אלשיך/משלי/יד

אלשיך משלי יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חכמות וכו' צאתו בלשון יחיד לומר בנתה יהיה קרוב אל הענין ואשה בכל אלה לא מצאתי לומר בחכמות נשים רבות א' מהנה תמצא שבנתה ביתה ושאריתן לא יבנו ולא יהרוסו אך אולת בידיה תהרסנו וענין הבנין וההריסה תהיה סמוך אל ענין הקודם שאמר חושך שבטו וכו' ואוהבו שחרו מוסר שהוא אמור לו צדיק אוכל וכו' שייסר את בנו אל יהי בסובאי יין ובזוללי בשר אמר כי כל זה איננו שוה רק אם האשה היא מחכמות נשים שידיה תבצענה לקיים מוסר אב כי אז בנתה ביתה בקיום בניה בתוכה גם שבעלה לא יעשה כמוה אך אולת המגעגעת את בנה ונתון תתן לו געגוע יתר שאת מותרות לצבות בטן אשר לא כמוסר אביו בידיה ממש אשר בם תתן לו תהרסנו גם שבעלה יוכיחנו כי היא תעשהו זולל וסובא והוא הריסתו כנודע ממז"ל על אחרית בן סורר ומורה:

או יהיה מה שידענו מרז"ל כי יש לאל יד אשה טובה להצדיק והישיר את בעלה גם אם הוא רשע וההפך בהפכה וזה יאמר חכמות בנתה ביתה כי גם אשר ביתה הרוס ברשעת אישה היא תבננו ואולת גם שביתה בנוי כי צדיק הוא בידיה ומעשיה תהרסנו ממצב צדקתו:

ואפשר להמשיך לזה פסוק שאחריו לומר כי לא מפני זה תקל אשמת בעלה באומרו האשה אשר נתת עמדי פתיתני ותוכל כי הלא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואשר את ה' הוא ירא לא ישמע לקול אשתו וז"א הולך בישרו של עצמו ולא יביט אל עקשות אשתו ירא ה' אך נלוז דרכיו בוזהו יקרא חלילה כמכוין למרוד ולבזות את קונו הנז' חלילה ולא לאנוס נמסר ביד אשה:

ב

הולך בישרו מתנהג בתמימות ירא ה' ואשר הוא נלוז דרכיו מתנהג בהתנכלות וערמומיות לבל יאשימוהו על אשר לא יעשה כמעשה ההולך בישרו בוזהו את ההולך בישרו לומר כי פתי הוא ולחוסר דעתו יתנהג בתמימות מה שאין כן הוא כי חכם הוא:

ג

בפי וכו'. לבא אל הענין נבאר פשט הכתוב השני באין אלפים וכו' והוא כי הנה הבקר זה דרכו שנבזה אכלו כי רירו נופל מפיו על אבוסו ונמאס מותר מאכלו כי על כן אסור ליטול בשבת מאכל מלפני השור לתת לפני החמור וההפך מותר דמקמי חמרא לקמי תורא שקלינן כי מה שלפני החמור נקי בלתי נמאס ואמר כי לא יאשם המגדל שור על אבוסו ולא יגעל בו על ריריו הממאיסים אבוסו כי הלא הן אמת שבאין אלפים יהיה האבוס בר ונקי ממיאוס אך מה יעשה כי לעומת זה רוב תבואות בכח שור לחרוש ולדוש לכן יסבול פגם א' על תועלת רב שכנגדו וזה משל ישא על סוגי בני אדם והוא ענין מז"ל אלמלא השוטים לא היה העולם מתקיים כי אשר עיניו בראשו וזכרון מותו בין עיניו לא יבנה בית ולא יטע כרם וההיקש בזה והנה יקרה שהשוטים האלה בעלי אולת עסק הבלי העולם הבונים חרבות למו ומטפלים בחיי שעה ונבוא אל המשך הכתובים אמר כי יש איש הולך בישרו ממנו ואליו פורש מעסקי העולם ומהשקועים בם עוסק בתורה ומצות והנה הוא באמת ירא ה' אך ונלוז דרכיו בוזהו את ההולך בישרו ההוא כמפורש למעלה.

ובפי אויל מרגלא פומיה הוא לומר חוטר גאוה כלומר כי ההולך בישרו לו חוטר גאוה שמהביל עניני העה"ז ולא יערב דעתו עם האוילים שכל עסקם בעניני העה"ז אמנם וחכמים לא יקשו לדבר לו סרה על שנגע בכבוד כי הלא ושפתי חכמים מה שתשמורם מלענות בהם סרה:

ד

הוא חידה א' שהיא באין אלפים אבוס בר וכו' והוא כי כאשר באין אלפים אבוס בר מהריר כמפורש אך להיות שרוב תבואות בכח שור נסבול רירו כן הדבר הזה נסבול ריר חוטר גאוה היוצא מפי האויל על מה שרוב תבואות וקיום וישוב העה"ז תלוי בכח האוילים שאלמלא השוטים לא היה מתקיים העולם כי ידיעת משל זה תשמורם מלענות להן למען יחזיקו בעסקי העולם ולא יחושו למלתם:

ה

כי סוף האמת ליגלות כי עד אמונים הוא רוח הקדש המעיד כי ירא ה' הוא ההולך בישרו לא יכזב ואשר יפיח כזבים לומר שלישרים הנז' חוטר גאוה ישאר לעד שקר:

ו

הנה לץ יקרא המתבטל מד"ת כמאמר התנא ב' שיושבים ואין ביניהם ד"ת הרי זה מושב לצים באופן שגם החכם אשר קנה חכמה יקרא לץ בהתבטלו ממנה אמר להוכיח את תופש התורה יתרחק מהדברים המביאים אותו להתרחק ממנה פן ישכח תלמודו ואמר הנה בקש לץ חכמה אשר ידע ואין כי שכחה בהתבטלו ממנה שהוא הליצנות עם היות שדעתו רחבה עד שכדי להגיע לגדר נבון היה נקל כי הבטלה מן התורה מביאה לידי שכחה שאצ"ל שלא יקנה בינה כי אם שיאבד החכמה:

ז

לכן בני שמע בקולי איעצך לבל תחזיק בליצנות שתלך מנגד לאיש כסיל אל תעמוד מנגד מסכל החכמה הנקרא כסיל שהוא מקביל אל החכם כד"א בן חכם כו' ובן כסיל כו' כי תבא להיות לץ מתבטל מהתורה כמוהו ותבקשנה ולא תמצאנה ואולי תאמר הלא מפני כבודו טוב לשבת עם איש בלתי יודע ואלמדהו ממיעוט ידיעתי ואל חכמים ממני לא אלך פן אבושה אני כי ישאלו דברי חכמה ולא אדענה או אבוש מהם לומר איני יודע על דברים הרבה ולא יודיעוני ואסכל אותם או באמרם דבר חכמה ולא אבין ואבוש לומר יחזרו להשכילני בינה כי לא ידעתיו וא"כ מה יסכון לי שבת אתם לז"א ובל ידעת וכו' לומר אל תבוש לומר איני יודע כי לא לסכלות יחשב לך כי אדרבה אמרך שבל ידעת הוא שפתי דעת כי האומר איני יודע יודע:

ח

אמר כי טוב לאיש להבין הערמות ולא לפעול אותם וזהו חכמת ערום וכו' לומר מחכמת ערום לא תטול רק הבין דרכו בלבד אך המרמה בעצמה אינה פועל חכם כ"א אולת כסילים מסכלי החכמה היא המרמה וזהו ואולת וכו':

ט

כי הלא בהתאחזו אנשים ברשעת מרמה אשר פעלו ויתפסו כגנבים אין להם בית מנוס והתנצלות זולתו לומר אך אוילים היינו ובורים ושלא במתכוין נעשתה התועבה אך איננו שוה רק בהאמר לפני הבלתי ישרים ומחפים על עושי עולה אך בין אוהבי היושר ישימו לאל מלתם ויגלו חרפתם באמור להם הלא מובן דרככם כי ערמה היתה וברצון עשיתן בכונה וזהו אוילים יליץ אשם כו' כי אמור שהם אוילים יליץ זה על אשם שעשו וזהו שלא אמר יליצו אך בהאמר בין ישרים יתגלה שהיה רצון וכונה ולא מעשה אוילים ובורות שלא במתכוין ועל כן טוב לפני אלהים ואדם יתרחק ממרמה שגם בפני בני אדם יאחז ויהיה לבוז ולחרפה ולקלס זולת העון:

או יאמר כי יש מתנצלים על מעשה הרעה אשר עשו ברצון באמרם שוגגים היינו בלי דעת ויש מודים על האמת ואומרים לא נכחד כי הנה פשענו ומרינו סלח נא לפשע עבדיך אמר כי גם שדרך ההתנצלות הנהוג הוא הראשון אין כשני לפני ישרי השכל כי אין התנצלות מתקבל כהודאת האמת וזהו אוילים וכו' לומר אמור אוילים היינו בלי דעת בשוגג יליץ על אשם הוא המזיד שאשום אשמו בו אך בין ישרים יליץ רצון כלומר אמור שרצון היה בכוונה ולא בשוגג:

י

אין ספק כי השמחה יתרה מביאה לידי חטא וגורמת רעה וע"כ נרמז בתורה והיית אך שמח אך למעט וכמאמר איוב אולי חטאו בני כי מיד השטן מתערב שם ומחטיא ומקטרג אמנם אם לב האדם יודע וזוכר תמיד מרירות נפשו הוא טומאת אשמותיו אשר חטא על הנפש וטימאה אז ודאי גם כי ישמח לא תהיה שמחתו יתירה כי יגיל ברעדה ובכן לא יירא מפחד יתערב השטן בשמחתו וז"א לב יודע וכו' כי כשהלב יודע וזוכר מרירות הנוגע על נפשו הוא דאגת עונותיו אז בשמחתו לא יתערב הזר הידוע הוא שטן הוא יצר הרע להחטיאו ולערבב שמחתו כי הוא זר באמת כי בהיות ידיעה ומזכרת עון האדם על לבו תמיד אין לך תשובה גדולה הימנה ואיזה הדרך יתערב זר להחטיא או להזכיר עון ליתפס:

יא

ואם יאמר איש הלא נגד עינינו רשעים רבים בשמחות וגיל כל ימיהם כחגים ואין השטן מתערב לערבב שמחתם ולהם בית נאמן הקובעים דירה בעולם הזה אך ישרים שלבם יודע מרת נפשם ערבה שמחתם ותהי להם דירת העוה"ז כאוהל בל ישענו עליו אל תחוש כי הנה בית רשעים אשר יתיחסו ליושבי בית חזק ישמד כי בפרוח וכו' להשמדם וכו' אך אהל צדיקים אשר תתיחס דירתם לאהל עראי ומיטלטל מוחלפת השטה כי פה הוא ההשמד והדוחק וההפרחה תבא באחרונה וזהו ואהל ישרים יפריח לעתיד:

יב

ושמא תאמר למה זה יצטער הצדיק כל כך שגם בעת שמחתו יזכור מרת נפשו וגם בעת לשחוק לא ימלא שחוק פיו כי דע אפוא כי הלא יש דרך ישר לפני איש כו' והוא מאז"ל באלה הדברים רבה כי הוא ית' נתן שני דרכים לפני איש האחד ידמה לדרך שתחלתו מישור נחמד לכל מראה עיני הרואה ואחריתו קוצים וברקוני בורות ופחתים והשני תחלתו צר ומצוקה וקוצים ודרדרים וסופו כגן עדן הארץ נאות דשא ומי מנוחות כן הנה דרכי הבחירה אשר נתן ה' לפנינו הא' לכת אחרי טובות העולם הזה ותענוגיו והנה תחלתו נחמד למראה אך אחריתו כנחש ישוך כי ירבה ללכת אחרי גוו ובכל אשר יפנה ירשיע וסופו יורש גיהנם והשני הוא אשר בשמחות וטובות העולם הזה תגעל נפשו וכל ישעו וכל חפץ לסגל לעולם הבא ושלא ליהנות מהעולם הזה ולכן האיש החומרי יקל לו לימשך בעבותות טובות העולם הזה כי הוא דרך ישר לפני איש אך אחריתה דרכי מות כי מנינו יתפרדו דרכי מות רבים הם כמה סוגי עבירות כגזל ועריות המביאים אותו למות העצמיית של גיהנם ולכן מאד מאד צריך להחרחק מהדרך ההוא עד בלי די וזהו יש דרך ישר וכו' ואחריתה כו' ומה גם למי ששמעתי מדקדק שנותו את טעמו מזכר לנקבה לומר כי ידמה תחלה לזכר אשר לא ילד ואחר כך תלד לו דרכים של מות וזהו ואחריתה בלשון נקבה:

יג

ועל כן טוב לצדיק כי גם בעת לשחוק בשמחתו יחזיק בקצה האחר ולא ימלא שחוק פיו כי אם ידע מרת נפשו ויכאב לבו פן שמחתו תמשיכהו אחר דרך ישר לפני איש וכו' וזהו גם בשחוק ראוי יכאב לב וע"י כן אחריתה במקום דרכי מות תהיה לו שמחה התוגה אשר דאג בלבו כי יהפכנה לו הוא ית' לשמחה רבה:

יד

אמר כי אין ראוי לאדם לישען על דרכיו של עצמו וסברותיו לפי שכלו רק ידרוש דעות חכמי לב למעלה מאיכותו אך לא שיקבל כל מה שיאמרו לו רק יקיף דעותיו ודעות הזולת ויבחין ויבחר בימהם מה טוב וזהו מדרכיו וכו' לומר אשר ישבע מדרכיו וסברותיו של עצמו ולא יטעם מדעות אשר חכמו הימנו סוג לב יקרא אך אשר הוא איש טוב לא ישבע רק מעליו כלו' מאיש אשר הוא עליו למעלה מאיכותו בחכמה וזהו ומעליו וכו' שמאשר הוא עליו ישבע מי שהוא איש טוב:

טו

ולא שיקבל מהזולת בלי השערה והבחנה כי הלא פתי הוא אשר יאמין לכל דבר אך הערום לא יעשה כן רק יבין לאשורו של כל דבר הנזכר אם אשורו נבון ומתישב אזי יקבלנו מהם:

טז

מאמר התנא איזהו חכם הרואה את הנולד ופתר הדבר בעושה דבר שאפשר לבא ע"י כן לידי עבירה ואמר מי שהוא חכם ירא מהנולד וסר מרע ומתרחק מן הכיעור אך וכסיל שהוא הפך החכם כמה ד"א בן חכם כו' ובן כסיל יקרא כה כשהוא מתעבר ובוטח שיוכל לישמר ממנה ואם נדקדק אומרו וסר שיורה שכבר הוא ברע וסר ממנו יאמר שעל ידי היותו חכם רואה את הנולד על כן הוא ירא זוכה שאפילו אם בא כבר הרע לידו נצול לסור ממנו מה שאין כן הפכו שמתעבר ובוטח וטועה שיכשל:

יז

קצר כו'.

אחרי אומרו כי טוב לראות את הנולד אמר כיוצא בדבר כי יקרה יעשה ראובן אולת ואשמת האולת תהיה על שמעון וישנא על כך מאתו ית' והוא אם שני אנשים נפגשו בעסק א' האחד איש קצר אפים נוח לכעוס והב' בעל מזמות ומאריך במחשבות טרם יפעל איזו פעולה או כעס יש לבעל מזמות ומחשבות לראות את הנולד לחשוב שהקצר אפים נוח לכעוס ואם לא יכלכל האיש מזמות דבריו עמו יבא הקצר אפים לעשות אולת שיכעוס ויבא לכלל טעות או זריקת כלים בחמתו ומה גם אם יחשוב שאיש מזמות יחשוב להרע לו אם יראנו מאריך מזמות בעסק ההוא אמר שאם הקצר אפים יעשה אולת שראוי שאיש מזמות שלא ראה את הנולד ישנא ואין רוח חכמים נוחה הימנו שבטוב מזמותיו היה לו לראות את הנולד ולחשוב מחשבות איך יכלכל דבריו עם הקצר אפים באופן לא יבא לכלל כעס אחר שחננו ה' ולא יבצר ממנו מזמה לחשוב מחשבות לבל תצא תקלה מתחת ידו:

יח

הנה כתבנו למעלה כי פתאים ומה גם באל"ף שלא על הבורים ידבר רק על המתפתים אחר הבלי העה"ז ועושים מהם עיקר ואמר כי להיות שאין טובות העה"ז קיימים לנחלה יקרם שיאבדו ממונם וישאר לנחלה האולת וגסות הרוח שקנו בממון באמרם הלא בעלי ממון היינו ומי יעמוד לפנינו כי גם שהכסף אזל החשיבות נשאר וזהו נחלו פתאים אולת אך הערומים בחסור ממונם יכתירו דעת באמרם אוי מי ישים זהב כסלו כי עתה חלף הלך לו ויאמרו כי אין כתר אמתי כדעת הוא כתר תורה ודעת שאינו אבד כעושר וזהו יכתירו דעת:

יט

וימשך מזה שאם היו רעים לבריות בהיות בידם טובם עתה ישחו לפני טובים ואם היו רשעים לשמים בעשרם עתה ישחו על שערי צדיק כי אז יכירו שהונם הטעם ועתה ישובו ויודו על האמת וכל אחד ישוב להשפיל עצמו לפני הפכו והוא במה שכתבנו למעלה כי רעים הם לבריות ורשעים הם לשמים וטובים הם הטובים לבריות וצדיק הוא לשמים וזה ענין רעים וחטאים לה' רעים לבריות וחטאים לשמים:

(יח) או יאמר כאשר נחלו פתאים אולת אז וערומים יכתירו דעת לבלתי עשות עיקר מטובות העולם הזה בל יקרם הם:

(יט) וכן כששחו רעים ויפילם ה' לפני טובים אז ורשעים על שערי צדיק משא"כ מתחלה:

כ

הנה עם היות שהאהבה תתהוה בין השוים רש ועשיר יצאו מן הכלל כי הלא גם לרעהו רש כמותו ישגא הרש ואוהבי עשיר רבים גם הבלתי עשירים ושוים לו:

כא

ולעומת אומרו גם לרעהו ישנא רש אמר בז לרעהו וכו' והענין כי לא ידבר על המבזה בדברים כי מי לא ידע כי חוטא הוא וגם היל"ל מבזה את רעהו אך הוא הבז אותו ובלתי מחשיבו בלבו ואמר אשר אמרתי גם לרעהו ישנא רש אצ"ל גדר שנאה כי אם גם היותו בז אותו בלבו חוטא כי הלא עובר על ואהבת לרעך כמוך ולעומת אומרו ואוהבי עשיר רבים אמר ומחונן ענוים כו' לומר אם העשיר הלז לא יהיה חונן ונותן בעצם את המחניפים אותו ומשכימים לפתחו רק את הענוים הבושים מהחניף ומלקבל בפרהסיא אשריו שלא ישית לבו רק אל חסד של אמת:

כב

הלא וכו'. אחרי אומרו שהנותן צדקה יכוין לחסד של אמת אמר הלא תאמר כי התורה אמרה כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם כמו שאמר ר' חייא לדביתהו תן כדי שיתנו לבננו כי בגלל הדבר הזה ואין זה בעצם חסד של אמת לזה אמר גם אני אודך כי כונה זו בלתי טובה הלא יתעו מחונני ענוים בהיותם חורשי רע באמרם בלבם הנני נותן למען יתנו לי אם אבא לימי רע ועוני או לבלתי תבא עלי רע או לבני כי גלגל הוא שחוזר כי הלא זה אין חסדו שלמה אמנם חסד של אמת יקרא של חורשי טוב המחשבים טוב על עצמם ואף על פי כן יתנו זה ודאי הוא למען עשות חסד והוא הכתוב אצלנו על כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כאשר דקדקנו אומרו לבבך בפסוק שהוא על שני לבבות יצר הטוב ויצר הרע לומר ולא ירע לבבך הכולל גם היצר הרע כי בגלל גלגל הוא וכו' כי לעומת היצר הרע צריך טעם כזה וגם רבי חייא לא אמר טעם זה רק לדביתהו כי אין האשה מבחנת בטעם האמתי ועינה צרה באורחים:

כג

בכל עצב וכו'. הנה אמרתי לך הלא יתעו וכו' אין זה רק בעת תתם צדקה כאמור אך אל תוציא תולדה מכלל דברי אלה שטוב לגבר להתיאש מן הפורענות ולבלתי שית לב אל רעות המתרגשות ולהתנהג בשמחות וגיל כאשר הוא מרגלא בפומייהו דאינשי לומר כי המתנהג בעצבות הוא חסרון לו מחסר ומפסיד את עצמו ולא כן הוא כי אדרבה טוב לגבר כי יתרחק מרוב שמחה ויתעצב אל לבו תמיד כי טוב כעס משחוק וכו' כי אז יכנע ולא ירום לבבו וזהו בכל עצב שיתעצב איש אל לבו יהיה מותר ויתרון להכניע יצרו ולבלתי רום לבבו ואף על פי כן דבר שפתים של המון העם הוא לומר אך למחסור כי העצב אין בו רק מחסור ואין זה רק שיסכלו האמת כי הלא בכל עצב יהיה מותר באמת:

(כ) או יאמר גם לרעהו ישנא רש שהיא מדה רעה:

(כא) דע כי אם הוא בז לרעהו בהיות רעהו חוטא והוא מחונן את הענוים אשריו:

(כב) ושמא תאמר הלא יתעו חורשי רע בראותם את זה בז את רעהו הדומה לו ויחשבו כי שנא איש רעהו אין רע ולא ישיתו לב אל הסבה כי חוטא הוא אל תחוש כי לעומת זה יראו חסד ואמת שמחוק הענוים שהיא של אמת חנם לבלתי תקות תגמול בראות כן החורשי רע יהיו חורשי טוב וידינוהו לכף זכות גם על מה שבז לרעהו חוטא ויאמרו אין זה רק כי ראה בו ערות דבר ושב מאחריו:

(כג) בכל עצב וכו'. הנה אם עצב הוא מלשון עצבות כתבנו ביאורו ואם מלשון צורה כענין עצביהם כסף וזהב וכו' יאמר מז"ל על פסוק אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו ב"ו צר צורה ואין נותן בו דבור וכו' וזהו בכל עצב שיצייר איש יהיה בו מותר על מה שיצייר זולתו אך דבר שפתיו אך למחסור בכולם ואם עצב הוא מלשון עמל כד"א ועצביך בבית נכרי יאמר בכל עמל שיעמול האדם יהיה מותר אך הדיבור אין חפץ בו כי אין מותר ויתרון בו רק דבר שפתים אך למחסור כמאמר התנא לא מצאתי לגוף טוב משתיקה ודקדק בלשונו לומר ודבר שפתים כלומר לא אמרתי רק במה שאינו זולתי דבר מתיחס אל השפתים משולל איכות פנימי כעסק התורה ודומה לו:

או קרוב לזה בכל עסק שיעמול האדם כד"א ידיך עצבוני יהיה מותר עליו שלא יעשנו כ"כ בשלמות שלא יהיה יתרון על אשר עשה אם היה מרבה יותר לעמול בו אך דבר שפתים לא יאמר איש שאם היה מרבה דברים על מה שדבר היה עושה יתרון כי אדרבה היה מחסר על הקודם:

כד

שמעתי אומרים עטרת חכמים היא כשיש להם ממון והנה לא נכון הדבר תהיה עטרת לחכמים מה שטפל אל החכמה ולא עוד אלא שייחס לנעדרי עטרת בעלי כתרה של תורה אם הכסף אזל מכליהם אך אחשבה ידבר על כללות החכמים הצריכים אל הצבור ועשירי עם והוא בהזכיר מאמר החכם האומר למה החכמים ישכימו לפתחי העשירים ולא העשירים לפתחי החכמים ואמר שהוא כי החכמים יכירו מעלת העושר והעשיר מסכל מעלת התורה.

והנה לפי זה אין ספק כי החכמים עצמם בהשכימם לפתחי העשירים הם המעמידים אולת הכסילים עשירי עם על תלה כי על כן יאמר העשיר הכסיל משולל חכמה אין כמעלת העושר כי הלא בעלי כתר הורה ישכימו לפתחי ולכן הזהירנו רז"ל בל נפול בשחת הטעות הלז כמאמרם למה ת"ח דומה לפני ע"ה בראשונה לקיתון של זהב וכו' וכדברים האלה אין מספר.

ומוסר השכל הזה אמר שלמה בחכמתו אל החכמים אל יחתו לפני ע"ה באמרם כי אך דלים המה ועשירי עם יחזיקו בידם כי הלא גם כי אפס כסף כתרם גדול מכתרם כי לא דלים הם כי עטרת חכמים כתר תורתם היא עשרם כלומר ולא יחתו בפני עשירי ע"ה ובזה אולת כסילים החושבים כי רמים על החכמים המה תשאר לאולת ושקר לא יאמתוה בידם במה שיחתו לפניהם:

כה

וראה נא כמה טובות נמשכות מזה א' כי יהיה החכם מציל נפשות מדינה של גיהנם הם נפשות עשירי עם הכסילים מסכלי החכמה כי בהחשיב החכם את עצמו לא יזלזלו את החכמים ויכנסו בגדר אפיקורסות כאמרם הני רבנן וכיוצא נמצא הכיר החכם את עשרו בכתר תורה מציל נפשות רבות ממות העצמית שנית שאם יחת החכם לפניהם לפעמים יכבוש עדות אשר ידע נגד א' מהם לבלתי הכעיסו ועתה בהכיר ערכו יהיה עד אמת ג' שאם יבא לדין אחד מהעשירים ויפיח כזבים בטענותיו לא יערב החכם אל לבו לדבר ולומר מרמה בפיך אך בהכיר ערכו לא יירא ואשר יפיח כזבים יודיע שעמנו מרמה וזהו ויפיח וכו':

כו

ושמא תאמר טובה עצתך מאד מאד אך מה יעשה החכם כי הלא יירא מהם אם לא יחת מפניהם או אם לא יעשה למענם פן יקפחו מזונותיו כי הוא צריך להם או פן יעבירוהו מגדולתו או ימירוהו בזולתו או לפחות אם בחיים חייתו יבושו מהצר לו הלא במותו לא יקימו את בנו במקומו או לא יחוסו על בניו אחריו לעזר ולהועיל על כן אמר על הא' אל תירא מהם ירא את ה' ואל תשא פניהם ואז ביראת ה' מבטח עוז כי ה' עוז לך יתן ובטח עליו והוא יכלכלך ובמקומך יעמידך ועל הב' אמר ולבניו יהיה מחסה:

כז

כי הלא גדולה מזו תסכון לך יראת ה' כי אצ"ל להיות לך מבטח עוז לבל ימנע טוב ממך כ"א גם לסור ממוקשי מות כי הלא יראת ה' תהיה לך מקור חיים לסור וכו' כי כאשר מקור מים הנמשך ע"י מהלך מרוצתו יפגע בכל מיני מוקשים ומכשולות וידחוף ויסירם כן היא יראת ה' כמקור חיים שהחיים הנמשכים לך ממנה על פי דרכם יסירו כל מוקשי מות וק"ו הדברים אם ממוקשי מות תסירך יראת ה' מה גם עתה ממוקשים קלים שאינם של מות כנז' האלה לכן אל תירא מפניהם ובזה לא יהיה פ' זה כפול במשלי שלמה כי הלא נאמר למעלה וחזר לאמרו פה לפי זה להכריח הקודם:

כח

ברב כו'.

הנה ידוע מרז"ל כי אין לאום אלא מלכות ובזה יאמר כי עיר מלוכה אשר תחת מלך ברבות העם ימשך הידור למלך אך באפס לאם שהוא במקום שאין שם מלכות מלך רק שר ורזון א' ימשול שם אז רב עם הוא לו למחתה כי למה שאין הרזון ידו תקיפה כמלך טוב לו העדר רוב עם כי כרבם כן יחטאו לו כי יבטחו על רבוים למרוד בו או להקל עולו מעליהם מה שאין כן בבלתי היותם עם רב וז"א ובאפס לאום מחתת רזון כי תהיה רב עם הנז' למחתת הרזון:

כט

על כן הרזון שהוא ארך אפים בהנהגתו הוא רב תבונה שמבין את הנולד פן יקשרו עליו ומכלכל דבריו עמהם לאט ומאריך אפו אך אשר הוא קצר רוח מרים אולת והוא כי למעלה אמר קצר אפים יעשה אולת כי אין לך נוח לכעוס שלא יעשה אולת ובורות בכעסו אך אפשר לפעמים שלא תהיה האולת גדולה אמר עתה כי אשר הוא רזון ושר אין צריך לומר שיעשה אולת בהיותו קצר רוח כי אם גם יהיה מרים אולת שתהיה אולתו גדולה מהנהוגה לזולתו בגאות לבו בשררתו:

(כח) וסמוך אל הקודם יאמר אחר אשר יעץ בל יחניף החכם את עשירי עמו ויבטח בה' יעזר לו אפשר יאמר החכם הלא בהחניפי אותם יתקבצו אלי רב עם והוא הודי והדרי וכבוד תורה יזכו על ידי אך בעצתך זאת ירחקו מני לז"א אינך אלא טועה כי אין רב עם מהדר רק את המלך המושל בחזקה וזהו ברב עם הדרת מלך אך באפס לאם כחכם שאין לו מלכות רק כרזון בעלמא למעוז אדרבה רב עם יהיה לו למחתה כי כרובם כן יחטאו לך כי ברוב עם לא יבצר בועט בך ומה גם כי תקטין ערכך לפניהם:

(כט) ושמא תאמר הלא בהכירי כתר תורתי כי היא עשרי ואחתם לפני הלא יברחו ממני לז"א הלא תוכל לתקן לכלכל דבריך עמהם בשכל טוב גם שלא תחת מפניהם כי ארך אפים כו' וקצר רוח בהפך לכן השמר מכעס והדבק בארך אפים ולא תחת כבודך ולא ירחקו ממך:

ל

אמר ראה נא רעת הקנאה כי הלא חיות הבשרים הוא הלב כמרפא להם שמחלק דם להחיות כל האברים כנודע ועם כל זה א' מכמה מיני הרהורי הלב שהיא הקנאה לא בלבד תמנע חיי הבשרים כי אם גם תרקיב גם העצמות נמצא שרב וגדול הפסד א' מהרהורי לב לאדם בהיותו קנאה מכל עצמות תועלת שיקבל מהלב:

לא

עשק וכו'. העושק ממונו או שכרו של דל הוא כמחרף את עושהו של עושק שמורה כי לא מאתו ניתן לו הממון שאל"כ לא היה עולה על רוחו שהוא כמוסיף בממון עצמו כאשר יעשוק מהדל ושמא תאמר הלא גם החונן ונותן לאביון יקרא מחרף שיורה שאין הוא יתברך משגיח על הדל לפרנסו ויצטרך אל פרנסתו לז"א כי לא כן הוא כי אם אדרבה מכבדו את עושהו שחונן האביון שנעשה שלוחו של מקום וחש על כבודו בל יתחלל ע"י העני אם היה מטיח דברים כמ"ש ז"ל על מעשה הצדקה שלום ולא על חנם העני רק לכפרת עונו ולזכות את העשיר כנודע:

או עושק דל חרף עושהו להיותו סבה שהדל יטיח דברים כלפי מעלה ויהיה כמחרף חלילה וההפך במכבדו גם שלא יתן לו משלו חונן אביון יקרא כמז"ל כי גדול המפייסו מהנותן לו:

(ל) עוד אפשר לקשר ב' הכתובים חיי בשרים וכו' כי פסוק זה הוא כמשל אל השני והוא בשום לב אל אמרו בשרים ולא בשר והענין כי יש חיי כל בשר האדם הוא הנפש כד"א ורוח כל בשר איש ויש חיי פרטי האברים כל אחד בפני עצמו בלחותו ודמו בל ייבש א' מאבריו והוא הלב כי הוא יחלק דם אל כל הבשרים ולא שהחיים והדם נמשכים ממנו בעצם רק שהוא יתברך משפיע בו לתת לכל א' חלקו הראוי לו באופן שגם שחיי בשרים הוא הלב לא שהוא בעל החיים רק שהוא מרפא להם כרופא הזה שע"י שולח הוא ית' חיים לחולה או כרפואה עצמה שתרפא בהשפיע הוא יתברך שפע רפואתו בה לא שהרפואה תתן חיים מפאת עצמה וראיה מוחשת שאין הדם וחיות שיחלק טבעי אליו להטיב את גופו כי הלא גם ממנו ימשך גם רקב עצמות ע"י קנאת הלב שהוא הפך חיי בשרים ויותר מגדר הפכו כי הוא רקב גם אל העצמות אך אין בו חיות הבשרים רק מרפא כמדובר:

(לא) ולמה עשה כן הוא יתברך לתת כל הכח ההוא באבר א' ושיחלק הוא אל השאר אך הוא למען ילמדו בני אדם לגמול חסד עם רעיהם כי הלא כל האברים יתיחסו לדלים שאין להם משלהם דם וחיות והלב עם היותו אבר מהאברים הוא כעשיר המחלק להם לכל אחד די מחסורו וכאשר אין הלב נותן משלו כאמור רק מאשר השפיע בו הוא יתברך לעצמו ולחלק להם וגם הוא שמח בחלקו להם כי יאהבם כמוהו כי אחדים המה וגוף א' כלם ולכן גם הם לא יבושו כי יקבלו ממנו כי לכך נותן לו וגם הוא והם א' הם כן במשל הזה יקרה לעשיר עם עניי עמו כי הוא יתברך חלק מכספו וזהבו לאיש ההוא לעצמו ולמען יחלק לעניי' ולא משלו הוא נותן כ"א מידו יתברך כי חלק הדל ניתן בידו כאשר ניתן דם האברים ללב וגם הם לא יבושו בקחתו ממנו כי כל ישראל גוי א' המה וכל אישי ישראל אצל מקור נשמותינו כאברים אצל הגוף כי לא יתפרדו רק בחילוף הגופים כנודע וגם הוא לא ירע לבבו בתתו להם כי חלקם הוא והוא והם כאברים של גוף א' המה ימשך מזה כי עושק דל ומעכב לעצמו ממונו או שכרו מה שלא יעשה כן לו לבו שלא יעכב חלק א' מאבריו לעצמו נמצא כאלו העושק הלז מחרף את עושהו של עוסק עצמו אשר עשה אותו בחכונה הנז' שע"י לבו מחלק חיי בשרים לאבריו להוראה זו ויתייחס למחרף ובלתי מאמין שהאלהים עשה לתת חיות ללבו לחלק לאבריו למען יעשה כמעשהו יתברך ושמא תאמר אם כן אפוא לא נחזיק טובה לחונן אביון כי משלו הוא אוכל כי אין העשיר רק כמחלק לו חלקו מאתו יתברך לז"א ומכבדו כו' כלומר גם שאינו נותן משלו לא יבצר מהקרא מכבד את ה' חש על כבודו לבל יגע העני בכבודו יתברך בל יטיח דברים ולהיות ציר נאמן לשולחו יתברך:

לב

ברעתו כו' אחרי אומרו כי עושק דל חרף עושהו אמר אל יקשה בעיניך כי הלא תראה רשע עושק דלים ולהיות הדבר חמור כל כך למה יאריך לו הוא יתברך ואדרבה אז טוב לו לז"א דע כי לא לתועלתו יאריכו לו כי הלא ברעתו ידחה רשע כלומר ברעתו שעשה כלה בלי נכות ממנה בעה"ז ידחה רשע עד אחרי מותו מלעשות בו משפט וגם אל תדאג אל הצדיק העשוק משולל וערום מבלי מחסה מפני רעת הרשע כי ע"י כן חוסה במותו צדיק שימצא במותו מחסה ומסתור מכל עון אשר חטא על הנפש מה שאין כן אם לא היה מצטער פה שהיה מתעתד לפגוע בו עונותיו כי אין צדיק אשר לא יחטא:

לג

והנה הכסילים משוללי חכמה ודעת ישימו לאל תנחומין אלו כי יעשו עיקר מהעה"ז אמר הנה בלב מי שהיא נבון מבין דבר זה מתוך מופתים רבים תנוח חכמה זו אשר אני מודיעך אך בקרב כסילים תודע ותכנע החכמה האמיתית הזאת כי יראו לעינים ולא ישיתו לב אל האמת ואין אנו אחראין לכסילים:

או בא ליעץ את החכם הנמצא בין כסילים מבזי החכמה שישמור לפיו מחסום והנה זה דרך לב נבון כי ירתיח כסיר מצולה חכמתו ולא תשקוט ולא תנוח בלבו עד יפוץ מעינותיו חוצה אמר הנה יעצתי שבלב נבון תנוח ותשקוט חכמה לבלתי אומרה בהיות שובקרב כסילים תודע:

לד

הנה כל רז"ל פה אחד הסכימו כי גוי הנז' פה הוא ישראל ולפי זה יאמר ויהיה ענין רשב"י במסכת שבת כי כל חסדי האומות בעשות גשרים ושוקים ומרחצאות לא היה רק להושיב זונות ולהנאתם כמפורש שם וכמאמר שמואל לאבלט כמפורש בכמה מקומות וזה אמר צדקה כו' לומר מה שנכנס בשם צדקה שהוא שוה פרוטה מספיק לרומם גוי גם שלא יהיה חסד רק צדקה שלמטה מערך חסד כנודע אך לאומים אפילו מה שהוא למעלה שהוא חסד כשוקים וכו' אדרבה חסדם הוא חטאת כמאמר רשב"י.

ויתכן על דרך זה שחטאת האמור פה הוא עמן חסרון כד"א אני ובני שלמה חטאים אל השערה ולא יחטיא ויאמר כי הנה מלת חסד שתים הנה משמעותי' או לשון חסדים או לשון חסרון וכאומרו חסד הוא ופן יחסדך שומע ואמר כי חסד שעושים לאומים לא יאות לפרש כמשמעו רק מגזרת חסרון וזה אמר חטאת שהחסד שלהם הוא מגזרת חטאת וגרעון מגזרת חסד הוא כי חסדם וטובם כחדק כמדובר.

או יאמר צדקה שהוא יתברך עושה עם עולמו כלה היא לרומם גוי הם ישראל ואשר נראה יעשה חסד אשר למעלה מצדקה אל לאומים הוא חטאת הנמצא בנוי הנז':

לה

והנני ממשל לך משל למה הדבר דומה למלך שיש לו ב' עבדים א' משכיל בכל ספר וחכמה וא' בעל זרוע וכאשר יחטא העבד משכיל ויתרחק מהשכלת חכמתו אז ייטיב המלך את בעל הזרוע למען יכה את המשכיל בעוז מלך אשר יתן עוז לו למען יהיה לו לשבט עברה וע"כ אשר מצא חכמה לא ייחס את המלך לשונא את המשכיל ולאוהב את המביש ומצר לו רק שאת המשכיל יאהב ואין השני לפניו רק לנוגש אשר יגוש את רעהו כן הדבר הזה כי העבד ישראל הוא בן משכיל על התורה ועל העבודה ועבד מביש הוא הלאום ומלכות המצר לישראל בחטאם ולא נאמר כי הטיבו יתברך את הלאם ההוא ויעשהו ראש להצר את ישראל הוא מאהבתו יתברך אותו ומשנאתו את ישראל כי הלא אין הלאם ההוא רק כשבט עברה וכשוט בעלמא וזה אמר גם שאמרתי שחסד לאמים הוא מחטאת ישראל אל יעלה על רוחך שמואס בישראל ואוהב את הלאם המוכיחו ומביש אותו כי הלא רצון מלך הוא לעבד משכיל והעבד מביש כנבוכדנאצר שקראו ית' עבדי איננו לפניו ית' רק שבט עברה בלבד וזהו ועברתו תהי המביש ומצר את העבד משכיל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.