אלשיך/משלי/י

אלשיך משלי י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

גם כי כל דברי הספר הלז מראש ועד סוף ברוח הקדש נאמרו כמאמרם ז"ל במדרש חזית הנה השם פניו אל מאמריו מראשיתו עד הנה ואל אשר מפה עד תומו הלא יראו בעיניו כי כל הדברים הנאמרים עד כה הם כמדבר הוא יתברך או תורתו אל עם בני ישראל כאשר ידבר איש אל בנו כאשר יבא ביאורו בס"ד כי שלמה ורוח קדשו הנמצא אתו תקן משלים הנאותים ליאמר מאתו יתברך אל בנו בכורו ישראל כאלו פה אל פה ידבר בם אך אשר מהכתוב הזה והלאה הם מוסרים כאשר ייסר איש את בנו חכם לב ברוח ה' דבר בו ליסרה את כל איש אשר רוח בו לקחת מוסר השכל וזה אמר פה שנית משלי שלמה כלומר משלים אלו הבאים הלא המה כאילו שלמה הוא המדבר להישירנו בתוכחות מוסר הקרובים אל תורת ה' וגם המה ברוח ה' דבר בו ועל כן לבל יראה על מה שעבר שגבה לבו לייחס אל עצמו מאמריו יתברך ותורתו אל ישראל עמו על כן בראש הספר סיפר תאריו ואמר בן דוד מלך ישראל לומר שעל כבוד אביו וכבוד ישראל סמך למה שהוא בן לדוד ומלך לישראל ומכבודם יכובד גם הוא לדבר בלשון הקב"ה ותורתו וזהו שנותו את טעמו מתאריו בראשית ספרו אל הכתוב הלזה כי לא הזכיר פה רק משלי שלמה לבד לומר אלה הם משלי שלמה כאלו פיו המדבר ולא כראשונים ולכן שלל פה תארי גדולתו.

או נאמר קרוב לזה במה שכתבנו למעלה על פסוק שמע בני מוסר אביך וכו' שכוון לומר אל יעלה על רוחכם גבה לבי תעשו עיקר לקחת מוסר השכל ממני ואנה תעזבו כבוד מוסר אבינו יתברך בתורתו שבכתב ועל פה על כן אמר שמע בני בעצם וראשונה מוסר אביך הראשון הקב"ה בתורתו ואחר כך ממוסרי אמך כמוני אשר אתה יונק ממני אל תנח ידך וזהו אל תמוש תורת אמך ועל כן מה עשה מתחלת הספר ועד כאן כל מאמריו הם לתורתו יתברך נקשיבה לאמריה נטה אזננו נשמור אמריה ומצותיה נצפון אתנו תורתו יתברך אל נשכח ומצותיה יצור לבנו כי לקח טוב נתנה לנו ושבח אותה כאשר יאתה כאשר יראה הרואה בכל הקודם עד כה וכל ישעו וכל חפץ בזה לאמר אלינו נשמע מוסרי אבינו וממנו נעשה פנה וממט יתד ועתה בא אחר כך אל חלק אומרו ואל תטוש תורת אמך הם משלים הבלתי נוגעים אל הדבק בתורה ומצותיה רק משלים ומוסרים המתיחסים אליו ע"י רוח ה' דבר בו וזהו אומרו משלי שלמה כי זה אשר לשלמה בעצם:

ולבא אל ביאור הכתוב נשימה לב אל ייחסו שמחת בן חכם אל האב ותוגת הכסיל אל האם ולא יתכן לומר כי מהעדר הבחנת חכמה אל האם תתיחס השמחה אל האב ומהתמדת הבן אצל האם תתייחס תוגת הכסיל אל אמו כי הלא לא מהעדר גדר החכמה מהאם תעדר שמחתה בשמעה כי חכם בנה ועוד כי גם יפלא ממנה גדר הסכלות בערך האב ועל כן ידאג יותר האב על סכלות בנו מהאם ואין טעם התמדת בנה אצלה טעם לשבח כי לא בקטן עסקינן ההולך אחרי אמו ואדרבה כל התמדתו שבתו ולכתו עם אביו ועוד כי גם אלה דברי שלמה הוות לאביו בן כסיל וכן כעס לאביו בן כסיל וכו':

והנה במדרש אמרו רבותינו ז"ל בן חכם ישמח אב זה יצחק ובן כסיל וכו' זה ישמעאל והנה כמו זר נחשב מאמרם זה כי המבלי אין בן חכם בישראל הלך עד יצחק ומבלי אין בן כסיל הלך אל ישמעאל ואחשבה הוקשה להם אשר הערנו בכתוב ואמרו בן חכם זה יצחק וכו' והוא במה שידענו כי אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות באופן כי החוטא כסיל יקרא ומקביל אליו הצדיק תמים חכם יחשב באמת והענין לומר ראה נא מה בין הבחנת הצדקות של אב להבחנת האם כי הנה בן חכם זה יצחק שהודה ליעקד במצותו ית' כי צדקות זה תכלית חכמה ולא שימח רק את אביו כמאמרם ז"ל וילכו שניהם יחדו בלב אחד זה לעקוד וזה ליעקד אך אמו לא שמחה בזה כי אדרבה יללה בקולה כמאמר רז"ל בפר"א וגם פרחה נשמתה ומתה בשמעה אמנם בן כסיל זה ישמעאל שהיה בו רוח שטות לחטוא כאמרו ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' מצחק ואין צחוק אלא ע"ז תוגת אמו ולא אביו והוא מה שביארנו שם בכתוב וירע וגו' בעיני אברהם על אודות בנו הפך מאמר שרה באו' ואת בנה כי חשב אברהם יתייחס ישמעאל אחריו וזהו על אודות בנו כלומר לב' סיבות א' על סיבת הגירושין הוא על רשעו שנית על החשיבו אותו לבנו הפך מאמרה באמרה ואת בנה וזהו אודות לשון רבים והשיב לו יתברך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כלומר לא לבד על הגירושין כי אם גם על אמרה שהוא בנה מתייחס אחרי אמו כאמרה את האמה הזאת ואת בנה כלומר ולא בנך כי הלא ביצחק יקרא לך זרע אך בנך הבא מן השפחה קרוי בנה וא"כ תוגת קסילותו אליה תתייחס ולא אליו כי לא בנו הוא וזהו ובן כסיל וכו' זה ישמעאל:

עוד פירשו רז"ל ישמח אב על האב שבשמים ועל פי דרכם אפשר לנו לומר בא ללמד דעת אליהוא בן ברכאל באומרו אם צדקת מה תתן לו וכו' אם חטאת מה תפעל בו כו' והיא בשום לב אל מאמרי רז"ל כי החוטא כביכול כמתיש כח עליון שנא' צור ילדך תשי וכן מאמר חכמי האמת שנקרא פוגם או קוצץ חלילה והלא כמו זר נחשב ונגד מאמר אליהוא האומר אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו וכו' וגם הענין בעצמו זר כי איש יחטא ולמעלה יפגום חלילה אך פשר דבר הנה הוא בשום שכל והבין איזה הדרך יתיש החוטא צור ילדו.

והוא כי הנה אבינו שבשמים חפץ חסד הוא וכל חפצו להריק ברכה עד בלי די כי ידמה לאם הילד כי יותר ממה שהילד רוצה לינק אמו רוצה להניק וכאשר כל מה שיפליג הילד לינק עוד יוסיפו לו דדיה להמלאות ובעצור כח הילד למוץ ולא יינק גם השדים לא יבא אליהן חלב ויהיו ריקות תחת אשר היו במלואותם כן השכינה למה שנשמותינו חצובות מתחת כנפיה תדמה לשדים כי יינקו נשמותינו שפע משם ובעשותנו רצונו של מקום נמוץ מזיו כבודה וימלא כבוד ה' אל דד יניקתנו להריק לנו ברכה עד בלי די ואז נתייחס למוסיפים כח אל צור ילדנו כמאמר הנביא ואנכי מלאתי כח את רוח ה' אך בהעותנו עונותינו הם מבדילים בינינו לצור ילדנו ומה שדים כי יינקו נפשותינו ועל ידי כן גם מהשדים ימנע שפע עליון נורא על בלתי הצטרך להריק על החוטא על ידי השתלשלות שורש נפשו הדבקה בו והצטרך להצר לו הפך רצונו לעשות חסד ועל זה נאמר צור ילדך תשי אך לא חלילה שאשר יחטא איש יפגום למעלה חלילה וזהו אם חטאת מה תפעל בו אמנם מאמרם ז"ל שהוא פוגם אין זה רק בגזע שורש מקור נפש החוטאת הדבקה בו יתברך שם יפגום בחטאו בשורש בחינת נפשו בכ"ה כי הוא חלקו שלא יוכל לקבל שפע כי אם הפכו וזה אומרו בן חכם וכו' והוא במה שבא ביאורו למעלה איך תצדק שמחה כלפי מעלה והוא כי גדר שמחה הוא גלות האישימה שבתוך לבו וערבותו אל החוץ הנגלה כן כי יערבו לו יתברך מעשה בני האדם אז ישמח ויגלה שפע פנימי אל החוץ וזהו ישמח ה' במעשיו שהוא בהיות מעשיו עושי רצונו וענין הכתוב בן חכם העושה רצון אביו שבשמים שלא נכנס בו רוח שטות לחטוא רק הוא חכם עישה רצונו יתברך שהוא אם צדק מה יתן לו יתברך אלא לנו כי ישמח אב שבסיבתו יגלה וישפיע טובה אביו שבשמים להריק על הארץ ובן כסיל שנכנס בו רוח שטות וחטא מה יפעל בו הוא יתברך הלא אינו רק תוגת אמו המיוחדת אליו הוא מקור נפשו לבדה כי לא יפגום רק בה:

