אלשיך/בראשית/א

אלשיך בראשית א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בראשית ברא וגו'. הנה מהראוי יאמר בראשית ברוא. או בראשונה ברא. כי הן זאת היתה עם רז"ל לומר כי היא בי"ת בעבור. באומרת בשביל התורה שנקראת ראשית. או בשביל צדיקים שנקראו ראשית. וכיוצא בדרשות אלו. ועל דרך הפשט יאמר כי הנה קיימו וקבלו רז"ל (ב"ר פ"א) כי ז' דברים קדמו לעולם. תורה וכסא הכבוד כו' והוכיחו כי התורה קדמה לכסא הכבוד באופן שהיא ראשית לכל. עוד שנית אמרו רז"ל בתנחומא ובב"ר (שם) כי בתורה ברא הקב"ה שמים וארץ. ובזה יתכן כי טרם תספר מציאות הבריאה ספרה לנו במה בראה. וז"א בראשית ברא. לאמר במה שהוא ראשית לכל היא תחלה וראש לכל שהוא גם לשבעת הדברים בה ברא אלהים את השמים כו'. והנה הוא שע"י צירוף אותיות התורה ברא אלהים שמים וארץ. כמאמרם ז"ל (ברכות דף ל"ה) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ. אך הנה מצאנו לרז"ל (שם) בב"ר רוח אחרת מעין דרך זו. כי לא בחרו בבחינה זו בביאור מלת בראשית כ"א על היות התורה כלי אומנות כפנקס שביד האומן. וזה ל' מאמרם (ז"ל שם) ואהיה אצלו אמון אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בונה פלטין אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת האומן. והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא דפתריות ופנקסות יש לו לדעת האיך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה היאך מה דאת אמר ה' קנני ראשית דרכו ע"כ. ולבא עד תכונתו נעיר בו קצת מההערות הראויות. (א) אומרו התורה אומרת כו' שהם דברי מותר כי מי לא ידע כי התורה היא האומרת. (ב) כי תחלה אמר אמון אומן שיורה כי התורה היא האומן ואח"כ אמר שהיא כלי אומנות. (ג) איך נרמז כלי האומנות באמון ולמה לא נאמר אומן בפירוש. (ד) כי אין המשל צודק כלל כי הלא בנמשל המלך והאומן אחד המה. (ה) כי התורה מספרת סדר הבריאה היאך היתה ואיך יאמר שהיא כפנקס שלמדים ממנו לבנות ולעשות חדרים ופשפשים. (ו) אומר מביט בתורה ובונה האם צורך אליו יתברך חלילה להביט בתורה כאומן שמביט בפנקס היבצר ממנו האיך יעשה חדרים או פשפשין. ומאומרו כך היה הקב"ה כו' יראה שהוא בדמותו בצלמו ואין דומה לו כלל. (ז) או' והתורה אמרה בראשית כו' למה זה א' בלי צורך ובלי קשר. (ח) או' בנוהג שבעולם כו' כי טבע ל' זה הוא ליאמר כאשר מנהגו של עולם הוא הפך הנדון שלפנינו אך עתה הנה הוא רוצה לדמותו ממש באומר כך היה הקב"ה כו' ומהראוי יאמר למלך שבונה פלטין כו':

והנה לבא אל הביאור נקדים ב' הקודמת מפורסמות. (א) כי הנה ע"י התורה אלהית נברא העולם כמאמרם ז"ל ריש מדרש תנחומא וכמאמרם יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. וידוע כי לא יפעל בהן כחרש עצים במקבות ובגרזן שהם כלים נפרדים מהחוצב בם והוא לבד הפועל כי לא ירעו ולא ישחיתו וגם היטב אין אתם מבלי דעת החוצב בם לכל אשר יחפוץ בחרושת עץ לעשות אמנם אותיות התורה גם כי המה כלי אומנותו לא יתייחסו לנפרדים מאתו יתברך חלילה כי הוא יתברך וחכמתו היא התורה אחת היא כי חיות ורוחניות המה וכאשר יוצרנו יוצר בראשית יצר את העולם בהן המה היוצרים כי הן הן שמותיו וחכמתו ית' בלתי נפרדים מן איכותו הנה כי ממוצא דבר ימשך כי גם בתורה יפול שם אומן במעשה בראשית:

הקדמה ב והוא כי הנה ספור הדברים הנבראים בששת ימי בראשית כאשר יתפרשו ע"ד הסוד הלא ירמזון אל דברים נאצלים עליונים רוחניים לאין תכלית ועד לא נברא העולם כי התורה קדמה אלפים שנה הוא לבדו היה הנרצה בכונת הכתובים כי איך יאמר ברא אלהים את השמים כו' ועדיין לא נבראו אך המה נדרשים ע"ד הסוד ועל הדרך ההוא בקשוה מלאכי השרת ולא ע"ד פשטה כאשר היא אצלנו וכאשר ברא אלהים את השמים והארץ וכל צבאם את הכל עשה יפה בעתו רמז ומקביל אל הדברים הנרצים בכונת הכתובים ע"ד הסוד נמצא כל סדר ותיקון מעשה בראשית בכל פרטיו ונקודות זמן עשיית כל דבר ואופן עשייתו לפי פשטו הוא מכוון אל כונת הכתוב בנרצה בו לפי כונת הכתוב לפי הסוד והדברים הנאצלים עליונים הנרמזים בו כנודע ליודעים חן. ואם כן אחר שבריאת העולם היה ע"ד וסדר מתייחס אל דברים עליונים ואצילותם שהם כונת המקראות לפי סודם ועל פי סודם וענינם נברא הנה תדמה התורה קודם בריאת העולם אל פנקס האומן שכתוב ומצוייר בו היאך יעשה חדרים ופשפשין ועל פיהם יעשה כי כן עשה ה' שמים וארץ וכל צבאם על פי הדברים הנרמזים בתורה ע"ד הנסתר שבה ואמר מביט בתורה לומר שע"י הביטו יתברך בדברים העליונים הנאצלים למעלה שהם ענין הכותב בתורה כמדובר ע"י הבטתו בהם שהוא הביטו בתורה עצמה כי איכותם בה היה שפע כל דבר מהם משתלשל אורו עד למטה ומהוה דוגמתו:

והנה על הבחינה הזאת השנית תקרא התורה כלי אומנותו כפנקס האומן ועל בחינת הקדמה הא' תקרא אומן באופן כי שניהם כאחד יצדקו בתורת אלהות ובזה נבא אל ביאור המאמר והוא כי הוקשה להם שמהראוי יאמר אמונה בפת"ח האל"ף שהיתה מגודלת אצלו ית' ע"כ אמר כי אמון הוא כאומרו אומן והוא על הבחינה הראשונה ומפני שהרגיש שהיל"ל אומן בפירוש לז"א התורה אומרת כו' כלו' גם כי יש בחינה שהתורה תקרא. אומן עם כל זה למה שהתורה עצמה היא המדברת אינה אומרת על עצמה הבחינה הגדולה ההיא כ"א הקטנה הימנה ללמד דעת ענותנות אל לומדיה וזהו התורה אומרות כי אף שרמזת היותה אומן אינה אומרת בפירוש רק היותה כלי אומנות ולהורות המצא בה שתי בחינות אמר בנוהג שבעולם כו' לומר כי כאשר בנוהג שבעולם ימצאו מעמד שלשת הדברים מלך ואומן ופנקס כך ג' אלה ימצאו יחד בהיותו ית' מביט בתורה ובונה את העולם כי הוא יתברך הוא המלך ושתי בחינות התורה הנזכרות הם האומן והפנקס ולא הוצרך לפרש איך היתה אומן כי פשוט הוא רק איך היחה פנקס ונרמז היותה פנקס באומרו היה מביט בתורה ובורא כי כאשר האומן מביט בפנקס האיך יעשה חדרים ופשפשין כן הוא יתברך על יד הבטתו אל סודות התורה שבתיבות מעשה בראשית שהוא בנין אצילות העליון. היה בורא כל פרטי הבריאה למטה להקבילם אל הדברים העליונים הנרצים לפי ספור הבריאה לפי סודם. ועתה בא לגלות לנו מהיכן למד שלמה להסתיר הבחינה הראשונה ולא אמר אומן כ"א ברמז עם שהיה מפליג במעלת התורה ואמר שלמד מהתורה עצמה שאמרה בראשית ברא אלהים כו' שמורה היותה כלי אומנות שבה ברא ה' את השמים כו' ולא נאמר ראשית ברא את השמים שהיה מורה הבחינה הראשונה וזהו והתורה אמרה כו' ולהיות שאין הדמות הנמשל אל המשל רק באשר נמצא בו ג' הדברים אך האומן והכלי הם בנמשל בלתי נפרדיים כאשר הם במשל ע"כ אמר בנוהג שבעולם ולא אמר למלך שבונה כו' ועל המצא בו ג' הדברים הנמצאים במשל אמר כך היה הקב"ה כו'. הנה פירוש אומרו בראשית במה שהוא ראשית היא התורה ברא אלהים כו' שהוא כלי אומנתו יתברך ושיעור הכתוב על פי דברי המאמר שטרם יברא העולם השפל היה ביאור כל פרטי הבריאה מתפרש על בנין אצילות העליון שהוא קודם לעולם ודוגמתו היה כל מה שנברא למטה כי מבנין אצילות העליון נתפשט ונשתלשל שפע מכל פרטים עליונים נתהוו כל מה שלמטה דבר יום ביומו ובזה יאמר בראשית במה שהוא ראשית הוא בנין אצילות עליון ברא אלהים את השמים כו' כמדובר שהיה מביט וברא את העולם:

או יאמר כמאמרם ז"ל כי שבעה דברים קדמו לעולם תורה וכסא הכבוד כו' וביארנו במקומו כי כלם הוצרכו לבריאת עולם ובלעדם היה בלתי מתקיים כאשר הארכנו שם ובזה יאמר בראשית שהוא במה שהוא ראשית לכל שהם השבעה דברים ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

או יאמר כי הנה ארז"ל בי' מאמרו' נברא העולם והנה הקשו בגמרא ט' הן ותרצו בראשית נמי מאמר הוא ראוי לשים לב שאם כן איפה למה לא נאמר ויאמר אלהים יהיו שמים וארץ ככל יתר מאמרות ולבא אל הענין נשית לב גם על מאמרם ז"ל באומרו ביום השני יהי רקיע שהוא יחזק הרקיע כי לחין היו בראשון ונתחזקו בשני כי הוקשה למו כי אחר הברא שמים בראשון איך יאמר בשני יהי רקיע על כן פירשו על החזוק והלא יפלא הפלא ופלא האם יד ה' תקצר חלילה מלהחזיקה בראשון שהוצרך יום שני ומה גם פעולותיו יתב' שאינם תחת הזמן ולא עוד אלא שהוצרך מאמר בפני עצמו להחזיקם ועוד למה קרא אל החזוק הויה:

אמנם לבא אל הביאור נקדים לבאר ענין הברא העולם במאמרות איך הוא ולמה היו עשרה לא פחות ולא יותר. אך הוא כי הנה רצה הקב"ה להשפיע שפע אל העולם השפל בהבראו מכל בחינות כחות עליונים הלא המה עשרה ולא תשעה כמדובר בספר יצירה וע"כ על ידי עסק התורה הכלולה מכולן כנודע יאירו יחד כולן ויושפע שפע מכולן. וזה ענין כל האמר מי' מאמרות הנאמרים במעשה בראשית כי כל אחד מהם הוא מאמר מהכחות ההן באמור הוא יתברך המאמר הראשון אותו רוח פיו היוצא מאתו הוא אור שפע רוחני מבחינת הכח הראשון המשתלשל ומתפשט ומתלבש ומהוה המציאות הראשון אשר גזרה חכמתו יתב' לברא בו שהוא את השמים ואת הארץ ובהבל פיו יתברך במאמר השני באמרו יהי אור נתהוה האור וההיקש בכל השאר כי גדול כח איכות הדבר היוצא מפיו יתברך והוא מאמר רבי יוחנן כל דבור ודבור היוצא מפי הקב"ה נעשה מלאך והוא מה שהנביא דבר כי כאשר ירד הגשם כו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי כו' כאשר יתבאר עוד במאמר פרקי רבי אליעזר שנזכיר בדרך שאחר זה בס"ד ובבא אל הענין והוא כי אחר שהמאמר הראשון מהי' היה העליון מכולם ע"כ מה שמתהוה ממנו מדברים גשמיות לגודל דקות רוחנייתו אינו יוצא אל הפועל קנין חומריי ממשיי בעצם כ"א מציאות התלבשות גשמית בצד מה שצריך אח"כ מאמר מבחינה שלישית אליה לגמור הויה עצמית ממשיית בגשם חזק וע"כ אפי' השמים לא קנו הויה ממשיית חזקה ביום הראשון כ"א היו לחים שלא היה רק התלבשות מה עד בא המאמר השלישי שהוא ג' מדרגות למטה הימנו והוא הקלה הויה גשמית בעצם וע"כ נאמר יהי רקיע כי עדין לא היה ברקיע הויה קנינית בעצם עד יום שני במאמר שלישי אך הארץ למה שטבעה עכור יותר הוצרך להוות אותה ולתתה תוך יסוד המים שהוא יסוד גשמי ושם נגמר עצמותה והוא מאמרם ז"ל על פסוק בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו נטל עפר כו' והשליך אל המים כו' כמבואר אצלנו ובזה נמצא טעם למ"ד כי האורה נבראת אחר שמים וארץ כפשט הכתוב כי הלא היותר דק היה ראוי יברא תחלה אך הוא כי יותר דקות הוא מה שלא נגמר עד השלישי מהאור שנגמר בבת אחת ועם כל זה יותר דקות הוא גמר האור מגמר הרקיע ע"כ נהיה ע"י מאמר שלישי לא בשני ובזה הטיב אשר דבר בראשית ברא כו' ולא אמר ויאמר אלהים יהיו שמים וארץ כי הלא היה נראה שנגמרו בראשון ויקשה עלינו מאמר הכתוב ביום ב' יהי רקיע ע"כ להשכילנו בינה אמר בראשית כו' לומר הלא תראה במאמר שלישי יהי רקיע אל תתמה איך הוצרך לגמור הויתו בשני כי דע איפה כי בראשית שהוא במה שהוא ראשית שהוא הבחינה הא' העליונה מכל העשר העליונים ברא אלהים ואע"פ שהכל היה יוצא אל הפועל על ידי העשירית לא היתה משמשת רק למעבר לשל מעלה וע"כ לא היה מבא לגשמיות לקבלו בעצם עד שויאמר אלהים יהי רקיע כי אז נגמר ונתחזק כמדובר:

