי אמר אתם עדים וכ"ש אי קנו מני' והיינו דאז אף דקנין ל"מ להקנות מטבע מ"מ חזינן דהוי הודאה גמורה וטובה אם קנו מני' או שאמר אתם עדים רק אף אם לא אמר רק חייב אני לך מנה בשטר כיון דמזכיר שטר הוי הודאה טובה אף דידענו מעיקרא דאינו חייב לו מ"מ חייב לשלם כשאמר בלשון הודאה שוב ראיתי בספר בני אהרן (סי' ע"ז) דמפרש גם כן כן דעת הרי"ף ודברי רבינו הר"י מיגאש ז"ל תלמידו ורבו של הרמב"ם ז"ל מאיר לנו עינים:

והא דכתב הרמב"ם שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב ואם נאמר דרמב"ם מודה דאינו יכול לחייב עצמו כשאומר בלשון דמתחייב א"ע רק בלשון הודאה אם כן אינו דומה כלל לערב דשם מתחייב עכשיו אינו מביא ראיה רק שיכול אדם לשעבד נפשי' אף בלא קנין וע' בתשוב' עבוד' הגרשוני (סקי"ז). וראיתי למי שהשיג על דרך הקצוה"ח בדברי הרמב"ם דהא הרמב"ם כתב או שכ' בשטר הריני חייב לך מנה ולשון הריני מבואר בש"ס גיטין ר"פ השולח דאם אמר על גט הרי הוא חרס דלהבא משמע כמו באומר הרי הוא הקדש הרי הוא הפקר ויש לומר למה שכ' שם הריטב"א להקשות מה קאמר ומ"ש מהרי הוא הקדש כו' הא לא דמי דבשלמא גבי הקדש מהני משום הודאה דידיה ולגבי גט בעינן לישנא דלהבא ותירץ דה"ק מ"ש שאנו באין להקדיש או להפקיר לכתחילה בלשון זה ומהני ועיין שם בתורת גיטין וממילא יש לומר דלשון הריני משמע גם כן לשון הודאה ומשמע נמי להבא ולגבי גט מבואר שם בש"ס היכא דמשמע שתי לשונות לישנא דמהני ביה קאמר ועיין שם ברש"י ובריטב"א דמסתמא מילתא דמהני במילתיה קאמר ואם כן כשאמר הריני חייב לך מנה משמע נמי לישנא דהודאה אבל באומר דמתחייב יש לומר דכיון דלא הוי לשון הודאה כלל רק לשון הקנאה לא מהני וכמו שכ' הר"י מיגאש ז"ל. ומה שכ' הרי"מ ז"ל דבלשון הקנאה אינו מועיל רק כדרך שיועיל בה הקנאת המטבע על כרחך צריך לומר היינו אם מקנה דבר ומטבע ידוע בזה אינו מועיל אף בקנין אבל אם מחייב ומשעבד עצמו וגופו ע"ד לשלם מטבע או שויה ודאי מודה דבקנין מתחייב. ועיין בדברי תשובת הרי"ף שבטור (סי' ס') ובכנה"ג שם (אות מ"ו) ובטור (סי' רנ"ג) דבאומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה איירי בשכ"מ דבבריא אפילו אם קנה מידו אין מטבע נקנ' בחליפין והטור כ' דבמחייב עצמו ליתן מנה ומשעבד נכסי' דחייב ויש לומר דהם מודים דבחיוב מהני בקנין אם אינו אומר דוקא מטב' ועיין תשובת רמ"א (סי' צ"ב) ובלא קנין המתחייב בלשון חיוב סובר דלא מהני רק בלשון הודאה. ומ"מ מה דכ' הקצוה"ח דהקנין הוא מטעם אודיתא ובסי' קצ"ד מבאר באורך לאלם קנין אודיתא דמהני אף אם הוא שקר גמור ואף לענין איסור מהני יבואר לקמן אי"ה באורך דרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכן כתב הר"י מיגאש ז"ל בעצמו ב"ב (דף קמ"ט) והרמב"ם הלכות זכיה והראב"ד ובעל התרומות. ועכ"פ לכ"ע יש לומר דחיוב לדבר שאינו חייב אף בשטר ואף בלשון הודאה ל"ה רק מדרבנן:

ולכאורה יש נ"מ בזה היכא דבאו שני שטרי חובות לגבות ואין לאחד קדימה על חבירו דאז הדין דיחלוקו באם שטר אחד הוא רק שטר חיוב שחייב את עצמו והשני הוא שטר הלואה יש דין קדימה לזה שהלוה ממון שחייב לו מדאוריית' נגד זה שיש לו רק שטר חיוב דזה מהני מד"ת שרמיא עליו המצוה לפרוע וזה יש לו רק חיוב מדרבנן ולהמבואר בדברי ראב"ד שבבעה"ת (שער ס"א) שכתב ומעתה כיון שהם שוין בשעבוד ושניהם אינן מן התורה ועל שניהם מצוה מן התורה לפרוע הלכך המוקדם הוא קודם מבואר דחוב דרבנן וחוב דאורייתא חוב של תורה קודם דמצוה של תורה קודמת לשל דרבנן וכן מבואר מדברי הרי"ף שבבעה"ת (שער א') שכתב הטעם דבעל חוב קודם למזונות אשתו מפני ששעבודו של מלוה הוא מן התורה ומזונות אשה ובנים הוא מדרבנן. אולם יקשה למאן דסובר כתובה דרבנן למה צריך בש"ס כתובות (דף פ"ו) לומר הטעם באיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב אי לא איכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן מ"ט יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה אשה רוצה להנשא וכן הרמב"ם (פ"ז) מאישות כתב טעם הזה וביתר ביאור שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שהרי יותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ולמה לזה הא בלאו הכי קודם מצות פריעת בעל חוב מדאורייתא מלפרוע כתובה שהוא מדרבנן ואף דיש לומר השתא כיון דתקנו חכמים לכתוב כתובה ונתחייב בה הוי כחיוב מ"מ הא גם חיוב שהוא בלא בצע כסף למ"ש מהני רק מדרבנן. וגם אף אם נאמר דחיוב מהני מן התורה אף שכתב הב"י (סי' צ"ז) לדון בזה לגבי מזונות אשה כיון שכתוב בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר כבר כ' הב"ח שם כיון דכתובה הזאת הוא רק מתקנת חכמים לא מוסיף כחה ובמ"א כתבתי כיון דאנוס הוא בתקנתא דרבנן הוי כמו תלוהו וחייב די"ל דלא מהני ועיין בזה בספר חמדת שלמה חח"מ (סי' י"ג) דמסתפק בזה בכפאהו לתת שטר חיוב באופן דהוי תלוהו וזבין אם מהני כיון דלא הוציא דבר מרשותו ועיין במה שכ' בהגהותי בדברי חיים בדיני מכירה להוכיח מדברי ב"י משם מהרי"ק וסמ"ע (סי' ר"ה ס"ק כ"ח) וש"ך שם (סק"ד) וטו"ז אה"ע (סי' מ"ב) דאגב אונס גמר ומשעבד נפשו ואם כן הכא נמי יש לומר אף דהוי אנוס בתקנתא דרבנן לשעבד נפשו מ"מ כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומשעבד נפשו אולם מ"מ דעת כל האחרונים דגם בזה הזמן חיוב איש לאשה אף דחייבו חכז"ל בתקנתם והוא קבל עליו וכתב שטר ובקנין מ"מ לא נתוסף חיוב ולא הוי רק חיוב דרבנן וכן מבואר מדברי הש"ך (סי' פ"ב ס"ק י"ט) וטו"ז באה"ע (סי' צ"ו וסי' ע') ומכל זה נראה דלא הוי רק חיוב מדרבנן ואם כן למה צריך הטעם דיותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא תיפוק ליה דבעל חוב בא בחיוב תורה והכתובה בחיוב דרבנן. שוב ראיתי בתומים (סי' צ"ז ס"ק כ"א) שכתב ודאי היכא דאמרו רבנן דלשתעבדו נכסים פשיטא דאלמוהו רבנן לתקנתם כמו בשל תורה ורק במזונות לא מצינו לחז"ל דאמרו שישתעבדו נכסים רק מצינו דתקנו דחייב הבעל לזון אבל לא תקנו דישתעבדו נכסים עיי"ש [ולפי זה היכא דתקנו שישתעבדו הנכסים אע"ג דהוא דרבנן אלמוהו לחיובו כמו דאורייתא ואם כן ממילא אף אם כל חיוב בחנם הוא רק מדרבנן מ"מ כיון דאלמוהו דנשתעבד נכסיו כמו מה"ת שניהם שוין ואין דין קדימה להמלוה שהלוה מעות:

וראיתי בספר שער משפט (סי' מ') שכ' לדון במחייב עצמו בממון לאחר חנם אין כסף וחייב לאחר ג"כ שהלוהו ממון נותנין לזה שלוה ממנו שלא יפסיד וזה שלא הלוהו רק שחייב את עצמו לו לא הפסיד דומיא לבעל חוב וכתובת אשה דנותנין לבעל חוב. ולדעתי יש לומר אף דרמב"ם נקט הטעם משום שזה נתן ממון מ"מ אין לחלק בין מתנה להלואה דמצינו גם במתנה דהוי לכמה ענינים כמכר דאי לאו דהוי ליה ניח נפשיה לא הוי יהיב ליה וראיה לזה מהא דמבואר (סי' קט"ו) המקבל מתנה שקבל הנותן עליו אחריות דינו כמו לוקח והוא לשון הרמב"ם ומשמע דדינו כמו לוקח דהבעל חוב גובה רק חצי שבח כמו מלוקח דאינו גובה רק חצי שבח דהוי כלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו דהלוקח בא לגבות בכח אחריות שלו ואם כן נגד מקבל מתנה יהיה לבעל חוב דין קדימה הואיל דהלוה ממון והמקבל מתנה אינו מפסיד ואם כן שבח היתר על ההוצאה ושבח דממילא מהראוי להיות הדין שיגבה הבעל חוב הכל כדי שלא יפסיד ממונו אלא ודאי דטעם זה לא שייך רק לגבי כתובה ולא בשאר מקבלי מתנה וכן נראה אף דהרמב"ם אמר הטעם דבע"ח הואיל דנתן ממון שלא יפסיד לכך לבעל חוב יהבינן ודאי אם יש שטר חיוב וכתובה הוא קודם רק בכתובה הוא מטעם מקולי כתובה ועיין ש"ס בכורות (דף נ"ב) דקתני במתניתן ולא האשה בכתובתה דאינה גובה משבח ופריך בש"ס והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן ולהמפרשי' דאיירי מלקוחות הקשה הפנ"י ב"מ סוגיא דשבח קרקעות אמאי הוצרך לומר מקולי כתובה תיפוק ליה כיון דבעל חוב אינו גובה רק חצי שבח דהוי כלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלוקו ולגבי כתובת אשה כשאין אחד מהם מוקדם בע"ח גובה הכל כיון שנתן מעות עיי"ש ולמה שכ' הא יש נ"מ באם השביח אצל מקבל מתנה שגם הוא ל"נ מעות ולגבי זה שניהם שוין והי' לכתובה לגבות החצי שבח לכך משני מקולי כתובה דרק לגבי כתובה הקילו בזה ויש לומר או משום דכתובה דרבנן או מטעם דיותר מה שאיש רוצה וגם לא הפסידה יש לעולם דין קדימה לבעל חוב אף כשלא נתן מעות ואף אם כל החוב הוא ע"י חיוב דלא הוי גם כן רק מדרבנן מ"מ לגבי כתובה הקילו בכתובה שיהיה לבע"ח דין קדימה:

והנה מ"ש הר"ן שם דלאו במודה עסקינן שיהא צ"ל אתם עדי אלא במי שבא עכשיו להתחייב לחבירו וכתב לו שטר כו' וגלי בהדיא דלאו הודאה הוא דאי לאו הכי לכ"ע מהני כ' שם בספר בני אהרן לפרש על פי דברי הריטב"א דחייב אני לך שתי לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא כל שאמר אתם עדי ודאי להודאה נתכוין ומהני מדין הודאה אף על גב דידוע דלא הוי מחייב לו מעיקרא הוא מחייב כדמוכח מעובדא דאיסור גיורא לכך כ' הר"ן לפרש דאחרי דגלי בהדיא דלאו הודאה הוא כשאמר חייב אני לך מנה שאם לא ביאר כיון דשתי לשונות משמע איכא למימר דלשון