עוד יתכן יאמר ישמח אב על האב הגשמי והוא בהעיר מה ענין אומרו תוגת בתי"ו הסמיכות ולא אמר מקביל אל ישמח אב יעציב אמו או תוגה לאמו אך הנה עקר כשרות הבנים והפכו תלוי באם אם כשרה היא ומגזע כשרים וצא ולמד מה בין יצחק בן לשרה ממשפחת רם לישמעאל בן הגר המצרית וכמה ברח אברהם מכנענית ליצחק עם היותו יכול לגיירה וכן אמרו ז"ל רוב הבנים דומים לאחי האם וכמה נשתבחו בני אלישבע בת עמינדב אחות נחשון מבני צפורה בת יתרו על כן אמר הנה בן חכם ישמח אב כי האב הוא שמח בעולם הבא על תורה וצדקות בנו יותר מהאם והיות הבן כסיל היא תוגה של אמו נמשכת ממגה אם בלתי הגונה היא וזהו תוגת אמו גם שהעיקר הוא לאב והוא כמזהיר יזהר האיש בדבר באופן יוליד בן חכם וישמחהו שישית לבו כי תוגת בן כסיל הוא מפאת האם ושדה טהור יבקש לו ויזרע זרעו בו למינהו:

ב

לא יועילו וכו'. הנה הוריתיך כי עיקר עסק האדם היא חכמה כי בן חכם וכו' ובן כסיל אשר כסילים ישנאו דעת התורה ואשר לא טוב יעשו תוגת אמו ושרש נפשו היא והלא תאמר אני ראיתי אויל משריש מרבה הונו מפועל אוצרות ברשע ולא לרעתו כי אדרבה אם יקרנו אסון וילכד במצודה רעה ביד מלך ושרים מבקשים את נפשו לקחתה יפזר יתן מאוצרות זהבו עד יפדה נפשו מה שאין כן אם לא היה שם לבו לאצור אוצרות זהב וכסף בהתר או באיסור וכמה חכמים מזי רעב כי לא לחכמים לחם ואם יקרם אסון יכרעו ויפולו ומאומה אין בידם להנצל לעת רעה כאוצרות הכסיל לפדות נפשו מיד מרעים וכיוצא ואם כן אפוא למה זה הבל נהביל עסק טובות העולם הזה רק בחכמה לשמח אב העולם על כן אומר אליך לא יועילו וכו' לומר שים כה נגד עיניך כי לא יועילו אוצרות רשע כי אין בם מועיל ואשר תראה יצילו את נפשו דע בני כי איזו צדקה עשה הוא ואכלה בעולם הזה או עשאה אביו והיא הצילתו וזהו וצדקה תציל ממות כלומר איזו צדקה הצילתו ולא אוצרות זהבו:

ג

ואשר הראה כי לא לחכמים לחם דע כי האמת הוא כי לא ירעיב ה' נפש צדיק להחסיר ממנו גם לקיום נפשו בו ואם תראה שיחסיר הוא להגן על הדור שעל ידי חסרונו הות בוגדים שבדורו יהדוף שלא תבא וכמאמרם ז"ל שיצאה בת קול ואמרה כל העולם נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב של חרובין מערב שבת לע"ש שאחשוב שהכונה היא מה שכל העולם נזון בשבילו הוא בזכות מה שהוא די לו בקב וכו' שבזכות שמרעיב עצמו מגין בל ירעב דורו או יאמר מה שיחסר לחם לצדיקים וגם שיחסר מהם ממון להציל את נפשם אם יקרם אסון דע בני כי עיקר האדם הוא הנפש ואם ירעב גופם לא תרעב נפשם וטוב לו יעונה החומר ותשבע הנפש וזהו לא ירעיב ה' נפש צדיק ועל השנית כי אין להם על מה שיסמוכו בעת רעה כי הכסף אזל ותשורה אין להביא על כן אומר לך איזה טוב לגבר ילכד במצודה רעה ואימת מות תפול עליו כי ניתן גוו למכים וחייתו לממיתים ואחר כך יפדה נפשו בממונו או שלא ישמע קול נוגש יושב לבטח אין שטן ואין פגע רע בתחלתו הוי אומר כי על אחת כמה וכמה טובה כפולה זאת השנית והנני מודיעך כי הן זאת יעשה הוא יתברך לצדיק כי הות בוגדים המרעים ומציקים את האדם יהדוף מהצדיק בל יצרו אותו ואז טוב לו מהרשעים שהות בוגדים תבא עליהם ויגיעו עד שערי מות ויצטרכו לפזר אוצרות זהבם וינוכה שכר איזו מצות צדקה ועון בצעם על עצמותם:

או יאמר כי הלא ידענו כי המלאכים הנעשים על ידי צדקות הצדיק הם המטיבים להם כנודע וגם הקטיגור הנברא על ידי רשעת הרשע הוא המיסרו כמד"א ותמוגנו ביד עונינו ואם כן אפוא איך לא יליצו פרקליטיו על הצדיק להטיב לו פה וגם לא טוב יהיה לרשע וקטיגורו אשר פעל ועשה יקטרג וידע לו כי דע אפוא בני כי מה' יצא הדבר לבלתי היטב אותו פה לבלתי הרעיב נפשו בצאתה ממנו כי אם היה מנכה אשמותיו אשר לא יעדרו מהצדיק אחרי מותו תרעב נפשו מלקבל טובה עד תום נקיון אשמותיו בגיהנם ולא ירעיב ה' נפש צדיק רק ייסרנו פה למען מיד בצאתה מלחמו יתב' תאכל לא כן הרשע כי המשחית אשר ברא בהעוותו לא ישחיתנו מיד לא מעצלות משחיתו הוא כי כל ישעו וכל חפץ למוגנו רק שהוא יתברך הות בוגדים הוא המשחית של הבוגדים אשר הוא קיים יהדוף הקב"ה אותו וידחנו עד מותו לרעתו ואז יעזבנו בידו:

ד

ראש עשה בי רמיה וכו'. אמר ראה נא איך לא תחיה רשע את בעליו כי הנה הרש להעשיר את עצמו יתייעץ לאבד נפשו למען החיות גופו ונהפוך הוא כי גם את גופו יצר ובמקום העשיר את עצמו יעשיר את זולתו ועונו לא תמחה והוא כי יעשה כף רמיה לרמות הקונים ממנו וחוטא נפשו להעשיר את גופו ויתהפך לו כי לא תעשיר כף רמיתו רק יד הממונה על המשקולות הם החרוצים ופקחים להסתכל והבין ברמאותו ויענשוהו ממון עשר ידות על אשר הרויח נמצא חשב להעשיר עצמו בכף רמיתו ותהי להפך כי יד חרוצים תעשיר כף רמיה אשר הכין לו:

(ב) או יתקשר אל הקודם בדרך אחרת פן נאמר הלא טוב יהיה לצדיק כי יעשה עיקר גם לאצור אוצר זהב וכסף ולא מהשגת החכמה וזה לג' סיבות אחד לפדות עצמו ממות כאשר יעשה הרשע בעשרו ב' פן ירעב ללחם ויצטרך לזולת ג' פן יורש ויחטא לה' כי ירמה את הזולת למלא בטנו כי ירעב על כן על האחד אמר לא יועילו וכו' כמפורש למעלה:

(ג) ועל השנית אמר אל תחוש כי הלא לא ירעיב ה' נפש צדיק כי גם שלא יתן לו מותרות לאכול למעדנים לא יחסר לו לשובע נפשו לקיימה בגופו וזהו לא ירעיב ה' נפש צדיק ועל הג' פן יורש ויבגוד כי יגנוב או ירמה לא יחשד על כך כי הלא הות בוגדים שהוא הרמאות יהדוף אותו הצדיק מעצמו:

(ד) כי זולת אשר יחטא לה' גם יראה שלא יצליח כי הלא יראה כי ראש עושה כף רמיה ותהיה לרעתו כי יד חרוצים תעשיר כמפורש בקודם:

ה

אגר בקיץ וכו'. הנה כמו זר נחשב ישבח את אוגר גרנו בקיץ ויקראו משכיל ומי פתי לא יאגור את תבואתו וגם אומרו נרדם בקציר בן מביש כי הלא את עצמו הוא מצר ולא את הזולת ויותר היה צודק יאמר בן עצל אך הנה ידוע כי ימי התבואות הם ב' ימי הקציר וזמן הקיץ הוא זמן האגירה אל הבית ובזה נבא אל שנותו את טעמו מקיץ לקציר והוא כי הנה הוא יתברך חש על הרש בל יצטרך לגנוב וצונו למען יהי לו מה לאכול בימות החמה נניח לו לקט שכחה ופאה ולהכין לחמו לימות הגשמים צונו באסוף התבואות הביתה בקיץ ליתן לו מעשר עני כי רב הוא וגם בשנת המעשר שני צונו נאספהו אלינו והיה לאכול עמנו ובדבר הזה לא ישלח ידו לרמות ולגנוב.

ונבא אל הענין אחרי אומרו ראש עושה וכו' אמר הלא חשת פן הצדיק אם רש הוא יבא לחטוא פן יעשה כף רמיה ואמרתי לך כי לא יעשה מאימת יד חרוצים ועוד טעם שני והוא כי כבר אלהינו יתברך הכין לו מזונו מעשר עני בקיץ ולקט שכחה ופאה בקציר ואם זה אוגר בקיץ מעשר עני עם מה שלקט בקציר בן משכיל רואה את הנולד פן יורש וגנב או יעשה כף רמיה אך אם נרדם בקציר מלקט שכחה או פאה ומביא עצמו לעשות כף רמיה וכיוצא בן מביש יקרא ואינו צדיק שעליו אני מדבר ואין אנו אחראין לגורם רעתו:

(ד) ודרך רמז יאמר כי הרש ממצות עושה כף רמיה שמרמה את הבריות ומראה להם שהוא צדיק ושכף זכיותיו מכרעת ולכן לא ירבה לו מצות להעשיר מהם אך יד חרוצים להעשיר וטורח בהן הוא יעשיר:

(ה) והוא אוגר בקיץ כי ימי התבואות הם ב' ימי הקציר מחצי ניסן עד סוף סיון ומתמוז עד חצי אלול קיץ הוא זמן האגירה אל הבית שמנקים ומעבירים הקש והמוץ ומשאירים החטה נקיה לאצור לימי החורף שאדם מסגיר עצמו לכן תחלת זמן התבואות הוא זמן הקציר יהיה משל אל בחרות האדם תחלת תבואות מצות ומ"ט וימי הקיץ משל אל סוף ימיו שאוגר ומכין ומכשיר עניניו להוליך אתו לבית עולמו ומנקה כל פניה רעה וגאוה לאצור מצותיו נקיות מכל בחינה שלא לשם שמים להוליך אתו בהסגיר עצמו בעולם ההוא ואמר כי אשר בורח בבחרות וזרע וקצר מצות ומעשים טובים ומנקה בזקנה ושיבה הדומה לקיץ שאוגר ומכין ואוסף אתו בן משכיל ומצליח כי יעשיר מהן באמת אך נרדם ומתעצל בקציר הוא בבחרות באומרו כי יזקין ויתכשר הוא בן מביש שגם את הזולת יצר כי יתוספו עונותיו על הכלל ויצר למו בגללו.

או יהיה הרמז בדרך אחרת והוא כי שתים הנה דרכי בני אדם הנפטרים בשם טוב מן העולם אחד שמהילדות והשחרות הבל יהבילו הבלי הזמן וכל ישעם וכל חפץ לעבוד את ה' וכה יעשה כל הימים עד עת למות באופן שלא ביישה ילדותי את זקנותם שנית אשר יתקנו לעת זקנה ושיבה אשר יעוותו בילדות וכיפרה זקנותם על ילדותם אמנם בני עליית הסוג הראשון הנה מועטים כי הילדות יעשה את שלו ואם יאסוף ידו מלשוב עד ה' עד עת זקנה שתכפר זקנותו על ילדותו הלא הוא פתיות ובל ידע מה ילד יום ומה גם כי איננו שוה תשובת הזקנה לתשובת העדנה כי אשרי איש ירא את ה' בעודו איש אך זה דרכן של ממוצעי המדות כי כמקרה התבואות גם המה יקרם כי זה דרכן של תבואות ליזרע בחורף וליקצר אחר כך בימי קציר ולאגור אל הבית בימי הקיץ והן שלש אלה יהיו באדם במעשיו אשר לא טובים כי בראשיתו ילדותו תעשה את שלו ולתאוה יבקש נפרד מאתו יתברך זורע עולה וכל עון וכל חטאת ויצמיח קטיגורים משחיתים ומדי עברו מחצי ימיו בטרם יבאו ימי הזקנה לא יבצר מאיש הישראלי מליפול עליו אימתה ופחד מה יעשה ליום פקודה וכי אוי לו מיום הדין כי ענוש יענש ומי יודע אם גם בחיים חייתו ייסרנו יה ופתע ישבר ע"כ ישוב אך מיראה וגם כי לא שלמה היא לא יבצר מקצור קציר קמת קוצי זריעתו אשר זרע והצמיח אך עדיין לא ימחה מציאותן רק יהיו עונותיו כקוצים כסוחים שיבשו ועודם קוצים והוא מאמרם ז"ל מס' יומא כי גדולה תשובה שזדונות נעשו כשגגות איני והאמר רז"ל זדונות נעשו כזכיות לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה.

הנה כי השב מיראה יעשו זדונות כסוחים וחלושי כח כשגגות והוא כמשל קוצים כסוחים שהזכרנו ואחרי החזיקו מעודו איש טרם זקנה בתשובה גם שהיא מיראה הלא תסכון לו כי בבוא עליו עת זקנה עוד ישוב בראותו כי הולך הוא אל בית עולמו תשובה נצחת מאהבה מסותרת ואז לא בלבד ימחו קציר עונותיו כי אם גם יאגור אותם אל הבית כי יעשו כזכיות כי מאהבה שב כעת ויאספם אל אוצרו הטוב עם שאר זכיות וכסדר הזה סידר הוא יתברך פר' כי תבא ראשונה הזכיר זריעת העונות ואחר כך קצירתם בשובו מיראה כאומרו והיה כי יבואו עליך הברכה והקללה ושבת וכו' ואחר כך ומל ה' אלהיך כו' ואתה תשוב לאהבה וכו' ועל זה אמר אוגר בקיץ הוא סוף ימיו שאוגר אל הבית מה שקצר מתחלה ועתה שב מאהבה ואוגר אותם שעושם זכיות מה שקצר כי לא יבצר משובו מיראה טרם זקנה ועתה כי הזקין אוגר ואוספם אליו נעשים זכיות לאוצרו הטוב בן משכיל אך מי שנרדם בקציר שאפילו אינו קוצר בבחרות שאחר הילדות ומניחם כמות שהן הוא בן מביש שמבייש ילדותו את זקנותו ועל פי דרך זה ידוקדק לשון בן שהוא על הבחרות לומר כי אשר קצר בבחרות ולא יניח לעת זקנה רק אגירה הוא בן משכיל שמהיותו בן הוא בבחרות משכיל על דבר בל יבייש בחרותו את זקנותו הפך הנרדם בקציר שהוא בן מביש שמבייש בחרותו את זקנותו:

ו

הנה פסוק זה ושאחריו אין ראשם מקביל אל סופם ויתכן יאמר כי זה דרכו של צדיק כי למען צדקו ולהתקיים הכל בזכותו כי ה' יתן חנו בעיני הכל ופי כל יברכוהו ואפילו הרשעים יכירו גדרו ולא יסכר פיהם מלברכו רק רוע חמס מעשיהם פן יאמר למו אם טוב בעיניכם מעשה הצדיק כי הלא תברכוהו למה לא תעשו כמעשיו על כן יבושו מלברך צדיק ומלהראות כי טוב הוא מהם נמצא כי החמס שעושים הוא המכסה וסותם פיהם מלברכו וזה אמר ברכות לראש צדיק כי הכל יברכוהו כי יכירו כי בצלו יחיו ופי רשעים יכסה את פיהם החמס שעושים מלברכו גם המה כמדובר אך בלבם לא יסכלו צדקת הצדיק כי טוב הוא:

ז

על כן כשתזכור את הצדיק למה שראוי לברכה ברכהו וזהו זכר צדיק לברכה אך את ברשעים אחר שיכירו האמת ואין לך רשע שלא יכיר כי טוב הצדיק רק שהחמס יכסה פיהם לכן לא תקללם שירקבו כי מי כתיב חוטאים חטאים כתיב אך תאמר שם רשעים ירקב מהעולם שיתמו העונות באופן שלא וזכר עוד שם רשעים כי אם יהיו כלם צדיקים כי אין לך רשע שלא יחפוץ היות צדיק ואשר נשתרש ברשע מעכבו כאמור בפסוק הקודם כי אומנות החמס מכסה פיהם מלברך צדיק וכעצת ברוריא לר' מאיר ובזה יתכן שלא אמר ושמות רשעים רק ושם שהוא על שם תואר רשעים:

(ו) או יאמר כי הלא אין צדיק בארץ ומה גם ת"ח שלא יהנה בצד מה מהבריות וה' עשה על כי בזכות מה שייטיבו עמו יזכו להתברך כענין כל העולם נזון בשביל חנינא בני אך רשעים לא יכירו זה שמתברכים מצדו ושראוי הוא אליו מה שיהנו אותו ואדרבה אומרים כי כסותו לבדה אשר יכסה בה משלהם חמס הוא בידו משל צבור וזהו ברכות באות לעולם בשביל ראש צדיק ופי רשעים כלומר נאם רשעים הוא שאומרים עליו יכסה חמס כלומר שאפי' מה שיכסה בו הוא חמס בידו מאת העם:

(ז) אך יוכר האמת אחרי מות כלם כי זכר צדיק שיזכרוהו לפניו יתברך לומר עשה למען פלו' אחרי מותו יהיה לברכה שיענם הוא יתברך ויריק להם ברכה אחר ששם רשעים כבר ירקב ואינם וישתחקו בגיהנם ועדיין בזכר הצדיק מתברך העולם כמאמר רז"ל שאומר ירקב חוזר אל עצמותיהן ויתכן יהיה הרקבון מה שאמרו חכמי האמת שבגיהנם נשכח שמם גם מהם עצמם:

ח

הנה יקרה יתן איש אל לבו לעשות מצוה או מצות ויהיה כמשיב ידו ונמנע מפני לוצצים שיאריכו לשון לאמר הראיתם פלוני מתחסד לעשות מצוה פלו' ולפעמים יבזהו על פניו לומר הלא מתיהר אתה ומאין ולאין נסית באלה אמר הנה יעצתי כי מי שהוא חכם לב לא יחוש רק יקח מצות כלו' קיחה עצמית בהתמדה כי הנה האויל שפתים ההוא שפתח שפתיו לדבר בו הלא ילבט אחרי כן כי בראותו את לוקח המצות מתמיד בם ומה גם אם אולי הוא איננו מחזיק כמוהו הלא בקרבו ילבט וילפת כי יאמר אוי לי כי אולי הוא טוב ממני מחזיק בצדקו ואני אשמתי שהתלוצצתי עליו וזהו ואויל שפתים ילבט:

ט

והטעם ודעת שיראה בחוש החכם לב ליקח מצות ולא ישית לב אל אויל שפתים הוא כי יראה כי הנה הולך בתום ילך בטח וכו' והוא כי אין לך עמל מכאיב וצער מתחולל כקניית גיהנם שאינו נקנה בהשקט ובבטחה רק ביגון ואנחה כי עין בעין נראה במנאפים ושודדי לילה אשר חייהם אינם חיים כי תדד שינה מעיניהם כי יחמו כתנור לבם בארבם וכל הלילה לא ישכב לבם ירוצו וייגעו ילכו ייעפו ימששו חשך ולא אור באישון לילה ואפלה ובלכתם בדרך במחשכים נוקשו ונלסדו בהחפזם ולא ישיתו לב ומה גם אם ימצאוהו השומרים הסובבים בעיר שיכוהו יפצעוהו ויברח וימלט להציל ממות נפשו באימה חשכה גדולה טפלת עליו כי מקול פחדים יחשכו כוכבי נשפו יוכה בסנורים וילאה למצא הפתח דרך לנוס שמה עולה שמים יורד תהומות דרך גגים וחצרות דולג מעל המפתן למטה לארץ מסתכן ומערה נפשו גמות וכל ישעו וכל חפץ לרשת משכנות גיהנם ואף גם עקשים ונלוזים במעגלות הנהגתם ומשאם ברשע ופשע ובעלי רכילות ולשון הרע ודומיהם חיי צער יחיו כי יבלו ימיהם בריב ומצה ובכל מעשיהם נגד פגיהם מעקשים וחתחתים עד אין קץ קנצי למלין כי לא נקל הוא לרשת גיהנם רק בעמל וכעס עד בלי די אך אמנה לרשת משכנות חיי העולם הבא לא נפלאת ולא רחוקה בהשקט ובבטחה כי ילך בתום כי תקרה לפניו מצוה יעשנה וה' אלהיו יעזר לו יקרבהו לידי זכיות ירחיקהו מן החטא יסר כעס מלבו כי יקללהו איש לא יעננו ידבר בנחת עם הבריות יאהבם יקבלם בסבר פנים יפות ויחיה כל ימיו שמח וטוב לב שאנן ושליו ובביתו ובחומותיו ישב בטח בדד טוב עם אל ועם אנשים לא יצא אנה ואנה ודבר אין לו עם אדם לריב אתם והאיש הלזה באשר ה' אתו לא יירא מרבבות רעות המתרגשות כי ה' יהיה בכסלו אשר לא כעקשים שיתעתדו לגלי צרות רבות ורעות נמצא כי הולך בתום ועושר טוב בלי לאות ועמל קונה לו חיי העולם הבא וזה אמר הולך בתום אשר הוא מתמימי דרך ההולכים בתורת ה' האיש ההוא ילך בטח כי לא יקרנו עמל וכעס אך עקש דרכיו יודע ויכנע בעמלו ובמאורעות קשות ורעות יתרגשו לו.

וזה אחשוב יתכן גם בפסוק אשכילה בדרך תמים לומר אתבונן בדרך תמים מתי הדרך תמים תבא אלי ורואה אני שאיני צריך עמל וכעס להשיגה רק אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי והוא כמדובר ונשוב אל הענין אמר כי דבר זה יתן אל לבו החכם לב ליקח מצות כי יאמר הלא נגד עיני הולך בתום ילך בטח הפך המעקש דרכיו:

י

ולכן אגזור אומר כי קורץ עין יתן עצבות קורץ עין נגדי בקחתי מצות לרמוז לזולתי ולהתלוצץ עלי יתן עצבת לבו לעתיד בראותו אח"כ שאחזתי בם ולא ארפם וכ"ש אויל שפתים הדובר בפירוש בי הלא ילבט כי אני אלך בתום ואלך בטח מכל המתרגש ומה גם מקול דברים של הבל וריק ולא עליהם אשיב ידי מעבוד את ה' והוא ילבט באחרונה כמדובר:

יא

והחכם לב הלא אל ישית לב על האויל שפתים כי הלא על גדול ממנו הוא הצדיק מחיה גם את הרשעים ודוברים עליו רעה ומה גם עתה הבלתי צדיק ובא ליקח מצות כי הלא מקור וכו' כי פי צדיק אחד הוא כמקור נובע חיים לכל שומעיו והגמול אשר הרשעים החיים על ידו משלמים לו הוא כי פי רשעים ונאם שלהם הוא יכסה חמס שאומרים כי הצדיק אדרבה יכסה חמסו בהכריזו מוסרים למען יחשבו שככל היוצא מפיו יעשה והוא מראה טלפים הנה כי הרשעים ישלמו לו רעה תחת טובה אשר הוא מחיה את כלם:

יב

ואין זה כי אם שבטבע הרשע לשנא את הצדיק ועל כן שנאה תעורר מדגים אך הצדיק לא יעשה כן כי אם שעל כל פשעים תכסה אהבה לאהוב את הבריות גם את הרשעים לקרבם לתורה:

או שיעור הכתוב למה אמרתי שיקח מצות וישתוק ולא שבפיו ברור ימלל ויוכיח את האויל שפתיו על דברו נגדו כי לא זו הדרך כי הלא יביע רעות כי הנה מקור חיים וכו' כדלעיל:

יג

הנה שלש מדות בדעות יש שישאלו ממנו דבר חכמה וברוח מבינתו לא יאחר לדעת מה להשיב רק כאלו תשובתו ערוכה בפיו ובשפתיו כי עוד הם מדברים והוא יענה חכמה ודעת וההיקש בזה אם איש חסר לב ידבר דבר מתייחס אל חסרונו תהיה לאיש ההוא תשובה מוכנת בשפתיו שיכנו בה הכה ופצוע שימר לחסר לב ממות ולא ישוב לכסלת מאמרו עוד והנה לאיש הזה יקרא נבון באמת ויש שלא תזדמן לו תשובה רק אחר זמן ועיון ויאמר לאמר הלא מה טוב היה אלו עמתי כך וכך אשר עניתי כעת וזה חכם יקרא כי לא ענה טרם התישב בדבר פן יענה אולת ויש אויל כי אף אחרי עיונו לא ימצא בו כי אם אולת ועל אולתו לפעמים יכוהו על הלחי ומי יתן והיה מאריך מלענות מיד כי היה מרחיק מחתתו רק ברית כרותה לפיו לענות מיד ונמצא מקרב מחתתו על רוע תשובתו וכנגד ג' בנים אלה דבר שלמה על הא' אמר בשפתי נבון תמצא חכמה כאלו מאליהם שפתותיו דובבות חכמה וכן שבט לגו כסילים שיכהו בתשובתו כאש צרבת כלומר ולכן אינני צריך למנוע אותו מלמהר לענות:

יד

אמנם לסוג הב' הם הנקראים חכמים ולא נבונים שאין תשובתם בצדם עד יעיינו זאת עצתי אליהם שאפילו שיראה להם שבידם תשובת דעת מזומנת יצפנו הדעת ההוא ולא ימהרו להשיב אולי לא יהיה כן ויאחזו וזהו חכמים יצפנו דעת אך לכת הג' לא תסכון עצתי כי הלא פי אויל מחתה קרובה כמפורש כי גם שיאחר לא ירויח רק לאחר מחתתו כי אם תתאחר לא תאבד ממנו:

(יג) או יאמר כי הנבון באשר הוא מבין דבר מתוך דבר מאשר יראה בעיניו דברים המתרגשים יראה את הנולד ובשפתיו יגיד אשר יקרה לפי שכלו באופן שתמצא חכמה בפיו כמנחש את אשר תבאנה וגם שבט לגו חסר לב כי החסר לב להבין אח אשר יקרנו תמצא בשפתי נבון שבט להוכיחו באמור אליו רואה אני לפי חסרון לבך במעשיך כי תתעתד לרעה כך וכך מתייחס על פי מדותיך וכראות החסר לב כי לא יפול מדבריו יזהר ויוסר כי זה לו כשבט מוסר:

(יד) והנה החכמים העומדים מנגד בראותם שבט לגו חסר לב ככל היוצא מפי הנבון יצפנו דעת ליזהר גם המה מהרעות המתרגשות פן כמקרה החסר גם הם יקרם אך החסר לב לא יקבל מוסר כי פי האויל עצמו שהוכיח הנבון ויחת כמאמרו פיו ונאם שלו הוא מחתה קרובה לומר מחתתי היתה קרובה מאליה לא שנשתלשלה מסבות חסרון לבי בכשרון כמאמר הנבון אליו או שיאמר כמתמיה האם מחתה קרובה שאנחש רעה ליזהר גם אנכי ואולי לא תבא:

טו

הון עשיר וכו'. מי לא ידע כי מחתת דלים הוא רישם אך הנה במסכת קדושין גדרו גדר העשיר שבני עירו מכבדים אותו מפני עשרו וזולת זה דרך העשיר שהכל יהיו בעוזריו ומה גם קרית מושבו וכמאמרם ז"ל בתר מרי נכסי ציבי משך ונבא אל הענין אמר אל יאמר איש כי מציאות ההון הוא עשרו והחסרון לרש הוא דלותו כי לא כן הוא כי לו יצוייר שלא יחשיבוהו מה יתרון לו בעשרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל וכן אשר יחסר כספו אם לא יכנע לבבו מעצמו בראותו כי דל הוא רק ישמח ויגל בפרוסה אשר לו וישמח בחלקו ומה גם אם צדיק הוא הלא עשיר יחשב ור"י בר אלעאי יוכיח שהיה דל עד דכא והיה שמח תמיד וכעובדא דמטרוניתא והיה חשוב גם לישראל גם לגדולי שרים ושרות נמצא כי אין ראוי יקרא עושר מציאות הממון רק הנמשך ממנו הוא שיעוזו אותו בני קריתו וזהו הון עשיר קרית עזו וגם הדלים אין חסרון ממונם רישם כי אם המחתה שהוא נכנע בעצמו אומר בלבו עני אני וחשוב כמת הוא הריש שלו באמת אך אם לא יחת וישמח עשיר יקרא וזהו מתחת דלים שמצר בלבו הוא רישם ולא חסרון ממונם:

או שיעור הכתוב הון עשיר הוא קרית עזו כאלו יש לו קרית עוז כי כאשר בהיות בעליו חוצה לה יאבד מעוזו כן לו ההון כי בהפרד הונו ממנו ישולל ממעוזו אך הדלים גם כי יחסר ממנו ממון אפשר לא יהיה לו למחתה כי הלא מחתת הדלים הוא רישם לא חסרון ממונם ואם לא יחת לא יקרא דל:

או יאמר מאמר התנא כי הממון מרבה דאגות לבעליו ולעני אחת היא ולפעמים ישולל ממנה וזהו הון עשיר הוא לו כקרית עוז כאשר בעל קרית עוז להחזיק במעוז קריתו ולשמרה בל תאבד ממנו הלא יתעתד למחתות רבות גם בלילה לא ישכב לבו מאימת לוחמים וקמים וכיוצא בהנה כן ההון לבעליו עם היותו לו למעוז ימשכו לו ממנו מחתות רבות ודאגות וטרחות לקיימו בידו ומעותד לצרות שודדים ועלילות אך הדלים אין להם רק מחתה אחת והיא רישם לבד ובטוחים מכמה מחתות המתרגשות לעשירים ומה גם אם יחסר ממנו דאגת עניו ויהיה שמח בפת במלח יאכל כי גם דאגת רישם איננה כי המחתה הוא הריש כמדובר:

או יאמר ראה נא אבירות לב העשיר כי גם בהיותו בלתי מהנה את בני עירו ההון מצד עצמו הוא לו קרית עזו שיתתו מפניו גם שלא יהנו ממנו והטעם כי לא תהיה מחתתם מחמת הצטרכם אליו כי אם מחתת דלים עם היותם רבים הוא רישם ולא קבלם ממנו שהריש מצד עצמו יחיתם:

טז

פעלת וכו'. הנה למעלה כתבנו כי ב' מיני יסורין הן א' יסורין של אהבה בלי עון ב' של ניכוי עונות כמו שגדרו רז"ל גדרן של אהבה אשר אין בהם ביטול תורה עוד אמרו רז"ל על רבי פלוני שהיה קץ ביסורין ואמר לו חבירו חביבין עליך יסורין אמר לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך כו' וכתוב אצלנו כי מאמרו חביבין עליך שמורה שבחביבותו תלויין שהן יסורין של אהבה וכן מאמרו ולא שכרן מורה כי לקבל שכר המה ולא לנכות עון ועל כן היה בידו לשלחם מעליו והלכו להם בתת לו ידו שאם הוא יתברך היה מייסרו על עונו לאו כל כמיניה להסירם מעליו וגם מי יאמר למלכו של עולם אי אפשי לפרוע חובי אך אין זה רק על יסורין של אהבה שבלי עון ירוצון ויכוננו.

גם כתבנו על פסוק מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי של ניכוי עון יקראו מוסר ואשר מאהבה יקראי תוכחת ובזה נבא אל הביאור והוא כי בא להזהיר את הצדיק אל יעזוב תוכחת של אהבה באמרו לא הן ולא שכרן כי גם שמפאת עצמו לא יאשם כי אולי יעשה להחזיק בתורה בכל עוז ותעצומות הלא לא טוב הדבר מפני הרואים כי אשר חטא על הנפש הצריך מוסר ה' למרק עון ויראה את הצדיק עוזב תוכחת לא יבחין בין יסורי אהבה ליסורי עון וילמד למאוס גם הוא במוסר אשר יבא עליו על עונותיו ולא ינוכו עונותיו ויירש תרתי גיהנם וזה אמר פעולת צדיק וכו' והוא כי הנה דרך הצדיק שכל מעשיו הן לשם שמים גם הנראים בלתי הגונים לכל מראה עיני הרואה ומה גם בעיני הרשעים הבלתי דנים לכף זכות וכעובדא דחסיד אחד שפדה ריבה והשכיבה במרגלותיו ולמחר השכים וטבל ושנה לתלמידיו אמר להם כשהשכבתיה במרגלותי במה חשדתוני אמרו שמא יש תלמיד שאינו בדוק אליו וכו' והנה אין ספק כי אם היו אנשים רשעים לא היו דנים אותו רק שבא עליה וילמדו גם הם לעשות כן ולומר כי ממנו למדו וזה אמר פעולת צדיק הוא לחיים של עולם הבא לשם שמים ותבואות ופרי אשר ילקוט הרשע ממנה היא לחטאת לחטא גם הוא כמדובר:

יז

ואם כן אפוא שמע בני זאת עצתי והשמר פן תהיה מתעה את הרשע ולא תעשה מה שילמוד ממך לרעה בתעותו והוא כי ארח להשיג החיים הוא שומר מוסר שאין צריך לומר סובלו כי אם גם שיקוה אותם כענין ואביו שמר את הדבר והות מוסר של נכוי עונות ואחר שכן הוא ראוי לצדיק בל יעשה לרשע שיאבד חייו מן העולם בעוזבו תוכחת הוא של אהבה בל יהיה מתעה את הרשע שיקוץ במוסר וזהו ועזוב תוכחת הוא האומר על יסורין של אהבה הנקראים תוכחת לא הן ולא שכרן ועוזב אותן גם שתהיה פעולת עזבו אותה לחיים להחזיק בתורה הוא מתעה את הזולת ויבאו הן ללמוד לבעוט במוסר ההכרחי להם למרק עונם ונמצאו מאבדם ארח חיים בראותם את הצדיק עוזב תוכחת:

(טז) או יאמר פעולת וכו' כי ממשל פעולות האדם אל עבודת וזריעת האדמה ותכלית הפעולות אל תבואת האדמה כי היא תכלית זריעתה והענין כי זה דרך הצדיק כי כל פעולותיו לש"ש כמאמר הרמב"ם על בכל דרכיך דעהו שבכל פעולה יוכל איש לעבוד את ה' יאכל וישתה בכוונת קיום נפשו בגופו לעבוד את ה' ובמשגל שלא להנאת גופו רק לקיים מצותו יתברך וההיקש בכל השאר אמר כי אין צריך לומר תכלית וכוונת פעולת הצדיק שהיא לחיים כי אם גם הפעולה עצמה קונה איכות ורוחמות להקנות לו חיי העולם הבא אך הרשע אין צריך לומר הפעולה כי אם גם התבואה ותכלית הפעולה היא לחטאת כי הלא יאכל למלא בטנו ובמשגל למלאת תאותו ומזה ימשך לו חטאת לחטוא אחרי תאוותיו וזהו תבואת רשע לחטאת:

יח

מכסה וכו'. הנה בנעלבים שתי מדות יש מרוב כעסו יוציא דבה להנקם משכנגדו ויש שאדרבה מכסה שנאה באמור לו הלא שמעתי עלבוני לא שמתי לבי ועודני מחזיק באהבתך והנה שני אלה כאחד רעים אמר כי הראשון קשה מהשני כי הלא מכסה שנאה כל רעתו אינו רק היות לו שפתי שקר הדוברות שיאהבהו ולא כן לבו אך אחר החלו לכבוש יצרו לבלתי ענות רעה תחת רעה יש תקוה ליתקן אך המוציא דיבה זולת השקר הוא כסיל וחוטא שנכנס בו רוח שטות שתקונו קשה:

יט

כי הלא ברוב דברים שישוב ויאמר להתנצל מהדבה אשר הוציא או לאמר ששקר כזב בדבתו לא יחדל הפשע אשר עשה ומה גם אם רבו השומעים וישימו לב אל הדבה כי מי יסירנה מלבם באופן שלא יתוקן ע"כ אגזור אומר כי חושך שפתיו מלהוציא דבה מחמת שנאה ומלדבר אשר לא טוב הוא משכיל רואה את הנולד שלא יוכך לתקן עותתו אחר כך בעת שלום וטוב לגבר בעת מלחמה יעכב כלי זעמו ויחשוך שפתיו ויניח מקום לעת שלום כי אשר שפך כאש חמתו ונגע עד לב עמיתו במלחמתו לא יכבנה בשלותו:

כ

כסף. וכו'. לבא אל ביאורם נקשר ונעלה מפסוק (יג) בשפתי נבון וכו' והוא כי יקרה ידרוש הדורש בשער בת רבים דברי כבושין לכשיבם עד ה' ואם נבון יהיה בשפתיו תמצא חכמה שהוא שמתוך דבר ההוה רואה את הנולד ומתרה בם בטרם יבאו ימי הרעה וזהו תמצא חכמה כי איזהו חכם הרואה את הנולד ובזה יתיסרו רבים ויכנעו כסילים שנכנס בהם רוח שטות לחטוא וזהו בשפתי נבון ראוי תמצא חכמה שישמיע לרבים ותהיה שבט לגו כסילים שאין לך שבט מוסר גדול מזה להכניע גופם אך לא את נפשם שאדרבה נפשם תתעלה בשובם נמצא בשפתיו כא' חכמה ושבט וזהו תמצא וכו' ושבט וכו':

(יד) ושמא תאמר לא טובה העצה הזאת כי הלא הן אמת כי חכמים השומעים יצפנו דעת שישמעו ממנו אך לעומתם פי אויל סותר העצה כי נאם האויל כי מהמוכיח הלז מחתה קרובה לבא מהתועלת:

(טו) כי הלא את מי יבין שמועה לקבל מוסר השכלתו בהתרות להם ישובו עד ה' פן יאבדו כי הלא העשיר לא יחוש כי הון עשיר קרית עוזו ויעוז בעשרו באמרו כי צרות המתרגשות הכסף יענה ארוכתם וגם הדל לא ישית לב באמרו כי מחתת דלים רישם ולא יחתנו ה' על אשמתו מחתה על מחתתו כי יאמר די לצרתו כי חסרון כיס קשה מכולם:

(טז) וכ"ש שלא יועיל לרשע כי הלא יהפך המכוון כי פעולת צדיק המוכיח בשער היא לחיים להחיותם ממיתת הנפש התבואה שלוקט הרשע מדבריו הוא חטאת וזהו תבואת רשע לחטאת:

(יז) ומה החטאת שאומר לו הונח שכוונת הדורש ומוכיח טובה הלא לא אכחיש שארח לחיים הוא מי ששומר מוסר ששומע ממנו ואין לומר כי א' ששומר מוסר יספיק גם שאחרים לא יקבלו כי הלא זה היה אם הבלתי שומע לא היה מחטיא את הרבים אך מה תעשה שמי שעוזב תוכחת אשר יוכיחהו יוסיף על חטאתו פשע שאם מתחלה היה תועה וחוטא הוא עתה יזיד להתעות את הזולת וזהו מתעה כי הנה באמור לו הרואה הלא שמעת דברי המוכיח ולמה תעזוב תוכחתו הלא לבל יהי כרשע לפני זה מה יעשה מתעה אותו:

(יח) ואומר מה לי ולך לשמוע דברי המוכיח בדברים כי הלא אין תוכו כברו כי הוא מורה שמוכיחנו מאהבה ולא כן הוא רק מכסה שנאה כי משנאתו ינחש רעות ואשר ינחש שתבאנה הלא הוא שפתי שקר ומה שאומר שיתעוררו רעות על כי כסילים אנחנו שנכנס בנו רוח שטות וחטאנו הנה מוציא דבה עלינו הוא כסיל ולא אנחנו כי אין לך חטא ליקרא כסיל כזה שמוציא דבה על עם ה':

(יט) וגם שנאמר שלא יבצר שאחד או שנים ממאמריו אמת הם הלא ברוב דברים שיפליג לדבר על עם ה' לא יחדל פשע שיחטא בהעתיר עליהם דברי אשמות יותר מדי ולכן שתיחותו היה יפה מדבורו וזהו וחושך שפתיו משכיל:

(כ) ועל פי הדברים האלה שעל פי אויל היה נראה כי הלא טוב טוב ישמור המוכיח לפיו מחסום על כן אמר שמע בקולי איעצך עצה הגונה למען יהיו אזני כל השומעים קשובות לנועם מליך ולא יבעטו אפילו הרשעים והוא כסף נבחר וכו'. והענין כי זה הכלל שכל דבר ילך עד מקום שממנו יוצא כי בהיות תוכחת הצדיק להורות היותו מוכיח בשער להתיהר וכיוצא מיתר פניות באופן שלא יצאו דבריו מלבו בעצם בזה לא יגע עד לבם אמנם כצאת דברי הצדיק נקיים מכל סיג וחלאה ככסף נבחר הוא הטהור מכל סיג כי נגע אלהים בלבו אז על ידי כן יגע אלהים בלבבם של רשעים ואז יכנע לבבם ויעשו רושם דבריו לשוב עד ה' וזה אמר כסף נבחר לשון צדיק משולל סיג פניה בלתי טובה אז לב רשעים כמעט והוא כי הרשעים הם ברשות לבם שכל עצמם וטוב בחירתם בטלים לפני לבם הרע כאלו הלא הוא הרוב והם כל עצמם בטלים בו אמנם בהיות לשון צדיק משוללת פניה אז לב רשעים יהיה כמעט ליבטל מרוב עצמותם כצדיקים שלבם ברשותם שיהיה כדבר מועט ליכנע לפניו ולהתרכך כדונג ולא יעוז:

כא

ושמא תאמר הלא יסכון זה לשמים לב לשמוע אליו כעשיר או דל או רשע אך הסיג הב' הוא סוג אוילים אשר לא ישמעו לקול מוסר כד"א חכמה ומוסר אוילים בזו מה תועיל לשון צדיק לז"א אמשול לך משל למה הדבר דומה לרועה עדרו ירעה בנאות דשא כי הנה השם לב לאכול יאכל ויחיה ואשר לא ישית לב לאכול ימות ואין על הרועה אשמת דבר כי הוא עשה את שלו כעובדא דגמרא בתורא דלא הוו לי' ככי כן הדבר הזה כי הלא שפתי צדיק ירעו רבים דרך כלל במרעה נועם שיח שפתיו שיאכלו וישתו בצמא את דבריו ויחיו והשם לבו לאכול ולקבל חיו יחיה אך אוילים בחסר לב אשר לא ישיתו לב ימותו ולא לאשמת הצדיק רק לחסרון לבם שלא ישיתו לב לשמוע דבריו הנעימים:

כב

הנה מלת היא מיותרת וגם איך היה עולה על לב יוסיף עצב עמה וגם מלת יוסיף ולא אמר יתן וגם אם חוזר אל הברכה מהראוי לומר תוסיף אך יאמר ראה נא מה גדלה ברכת ה' כי הלא אם מלך בשר ודם רוצה להעשיר את אחד מעניי ארץ אם לא יתן לו הון ועושר רק ברכה מה כעשרה זהב וכיוצא לא יהיה עשיר כי אותה הברכה לא תעשירנו כי אין לה איכות להעשיר עוד שנית כי לפעמים ע"י ברכתו יוסיף עצב כי אחר שהיא ניתנה לו לא יטפל המלך לשמרו בל יבא השודד או גנבים יבאו לו ולא ישאירו לו אף גם צרור הכסף ומה גם בלכתו בדרך מאת המלך עד מחוז חפצו כי יקרה גנב יבא ופשט את כתנתו ומתנתו אשר ניתנה לו ואז יתוסף יגון על יגונו אשר היה לו בעניו טרם קיבל מתנתו ונהפך לאבל מחולו אמר כי ברכת ה' לא כך היא כי הלא הם ב' דברים אשר בשתי תיבות אלה הברכה וה' המשלחה וכל אחד משניהם יעשה את שלו הברכה היא תעשיר כי גם שלא יזמין לו הקב"ה מציאת זהב לרוב רק תחול עליו ברכה מה הברכה עצמה יש בה איכות שהיא עצמה תעשירנו כמד"א יצו ה' אתך את הברכה וצויתי את ברכתי כי אין מצוין רק למי שיש לאל ידו לעשות ועד נאמן אסוך שמן כי מבלי תת לה הון ועושר העשירה רק על ידי השתלח ברכה במעט שמן וה' הנזכר יעשה את שלו והוא שישמור לו עשרו בל יוסיף עצב עמה וזהו יוסיף לשון זכר שחוזר אל השם הנזכר.

או יאמר כי העושר ישמח לבב אנוש אך היא שמחת תוגה כי מרבה נכסים מרבה דאגה אמר כי בהיותה מפאת ברכת ה' לא יוסיף עצב ודאגה עמה כי הוא יתברך ידוץ לו דאבה.

או יאמר כי יש ברכה מתייחסת אל שם הרחמים היא הניתנת לטוב לפניו יתברך פירות מעשיו ויש אל מדת הרוגז היא הניתנת לרשע לשלם לשונאיו אל פניו להאבידו והיה מקום לומר כי גם לצדיק יצר עשרו כי ישמן ויבעט ויתוסף לו עצב לעולם הבא לזה אמר ברכת ה' הנתנה על פי שם רחמים זה יתברך שהוא לצדיק היא תעשיר בעולם הזה ולא יוסיף עצב בעולם הבא:

כג

והטעם כי כאשר הוא כשחוק לכסיל הוא המוחזק לחטוא שנכנס בו רוח שטות עשות זמה שנעשה לו בטבע ויצרו חומדה כן היא כשחוק החכמה להשמר מרוח שטות למי שהוא איש תבונה הוא הצדיק אשר לו תבונה להבין את אשר יקרה לו ולהשמר מהשליך נפשו אחרי גוו בעשרו:

או יאמר כשחוק וכו' נמשך אל הקודם במה שכתבנו בביאורנו אל ספר קהלת על פסוק כי כקול הסירים כן שחוק הכסיל כי הנה הכסיל הוא החוטא שבו רוח שטות תראנו תמיד מתלוצץ שמח ומשחק ותתמה על החפץ ולא תדע כי כקול הסירים באכול בם לשון אש שישמיעו קול ליבשותם ודקותם ואין קול הברתם רק לרעתם כי אז ישרפו כן הוא שחוק הכסיל כי בעת הברת קול שחוק שמחתם אזי הם כנשרפים ונאבדים כי אין זה רק להשמדם ובזה יאמר אין לחוש על הצדיק יחטיאנו עשרו בתאוות החומר עד עשות זמה כי הלא כשחוק המתייחס לכסיל הדומה לקול הסירים כי אז היא רעתו כן היא עשות זמה כי אז בשמחת עריבות הזמה הוא נפסד ומאבד נפשו וע"כ לא נירא ימשך הצדיק אחריה כי הלא וחכמה זו ישנה לאיש תבונה הוא הצדיק בעל תבונה להבין את העתיד כי על כן הוא צדיק כי ישכיל להיטיב כי בכלל תבונה היא החכמה:

כד

ועוד כי הלא יראה בעיניו ראיה להיות נגד עיניו כי מעותדת הרעה לבא על הרשע ושכר טוב הצדיק ועל כן ישמור נפשו מהשליכה אחרי גוו והוא במאמר רז"ל כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח לומר לא יטעה צדיק בעשרו להטות אחר חומרו כי הלא יראה כי הנה אין ספק שמגורת רשע אשר לא תבצר ממנו יראת העונש היא תבואנו באמת וכן תאות צדיקים הוא טוב הצפון להם אין ספק שיתן:

כה

כי הלא כעבור סופה ואין רשע בדור המבול הנה וצדיק הוא גח נשאר ליסוד עולם ומזה תוקח ראיה אל רעת הרשע שלא יבצר ממנו כאשר לדור המבול בעלי זמה ככסיל הנזכר וכן טוב הצדיק כאשר בנח וחכמה להבין ראיה זו המוחשת לא תעדר מהצדיק הוא איש תבונה במה שהוא צדיק וז"א כעבור סופה בכ"ף הדמיון לומר מגורת וכו' תבואנו וכן תאות וכו' כמו ענין עבור סופה וכו' וצדיק וכו':

(כד) או יאמר מגורת וכו' כי מרובה מדה טובה ממדת פורענות כי מגורת רשע היא עונש עונו היא חבואנו בצמצום ולא יותר ותאות צדיקים שיתאוו יותר על שכרם יתן הלומר במתנה:

(כה) עוד חסד שני שלא יבטל צדיק אחד בין רשעים רבים ללקותו אגבן כי הלא כעבור סופה כוללת ואין רשע אז וצדיק אחד העמיד ליסוד עולם:

(כד) או יאמר כי זה דרכו של רשע שעם היותו יחיד לא יחשיב צדיקים רבים לתת להם תאותם שיבקשו ממנו עד בא עליו רעה אשר יגור ממנה כי אז יכנע ויתן וזהו מגורת רשע היא תבואנו אז ותאות צדיקים יתן:

(כה) ולא תבונה בו לדעת כי טוב וקיים צדיק אחד מרשעים אין מספר כי הלא רשעים רבים אין צריך התמדת רעה לכלותם כי כעבור סופה מיד ואין רשע אך צדיק הוא יסוד עולם:

(כד) או יאמר אם תראה שמגורת רשע היא תבואנו בעולם הזה אל תתמה איך יקבל ענשו בעולם הזה שלא כיתר רשעים כי אין זה רק שתאות צדיקים לראות ברעתו יתן הוא יתברך אך העקר שמור לו לאחרי מותו וזהו כשהרשע יחיד והצדיקים רבים:

(כה) אך אם נהפוך הוא שהצדיק אחד והשאר רשעים אז כרובם תמלא סאתם וגם שני הדברים יראו כאחד כליון הרשעים והשארות הצדיק וזהו כעבור וכו' וצדיק וכו':

(כד) או מעין זה כענין מה ששחק ר"ע בראות שועלים הלכו במקדש באמרו כי כאשר נתקיימה נבואתו של אוריה תתקיים נבואת זכריה לטובה כן יאמר אם תראה מגורת רשע שהיא עצמה תבואנו אשר יגור ממנה להיותם מעין רשעתו מדה כנגד מדה התחזק בהאמין כי כן תאות צדיקים באושר יתן כי לכך לקה זה פה:

(כה) כי אם הוא לכוונת הלקותם על עונם הלא לכלם היה בקלות עושה כן ולא לאחד בלבד כי כעבור סופה כו' וגם לא ימנע הוא יתברך מלכלותם פן תהיה הארץ שממה כי וצדיק אחד הוא יסוד עולם כאשר בנח אך כל רעתם לאחר מותם ולא תבא פה מגורתם רק להחזיק לב צדיקים בתאות אשרם כאמור:

כו

הנה העצל קשה להתחיל ללכת בשליחות ואחרי לכתו קשה לשוב באופן שמקהה שני משלחו טרם ילך והוא כחומץ לשנים וגם יכלו עיניו מיחל עד שובו וזהו וכעשן הגורם כליון שיכלו עיניו מיחל כן העצל לשולחיו:

או יאמר כי הנה החומץ או מאכל הנעשה בו דאית ביה קיוהא יטעם לאכול ויהנה לגוף האדם ומה גם בימי שרב ושמש אך על פי דרכו טרם הגיעה ההנאה פנימה יקהה השנים מדי עברו ולא יחוש האיש על הפסד המקריי כנגד שכרו העקרי והיה אפשר יאמר איש כי כן יקרה לעצל שיעצב את משלחו ויקהה את שמו טרם עשות חפצו אך אחר כך יפיק רצונו ויעשה שליחותו ויהנהו בעצם אמר כי לא כן הוא כי מב' בחינות החומץ אין לעצל רק האחת המתייחסת אל השנים וזהו כחומץ לשנים כלומר אך לא כחומץ אל הגוף שיהנהו אחר כך כי זה איננו כי גם שליחותו בלתי מועיל על דבר באחרונה ויצא דבר בלתי מתוקן ואל תאמר כי גם כי לא ייטיב הטבה עצמית ופנימית כהזנת הגוף אך לא יבצר ממנו הנאה מה דרך משל כעצים לאש אשר יחם לאדם מבחוץ שהיא הנאה חיצונית וידמה זה למתחמם נגד האור שיחם לו אך על פי דרכו מעלה עשן לעיניו ויסבול מקרה היזקו כנגד התחממו כן נאמר שיסבול איש מה שיצר לו מעצלות העצל בשליחותו לעומת מה שיקבל הנאה מה מהשליחות כי גם זה איננו שלא יהיה לו ממנו רק בחינת העשן לעינים אך לא בחינת האש לגוף אשר יחם לו כי גם הנאה חיצונית איננה מהעצל לשולחיו:

או יאמר כחומץ וכו' והכתובים שאחריו בהקדים כי שלשת חלקי נפש אדם אשר נקבו בשמות נפש ורוח ונשמה כל אחד מהנה כבוד מקורו במקומו מונח למעלה ומאתם ישולח האדם אל העולם השפל בבדי פארות הנאצלים מהם להתכשר בכהנו לו יתברך ומה גם בהתגלגלו פעמים שלש כי הנה ידענו כי בשובו שנית לא מן גו הראשון תגורש נפשו בהחלט כי אם כן אפוא מה יעשה הראשון כי יקום אל להחיות מתים אך אין הב' נוטל כל עצמה רק יאציל הוא יתברך ממנה מורם ממנה בכל שלשת חלקיה כמפורש אצלנו בשערים ואשר יתקן בשובו יועיל לכל שלשת שרשים הנשארים למעלה לכן יתייחסו מעמד ג' שרשיה הנשארים שמה למשלחים אותו פה לתקן את אשר עותו בראשונה או להשלים מצות עשה אשר לא השלימו כפי יחס הנאות להם.

ונבא אל הביאור אמר שלמה בחכמתו חבל על דאבדין בעצלותם ולא מתקני את אשר עותו בראשונה האומרים לנפשם עד השתא לא קשאי לתקן מעשה ידי וכה יעשה כל הימים עד עת למות וימות ולא בחכמת תשובה והוא לקברות יובל נושא עון ופשע וחטאה משא כבד מאשר נשא בפעם הראשונה ושתים רעות יעשה לשולחיו הם חלקי נפשו אחד כי יעכבם מלאכול שכר טוב מעשיהם אשר עשו עד יטהרו בגיהנם מחלאת אשמותם שנית כי ישובו ויבכו על אשר הוסיף על עונותם ויקרם כמי שטבל פתו בחומץ וקהו שיניו ונגד עיניו מכל מאכל טוב אשר יאכל ויתאוה לאכול ולא יוכלו שניו לאכלו וישלח שלוחו כמותו לשפות הסיר לבשל לו מטעמים טובים שעל ידי הבישול ינעמו ליאכל בל יעכב קהות שניו ולא שת לבו השליח הלז לשפות הסיר על אש פחם רק הביא את העצים והצית האש ובא אל הבית משלחו והנה טרם יהנה מסיר הבשר כהו עיניו מתמרות עשן ותרדנה דמעה ואלה דברי שלמה כחומץ לשנים המעכב למו מאכול משמנים וכעשן לעימם המורידס דמעה כן הוא העצל הוא האיש הבא אל העולם הזה והוא עצל מלתקן מעשיו לשולחיו הם חלקי נפשו הראשונים אשר מהם לוקחו אשר באו בו כי ימנע מהם טובם של מצות עשה וישובו ויבכו על ידו למרק אשמותם בגיהנם של מצות לא תעשה כמדובר:

כז

ושמא תאמר מבטן מי יצא לו העצלות הלז אם לא כי ראה רשע עריץ יאריך ימים לפעמים אך לו ראה רשע אובד ברשעו היה נותן אל לבו לשוב וליראה את ה' פן ימות בלא עתו וימהר יחיש לשוב מאולתו ועל כן טוב טוב יהיה יראת ה' תוסיף ימים והירא את ה' יאריך בצדקו ושנות רשעים תקצורנה ולא יאריך ברעתו:

כח

וייטב לצדיק ולרשע כי אז במה שיוסיפו ימים תוחלת צדיקים המיחלים להתענג בדשן נפשם תהיה שמחה כי לא יתעצבו אל לבם בעולם הזה בתוחלת ממושכה ואדרבה יראו כמעט עולמם בחייהם ויחליפו כח לעבוד את ה' בכל עוז ובמה ששנות רשעים תקצורנה ימשך שתקות רשעים תאבד שגם הרשעים יהיו שבים מהילדות והשחרות באמרו הלא מה אקוה לשוב לעת זקנה ולא אגיע עדיה ואם כן אפוא למה לא יעשה כה הוא יתברך רק יש צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו:

כט

אני אשיבך מלין והוא כי הנה מעוז לתום וכו' והענין כי מה שהוא יתברך עושה עיקר שעליו ייסד דרכו להאריך לרשע מלצדיק הוא על היות בזה מעלה ותוספת כח וזכות לתום הוא התמימות מלהרהר אחר מדותיו יתברך וזהו מעוז לתום הוא דרך ה' שמאריך לרשע מלצדיק כדי לתת מעוז לתום אשר לצדיק ועל פי דרכו גם כן נמשך שומחתה לפועלי און שיפרחו פה לאכול זכותם להשמדם באחריתם ולתת חתיתו עליו לאחר מותו:

ל

ושמא תאמר למה לא יחוש הוא יתברך פן יאחוז צדיק דרך חטאים בראותו כי לא ייטב לצדיק בעולם הזה וגם טוב לא יהיה לרשע למען ישוב מרשעו דע לך כי אין לחוש כי הלא מתורת ה' ילמוד כי נח שהיה צדיק לעולם בל ימוט ורשעים כל דורו לא שכנו ארץ וילמד סתום מן המפורש ואם יתמהמה לא יבצר:

לא

הנה יקרה לצדיק כי ישמיע ויפרסם אמרי צדקות וחסידות למען ילמדו רבים וכן יעשו והיא חכמה באמת כי הן יראת ה' היא חכמה ויזדמן לפעמים נגד פניו איש רע בעל לשון שיהפוך כל מאמריו וימתיק בפיהו רעה באמור הנה אמרי הצדיק הלז אמרי תומת לב להולכים בתורת ה' לתומם והם הנעדרים המתחסדים וטוב לשמוע חדודי סברות זרות אשר לא כתורת ה' ותהי להם לחכמה או להעמיד בהתנכלות עסקי העולם להעשיר והיא חכמה ולא להתנהג בחסידות לתומם כמשפט סרוחי שולי מעילים על הארץ מתחת וזה יקרא לשון תהפוכות שמהפכת חכמת הצדיק כמדובר.

והנה לשון תהפוכות הלזה ישחית דברי הצדיק הנעימים ולא ירע לעצמו לבדו רק את כל אשר לפניו כי ממנו יקחו וכן יעשו ועל כן היה אפשר ישמור הצדיק לפיו מחסום מלנוב חכמה פן בתוך השומעים יקום את רע בלשון תהפוכותיו ויאבד טובה הרבה מהשומעים כי יטה אותם מאמרי הצדיק אל התהפכותו על כן אמר שלמה בחכמתו כמיעץ אל האיש הצדיק בל ימנע מלנוב חכמתו לזכות את הרבים וזהו פי צדיק ינוב חכמה ואל ימנע ולשון תהפוכות המהפך הדבר תכרת כי עונו ישא:

לב

ואל תחוש פן יטו השומעים אחריו כי הלא יראו בחוש מופת חותך כי הלא שפתי צדיק ידעון לעתור ולרצות בכל קראם אליו יתברך הוא יענם גם שלא תהיה עת רצון הם ידעו לרצות את קונם וזהו שפתי צדיק ידעון רצון אך פי רשעים כבעל הלשון הלז יהיה הפך זה שאפילו בעת רצון לא יענם הוא יתברך ואדרבה יקצוף האלהים על קולם וחבל את מעשה ידם וזהו ופי רשעים תהפוכות ולא עוד כי אם שהצדיק בהנעת שפתיו ירצה את קונו כענין הצדיקים הראשונים שבשיח שפתותם בעלמא בלי תפלה היו נענים וז"א שפתי צדיק כו' אך רשעים אין צריך לומר נענוע שפתותם כי אם גם פי רשעים שבפיהם בעצם יעתירו יהיה תהפוכות וא"כ מזה יכירו הרואים את כבוד הצדיק לפני קונו וההפך במהפך ניב שפתיו כי מה יתרון לבעל הלשון ותהי להם לחכמה מאמר הצדיק ולא ישעו אל דברי שקר המנגדו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.