או יאמר מעין האמור בשום לב אל מאמרם ז"ל כתיב ברא אלהים וכתיב ביום עשות ה' אלהים. אלא בתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין ראה שלא היה מתקיים שיתף בו מדת רחמים ע"כ. והלא יקשה כי לא בסתר דברה תורה בראשית ברא אלהים שמורה כי היתה בריאה ממש בשם אלהים לא מחשבה בלבד עוד ראוי לשום לב אל מאמרם ז"ל בפרקי ר"א וז"ל בלא עמל ובלא יגיעה ברא הקב"ה שמים וארץ שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וכבר שמים נעשו אבל בתולדות יגיעה כתב בהו שנאמר וברוח פיו כל צבאם ע"כ. והלא כמו זר נחשב אומרו יגיעה בו יתברך בתולדות חלילה כי לא יעף ולא יגע ועוד שגם ראייתו אין בה זכר יגיעה אמנם לבא אל הענין נקדים ד' הקדמות. (א) אשר כתבנו למעלה כי הברא העולם ע"י המאמרות היה כי רוח פיו יתב' היוצא במאמרו הוא הפועל ומהוה ההויה הנאמרת בו במאמרו יתברך כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כ"א עשה את אשר חפצתי כו' כמדובר בסמוך. (ב) והוא מאמר רז"ל כי הנה במאמר ראשון ביום הראשון נבראו כל המציאות כלם אלא שבכל יום ויום היו כל תולדות שמים וארץ יוצאים אל הפועל מאשר היו בכח בראשון. (ג) בשום לב למה לא פעל ועשה הוא יתב' ע"י מחשבה ולא יצטרך מאמר בפועל אך הוא כי לגודל דקות המחשבה אין ההויה המתהוית בה מציאות עצם גשמי ממשיי כ"א דק מעין הרוחניות ע"כ הוצרך ביום הראשון יתהוו שמים וארץ וכל הנכלל בהם בכח מציאות הויה דקה ואח"כ ע"י מאמר ב' וג' היה הבל פי המאמר נמשך ומתפשט ומהוה מה שהוא ענין דברי המאמר עצמו והנה המציאות הראשון שהיה בלי התפשטות הבל הדבור רק מחשבה בודדת במקומה ההוא יתייחס בו לומר שבלא עמל ויגיעה נברא אך מה שצריך להתהוות ע"י התפשטות הבל פיו ההוא יתייחס לעמל ויגיעה כלפי שמיא למה שצריך לשלשל ולהעבות הרוחניות. (ד) כי הנה אמרו רז"ל במדבר רבה כי כאשר באו' וה' ענינו הוא ובית דינו כך באומרו יתברך ואני הוא ובית דינו והוא כי הוי"ו הוא עליו יתברך ואומרו ה' או אני הוא הב"ד והנה גם אנו נאמר ע"פ דרכם כי באו' פה ורוח אלהים יכוין כי רוח אלהים היא שכינה שהוא הב"ד והוי"ו שבראש תיבה כלומר הוא ובית דינו ובזה נבא אל הענין והוא כי הוקשה לרז"ל בכתו' א' למה חילק לשנים בדבר ה' שמים נעשו ואחר כך וברוח פיו וכו' ולא אמר בדבר ה' שמים וכל צבאם נעשו. ועוד למה בשמים נאמר דבור ובצבאם רוח פיו. ועוד כי מהראוי יאמר בדבר ה' שמים עשה ולא יאמר נעשו שהוא כאלו נעשו מאליהן ע"כ אמר גזר אומר כי היה הפרש בין זה לזה. והוא כי טרם היות מציאות הויה גשמית לא שמים ולא ארץ בעלות במחשבה לבוראם נברא במחשבה מציאות שמים וארץ אך בדקות כפי יחס המחשבה אך עדיין לא נתעצמה הבריאה להיות עשיה בעצם כ"א בדקות מעין רוחניות היתה עד בא יום שני במאמר שלישי שאז ע"י התפשטות הבל פיו המאמר ההוא היה מתעבה וקונה ההויה ממשית וחוזק גשמי וע"כ בראשון לא נגמרו שמים להתחזק בגשמות עצמי וזהו מאמרם ז"ל בלא עמל ויגיעה ברא הקב"ה את השמים שנא' בדבר ה' שמים נעשו וכבר שמים נעשו שהוא כי שמים וארץ בא' שלא היו עדיין גשמית בעולם לא הוצרך הבל הדבור להתפשט בעולם הגשמי מתלבש ומהוה גשמיות רק נשאר המאמר בודד במקומו וכבר נעשו בלי התפשטות הבל דבור אך בתולדות היוצאות אל הפועל בשאר ימים רוח פיו היה הולך ומתפשט ומהוה מציאות ממשי. ובזה. נבא אל ענין הכ' וביאור המאמר הא' והוא כי הנה כל פעולה תכלול ג' דברים מחשבה דבור ומעשה ראשית שלשתן היא המחשבה ובזה יאמר במה שהוא ראשית היא בחינת המחשבה ברא אלהים שהוא מדת הדין ולמה שגם המחשבה פועלת אלא שהוא בדקות אמר ברא ולא אמר עשה אך מציאות בריאה היא באמת אלא שע"כ אם היה נגמרת הבריאה ע"י מדת הדין היה נמשך שלא יתקיים העולם כ"א מיד בהתחלת הדורות המכעיסין ובאין היה חוזר לתהו ובהו ומה גם למ"ש ז"ל שלמה הים מימיו גבוהין מן הארץ כדי שיראו מלפניו ית' שאין צריך רק להציף המים על פני הארץ כטבע'. וז"א והארץ כו' לומר אחר שבמחשבה ברא אלהים את כו' שהוא מדת הדין ראה והנה הארץ היתה תהו ובהו וחשך הדין על פני תהום שישוב ויכפה הארץ ע"כ ורוח אלהים מרחפת כו' והוא מה שכתבנו בהקדמה ד' כי כמ"ש רז"ל שכל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו ובאומרו ואני הוא ובית דינו כן באומרו ורוח אלהים יהיה הוא שהוא הוא"ו של ורוח ובית דינו שהוא רוח אלהים שהוא כי בו ביום עצמו שיתף והשפיע צד חוזק ועשיה מה בדבר שם רחמים ועדיין היה הכל בדק' כי הכל היה במד' העליונה המתייחסת למחשבה כי שם ה' לא היה רק כי נשתתף רתמים בדין להיות מרחפת על פני המים פן יציפו את העולם כד"א על גוזליו ירחף ובזה מה שאו' אח"כ ביום עשות הוא אחר השתוף הזה שהבריאה שהיתה במחשב' שהוא בדקות נעשתה עשיה קנינית כלו' להתקיים בגשמות לדקית המדה ויהיה ביאור הכתוב לפי זה כשנשתתף להיות בדבר ה' הוא שם הרחמים כבר שמים נעשו שלא הוצרך לומר ויאמר ה' אלהים יהיו שמים וארץ שהיא התפשטות הבל דבור רק בשטוף שם רחמים עם מחשבת שם אלהים כבר נעשו ויתחזקו שהוא גדר נוסף על מלת ברא שהיה ע"י מדת אלהים במחשבה הוא בדק' מאמר ראשון המתואר במחשבה אבל בתולדות עמל כתיב בהו דכתיב וברוח פיו כל צבאם שהוא שהבל רוח פיו היה מתפשט ומתעלה ופועל ומהוה ולא היתה המחשבה לבדה פועלת בה ע"כ מתייחס הדבר אל יגיעה וזהו אבל בתולדות יגיעה כתיב בהו שהוא ע"י רוח והבל פיו יתברך המתפשט אחר הדבור וזהו שמביא ראיה מוברוח פיו כל צבאם אמנם למה שאין יגיעה צודקת בו יתברך רק בדרך השאלה שמחלק בכתוב בין שמים וארץ אל התולדות ע"כ ייחסו הדבר אל הכתיבה באומרו יגיעה כתיב בהו ולא אמר ביגיעה נבראו אך שמים וארץ היו בלי יחס יגיעה. וע"פ הדברים האלה הוא מאמרם ז"ל בב"ר (פ"ג) בלא עמל ובלא יגיעה ברא הקב"ה את העולם שנא' בדבר ה' וכבר שמים נעשו כמדובר. שבלא עמלה וצאת הדבור מן הכח אל הפועל. ובלא יגיעת התהוות ע"י רוח פיו המתפשט מהמאמר שמים נעשו. והוא כי כל מה שהדבר ראשון אל התחלת ההתלבשות הוא יותר דק ומקבל צורתו בקלות. אך להוציא תולדות מן השמים ותולדות מן הארץ. למה שהוא גשם מתוך גשם. כי בכח היו כל התולדות מיום הראשון כמדובר בהקדמה. (ב) ע"כ הוצרך התפשטות והתלבשות רוח פי המאמר להקנות בהן הויה כאמור בדרך הקודם ביחזק הרקיע כי לדקות הא' לא קנו חוזק גשמי עדין. וזה יאמר בראשית ברא כו' לומר במה שהוא ראשית שהוא המחשבה טרם הוציא המאמר מן הכח אל הפועל. ברא את השמים כו':

את השמים ואת כו'. הנה ברבוי האתין אר"י (ב"ר פ"א) את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבי' ומזלו'. ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וג"ע ע"כ והלא יקשה כי הלא חמה כו' ואילנות כו' נבראו אחר יום ראשון ואיך כללם ביום הראשון. אמנם כוונת הכתוב לדעתו להרים מכשול מאיש שוגה ומפתי בל יעלה על רוחו. כי הוצרך זמן על בריאת העולם ומלואו. ולא כן הוא חלילה לאל כי ע"כ לא נאמר בששת ימים עשה ה' כו' רק אמר ששת ימים. כאלו יאמר שהששת ימים ברא ה' עם השמים והארץ. וזאת תהיה כוונת הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים שמרבה חמה כו' שהוא כללות תולדות שבשמים. שבהברא השמים היו תולדותיו בכח נבראים באיכות בדקות. וכן ואת הארץ שעמה נבראו בכח כל תולדות הארץ אילנות ודשאים וג"ע הארץ. נמצא שכל מה שנברא בימים שאחר יום א'. לא היו רק כיוצאים ומתפרדים אלו מן השמים ואלו מן הארץ. והוא אמרו תוצא הארץ תדשא הארץ כי בתוכה היו מיום הא' ומוציאה אותם אחרי כן. ושיעור הכ' בראשית ברא אלהים לא בלבד שמים וארץ. רק את כו' שמרבה האת שבשמים כל תולדות השמים. ואת שבארץ כל תולדות הארץ. שזה כל העולם שהכל נתהוה בראשון. אלא שהיה מתגלה כל פרט ביום הנכון לו לפניו יתב'. והג"ע שאמר רבי ישמעאל הוא ג"ע הארץ. כמאמר בב"ר (פט"ו) שמה שנאמ' גן בעדן מקדם אינו מקדם לעול' אלא מקדם לאדם. וכן הוא דעת ב"ר ותנחומא וכן במכילתא על פסוק כי יוצר הכל הוא שיצר הכל כאחת. ופירשו ע"ז פסוק ואין צור כאלהינו. ודקדקו ל' תוצא הארץ כמדובר:

ב

והארץ היתה תהו כו'. הנה יראה שאומר על פני המים. ואו' על פני תהום אחד הוא וקשה שלמה זה ישנה שמם. אמנם הנה ארז"ל בב"ר (פ"ד) כי מתחלה היה עולם מים במים. וגלה הקב"ה טיפה אמצעית וברא את השמי' ממנה ונשארו חצי המים מעל לרקיע. וחצים למטה. והנה ראייה לשים לב אל ל' אמרם מים במים. שנראה כי ב' מיני מים היו. ועוד אומרם שגלה טפה אמצעית. למה היה מהאמצעית ולא ממה שלמעלה או למטה. ועוד שא"כ נמצא יסוד המים מעל לרקיע. והלא כמו זר נחשב יהיו מיסוד המים הגשמים על השמים. ומה גם לרז"ל שאומרו בב"ר שמאומרו המים אשר מעל לרקיע ולא אמר שעל הרקיע. כי הרקיע באמצע ומהרקיע אליהם כשיעור מה שממים התחתונים אל הרקיע והלא יקשה למה לא ירדו ויפלו על הרקיע וישפכו סביבו עד מתחת לרקיע והנה דברים אלו צריכים ביאור רחב. והנה הרחבנוהו בביאור ב"ר. אך פה בקוצר נמרץ נאמר היוצא ממאמרנו שם. שהוא כי יש ב' סוגי מים. הא' של רוחניות. שעליהם היה רוח אלהים מרחפת. וכל הקרב הקרב אל רוח אלהים היו יותר רוחנים וע"י זה היו עד תום גבול חצי המים שכלפי מעלה. אך התחתונים הם מים הגשמים וז"א מים במים. אך טיפת המים שבין העליונים לחצי התחתונים. היתה בעלת מיצוע. שהיה בם בחינות רוחניות מעין שלמעלה מהם. ובחינת גשמיות מעין התחתונים. ע"כ ממנה נעשו שמים שהם גשם זך ממוצע בין רוחניות לגשמיות. וזהו גלה טפה האמצעית וברא את השמים. אך אשר היו למעלה שרוחניים היו. ע"כ הם מעל לרקיע. וכהפרש שבין מי תהום של מטה אל הרקיע. כן יש ממנו אל העליוני'. וזה כוונו ז"ל באמרם ששיעור שבין הרקיע למים עליוני' כשיעור שבין התחתונים לרקיע:

ונבא אל ענין הכ' והוא כי למה שחצי המים שיהיו בתחלה לצד מעלה. לא היו מאיכות של מטה רק רוחניים. וז"א מים במים שהיו מין מים במין מים אלה אל אלה. וכאשר באמצען נברא הרקיע הבדיל בין מים למים ונמצאו הרוחניים למעלה. ועל פי הדברים האלה יאמר כי המים שהיו תחלה כלפי מעלה יקרא פני המים. והנשארים אחרי כן למטה יקרא את פניהם פני תהום. ובזה יהיה ענין הכ' כי תהו ובהו וחשך שהיה על פני תהום הוא על פני המים התחתונים. אך ורוח אלהים שנהורא עמיה שרי. היה על פני המים שהוא על המים שמעל לרקיע. ועל שלמטה הוא מה שהוצרך ליברא אור שויאמר אלהים יהי אור כו'. ובדרכנו זה אפשר יובן ל' רש"י ז"ל באומרו. על פני תהום פני המים שעל הארץ שהוקשה לו שאחר שרוח אלהים מרחפת על פני המים. איך היו חושך. אך הוא על פני המים שעל הארץ לא על פני המים העליונים. אלא על פני תהום שהם פני המים התחתונים. ולא נצטרך לומר שיכוין על מה שבין המים לארץ כאשר שמעתי. כי שם אין מקום להתהוות שם:

ג

ויאמר אלהים כו'. מהראוי יאמר ויהי כן ולא יחזור להזכיר איך היה. ומה גם לאומר כי זה היה אור רוחני לא הוצרך להתהוות על ידי רוח פיו יתברך ככל צבאות עולם כמדובר למעלה על וברוח פיו כל צבאם. כ"א באומרו יתברך אור ויהי אור:

והנה במדרש רבה (ב"ר פי"ז) אמרו רז"ל מבלות אורה של מעלה. גלגל חמה. שהוא כמאמר הרמב"ן מהאור שנברא בששת ימי בראשית נמשך ונברא ממנו אור החמה. ובזה יתכן שלא נאמר ויהי כן כ"א ויהי אור. כי על שני אורות ידבר ושיעור הכתוב ויאמר אלהים יהי אור ולא בלבד היה כן. כ"א גם ויהי הויה שנית. ויהי אור הוא אור החמה:

עוד ארז"ל בב"ר (שם) וז"ל ר' שמעון בן יהוצדק שאל לר' שמואל בר נחמני אמר לו מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן נבראת האורה א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. אמר לו בלחישה. א"ל מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה. ואת או' לי בלחישה. א"ל כשם ששמעתיה בלחישה. כך אמרתיה לך בלחישה. ע"כ:

והן אמת שראוי לשום לב מה זו שאלה מהיכן נבראת האורה. הלא זו כחו יתברך להוות יש מאין וגם למה זה שאל באורה ולא בכל יתר הדברים שנבראו. ועוד א' מלמד שנתעטף כו' כי הלא מאומרו מלמד. נראה שהוא כמפורש ומוכרח בכתוב שמלמדנו זה והלא אין במשמעו שום דבר מזה ועוד מה ענין השלמה. ואיך יצדק בו ית' עטוף ולמה לברא האורה הוצרך לכל זה. ועוד אומרו הבהיק זיו הדרו ולא אמר הבהיק אורה. ועוד אומרו שזה מאמר הכ' עוטה אור כשלמה. כי הלא יראה בהפך כי הוא אמר כי מעטיפת השלמה נברא האור. והכתוב אומר שהעיטוף היה באור עצמו:

אמנם הנה דעתו כי האורה הזאת היתה רוחנית. כמשז"ל (חגיגה דף י"ב) שהיה אדם רואה בה מסוף העולם ועד סופו. ועל שלא זכו הדורות להשתמש בה נגנזה. כמשז"ל הנה כי רוחניות היתה אך לא כאור העליון ממש. שא"כ לא היו יכולין בני אדם לסובלו. ולא היה לו לייחס העדרו על שלא זכו. כ"א על שלא יכלו לסובלו. ועוד כי הלא בשבעה ימי מתושלח שקודם המבול סבלו אותו כל גויי הארץ. כמשז"ל (ב"ר פ"ג) על פסוק ויהי לשבעת הימים וכו'. וע"כ שאל מהיכן נבראת האורה. והיא כי דעתו כהסכמת רוב רז"ל שכל מה שנבראת בששת ימי בראשית נברא בהבראת שמים וארץ. וכל מה שנברא אחרי כן היו בכח בהם. אלא שהיו יוצאים כל דבר ודבר מן הכח אל הפועל כנודע הנה כי כל מה שהיה יש מאין המוחלט היה במאמר הראשון. אבל אחרי כן לא היה נעשה דבר יש מאין כ"א יוצא מן הכח אל הפועל יש מיש וע"כ שאל ואמר מהיכן נבראת. לומר לא ימנע או היתה ככל יתר הדברים שנבראו מן השמים והארץ. או מאור העליון. אם הוא מהשמים וארץ לא יתכן היה בכח דבר רוחני תוך דבר גשמי. ואם הוא מלמעלה ממש איך יאמר יהי אור. שיורה על הויה חדשה. שעל כן באומרו יהי רקיע פירשו ז"ל (שם פ"ד) יחזק הרקיע על שכבר היה ביום ראשון. ובבחינת החזוק היתה הויה חדשה. שאם יהי אור הוא שישתלשל אור העליון. לא יצדק אומרו יהי כי אינה רק התפשטות אור העליון. ועוד שא"כ לא יוכלו לסובלו. ועוד הוקשה לו בכתוב אומרו ויהי אור ולא אמר ויהי כן. שאל מהיכן נבראת האורה. לומר על שאר דברים איני שואל. כי משמים וארץ נבראו ויצאו כל המצואות מן הכח אל הפועל. אך שאלתי היא על האורה שאם משם היא איך היא רוחנית ולא הם. ואם היא מכבוד אורו יתברך איך סבלוה בני אדם. וגם לא תקרא בריאה אלא המשכה והתפשטות האורה. לז"א מלמד וכו' כי מאומרו יהי אור וגם לא אמר ויהי כן. מלמד כי הוא יתברך נתעטף כו' והוא כי היה מהאור העליון ולא היה התפשטות האור. כ"א שכאשר המתעטף בשלמה היא מפסקת בין העטוף אל אויר העולם. כך הוא יתברך שם מסך מפסיק בינו יתברך לאויר העולם מאור רוחניות מעובה. באופן שלא יתפשט מציאות נהורא דעמיה שריא לעולם. כ"א שמבהיקת אור עליון המכה במסך יתהווה בעבר הלז אור מעין רוחניות העליון. אך מעובה בגדר יוכלו לסובלו בני האדם. ולהמתיק הדבר נאמר שהוא משל לאור שמש. כי יהל דרך חלון להאיר בבית. ולמען יוכלו לסובלו הגרים בו ישימו בחלון מסך של זכוכית. שיכה בו השמש ויבהיק פנימה אור ממועט מאור השמש עצמו. ואם הזכוכית לזכותו תרבה בהיקתו מלהכילו. ישימו מסך שמלת יריעת פשתן דקה מן הדקה אשר לדקותה לא יבצר פנימה מלהבהיק אור השמש המכה בו. וכלל ההפרש שבין מסך זכוכית זך לשמלת לבנה שהיא דקה. הלא הוא כי בהיקת השמש מתוך המסך זכוכית הוא כעצמיות אור השמש עצמו המפלש במסך הזה. אך המפלש מתוך יריעת לבנה דקה. הוא כדבר המתהוה ולא העצמיות אור השמש. על דרך זה האיר יתברך על הארץ מהאור העליון. למען יוכלו יושבי תבל לסובלו ראה לשום מסך ולהבהיק מתוך המסך. והמסך הוא מנהורא דעמיה שרא. כענין ונוגה לו סביב. ויש בחינת אורה שאורה זך ואם אותה ישים למסך עדיין לא יוכלו לסבול שוכני ארץ. ע"כ עשה מסך מאור מלובש ומעובה בצד מה אשר הוא כהפרש אשר במשל בין מסך הזכוכית למסך השמלה לבנה דקה. וזה המתיק בלשונו באומרו נתעטף כשלמה שהוא משל אל יריעה דקה לבנה. ועי"כ האור המפלש מהעבר מזה מהכאת האור העליון. לא יחשב כעצמיות אור העליון. כ"א כדבר מתהוה הה"ד יהי אור לומר לא יתפשט אור העליון וגם לא יבהיק דרך מסך זך מאד. כ"א דרך מסך אור מעובה. שהבהיקות בו מהעבר הלז בצד מה יתייחס להויה. ובכן חזר ואמר ויהי אור. ולא אמר ויהי כן. כי הזכיר פעם שנית לרמוז כי זולת זה היה אור אחר היא השלמה כי אור היה הזכיר. וז"א יהי אור שהוא יהי אור שיתהוה אור. הוא הנמשל אל השמלה שנתעטף בה. וע"י כן ויהי אור שני מאשר הבהיק דרך אור הראשון. וז"א ויהי אור כלומר ויהי אור נוסף על אחר שעטה אור כשלמה. ואמר מסוף העולם ועד סופו. לומר כי אינו כאור השמש שבהיות במזרח אינו במערב. כי זה כולל הכל כי רוחני הוא. וע"כ היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו. כי ידוע לנו כי ראית העין היא מאשר תשאב מהאור. ובכן בהיותו שואב מאור רוחני אין מעצור לראייתו. וז"א והבהיק זיו הדרו כי הזיו שפלש מהדרו הבהיק מסוף כו' והוא כי השמלה שנתעטף בה נקרא הדר. כמאמרם ז"ל בפסיקתא כי כשברא הקב"ה את העולם נתלבש הוד והדר שנאמר הוד והדר לבשת כו' וזהו הבהיק בזיו של הדרו שהוא זיו שנברא מבשמלה שהיא הדרו. אותו הזיו הבהיק אור אחר. וע"י כן יכלו לסבלו בני אדם עם היותו רוחני. והיה מסוף העולם כו' להיות נמשך מרוחניות. וזהו מאמר הכתוב הוד והדר לבשת שהוא אור שפע המתייחס אל ההוד כד"א ונתת מהודך עליו. והדר הוא התפשטות מתגלה לברא העולם לבשת. ואותו האור היית עוטה אותו כשלמה להוות האורה ונעשה זיו. ומאותו זיו הבהיק אורה להאיר בעולם. ובאומרו מסוף העולם ועד סופו כיון למ"ש כי הנא אור ממוצע מעין העליון במה שהיה ממלא העולם מסוף העולם ועד סופו. משא"כ אור השמש שאין אורו מבהיק מסוף העולם ועד סופו. בעת שהוא זורח בקצה האחד. אינו מאיר במקום אחר כמדובר. וגם לא כשמש שימצא הולך אחורי הרקיע. וחושך על פני הארץ. כ"א שתמיד בכל יאיר. ואין לילה מסוף העולם ועד סופו. שכולל גם מעלה ומטה. וגם מעין גשמות כי היה גבוליי מסוף עולם השפל עד סופו בלבד. הנה זה יהיה פשט המאמר. ועוד לו חזון נמרץ לפי הסוד. וזה אחשוב כיון ר' שמואל כשאמרו בלחישה. על רמז סוד ה' שבו. ור"ש ששאל ע"ד הפשט כשהשיב לו א"ל מקרא מלא הוא כו'. אז השיב כשם שקבלתיה בלחישה שהוא על רמז סוד עליון באצילות. כך באמירה אמרתי בלחישה. משא"כ בפשוטו. אך לא כן אצל בחינת לפנים מפשוטו שלא גליתי לך:

ד

וירא אלהים כו'. למדתנו התורה שאין האור העדר החשך רק כל א' כח בפני עצמו. ומה גם לאומרם ז"ל שבקשה החשך להתערב באור ויבדל אלהים כו' וכן ולחשך קרא לילה מורה בהחשך בריה והויה בפני עצמו וכן ארז"ל (שם פ"ו) משל למלך שהיו לו שתי לגיונות כו'. עוד יתכן בשום לב אל אומרו ויהי ערב ויהי בוקר ולא אמר יהי ערב ובקר יום אחד. וגם אחר שקרא לאור יום ולחשך לילה. היה ראוי לומר ויהי יום ויהי לילה יום אחד:

אמנם הנה היה אפשר שלא יהיה שהות בין אור היום לחשך הלילה. רק שבתום אור השמש יתחיל חשך הלילה ובתום חשך הלילה יאיר אור השמש. וזה אפשר כונו רז"ל באומרם בקשו לשמש בערבוביא שהוא בלי הפסק בנתיים. אך הנה וירא אלהים את האור כי טוב וראוי להפסיק בין אור לחשך. וע"כ ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. כי שם ערב יום אחר שקיעת החמה קודם ללילה. וכן בסילוק החשך עד צאת השמש שם בוקר אור. וזהו ויבדל כו' נמצא היום כולל ד' חלוקי זמנים. האור. והחשך. והערב. והבקר. וזה מאמר הכ' ויקרא אלהים לאור יום. הוא החלק הא'. ולחשך הוא הב'. ויהי ערב שאחר האור הוא הג'. ויהי בוקר שאחר הלילה הוא הד'. וכללות ארבעתם הוא יום אחד:

או יאמר בשום לב אל אומרו יום אחד ולא אמר יום ראשון. והוא כי הנה בין לאומר שאור זה היה רוחני ולא המאורות. ובין האומר שהוא המאורות אלא שלא נתלו בגלגל עד יום ד'. הנה קצבת יום ולילה עד הרביעי לא היה ע"י סבוב הגלגלים. ואיך היתה מדת יום ומדת לילה. לז"א ויבדל אלהים בין האור כו' כי על ידו יתברך היה נעשה ההבדל בין זה לזה. כל אחד שיעורו נפרד מחברו. ויקרא אלהים לאור יום. ולא לסבוב הגלגל. ולחשך קרא כו' והיה ע"פ השגחתו יתברך שויהי ערב ויהי בקר שיעור יום א' הנודע ע"פ סדר הגלגלים. ולכן לא אמר ראשון כ"א יום אחד. כי לא בלבד כיון היותו ראשון כ"א גם היום בין הערב והבקר בלי סבוב גלגל שיעור יום א':

עוד יכוין כי הנה החשך שהיה עד שלא נברא האור. אינו חושך הלילה. כי הראשון היה העדר הקודם להויה והיה חשך מוחלט. ומה גם לאומרים שאותו החשך על פני תהום הוא חשך גיהנם והוא היה חושך שהובא על המצריים. כמאמר ז"ל על פסוק האבלתי כסיתי עליו את תהום. כמפורש בדבריהם ז"ל פ' בא בב"ר (פי"ד). וזה יאמר ויבדל כלומר בהביאו האור לא נתבטל אותו החשך לגמרי. רק הובדל למקום הנאות לו שהוא בגיהנם. והנה לכל הפירושים אין אותו החשך ראוי ליכלל באור היום ליקרא שניהם יום אחד. ולא הוא חשך הלילה של ליל יום שני. וא"כ היה ראוי יתחיל היום מהבקר. ויגמר בלילה שאחריו. אמר כי לא כן עשה הוא יתברך. רק ויקרא לאור יום. ולחשך הנזכר קרא לילה. עם היותו בלתי ראוי ליכלל בכללות היום ולמה עשה כן כדי שע"י כן ויהי ערב תחלה ואח"כ ויהי בקר. ולא יתהפך להיות בקר ואח"כ ערב יום אחד. וע"כ. לא אמר יום ראשון לומר כי מה שאותו החשך נכלל ביום. היה יום אחד בלבד ולא יותר. והטעם יהיה כי רצה הקב"ה מאז ברא העולם לרמוז תכליתו. והוא כי תחלה ישמש הערב. והוא העה"ז וצרות הצדיקים בו. ואח"כ אור העה"ב ויהיו שומרים לבקר. ולא יקוצו עבדי ה' אשר צר להם בעה"ז. כי אור צדיקים ישמח. ובכלל הדבר הזה מצאנו ראינו טוב טעם אל דעת האומרים מרז"ל שאומרו יהי אור סתם. היה קודם למעשה שמים וארץ הכ' למעלה. שקשה שא"כ למה נכתב בהפוך. ומה גם שדעתו הוא כי אותו האור הוא אור העה"ב. שע"כ הוקדם בבריאה וע"כ הובדל לצדיקים לע"ל. ועוד כי הלא ידענו כי העה"ב נברא ביו"ד. והעה"ז נברא בה"א. כי ביה ה' צור עולמים. ומהראוי היה ליכתוב מה שנברא ביה תחלה ולא ישנה סדר אותיות השם. אך אין ספק שעם שנברא תחלה. נכתב אחרי כן לרמוז על העתיד. שאחר העה"ז משמש העה"ב. כמדובר:

ו

ויאמר אלהים יהי רקיע כו'. הנה אומר יהי רקיע ואו' ויעש אלהים את הרקיע הלא כמו זר נחשב אחר הברא שמים וארץ בראשון. שעל כן אמרו בפרקי ר"א (פ"ד) שרקיע זה הוא רקיע שעל ראשי החיות. ובב"ר (פר"ד) אמר יהי רקיע יחזק הרקיע. כי לחים היו בראשון וקרשו בשני ויתכן לפי הפשט במה שכתבנו למעלה בשום לב אל ענין מים עליונים ומים תחתונים. וגם אל מאמרם ז"ל (שם) בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים כו' בינם ובנתים. שהוא באמצעות האויר שבין מים למים. ואמרו שהרי על הרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע. וראוי לדעת מה יתן ומה יוסיף היות בנתים. מהיות נוטה אל אחד הקצוות:

אמנם לבא אל הענין נקדים כי הנה כל איש אשר רוח דעת בו ישקיף וירא. כי למה שאין דבר חומרי מתקיים אם לא כאשר שפע דבר רוחני נשבה בו. שאל"כ יהיה הווה ונפסד. ע"כ אין ספק כי הארץ הלזו הנשמה לה להחיותה ולקיימה. הוא שפע אלהי מן העולם העליון ולמה שאין בה מפאת חומריות'. מבא לבא בה שפע מאתו יתברך תכלית הרוחנית. ע"כ עמד וימודד הדרגות עולם על עולם. למען ישתלשל השפע מעולם העליון אל עולם המלאכים. ומהם אל עולם הגלגלים. שעל ידם השפע משתלשל ויורד ומתעבה קו לקו. עד היות מוכן להתקבל בעולם השפל. והנה מזה נבא אל סדר הבריאה. והוא כי הלא כמו זר נחשב טרם היות הדרגות אלו. איך נבראת הארץ העכורה מאתו יתברך בלי היות עולמות מלאכים. וגלגלים. להשתלשל באמצעותן השפע ממנו יתברך עד ברוא הארץ העכורה. ואלו היו נבראים מלאכים וגלגלים קודם לארץ. לא יפלא. אך הנה שמים וארץ נבראו יחד במאמרו ית' בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. וידוע כי לדברי הכל לא נברא שום מלאך ביום ראשון כמ"ש ז"ל (ב"ר פ"ג) שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו כו'. עוד ראוי לשית לב איך נבראו יחד שמים וארץ ואיכותן נגדיים זה מזה עד מאד. והנה אל הדבר הזה השני. הנה אחשוב כי לזאת פקחו עיניהם רז"ל באומרם איך ברא הקב"ה את הארץ. נטל עפר מתחת כסא הכבוד והטיל אל המים כו'. שרצונם אצלי כי כאשר בעולם השפל ד' יסודות אש. ואויר. ומים. ועפר. כן ברוחניות עליונות בחינות דוגמתן כנודע ליודעים חן. ואמר כי מבחינה המתייחסת אל העפר הרוחנית שתחת כסא הכבוד נשתלשלה בריאת הארץ. משא"כ השמים ששפע הבריאה למטה היה מבחינות אש ומים הרוחניים העליונים. באופן שכמו רגע בא השפע מכל הבחינה. ונעשו דברים נגדיים באיכותן כפי איכות הבחינה שנשתלשלה לכל פרט ופרט. עם היות שכל הבחינות במקומן אחדות אחד כנודע. אמנם אל הקושי הא' בא האלהים בפסוקים האלו להגיד אל המתבונן בם תשובת דבר. הלא היא כי הנה כאשר ברא אלהים את הארץ למה שלא היו עדיין עולמות אמצעיים להשתלשל בם רק המשכה השפע בלבד. ע"כ לא נבראת הארץ רק בדקות. וז"א בראשית ברא כו' אל תתמה איך ברא אלהים ארץ עכורה כזו בלי אמצעות עולמות בנתים. כי הלא דע לך כי והארץ היתה תהו ובהו. לומר כי לא היתה גוש עפר ממשיי קשה כאשר הוא עתה. כ"א היתה תהו. כלומר דבר שאדם תוהה לומר מה זה כי לא היה נתפס הגשמות בה בעצם. ולא שאין בה כל הכח שיש בה עתה. כי לא יחסר כל בה ואפילו כל התולדות שנבראו ממנה אח"כ כלם היו בה בכח כמאמרם ז"ל (ב"ר פי"ב) כי הכל נברא בראשון והיה יוצא אל הפועל יום יום. וז"א בהו. כלומר כי בו הוא הכל. ולמה לא יצא מיד אל הפועל גשמיות הארץ עכור וממשיי. לז"א כי הנה חשך ועכירות היה על פני תהום אשר בתוכו הארץ. והיה צריך השתלשלות עולמות להשתלשל רוח אלהים שיתעבה לתת ממשות בעביות חשך הארץ אך קרוב היה כי ורוח אלהים היה מרחפת על פני המים אשר סמוכים אל פני תהום באופן שצריך ריחוק להשתלשלות. ואיננו כי היתה קרובה אל הסבה הראשונה. והוא מאמרנו למעלה כי פני תהום ופני המים הנאמר בכתיב. לא א' המה. כי פני תהום הם פני המים התחתונים הגשמיים. ופני המים הם מים העליונים הרוחניים שעליהם. וזהו ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ע"כ עשה ב' דברים. א'. כי ויאמר אלהים יהי אור מהרוחניות. ויהי אור להכין חשך עכירות עולם השפל לקבל כח וקיום תחת היותה תהו ובהו כמדובר. ועדיין קרבת אלהים לארץ תעזרנה מלקבל גשמיות ממשיי כי צריך השתלשלות עולמות. ע"כ להרחיק מים העליונים שרוח אלהים מרחפת עליהם מעל מקום שהארץ בו ולעשות מקומות בנתים לשלשל השפע בהדרגה באופן הקנות עביית בארץ. מה עשה ברא הוא יתברך בין מים למים. שמים. והן הגלגלים. ושמי השמים הם עולם המלאכים ממוצעים בין עולם העליון לעולם התחתון. כי בהשתלשלותן מתעבה השפע העליון עד יאתה לארץ לקבל עביות. כי הנה גם שביום הראשון נבראו. לא הוכן מכון שבתם בנקודת הראויה להם בעצם שיהיו מים העליונים למעלה מהם השיעור ההוא עד יום השני. והוא כי למה שאיכותן ממזג בין עולם לעולם. כמפורש למעלה שע"כ נבראו מהטפה אמצעות שבין מים העליונים לתחתונים. ע"כ ראה והתקין הויתם ומכון שבתם במקום נקודה אמצעית. למען יהיה למו דרך ואיכות לקבל מלמעלה. ואופן נאות להתהפך מהאיכות הרוחני להתקרב על הארץ הלז העכורה. וזהו יהי רקיע בתוך המים שיהיה במקום התווך ואמצעות האור. למען יהיה מסך מבדיל מתווך בין מים העליונים. שהם מימי השפע שרוח אלהים מרחפת בהם. למים התחתונים כאמור. והגיד הכתוב כי ויעש אלהים את הרקיע שמרבה האת שמי השמים גם הם. שהוא עולם המלאכים עם הרקיע הוא עולם הגלגלים. ופירש הענין באו' ויבדל כו' לומר תדע למה ברא רקיע בתוך המים. כדי שעי"כ ויבדל בין המים כו' שרוח אלהים היתה עליהם למים שהארץ בתוכם ברקיעים הנאמרים שע"י הבדלם היה השתלשלות שבו ויאמר אלהים יקוו המים כו' ותראה היבשה כי נתעבית ע"י ההבדל כמדובר. ובכלל הדבר הזה מצאנו ראינו טוב טעם אל האומר כי מלאכים נבראו בב'. היכן נרמז בכתוב. כי לאומר שנבראו בה'. מפורש באומרו ועוף יעופף על הארץ שיעופף מיותר אלא שהוא כד"א ובשתים יעופף. אך במה שכתבנו נרמז באו' את כמדובר. ולאומר שנבראו בחמישי יהיה האת על העולם. ויעופף על המלאכים עצמם ולהיות ההשתלשלות בהדרגה שוה. עשה יתברך שיהיה ממים עליונים לרקיע כמן הרקיע לארץ. וע"י כן בהשתלשות השפע בעולמות שנתעבה בם. נמשך הקנות בארץ איכות גשמית ממשיי. באופן שאח"כ ויאמר אלהים יקוו המים כו'. ותראה היבשה שהוא הראות עצם גשמות יבש ממשיי כאשר היה:

והנה על מה שלא נאמר בשני כי טוב רבו ברז"ל (ב"ר פ"ד) הדעות ואשר יראה שעשו עיקר. הוא על כי לא נגמרה בו מלאכת המים ועזר לנגדם. הוא מה שבשלישי נאמר כי טוב ב' פעמים. א' בהגמר מלאכת המים. וא' בהגמר יתר מלאכת היום. אך הלא יקשה למה לא השלים מלאכת המים הוא יתברך בשני ויאמר עליהן כי טוב. ולא יאחר הדבר עד היום ג' לאומרו בו זה פעמים. ויתכן כי הנה אין ספק כי ששת ימי בראשית הם רמז לשיתא אלפי שני דהוי עלמא. ויום השביעי אל עה"ב שכלו שבת. נמצא יום א' רמז לאלף הראשון. שהיתה הארץ תהו ובהו וחשך. רמז כי באלף ההוא היו רשעים מכעיסין ובאין. והיו ראוים יעלו המים על הארץ ויציפו הכל. ויהיו תהו ובהו. על דרך מאמר ז"ל שכשהרשע דורך על הארץ היא מתרעשת. שהוא אצלי על כי לא רקע הקב"ה הארץ על המים שלא כטבען. רק לשיעבדו את ה'. וכן אמרו כי מה שמי הים גבוהים מארץ. הוא כי האלהים עשה שיראו מלפניו בראות בני האדם כי ע"ד נס מתקיימים. וא"צ ליפרע מהם רק להניח הדבר אל הטבע וירדו המים על הארץ וזהו וחשך הרוגז על פני תהום להעלותו. ורוח אלהים הוא מדה"ד כבר היתה מרחפת על פני המים להציפן על הארץ. כאשר החל בדור אנוש. שקרא למי הים וישפכם עד שלישו של עולם. והיה גומר. אלא באלף ההוא וירא אלהים את האור כי טוב. הוא צדיק א' שהוא חנוך ויבדל אלהים כו'. כי הבדילו והעלהו מעל לרקיע. וע"י כן ריחם על עולמו וירא אלהים כי טוב. והיום השני הוא רמז לאלף הב'. והוא כי הנה ב' פעמים עשה הוא ית' דברים גדולים ומפורסמים ע"י המים א' באלף השני והוא מבול המים שהיה בשנת אלף ותרנ"ו שנה. שנית באלף השלישי הוא ענין קריעת ים סוף. והוא ענין המבול שנתחברו מים תחתונים של מעינות תהום עם מים עליונים. כי ארובות השמים נפתחו. עד שריחם הוא יתברך ויבדל ביניהם ויסכרו מעינות תהום ויכלא הגשם מן השמים. נרמז ביום שני באומר ויהי מבדיל בין מים למים ויבדל בין המים כו' שהוא רמז אל מה שהיה באלף הב'. וענין קריעת ים סוף שהיה באלף הג' שנצבו מים כמו נד. ונראית היבשה. נרמז ביום הג' יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. וע"כ למה שענין מעשה המים שבשני היתה צרה גדולה מאד. שאף שרחם ה' על עולמו בהשאיר נח. לא יבצר מהיות' רעה רבה. ע"כ לא נאמר בו כי טוב. אך מעשה המים שבשלישי שהוא רמז אל קריעת ים סוף שהיה טוב מאד. נאמר בו כי טוב. והיות ענין יקוו המים כו' בשני היה בלתי אפשר. כי איך ירמוז בשני מה שהיה עתיד להיות באלף הג'. ע"כ לא נגמרה בו מלאכת המים ולא נאמר בו כי טוב עד השלישי. והנה ביום השלישי הוציאה הארץ עץ עושה פרי שהוא היותר מתקבל. כמאמר ר' פנחס במדרש (פ"ה) שהוסיפה על הצווי. כי הקב"ה אמר עץ פרי עושה פרי. כי העץ פרי בלבד יהיה עושה פרי. אך לא אילני סרק. והיא הוסיפה ותוצא עץ עושה פרי שבלי היות עץ פרי היה עושה פרי. כן בשלהי אלף שלישי נבנה בית ראשון כמפורש בגמרא כי אז הזהב שבו היה עושה פירות. כמ"ש ז"ל מזהב פרוים ומגפן הזהב שהיתה עושה פירות תדיר חוץ מטבען. והוא מעין מה שביום ג' אפילו אילני סרק עשו פירות. וגם לאו' שעברה על הצוו. כי הקב"ה אמר עץ פרי עושה פרי שהעץ עצמה יהיה נאכל. והיא לא עשתה רק עץ עושה פרי. יהיה הרמז אל גפני הזהב. שהגפן היה מין בלתי עושה פרי. ושם הצמיחה ויעשה פרי על איכות המקום. וביום הד' נתלו המאורות ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים. הוא רמז כי באלף ד' נבנה בית שני. ומארת כתיב חסר. על הדברים שחסרו ממנו. ואמר שעם שלא נדמה אל הראשון. לא נעדר ממנו התחברותו אל המקדש שלמעלה כאשר היה בראשון. וזהו את המאור הגדול הוא ביהמ"ק שלמעלה. ואת המאור הקטן שלמטה. וכאשר במאורות היה קטרוג כן בנין בית שני היה ע"י קטרוג מהאומות כנודע. וע"כ נכתב מארת חסר על חסרונו ועל קטרוגו כמדובר:

או יאמר כי האלף הד' נמצאו יחד שני מארת. הא' שנבנה בסוף הג' ורוב מציאותו בד'. והבית השני שנבנה בד' וכתיב מארת על מה שנחסר בשני. וביום חמישי נבראו התנינים הגדולים. כנגד אשר גזרו שמדו' והרג רב מהרוגי מלכות באלף החמישי. וגם בתחלת הששי הצרו את ישראל. וזהו רמז בהמה ורמז שבתחלת יום הששי. ואח"כ בששי עצמו נעשה אדם. רמז לבן דוד הבא באלף הששי הוא אדם עצמו כנודע. כי ע"כ נתן לדוד שבעים שנה משני חייו. כי הוא הוא. וגם הוא משיחנו הבא באלף הששי. וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ בכל האומות. כנרמז באומרו וירדו בדגת הים כו' ויצדק לפ"ז אומרו וירדו ל' רבים. על כי הרמז לעתיד הוא לכל ישראל וגם לא נזכר עתה עון אדם עם היותו בששי. למה שלא יספר עתה אלא מה שהם רמז אל הטובה העתידה במלך משיחנו הנרמז באדם. כ"א אחר סיפור מעלות שבעת הימים ואחר יום הששי. בא שבת. רמז אל המנוחה שבאלף השביעי:

ט

ויאמר אלהים יקוו המים כו'. הנה אומרו מתחת השמים הוא מיותר. כי לא היה עולה בדעת שיאמר על המים אשר מעל לרקיע. אך יאמר כי הנה היו מי תהום מתחת לארץ: וגם מים על הארץ כולה אמר יקוו המים אשר מתחת השמים. ולא אשר מתחת לארץ. אל המקום אחד כו' והנה ארז"ל בב"ר (פ"ה) לוי ור' ברכיה בשם ר' יודן בר"ש אמרו כל העולם כלו מים במים. ואת אומר אל מקום א'. אתמהא משל לעשר נאדות נפוחים מונחים בטרקלין. נצרך המלך למקומן מהו עושה להן. מתירן ומוציא את רוחן. ומסלקן בזויות א'. כך דרך הקב"ה על מי בראשית וסלקם בים אוקיינוס. עכ"ל. והנה אין הנמשל דומה למשל כלל. וגם מי נתן רוח בהן שדרך אותן וסלקן:

אמנם הנה ידענו כי ד' יסודות הן. אש. ואויר. מים. ועפר. והלא יקשה למה ברא הוא ית' יסוד המים קודם לכל. וכמאמר רש"י שכ' שא"א לפ' בראשונה ברא אלהים את השמים כו' שהרי המים קדמו. וכן למה שם הארץ תחלה תוך המים להוציאו אח"כ. ולא בראה ורקעה כאחד על המים זולת הכת' למעלה. וגם ע"פ דרכנו מה זה היה שלא נזכר בריאות יסוד הרוח כלל. שאם נא' שהוא מה שנשאר פנוי מהרקיע עד המים. הלא יסוד הרוח אינו העדר דבר. כ"א כח יסודיי. שע"כ נכלל בכלל היסודות ולא היות מקום פנוי בלבד. כי ע"כ יש כח לרוח לנשב. והענין כי הנה ידענו כי עולם חסד יבנה. והמים מתייחסים אל מדת החסד. כאשר האש מתייחס אל מדת הגבורה. וההיקש ביתר היסודות כאשר יבא בס"ד ועל הבנות העולם במדת חסד. מצאנו ראינו כי בכל חלק מחלקי הבריאה עשה הוא ית' עיקר מהמים. ושיתף בהן כל א' מהיסודות כמאמרם ז"ל שעשה שמים מאש ומים. הרי שיתף האש עם המים. וגם יסוד העפר שיתף במים. כמ"ש ז"ל על פסוק (איוב ל"ח) בצקת עפר למוצק. מלמד שנטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד ונתן תוך המים ונעשית הארץ. ומהצרורות נעשו הרים כו' הנה כי שיתף העפר עם המים. וע"פ דרכנו נשית לב אל ביאור מאמר זה. שיש תפס את בעל המאמר לבלתי מאמין שנעשה העולם יש מאין. שהבין בדעתו שהיה איזה חומר קדום. אך הוא כי בעה"ז היה מציאותו הגשמי דוגמת העולם העליון הרוחני. והנה כאשר יש למטה ד' יסודות גשמיים. כן למעלה בחינות רוחניות כל א' מעין אחד מד' יסודות כי על כן ארז"ל על פסוק (איוב כ"ה) המשל ופחד עמו כו' כי מיכאל הוא מים. וגבריאל אש. ושלום ביניהם. ומה זו תמיהה האם מפני שזה שר המים. וזה על האש. יעדר חבורם. אך הוא כי עיקר איכותו של מיכאל הוא מבחינת המים הרוחניים הוא בחינת החסד. ועיקר איכותו של גבריאל הוא מבחינת האש והדין. עם שלא יבצר מהיות בכל אחד גם מכל הד' בחינות כנודע. וההיקש בזה בכל יתר ד' מלאכי המרכבה שעיקר כל אחד מהן הוא מאחד מד' יסודות הרוחניים:

ונבא אל הענין. והוא כי הד' יסודות תחתונים הן אמת כי יש מאין נבראו כי לא היה חומר קדמון חלילה. כ"א שכל אחד נתהוה מכח הבחינה אלהית. שדוגמתה למעלה כנודע. כי לא תצוייר בריאתו יתברך את הד' יסודות גשמיים. אם לא בשלשול שפע מרוחניותו יתברך למטה משתלשל ומתעבה למטה להעשות ממנו דבר גשמי. ולא נאמר על זה שהוא יש מיש חלילה. כי לא היה גשם מגשם. ואין יש מאין גדול מזה. שבכח רוחניותו ברא גשם וכמאמר הכתוב וברוח פיו כל צבאם. ובזה יאמר שהוא יתברך מבחינת הרוחניות שתחת כסא הכבור המתייחס אל העפר. שלשל והמשיך אל תוך המים. ובתוכן חיבר העפר. וקרא אל השתלשלות יציקה. למה שהיתה רוחניות כמדובר. ומהשתלשלות שנתעבה יותר. נעשה הרים: ונבא אל הענין כי הוא יתברך צירף האש אל המים. והעפר גם הוא אל המים. וגם יסוד הרוח צירף אל תוך המים שעל הארץ כי אשר יבא. והענין כמדובר כי למה שעולם חסד יבנה והמים משל אליו. ע"כ עשה מהמים עיקר והלביש את כל אחד מהיסודות תוך המים. נמצא לפ"ז כי היו המים כלבוש אל יסוד הרוח. כנוד הנפוח שהעור הוא לבוש אל רוח הנוד. ובזה היה העולם מלא מים. מה עשה הקב"ה התיר הנודות ויצא רוחו. כי דרך והוציא יסוד הרוח מתוך המים. ועי"כ הקוה שמים אל מקום אחד. שבהוותן משוללי רוח מעט יחזיק ואז ג"כ הוציא ע"י כן גם יסוד העפר מתוך המים. שגם הוא היה מלובש בהן. ובזה נתיישב כל אשר הערנו:

י

ויקרא אלהים כו'. למעלה קרא ארץ אל כללות מה שתחת השמים. ולא אל היבשה כאומרו והארץ היתה תהו כו' כי אז היתה היבשה תוך המים. וכן אל מימות שעליה קרא פני תהום. ועתה ייחד להן שמות ליבשה ארץ. ולמקוה המים ימים. עוד כיון שעם שקרקע הים גם היא חלק מהארץ לא קרא ארץ רק אל היבשה בלבד. ואל קרקע הארץ קרא ימים. כד"א כמים לים מכסים. ומה שקראה ימים ולא ים. ארז"ל (ב"ר פ"ה) שאינו דומה טעם דג העולה מעכו לעולה מאספמיא. ואפשר רמז למה שארז"ל שהוא יתברך הגביה מי הים על הארץ לשיראו מלפניו בראות כי ע"ד נס מתקיימים בעולם. ואם ירשיעו א"צ ליפרע מהם כ"א להניח הדבר אל הטבע ישפכו על הארץ. כי לא עביד הקב"ה ניסא לשקרא. וכאשר היה בדור אנוש שהציף שלישו של עולם. וזה יאמר לשון ויקרא אלהים ליבשה ארץ לשון רצון. לרמוז כי היותה יבשה הוא רצון הבורא ולא טבע. כי הלא ולמקוה המים קרא ימים רבים. לרמוז כי נועדו להעשות רבים בהשפכם על פני הארץ כאשר היה. כי תחלה היה שליש העולם ים. ושני שלישים יבשה. ובדור אנוש קרא למי הים וישפכם ונעשו ב' שלישי העולם ים. והוא כהתראה לכל הדורות:

יא

ויאמר אלהים תדשא כו'. פשטו של מקרא הוא. כי צוה ית' תוציא עץ פרי עושה פרי. כלומר אך עץ שאינו עושה פרי שהוא אילני סרק לא יעשו פרי. ויהי כן כי ותוצא הארץ כו' ועץ עושה פרי כו':

והנה במדרש (פ"ה) ר' יהודה בר שלום אמר עברה על הצווי שכך אמר לה הקב"ה עץ פרי עושה פרי. מה הפרי נאכל אף העץ נאכל. והיא לא עשת' כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי כו' ורבי פנחס אמר אף הוסיפה על הצווי. שמחה לעשות רצון בוראה עץ עושה פרי אפילו אילני סרק עשו פירות. ע"כ. והלא כמו זר נחשב שהארץ הלזו הנשמה לה להיות לה בחירה ורצון לגרוע או להוסיף מדעתה. גם האם יצה"ר לה לעבור על רצון קונה. ועוד שאחר שלדברי הכל היה שינוי בין הצווי אל הפועל וההויה. איך על הצווי אמר ויהי כן:

אמנם הנה על מאמרם ז"ל כי בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במה"ד. ולכך נאמר בראשית ברא אלהים. ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מדת רחמים. וזהו ביום עשות ה' אלהים כו' ע"כ והקשינו למעלה שא"כ איך נאמר ברא. וכתבנו שמחשבתו יתברך פועלה ובוראה אך בדקות ולא גשם נתפס. כי ע"כ אע"ג דבראשית נמי מאמר הוא. לא נאמר ויאמר. כי המאמר האחד מתייחס למחשבה. כי ע"כ פעולתו דקה וחיונית עדיין. ובזה יצדק מאמרם ז"ל שכל תולדות שמים וארץ שנבראו בכל ששת הימים. כלם נתהוה מציאותן ברגע שברא אלהים את השמים ואת הארץ. אלא שהיו בכח בדקות בשמים ובארץ. ואח"כ דבר יום ביומו היה יוצא אל הפועל. כד"א תוצא הארץ כו' ואין ספק כי לולא היה בארץ אז כח חיוני. לא היה יתברך מצוה לה תוציא הארץ. כי אם היה יאמר יצא מהארץ כו'. ועד ממהר לזה ארז"ל (שם פ"ז) תוצא הארץ נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון. ואיזה הדרך ארץ חומרית תוציא רוח חיים. אך אין ספק כי רוחניות בצד מה היה בה. ומה גם עודנה בבריאה הדקה שמיום ראשון שהיתה עדיין ברוחניות. ולא קנתה העכירות הלז עד חטא אדם ואררה ה'. באופן כי לא יפלא המצא בארץ בחירה ופעולה. ולא שכיוונה לחלוק עם קונה חלילה למ"ד שעברה. אך חשבה כי לא יקפיד הוא יתברך כי גם שרצון מלך להוציא הדבר שלם בלי פסולת. הלא יש בחינה אחרת כי הלא לא יבצר מי שיאכל גוף האילנות. ומה גם לזולת בעליהם ויצדה העולם מכל עץ. כי ע"כ הסכים עמה אח"כ הוא יתברך. ולמ"ד הוסיפה. כיוונה לשבחו יתברך אלא שע"י חטא אדם נמנע פרי מאילני סרק עד לע"ל שיתוקן העולם. וכמאמר רז"ל כי ע"ז נאמר בייעודי פרשת בחוקותי שהם לעתיד ועץ השדה יתן פריו אפילו אילני סרק:

ובזה נבא אל אשר הקשינו כי איך יאמר ויהי כן ולא כן היה. כי הלא עברה או הוסיפה למ"ד. וגם ראוי לשית לב כי גם אומר ויהי כן הוא מיותר. כי מאליו נודע שהיה כן. כי ע"כ במאמר יקוו המים כו' לא נאמר ויהי כן. אך לדעת ר' יהודה כיוין הוא יתברך לומר הנא תראו כן תתמהו. איך צויתי שגם העץ יהיה נאכל ולא היה כן. לזה אני מגיד כי ויהי כן ולא היה הדבר לבטלה. והוא כמ"ש ז"ל אם ביום הג' צוה ה' תדשא הארץ כו' ועץ כו' איך ביום הששי הוא אומר וכל שיח השדה טרם יהיה כו' עד שאד עלה מן הארץ ונברא אדם. ואז יצאו כל עשב וכל עץ. אך ארז"ל (ב"ר י"ב) כי הכל נברא במציאות שלם. אלא שעמדו על פתח הקרקע עד יום הששי. ואז יצאו לחוץ:

ובזה נבא אל הענין בשום לב אל שנוי הלשון. כי הוא יתברך אמר תדשא. ואח"כ אינו אומר ותדשא הארץ כ"א ותוצא. אך הוא כי באומרו יתברך תדשא כו' ועץ כו' כך נברא הכל במציאות שלם. שאפילו העץ היה בר אכילה. וע"ז נאמר ויהי כן. כי כן היו מיום ג' עד יום הששי על פתח הקרקע. אך השנוי לא היה רק ביציאה לחוץ בששי. וע"ז נאמר ותוצא הארץ כי אז עברה והוציאה עץ עושה פרי. ולדעת ר' פנחס יאמר ויהי כן. לומר מה שצויתי כן היה תמיד שאילני סרק לא היו בהן פירות. זולתי בעת ההוצאה לעולם. כי אז ותוצא הארץ ולא נתקיים כ"א לשעה עד שחטא אדם. כי אז לקו פירות האילן שהוא מהששה דברים שלקו בחטאו. כנודע מרז"ל:

הנה דרך זה שחיוניות היה אז בארץ כמדובר. הוא אמת אצלי. אך למשמאילים בו למאמר כי הארץ חומרית היא. ואיכה תעבור בטבע יהיה כי קרה לה כאשר יקרה ללב האדם באדם. כי עם שהלב חומרי נתן ה' חכמה בטבעו לחלק דם לכל האיברים לכל אבר לפי הכנת טבעו. ומבחר הדם מעכב לעצמו. כן נתן ה' כח בארץ להוציא מהשפע המסור לה חוצה. כשופע מהנשפע בה בכח בלי פסולת. והיא עיכבה המובחר לעצמה. כאשר יעשה לב האדם באדם שמעכב לעצמו מבחר הדם. ומה גם אז שמתן כח בארץ להוציא מבלי זרע אילנות ודשאים. כי אין זה לה מבלי איכות זך וחיוני בצד מה. וע"ד זה לר' פנחס ז"ל ומכלל מאמרנו תשובה לשואלים למה בחמישי לא נאמר ויהי כן. והוא כי אדרבה הראוי היה שלא לאמר בשום דבר. כי מי לא ידע כי היה כן. אך במקומות שנכתב היה לצורך. בענין האילנות נאמר ויהי כן כאשר כתבנו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וביום ב' ויבדל בין המים כו' ארז"ל (שם פ"ד) שאין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא. וע"כ היה מקום לחשוב שלא נתקיים ההבדלה לזה אמר דע כי ויהי כן. כי יש הבדל ודאי גם כי מעט הוא. ובאומר יקיו המים שארז"ל (שם פ"ה) יקוו לי מה שאני עתיד לעשות בהם. שהוא כי תנאי התנה הקב"ה עם הים. שאל"כ לא היה הוא יתברך משנה הטבע שהטביע. וזה יאמר הנני מתנה ואומר יקוו לי המים כו' וע"י כן ויהי כן בקריעת ים סוף. שאל"כ לא היה משנה הטבע. וכן ביום הד' אחר אומרו שברא ב' מאורות גדולים. אמר הלא נגד עיניך אחד גדול ואחד קטן. והקטן מקבל מן השמש. ע"כ אמר והיו למאורות כלומר בלתי צריך לקבל דין מן דין. כי דע כי ויהי כן בשווי אחד אחר הבריאה. ואל תתמה בראותה אחד גדול ואחד קטן. כי אחר שויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. אירע שנוי כי היה מאור גדול ומאור קטן. שהוא ע"י הקטרוג כנודע. הנה כי בשלשת הימים הוצרך לומר ויהי כן. אך בחמישי שלא הוצרך לאומרו לא נאמר:

יד

ויאמר אלהים יהי מארת כו'. הנה חמשה כתובים אלו הנם כתובים במאה שערים בשער המזלות. ולא ראיתי להעתיקם פה לאהבת הקיצור:

כ

ויאמר אלהים ישרצו המים כו'. הנה אומרו יעופף יראה מיותר. ועוד איך העוף שעיקרו מיסוד הרוחני כי ע"כ פורח נברא מהמים. ועוד אומרו אח"כ ויברא אלהים כו' ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל כנף למינהו. והנה אחר שגם העוף היה מן המים. הל"ל אשר שרצו המים אחרי העוף. ויכלול הכל. אמנם לקושי' רז"ל (חולין דף כ"ז) הטיבו אשר דברו כי מן הרקק נבראו העופות. ומי הכריחם לזה:

אמנם המה ראו אשר הקשינו. ועוד שאיך נבראו כאחד ב' הפכים בדבר אחד. כי הלא דגי הים וכל רומש בם בצאתם מן המים ימותו. והעוף שגם הוא מן המים הוא עף על הארץ על פני רקיע השמים. אמנם הוא כי התנינים שבים ודגתם נבראו מן המים שעיקרן יסוד המים. ע"כ חיותן במים אך העוף נברא מן הרקק שהוא כטיט רך. ע"כ יחיה על הארץ. ועדיין צריך טעם כי אחר היות היסוד הגובר בו הוא היסוד הרוח שע"כ יעופף. מה יחס היה לו ליברא ברקק מים. אמנם הוא כי הנה אין בריה שאין בה ד' יסודות כ"א שהממשיים הם עפר ומים. וחלקיהם נרגש יותר בבריות הבשר והלחות. אך מרוח ואש אין רושם ניכר. רק מציאות חום ונשימה. ע"כ יש עיסתו נעשה מעפר. והג' אחרים הם כשותפין בלבד הם רמש ובהמה וחיתו ארץ. ע"כ הגובר בם הוא העפר. ויש שעיקר עיסתו מהמים ושאר יסודות טפלים אליהם. ע"כ יסוד המים גובר בבריות היה עד שבצאתם מן המים ימותו. אך באדם לבל יהיה חומרו עכור כבהמה וחיה. שיתף בעיסתו מים. מלבד מה שעשאו בידיו להכינו אל נשמת חלק אלוה ממעל. כאשר נבאר בס"ד באומרו וייצר ה' אלהים כו' למה נשתנה משאר בריות לעשותו בכפיו. הלא הוא על שעי"כ ויפח באפיו נשמת חיים שהוא ממה שבתוכו. ובכן ברצות ה' לברא בריה שיהיה תגבורת יסודה האויר לעוף שהנה לא יברא מרוח. כי אין בו ממש. רק במים או עפר. וישליט הוא ית' כח אויר עודף על השאר. ע"כ מה עשו הוא יתברך אמר אם אברא אותו מן המים יהיה כדגים שיגועו בעופפם על המים. ואם מהעפר כיתר ב"ח לא יעופפו. ע"כ לא בראו מעפר עב רק מן הרקק שעפר שבו קל. ויכנס ברפיון העפר המעורב במים בעצם כח יחוד הרוח לעופף. ובזה נבאר ייתור אמרו על הארץ. שבכלל אומרו על פני רקיע השמים הוא:

אך הנה זה מאמר הכתוב ישרצו המים שרץ כו' הם הרומשים תוך המים תמיד וגם עוף שלא יהיה כדג הבלתי מתקיים על הארץ. וגם שיהיה עיקרו יסוד הרוח. כי יעופף על פני רקיע השמים. ואין זה רק בעפר שבשמים שלא ימות על הארץ כדגים. וגם שלא יכבד בעופפו. על האחד אמר על הארץ כלומר עם המים צריך הצטרף מה שיחיה על הארץ. ולא ימות כדגים שהוא עפר. וגם לא שיהיה עפר עב כי לא יגבר בו יסוד הרוח. וצריך ידאה על פני רקיע השמים. הוא להשליט בו יסוד הרוח לדאות. וע"כ צריך יהיה העפר מעט והיינו רקק. וע"כ אח"כ הוא אומר אשר שרצו המים קודם הזכירו העוף. על כי העוף לא שרצו אותו המים בעצם. רק הרקק. שהוא עפר המעורב בהם:

כא

ויברא אלהים כו'. אמר גם שאמרתי ישרצו המים כו' שיורה שהמים הם המשריצים שיראה כדבר טבעי ומה גם למה שנראה בעינינו כי המים משריצים תמיד. לא כן הוא. ומה גם בראשונה כ"א ויברא אלהים כו' אשר שרצו המים. לומר כי אשר שרצו המים לא הם העושים כ"א בריאה ברא ה'. ולראיה הקדים התנינים הגדולים שאינן משריצים בטבע וגם סיים באומר ואת כל עוף כנף כי זה לא מצינו שמים משריצים כי לא טבעם הוא. וגם הפך טבע כל אשר במים הבלתי פורח. אך אין זה רק מאתו יתברך:

כב

ויברך כו'. ראוי לשית לב מה נשתנו דגים ועופות להתברך מכל בהמה וחיה. ועוד כי בדגים הרבה לברך פרו ורבו ומלאו את המים ובעוף לא נאמר כ"א ירב בארץ. ועוד כי בדגים דבר בם הוא יתברך לנוכח פרו ורבו. ואל העוף שלא לנוכח וכלאחר יד. והנה רש"י ז"ל כתב שנתברכו אלו על שמחסרים תמיד מהם. ומה שלא נתברכו שאר ב"ח שבארץ. מפני הנחש שהיה עתיד להתקלל. והנה אין בזה די תקון כל אשר הערנו. ועוד נשים לב אל מלת לאמר ויברך אותם אלהים לאמר. כי אינו לאמר לזולת:

והנה אחשוב כי כאשר האדם שהוא תכלית ועיקר הבריאה נתברך. כך אלו ב' מינים אשר יש לאדם הנאה ולא היזק מהם. שהם דגים ועופות נתברכו גם המה משא"כ יתר בהמות וחיות ושרצים אשר בתוכן אבות נזיקין. בפרט קרן ותולדותיו שמתכוונים להזיק. והארי. והדוב. והזאב. והנמר. והברדלס. והנחש. ושרף. ועקרב. וצפעונים. וכיוצא באלו לא נתברכו מיניהם. ואשר דבר בדגים לנוכח. וגם הרבה בהם יותר מבעוף. יהיה כי למה שהוא ית' שונא זמה וצפה שיהיו עתידים כל בהמה חיה ועוף ליזקק לשאינן מינן. כמאמר ז"ל (סנהדרין קח.) על כי השחית כל בשר את דרכו כו'. משא"כ בדגים. וגם יש בדגים לויתן שיצר לשחק בו. ע"כ בהן בלבד דבר לנוכח. וגם הרבה לברכן יותר מאל עוף. והן זאת תהיה כוונת אומרו לאמר. כלומר ויברך אותם אלהים את דגים ועופות הנזכר אך מה שראוי לומר. הוא פרו ורבו כו' לדגים שהוא ברבוי ולנוכח. אך לעוף לא כן כ"א ירב בארץ. והוא מהטעמים שכתבו:

כד

ויאמר אלהים תוצא הארץ כו'. ראוי לשית לב שאומרו נפש חיה ואומרו חיתו ארץ נראה דבר אחד והוא כפול. ועוד למה באחרונה ייחס החיה אל הארץ. ובראשונה אמר נפש חיה סתם ועוד שאח"כ הוא מזכיר שעשה אלהים ג' אחרונות. חית הארץ שהיא חיתו ארץ. ובהמה ורמש. ואת נפש חיה לא הזכיר. ועוד שאחר אומר ויהי כן למה חזר ואמר ויעש אלהים כו'. והנה יש מרז"ל שאמר תוצא הארץ נפש חיה זה רוחו של אדם. וקשה כי הלא אח"כ נאמר ויפח באפיו כו'. ואיך יצאה מהארץ. ועוד איך מחומר קורצה נפש אדם יציר כפיו יתברך:

אך הנה בפסוק ויפח כו' כתבנו לאחד מהדרכים שאומר ויהי האדם לנפש חיה. הוא שמקודם נפיחת הנשמה היה האדם מצד עצמו לנפש חיה. שהוא כי היתה בו נפש חיונית הקרובה אל החומר. והוא הנפש חיה האמורה בו לדעת הסברא ההיא. והענין במה שכתבנו למעלה כי הוא יתברך את הכל עשה יפה בעתו. בעת ראשונה שברא את העולם. אלא שהיו הדברים כמופקדים בשמים ובארץ. והיה כל דבר ודבר יוצא לחוץ דבר יום ביומו. והנה נפש החיונות הדבקה בחומרו הופקדה בכח לארץ אשר ביום האחד היה בה רוחניות. כי היה מהמאמר העליון הנקרא מחשבה כמדובר למעלה ועליה אמר תוצא הארץ נפש כו' כי לא תדמה אל הבריו' שהוציאה. זולת נפש אדם כי זו נפש חיות בעצם. ע"כ זו תצא ראשונה. ובהתרוקנה מאיכות הקדוש הזה אשר הופקד אתה. אז מהכח חיוניות שניתן ונשאר בארץ להוציא ממנה הבריות הנזכר. הוציאה בהמה ורמש וחית ארץ הם ארציות. משא"כ נפש חיה האמורה למעלה. להורות הפרש נפש חיה שהזכיר לבהמה ורמש וחיתו ארץ. אמר ויעש כו' לומר כי בג' אלה היתה עשיה שהיו גופים עם רוחם כי נפשם וגופם קרובים באיכות. אך לא כאלה חלק נפש חיה. כי רוחניות בעצם היא. בלתי נעשית עם גוף. כי אינם מסוג אלו חלילה:

או יאמר אל תתמה על צאת נפש אדם מהארץ כי הלא אצ"ל זו כי אם אפילו חית הארץ כו'. האלהים עשאן. כי הנה ויעש אלהים את כו' ואת כו' כי אפילו אלה ידו עשה ולא הארץ. ומה גם עתה נפש אדם. אך אמור כי אינו אלא שהיתה כפקדון לארץ כמדובר:

כו

ויאמר אלהי' נעשה אדם כו'. ראוי להעיר ראשונה (א) נעשה אדם לשון רבים. (ב) אומר בצלמנו כדמותנו שהם שני דברים. ואח"כ הוא אומר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולא נאמר בדמותו. (ג) או' וירדו לשון רבים. ומהראוי יאמר וירד ל' יחיד. כי אחד קראו באו' נעשה אדם. והנה מחמת קושיות אלו אחשוב היה מאמר רבי שמלאי (ב"ר פ"ח) להפך סדר הכתובים באומרו אדם נברא מאדמה. וחוה מאדם. מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו. אין איש בלא אשה. ואין אשה בלא איש. ואין שניהם בלא שכינה. ע"כ. והנה דבריו אלו יראה הפך הכתוב כי הלא על בריאת אדה"ר ידבר. ואיך יאמר מתחלה אדם נברא כו' שמורה כי לא על אדם ידבר. אך שלשה הקושיות האלו הכריחוהו לכך. והוא במה שנא' בספר הזוהר (ד' מ"ז ע"א) כי אומרו בצלמנו הוא סיטרא דדכורא ואומרו כדמותנו הוא דנוקבא וע"כ אפשר שאומרו כדמותינו ידבר על האשה הבאה מן הדמות. או ע"ד רז"ל בגמרא (ב"ב נח.) שר' בנאה הוה מציין מערתא ונכנס למערת המכפלה וראה את האבות והיה רוצה ליכנס פנימה לראות את אדם. וא"ל הסתכלת בדמות דיוקני. בדיוקני עצמה לא תסתכל. הנה כי לאדם קרא צלם אלהים ולאבות שאינם רק נמשכים ממנו קרא דמות. שאינם אלא דמות צלמו של אדם ובזה גם חוה תקרא דמות שהיא נעשית מאדם. כי הוא הדיוקן. עצמו. וחוה דמות הדיוקן הוא הצלם. וע"פ הדברים האלה יפרש רבי שמלאי שאמר הוא יתברך נעשה אדם. ופירש איך הוא לשון רבים בצלמנו כו' ואומר הוא יתברך אעשנו בשותפות אדם וחוה. וזהו בצלמנו שהוא עם צלמנו הוא הארץ ועם אשר הוא כדמותנו היא האשה. שהיא על ידי ג' שותבין באדם. וזהו אין איש בלא אשה. ואין אשה בלא איש. ואין שניהם בלא שכינה. והבאים משלשתנו ירדו בדגת הים כו' וע"כ אמר וירדו לשון רבים. כי אומרו נעשה אדם אינו על אדה"ר. רק על המין העתיד לצאת משלשה שותפין. והיא כי אחר או' כל חלקי הברואים. אמרה תורה הלא יראו כי הוא יתברך יוצר אדם ומניחו בג"ע. ואם היה זוכה היה נשאר שם. ומה יעשה מכל מה שנברא בארץ כלליה ופרטיה. לז"א דע כי ויאמר אלהים הנני עתיד להשתתף עם שניהם ונעשה אדם בשלשתנו. ועם מי אתחבר הלא הוא בצלמנו וכו' שהם אדם וחוה. והבאים משלשתנו ירדו בכל הנברא שהם בדגת וגו'. וש"ת היכן הם אלו שברא תחלה שאח"כ מתחבר אתם הלא הוא כי ויברא אלהים כו' לומר כי מה שאמר עד כה. הוא אחר שויבר' אלהים את האדם בצלמו כו' וע"כ לא נא' בדמותו כי אדם עצמו לא נברא רק בצלם. כי לא בא מאשה. גם כוונת הענין להסיר תועה מאיש שוגה. פן יאמר כי מתחלה רצה יתברך לברא אנשים בלי שיתוף זכר ונקבה. ואח"כ נשתנה דעתו וחלילה לאל משנוי. כי אין עתיד נעלם ממנו. ע"כ הקדים יתברך טרם יברא אדם יציר כפיו. דעו כי נעשה אדם בצלמנו. בשיתוף צלמנו שאעשה עם שתוף אשתו שהוא כדמותינו. והיכן הוא צלמנו. הלא הוא כי ויברא כו' בעצמו בלבד. או שיעור הכתוב ויאמר אלהים נעשה. ומתי אמר כך. אחר שויברא כבר את האדם בצלמו שהוא עכשיו אדם מאדמה כו' מכאן ואילך כו' וע"כ בהולד שת. נאמר ויולד בדמותו כצלמו שהיה מאדם וחוה. והקדים הדמות. על כי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ועוד נרחיב ביאור מאמר זה בשערים בס"ד זה הוא לדעת ר' שמלאי. שדעתו שאומרו ויברא אלהים הוא על מה שנברא קודם לענין נעשה אדם הנזכר. וע"ד הפשט נעלה ארוכת קושיותינו האלו בדרך אשר נדריך להשיב גם על הקושיות הבאות האלה והן: (א) היתכן כי כל אשר ברא אלהים לעשות את האדם. והאדם עצמו לא היה ולא נברא. אם לא לציידי דגים ועופות ולמשול בכל רמש האדמה. שיאמר נעשה אדם כו' וירדו בדגת הים ובעוף השמים כו' ומה גם לחז"ל (ב"ר פ"ח) שבמלאכי השרת נמלך ולמה חרד את כל החרדה ההיא לברא ציידים ורועים ומושלי רמשים. (ב) או' את האדם מה ריבה האת. אם הוא את האשה. למה העלימה ולא פירשה. כאשר בסוף הפסוק באו' זכר ונקבה ברא אותם. (ג) למה כפל אותם. שאסרי או' ויברא בצלמו. חזר ואמר בצלם אלהים ברא אותו. (ד) או' זכר ונקבה ברא אותם. אם הוא פירוש הקודם לשתוק ממנו. ואם אינו פי' הוא סותר ראשית הכתוב בסופו. (ה) אומרו ויברך אתו אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו כו' כי הלא האמירה היא הברכה. נמצא כי אומרו ויאמר להם. ואומרו אלהים שנית היא מיותר. (ו) או' וכבשה. מה הוא הכיבוש הזה. ומיד מי יכבישוה. וגם אומרו ובכל חיה מה שלא נזכרה למעלה. זולתי דגת הים ועוף השמים ובהמה ורמש. (ז) למה חוזר בו כי אחרי אומרו ורדו בדגת הים כו' הוא או' ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב כו' הנה שאוסר להם הבשר. וא"כ איה איפה אשר הם רודים בב"ח. וגם למה הודיעם מה שיאכלו הב"ח באומרו ולכל חית הארץ כו' את כל ירק כו'. (ח) אמרו וירא אלהים את כל אשר עשה כו' מה זה היה פה שנאמר טוב מאד. מכל הפעמים הקודמות שלא נאמר רק כי טוב. ואם על חתימת העולם והכנסת שבת. הלא לעומת זה הוא רע ומר ממות על אשר בו חטא אדם. ונוטל זיוו וחייו וקומתו ומאורות ופירות הארץ ופירות האילן. ואיך הוא טוב מאד:

אמנם הנה נא ידענו כי הן האדם נברא לקיום העולם כאשר הארכנו בשער מהות האדם הלא כאשר אין איש מתקיים אם לא בעוד רוח אלהים בקרבו. כי כן טבע החומר להיות הווה ונפסד. ולולא נפשו בו לא יתקיים. כן כל כללות העולם החמרי הלז אי אפשר להתקיים אם לא ע"י שפע רחני מהעולם העליון. וא"כ אמור מעתה מי יעלה לו השמימה ויקחהו לו. וגם איזה הדרך תרד שפע אש מן השמים עד למטה לארץ. על כן מה עשה הוא יתברך עשה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. למען ע"י מדרגות הסולם ישתלשל שפע עליון קו לקו יורד ומתעבה. עד יוכן להתקבל עד מטה מטה. הלא המה ג' עולמות. עולם השפל. ועולם הגלגלים. ועולם המלאכים. ולמעלה מהם עולם העליון. כי משם ישתלשל השפע דרך העולמות. ועדיין צריך אשר יהיה מוציא ומביא השפע מלמעלה למטה. כי לא יצא מאליו. ע"כ מה עשה הוא יתברך. ברא אדם על הארץ אשר יוציאהו ואשר יביאהו. כי עשאו ויכוננהו כלול מד' עולמות הגוף מהשפל. והנפש המתנועעת מעולם הגלגלים בעלי התנועה. והרוח מעולם המלאכים כד"א עושה מלאכיו רוחות. והנשמה מעולם העליון. למען ע"י עשות רצון קונו. יתקדשו ארבע חלקיו יחד אשר מד' העולמות. אשר שרשי נפשו ורוחו ונשמתו עודם בהם. ויתעורר עולם העליון להריק שפע. דרך העולמות אשר נתקדשו ונתקשרו על ידו. וכל זה ע"י קיום התורה אשר גם בה ד' בחינות אלה. שקשורים זו עם זו. הפשט כנגד עולם השפל. רמז כנגד השני. דרש כנגד השלישי. סוד כנגד העליון. כמפורש שם בארוכה. הן זאת היתה כוונתו יתברך באומר נעשה אדם ל' רבים. כמדבר אל כל ד' עולמות שבהתחברות כלם יעשה אדם כאשר יבא בס"ד:

ונבא אל הענין. והוא כי הנה ידענו מרז"ל (שם) מה גדלו קטרוגי מלאכי השרת על בריאת אדם באומרם אליו יתברך מה אנוש כי תזכרנו כו'. והוא על היותו מעותד לחטא. ע"כ בדור המבול שבו על משמרתם לדבר ולומר לפניו יתברך. הלא נמצאו דברינו. כי הנה הרבו לפשוע ומאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. ע"כ או' כי בא לשום לפניהם כוונת הבראו ואיך הוא תועלת גם למלאכי השרת כי מלאכתם להיות צנורות להריק שפע ברכה לקיים עולם. גם הוא לא יהיה אלמלא אדם. כי בלעדו איזה חבל אשר יקשר העולם ששפל החומרי. אף עם אשר עליו והוא עולם הגלגלים. ומה גם עתה עם עולם המלאכים. וכ"ש עם עולם העליון. להשתלשל השפע כסידרן והלכתן אם לא ע"י האדם המקיים את התורה ככל הכתוב למעלה. כי הוא כולל ארבע העולמות. השפל. והשני של גלגלים. ושל מלאכים. ועולם הנשמות. וגם התורה כוללת כולם בארבע בחינותיה כמדובר למעלה. שעל ידי כן יתאחדו ויתקשרו העולמות ותורק ברכה ושפע מעולם העליון דרך המדרגות. ואלמלא היא לא היה מבוא אל השפע העליון לבא אל הארץ. ומה גם אל שלש יסודותיה השפלים יותר. הם יסוד המים. ורוח. ועפר ולשמא ישיבו אמרי' אמת כי למה שהבחירה חפשית. הלא כמו שיתעתד האדם לקיים עולם. גם יתקיים ויתעתד לאבדו. ע"כ בהמשך הכתובים הורה היא ית' תועלת אדם אל שפע וקיום העולמות. ולתת טוב טעם לפניהם להעלות ארוכה ומרפא אל הקושי הלז. והיחל ואמר למלאכיו יתברך נעשה אדם. לומר הנה בין כולנו הוא כללות העולמות. נעשה אדם כלומר מאדמה שהוא החומר מעולם השפל. משותף בצלמינו. שלי ושלכם. שכולל עולם העליון שהוא על הנשמה ועולם המלאכים על הרוח. כי גם הם נבראו בצלם. כמו שאמרו רז"ל (שם בבראשית רבה) וגם בדמותנו הוא על הדומה לנו בצד מה. והוא הנפש מעולם הגלגלים ככל הכתוב למעלה. וכל זה לקיים עולם. כי ע"י כן ימשך כי צלמנו ודמותנו הנזכרים הכוללים שלשת העולמות העליוני' אין צ"ל ירדו וישפיעו עד יסוד האש הקרוב אל הרוחניו'. כ"א גם ירדו בדגת הים הוא יסוד המים. אפי' שמתחת לארץ. ובעוף השמים הוא יסוד האויר. ובבהמה כו' הוא יסוד הארץ. עד היותר שפל באיכות הוא הרמש הרומש על הארץ כי אלמלא האדם המקשרן ומאחדן לא היה רדוי העולמות העליונים משתלשל עד במטה לארץ. ומה גם על רמש האדמה. והנה ידוע כי אין נפש רוח ונשמה באות כאחד על אדם ילוד אשה. כ"א נפש. וע"י זכיות נותן בו רוח. ואחר הפליגו בשלמות נותנין לו נשמה אמר כי אז מיד זכה לנשמה ולא בלבד הוא. כ"א גם חוה. וזהו ויברא אלהים את האדם שמרבה האת. את חוה. בצלמו היא נשמה מאתו ית' וכל שכן רוח ונפש. ואל תתמה איך גם האשה זכתה לכך מיד. כי הלא לא היה עיקר הדבר כ"א עליו. כי הנה בצלם אלהים ברא אותו. אלא שעל שהיו גוף אחד. כי דו פרצופין נבראו. נכללה גם היא בדבר. וזהו זכר ונקבה ברא אותם. ושמא תאמרו הלא כמו שיתעתד האדם להריק שפע טובה. גם יתעתד אף להרע ולאבד עולם. כי כאשר היות בו חלק מעולם העליון הוא סיבה להמשיך קדושה מלמעלה. ולחול גם על חלקיו השפלים ולקדש גם את חומרו. ולהיות גדרו של שרפי קדש. גם עודנו מלובש בחומר. גם מעותד להשפיל חלק קדושתו העליונה ולדמותה אל חומרו התחתון. כי ע"כ נברא מארבע עולמות. להרים גם התחתון לאיכות העליון. או להשפיל העליון על התחתון. והוא מאמר ז"ל שהזכרנו שנברא מן העליונים ומן התחתונים. שאם יזכה יחיה. ואם יחטא ימות. והוא האמור לז"א ויברך אותם אלהים. ע"י מה שויאמר להם מה שברכה הוא פרו ורבו ומלאו את הארץ. ומה שויאמר להם הוא וכבשה:

והענין כי אמר הנני מברך אתכם שתפרו ותרבו. אך בזאת שתהיו צדיקים ותכבשו את הארץ. והוא כי עושי רצונו יתברך הם מושלים בעולם. לשנות הטבעים עושי פלא. כי צדיק מושל ביראת אלהים. כאלו כל העולם כבוש תחתיו ככל הכתוב למעלה. הפך הבלתי כשרים שהם משועבדים תחת העולם אל הטבעים ואל המקרים ואותות השמים כנודע. וזהו או' וכבשה כלומר שע"י כן שתכבשוה תבורכו. אך בהעוותכם תהפך הברכה. והוא כענין אם בחוקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו' ואם לא תשמעו לי כו' והוא למה שע"י כן יחזיקו בתורה ומוסר לא יטו מני אורח לאבד עולם. וכיוצא בזה אמרו רז"ל על פסוק (קהלת ג') והאלהים עשה שיראו מלפניו. באופן שזה יהיה להם למשמרת ליראה מזעמו להשכיל להטיב. ופירש איך יהיה הכבוש. שהוא ורדו בדגת הים כו' היא דגה שבים. והוא לויתן שירדו בו ישראל צדיקים. וגם כענין יונה במעי הדגה. וגם בקצה האחר הוא עוף השמים שהם מלאכים. כד"א (קהלת י') כי עוף השמים יוליך את הקול. וכן נרמזה יצירת המלאכי' בועוף יעופף כמאמר רז"ל. וצדיקים רודים בהם. כיעקב ששלחם לשליחתו. ואחר אומרו הב' קצוות. אמר על מה שבנתים שהוא ובכל חיה. שהוא כי חיות היער כאריות ונמרים ודומיהם. שמוראם וחתיתם תהי' עליהם. וזה הוראה היותר גדולה שבעולם על היותם מושלים בעולם. כי הלא לא ימשול בחיות ההם. אם לא אשר ה' אתו וצלם אלהים על פניו בקדושה וטהרה רבה. כנודע בענין יוסף בבור נחשים ועקרבים. ודניאל בגובא די אריותא כי באשר ה' אתם וצלם אלהים על פניהם בקדושה ובטהרה. תפול חתיתו על כל חית. השדה. וזה היראה על היות העולם משועבד תחתם. וזה מאמר הכתוב פה. וכבשה ע"י כשרון שיהיה העולם כבוש תחתיהם. באופן שתהיה חתכם בדגת הים ובעוף השמים. וגם תהיה בחיה כו' וזהו ורדו בדגת הים ובכל חיה הרומשת כו' שהוא ניכר בארץ ומופת על השאר. וע"כ הוזכרה חיה בפסוק זה. משא"כ בקודם ואחרי ההתראה הזאת הורה איך קיים הדבר כי בהיותו עושה רצונו יתברך. הוא מושל בכל בהמה וחיה. כי לחמו המה. והם לחם שולחנו:

אך בהעוותו הוא קטן מהבעלי חיים. כי על שתי בחינות אלה נברא אחריהם כמשז"ל. והיא אומרו ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע כו' והיא בשום לב אל אומרו ויאמר פעם שנית באמצע מאמרו יתברך אליהם. וגם אל מלת הנה. כי היא מיותרת. וגם אין דרכה לשמש אלא בדבר שנזדמן מחדש:

אמנם היא על הויה חדשה שנתחדשה משעה לחברתה. והוא כנודע מרז"ל כי מלבד שלא לן כבודו עמו גם מנו שעותיו. ואמרו שעה פלונית צבר עפרו. ובשעה האחרת נעשה גולם. שעה פלונית נזרקה בו נשמה. ובשעה פלונית נצטוה. ובשעה פ' עבר על ציוויו. נמצא כי משנצטוה עד שעבר. לא היה כי אם שעה אחת:

ונבא אל הענין. והוא כי הנה בפסוק הקודם סיפר הציווי. ובזה שאחריו סיפר מה שהיה מדי עברו וע"כ נאמר ויאמר פעם שנית כנודע. כי כל מה שכתוב אחר פרשה זו. שיצר אותו ה' וקחתו את חוה. וחטאתם ועונשם. הכל היה בששי. ונכלל בספור יום ששי מראש ועד סוף. אמר לשון הנה לומר הנה על מה שנתחדש בעת שחטאת. אני גוזר תרד מטה מטה מהבעל חי. תחת היותך רודה בהם והוא כי לא תהיה יתרונך רק על הצומח אך לא על הב"ח. כי לא תאכל רק את עשב כו'. וגם רמז באומרו הנה. שלא נאמר הלא מתחלה ידע הוא יתברך אשר יחטא ולמה יאשם. לז"א הנה לומר איני דן רק באשר הוא שם. לומר על מה שנזדמן הנה כה משפטיך. ועוד אגרע ערכך מהבעל חי. והוא מאמרם ז"ל (קידושין ד' פ"א) מעולם לא ראינו ארי סבל. וצבי קייץ. ושועל חנוני. ומתפרנסים שלא בצער. ואני מתפרנס בצער. אלא אני הוא בחטאתי וקפחתי את מזונותי. כלומר משא"כ לבעל חי שלא יחטא. וע"כ הוא ית' מזמין להם שלא בצער. וזה יאמר הנה אתה תאכל את כל עשב זורע זרע. שתיגע ותזרע. אך ב"ח לא כן רק מאליהם. כי הנה ולכל חית הארץ כו' את כל ירק עשב לאכלה. שאצמיח מעצי עשב. שלא יצטרכו כי אם לאכלה בלבד בלי צער הפך בני אדם שיטרחו לזרוע זרע. וע"כ נאמר באדם זורע זרע. משא"כ בב"ח. והוא שכתבנו למעלה כי מהיותו כולל הד' עולמות. לפעמים עולה אל העליונים. ולפעמים אל התחתונים כפי מעשיו. או טעם נוסף אל האמור. למה מנע ממנו אכילת בשר שהתיר לנח ולבניו שיתכן כמשז"ל (סנהדרין פ"ד) כי ברא הקב"ה את אדם אחר כל בהמה חיה ועוף. כמכין לו שילחן לאכול. ושאם יחטא לומר לו יתוש קדמך. כלומ' כי הם טובים ממך. ובזה אחשוב שע"כ בהועותו מנעו מלאוכלם. לומר הנה ערכתי לך שולחן מהם ועתה מהם לא תאכל כאלו גדלו ממך. אך ניחמו על זה באו' הנה נתתי לכם כו' לומר כי הבעלי חיים אוכלים עשב השדה הבלתי עושה זרע ליזרע. אך הוא יאכל ירקות הנזרעות. וז"א כמנחמו הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע כו' אך ולכל חית הארץ כו' כל ירק עשב לאכלה. וש"ת הלא אכל עץ הדעת טוב ורע ובאה בו זהומות נחש ונגרע. ואיכה יוכל נקיון מדור דור. ונמצא כל מעשה אלהים אשר ברא בו ימי בראשית לבטלה. חלילה לבורא עולם יעשה כדבר הזה. ע"כ אמרה תורתו ית' וירא אלהים את כל אשר עשה. ובכלל ראייתו הוא העתיד במעשה בני אדם. וזהו שני רבויים. את. כל. לרבות שני סוגי עתידות. הטבעי אל העולם והבחיריי אל בני האדם. ועכ"ז אין פחד קלקול כי הלא והנה טוב מאד. כלו' כי גם שיש באדם מעץ הדעת טוב ורע. הנה חלק הטוב הוא מאד מהרע. ויכריע אותו כף הטוב והזכות. וכל ישראל שעתידים לשוב קצתם בכל דור ודור וכלם לעת קץ. או מאליהם. או ע"י חבלי משיחנו. ואין פחד שיוחלט קלקול. והוא מאמרם ז"ל שהוא ית' הבטיח את ישראל שעל כל פנים ישובו באחרית הימים. כד"א והיה כי יבאו עליך כו' ושבת עד ה' כו' והוא מאמר התיקונים באומר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח והוא כי לעומת שאור שבעיסה שמפאת הרע. יש יתרון בטוב. כמדובר שהוא מאד:

לא

וירא אלהים את כל אשר עשה כו'. הנה כתבנו ענין הכתוב. והנה באומרו הששי בה' הידיעה. ארז"ל (שבת ד' פ"ח) שהוא על יום הששי לסיון של מתן תורה. שכל מעשה בראשית תלוי ביום ההוא. אם יקבלו התורה מוטב. ואם לאו אין עולם. ואפשר יאמר ענין מאמרם ז"ל (ב"ר פי"ב) כי אור שגנז הקב"ה שימש מבקר יום ששי עד מוצאי שבת שהוא ל"ו שעות. ושע"כ לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי. וזה אפשר גם פה. והוא כי בכל הימים שאומר ויהי בקר יום א'. או יום שני. לא היה נקרא בקר כל היום. כי הלא אחר חצי היום נקרא בין הערבים. ומה גם משקיעת החמה עד הלילה. אך פירושו הוא ויהי בקר. ונמשך יום אחד. וכן יום שני וג' כו'. אך זה לא כן הוא. אלא ויהי בקר יום הששי. כלומר כי כל יום הששי בקר. כי לא נשתנה אור בין הערבים שלו מאור הבקר. כי אין באור ההוא שינוי. עד שנסתלק במ"ש:

או יאמר כו' הנה יום זה היה סיבת קיום כל כללות מעשה בראשית. כי מבין הערבים של ששי שהתחיל להאיר תוספת שבת הליץ הארת שבת לאדם שלא ימות בו ביום. ויתבטל כל מעשה בראשית. נמצא כי יום ששי הועיל לכל הימים. וז"א יום הששי. שהה"א היא רמז שאר החמשה ימים שנכללו בששי הזה. כאלו עכשיו היו נבראו שאלמלא זכות יום זה שהגין. נתבטלו כלם. וזהו ויהי כו' יום הששי. כי הששי והחמישי היו עתה. כאלו היום נתחדשה הוייתם:

או מעין זה שלהיות בריאת אדם בששי. ובשבילו נברא כל מעשה בראשית. נמצא שיום ששי כולל עצמו וכל שאר החמשה ימים. וז"א הששי. לכלול עמו גם החמשה ימים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---

· הבא >מעבר לתחילת הדף