הודאה קאמר אע"ג דלא הוי חייב לו כלום מעיקרא וכשיטת גדולי חכמי פרובינצא וכן כוון לדברים האלה בנתיבות והוסיף דברים דמ"ש הש"ך דאם מודה המלוה שאינו חייב לו דפטור היינו שמודה גם כן דהודאתו היה בטעות אבל בסתם אמרינן שרוצה לחייב עצמו באודיתא דחייב לכ"ע וכמו שכתוב בתומים ועיין בתומים שכ' דאף אם אומר המלוה טעיתי לאו כל כמיני' לומר טעיתי רק במגו. ולכאורה יש לגמגם בזה למה ל"א בזה ברי ושמא ברי עדיף דאף דכתב הריטב"א דלשון חייב אני לך ב' לשונו' במשמ' וכל שאמר אתם עדי ודאי להודאה נתכוין מ"מ הא גם לשון דחייב מכבר משמע ואם טוען ברי דטעה וחישב דחייב לו באמת וזה מודה דלא הוי חייב לו מעולם וכיון דלא נתכוין בהודאתו להתחייב מעכשיו למה לא יהיה נאמן ואף דמבואר (סי' פ"א) דא"נ לומר טעיתי רק במגו היינו במקום שהתובע טוען שחייב לו באמת או דיוכל להיות דחייב לו אבל אם יודע שאינו חייב לו ומאמין לו שאינו חייב לו רק דרוצה לזכות מכח קנין אודייתא למה לא יהיה נאמן לומר שלא הוה דעתו להקנות בקנין אודייתא ולתת מתנה רק דטעה וחישב שחייב לו ועיין בעה"ת (שער מ"ו ח"ד) בהא דאמרינן בש"ס פא"נ אם הוא בכדי שאין הדעת טועה דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה דאם תובע אחר כך ואמר בברי דטעה חייב להחזיר לו דקיי"ל ברי ושמא ברי עדיף ועיין סמ"ע וש"ך (סי' רל"ב) הרי דאף להוצי' היכא דאינו יודע בבירור גמור שבא הממון לידו בדין אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אף דיש ריעותא גדולה שאין הדעת טועה בזה ואם כן כאן נמי אף דיש לומר דכיון דאמר אתם עדי הוי כעושה מעשה ומסתמא אם לאו דרצה לחייב את עצמו בקנין אודייתא לא הוי מודה ובודאי היה מתיישב בדעתו אם היה חושב לחייב לו בטרם שאמר אתם עדי מ"מ הא גם שם מנה לו מעות יותר בכדי שאין הדעת טועה ובכ"ז נאמן לומר שטעה אף להוציא ק"ו להחזיק מהראוי לומר שיהא נאמן ואף דכ' תוס' ב"ב (דף מ"ה) דהנותן סתם לפני עדים מסתמא לשם מכר או מתנה נתן כיון שלא פירש לשם פקדון ועיין (סי' נ"ח) גבי סטראי אם יש עדים שנתן לפניהם מעות בסתם נאמן לומר סטראי במגו דמתנה היינו כיון שכבר נתן בסתם מוקמינן השטר על חזקתו אבל להוציא ממון בשביל זה דנאמר מסתמא נתן בתורת מתנה ולא יהיה נאמן לומר דטעה מניין לנו ועיין בש"ך (סי' פ"א ס"ק ס') דאף בהודה מעצמו בפני ב"ד נאמן לומר טעיתי אף בלא מגו מ"מ בהודה בפני עדים ולית ליה מגו אפילו בהודה מעצמו אינו יכול לטעון כיון שאמר המלוה אתם עדי ושתק היינו טענו. מ"מ יש לומר דוקא אם המלוה טענו ואומר שחייב לו אבל אם המלוה אינו טוענו ומודה דאינו חייב לו כלל אף דאמר הלוה אתם עדי שאני חייב יש לומר דנאמן לומר שטעה וקסבר דחייב לו ולא נתכוין לתת בהודאה דאודיתא. שוב ראיתי בספר פתח הבית (דף צ"ה) שהביא דברי התומים דכ' דאינו נאמן רק במגו וכתב ולדידי לא נראה אלא אם אידך מודה שאין מגיע לו נאמן הוא לומר טעיתי ובודאי לדינא אין מוציאין ממון בכה"ג:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף