אליה רבה/אורח חיים/רנב

אליה רבה ‏ אורח חיים רנב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] אונין. פירוש אגודת פשתן מנופץ ונותנים אותם בקדירה לתוך התנור כדי שיתחממו ויתלבנו ולא גזרינן שמא יחתה בגחלים לפי שקשה להם זיקא ולא יגלה פי התנור:

ב

[ב] טוחה בטיט וכו'. דכולי האי לא טרח ומידכר (ב"ח). אבל רבינו ירוחם רס"ד כתב שטחוי בענין דליכא למיגזר שמא יגוס וכן משמע בתוס' שבת דף י"ח:

ג

[ג] משום מבשל וכו'. עיין סוף סימן שי"ח מזה:

ד

[ד] [לבוש] להוציא וכו'. אבל במגן אברהם כתב הטעם כשיודע שמכרו לו יאמרו שמכר לו בשבת, ולפי זה אף בעיר מוקף חומה אסור, והא דמתירין בשאלה סימן רמ"ו היינו משום דאין איסור בשאלה גופיה וסיים זה לשונו בפרט בסחורות כגון בגד פשתן וכיוצא בו דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבכותי אלם יש להקל כשייחד לו מקום, עד כאן, אבל הט"ז כתב דיש להתיר באלם אפילו בלא יחד מקום ולצורך גדול והפסד יש להקל אפילו באין אלם, ופשוט דהשכיר החדר דינו כיחוד מקום וכן משמע בב"ח ואחרונים דלא כעולת תמיד:

ה

[ה] אסור בערב שבת אלא אם כן יש שהות לעשותה מבעוד יום. וברביעי ובחמישי מותר אפילו מלאכה שאין יוכל לגומרה קודם שבת ועיין סימן רמ"ז סעיף ב' וכן הסכמת אחרונים. ובזמן הזה כלים לכובס מסתמא כקצב דקצבם ידוע ועיין סימן ש"ז ס"ק ט':

ו

[ו] בחינם וכו'. בבית יוסף שכן נראה מהגהות מרדכי שכתבתי בסמוך, עד כאן. ונראה כוונתו למה שכתב דאם עובד בשבת צריך למחות דעל כרחך כבר נתן לו בערב שבת, ומצות שמורים הבין דקאי אלפני פניו ונדחק עיין שם דליתא, מיהו בסימן רמ"ז ס"ק א' הקשיתי על בית יוסף וכתבתי דעיקר כאוסרים בחינם:

ז

[ז] בטובת הנאה וכו'. ואם עושה בשכר אפילו לא קצץ אין צריך למחות (בית יסף וב"ח). וצריך עיון דהא בשכר ולא קצץ גרע מבחינם דהא אסור ליתנם לו ולכן צריך לומר דרוקח וירושלמי מיירי בקצץ עד כאן לשון מגן אברהם. ותמיהני דגם בבית יוסף על כרחך צריכין לפרש כן כמו שכתב דהכי קאמר וכו' בשכר וקצץ, ואפשר דגם דעת שולחן ערוך כן וסמך אמה שכתב קודם דבטובת הנאה דינו כקצץ. גם נראה לי כוונת הב"ח שכר ולא קצץ היינו שהתנה ליתן לו שכרו אלא שלא קצב כדלעיל סימן רמ"ז סעיף ג' דלא גרע בחינם, אבל בסתם צריך למחות ודו"ק ודוקא כשנתן בגדיו לכובס אבל כשצוה לכותי לעשות לו מנעלים וראה ועושה בשבת אין צריך למחות בידו דהא עדיין לא נקרא שם הישראל עליו ואי בעי כותי מזבין אותן:

ח

[ח] טוב להחמיר וכו'. ודעת מגן אברהם דאסור כדלעיל סימן רמ"ז סעיף ד' ומיירי אפילו בקצץ כשראה כשעושה בשבת צריך למחות אבל לכתחילה רשאי ליתן לו ולא חיישינן שיעשה בשבת:

ט

[ט] [לבוש] יש אומרים שמותר וכו'. זה לשון מגן אברהם ולא דמי להדלקת הנר בריש סימן רע"ו דהתם אדעתיה דישראל קעביד (ר"ן ושבלי הלקט), פירוש שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו מה שאין כן כאן שעושה להשלים פעולתו עד כאן לשונו. ובמחילת מכבודו לא עיין אלא בבית יוסף שהביאן בקצרה, דבר"ן פרק קמא דשבת ושבלי הלקט דף ט"ו סיימו דגבי נר מיירי בלא קצץ לכך עביד אדעתיה דישראל. גם צריך עיון על בית יוסף שהביא בריש סימן רע"ו דברי סמ"ג וספר התרומות והגהות אשירי דבנר אף שקצץ אסור, אם כן אמאי פסק הכא בשולחן ערוך דברי הר"ן ושבלי הלקט דמותר, וכן קשה על רמ"א ולבוש שפסקו התם בנר דאסור אף בקצץ והכא כתבו הכי נהוג לכתחילה, ואין לומר דסבירא להו דאפשר דסמ"ג וספר התרומות והגהות אשירי סבירא להו לחלק בין נר שמדליקו כדי שישתמש מיד ובין מלבוש שעושה להשלים פעולתו דאם כן הוה ליה לחלק הכי בין איגרת לנר והם חילקו דבאיגרת אין נהנה מגוף ההוצאה והולכה אבל בנר נהנה מגוף המלאכה עיין שם, ואם כן במלבוש נמי נהנה מגוף מלאכה. ויותר תימא שהרי בהגהות אשירי פרק קמא דשבת למד דמלבוש אסור מהך דאסור בנר אף בקצץ, וכן כתב בשלטי גיבורים וב"ח דסמ"ג וסייעתו אוסרים במלבוש, ולפי זה היה ראוי לאסור מדינא במלבוש וכן פסק הב"ח דר"ן יחידאה הוא נגד סמ"ג וסייעתו, אך למה שפירשתי לעיל סימן רמ"ד מודים סמ"ג וסייעתו הנזכר לעיל דמותר כלבוש כשעשה כותי בביתו, והגהות אשירי ושלטי גיבורים וב"ח לא ירדו לעומק דברי פוסקים בזה, ועוד הא אגור בשם רמעל"ה ור"מ מתירין לכן יש להקל בזה:

י

[י] בכדי שיעשו וכו'. אפילו בקצץ וכן מבואר בשלטי גיבורים דלא כב"ח, ומה שהאריך לפרש דברי הרוקח דמיירי בלא קצץ מצאתי סתירה לדבריו בספר המנהיג סימן קמ"ד עיין שם ואין להאריך. בשני ימים טובים גליות אם נעשה בראשון מותר בשני בכדי שיעשה ואין חילוק בין מי שנעשה בשבילו בין לאחרים (מגן אברהם). ולי נראה להקל לאחרים בקצץ ועיין סימן קט"ו ועיין בבית יוסף:

יא

[יא] [לבוש] ואם אין ידוע וכו'. ואם המנעל מתוקן מערב שבת רק שתיקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללבשו בלאו הכי:

יב

[יב] [לבוש] אבל ליקח וכו'. אפילו ידוע שנעשה בערב שבת (ב"ח), וכן מצאתי באגודה פרק קמא דביצה, ומזה תימא על בית יוסף ודו"ק, ואפילו צורך לכלים בשבת אסור (בית יוסף). כתב מגן אברהם אפשר דאפילו על ידי כותי אסור להביאו כן נראה לי דלא כעולת תמיד דכתב דאינו אסור אלא מפני מראית עין דליתא, עד כאן, ולא הזכיר מלבוש דלא כתב אלא טעם זה ועוד דאי הטעם משום טירחא אם כן יהא מותר לצורך שבת, ועוד דעל ידי כותי ליכא טירחא ואי הטעם משום עובדין דחול על ידי כותי לא הוי עובדין דחול ואי הטעם משום שעושה בשבת אם כן יהא מותר מערב יום טוב ועוד דאפילו שיגר יהא אסור ועוד דלקמן סוף סימן תקל"ד כתבו הבית יוסף וב"ח בסתם בשם נימוקי יוסף טעם דמראית עין ופסקוהו:

יג

[יג] [לבוש] שעושה לעצמו וכו'. במגן אברהם האריך ותמא על רמ"א וסיים זה לשונו כותי שעושה על המקח אם הביא שרי ליהנות דהא לא עשאו אדעתא דישראל אפילו עשאי בשבת בעיר שרובה ישראל כמו שאיתא סימן תקט"ו סעיף ו', אבל לכתחילה אסור לילך וליקח ממנו אם לא בכותי חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר. ונראה לי שיש טעות סופר בדבריו וצריך לומר בעיר שרובה כותי מותר כן צריך לומר ודו"ק. ובעיקר תמיהתו נראה לי דסבירא ליה לרמ"א כיון שכותי רגיל לעשות לעצמו ליכא מראית עין שיאמרו שציוה לעשותם לו, גם אפשר לחלק בין הך לסימן תקט"ו בדבר מאכל עיין שם וצריך עיון:

יד

[יד] קילור עבה וכו'. הב"ח ועולת תמיד תמהו על הטור ואחרונים שהשמיט מה שכתב בש"ס [בשבת] דף י"ח ואספלנית על גבי המכה עיין שם. ולעניות דעתי סבירא ליה להטור דבש"ס לא הוצרך לומר אלא להודיע פירוש קילור דמיירי בעבה דומיא דאספלנית אם כן הטור שכתב להדיא קילור עבה לא צריך למיתני אספלנית:

טו

[טו] דאין אדם וכו'. השולחן ערוך לטעמיה דפסק כרב יוסף בריחיים אם כן למד דמצווה על שביתת כלים אפילו באין הכלי עושה מעשה אסור אבל לרבה דאוסר בריחיים משום השמעת קול אם כן לכולי עלמא באין הכלי עצמו עושה מעשה מותר ולכך הטור דפסק כרבה לא כתב הכא דאין אדם וכו':

טז

[טז] [לבוש] וענבים שנתרסקו וכו'. ונסתפק הבית יוסף אם אמרו לענין היתר המשקין לבד אבל לטעון מותר אף שלא נתרסקו קודם או דאסור אף לטעון כל שלא נתרסקו קודם וסיים אבל רבינו ירוחם חלק א' אסרו וצריך לומר דבטעינת קורה לא חשיבו מרוסקים ואי הוי סחיט להו בידים בשבת חייב חטאת הילכך גזרינן בהו שמא יסחוט עד כאן לשונו. ותימא הא מבואר ברבינו ירוחם שם כל שמחוסרין דיכה אסור לטעון אף שכבר נתרסק, לכן נראה לי דסבירא ליה לרבינו ירוחם דכל שמחוסרין דיכה אף שנתרסק אסור מדאורייתא כמו שכתבו תוס' [שבת] דף י"ט סוף ד"ה ר' ישמעאל והמגיד פרק ג' דשבת. ומה שהקשה בית יוסף עוד הא קיימא לן כבית הלל, נראה לי דגם בית הלל מודה בגזירה שמא יסחוט וכן מצאתי בלחם משנה פרק קמא דשבת משנה ט' וסיים והיינו דקתני ושוין ולא קתני ומודים בית שמאי וכו'. ובזה מיושב קושיות תוס' שם דילמא ר' ישמעאל סבר כבית הלל וכו' דגם לבית הלל אסור, ואפשר דזה כוונת תוס' במה שכתב ועוד תימא דר' עקיבא דאמר לא יגמור לא כבית שמאי ולא כבית הלל, ורוצה לומר אפילו נתרץ קושיא ראשונה דבית הלל מודה דאסור בזה היכא דאיכא חיוב חטאת אם כן על כרחך מאי דמתירין בית שמאי ובית הלל היינו דסבירא ליה וכו', ממילא שפיר דמי יהא ר' עקיבא דלא כמאן ודו"ק. ומהרש"א האריך ומגיה בתוס' עיין שם ולמאי דפרישית ניחא, וכן במגיד משנה שם כתב בנוסחת תוס' שלפנינו, ועוד יש לתרץ קושייתו אלא שעסקי בספר הזה לפסק הלכה. כתב בשלטי גיבורים רש"י והרא"ש ור"ן וטור אסרו לטעון, עד כאן, והנה מאי דמספקא לבית יוסף בדעת הטור פשיטא ליה, אך תמיהני שכתב כן בשם הר"ן והר"ן גופיה מבואר דאף שלא נתרסק קודם מותר כדעת רי"ף ורמב"ם ומגיד וכן משמע בשולחן ערוך ואפילו המשקין היוצאין מותר דסבירא ליה דריסוק לחוד מהני דטעונת קורה הוי ריסוק, ומה שכתב מגן אברהם לחלק בין מבעוד יום בין סמוך לחשיכה ליתא דמבעוד יום קרי סמוך לחשיכה קודם שתשקע החמה כדמשמע במשנה שם. ולענין הלכה נראה לי עיקר כשיטת רש"י וכן משמע בספר התרומות סימן רכ"ג ובלחם משנה. היוצא מהן וכו'. הבית יוסף פירש דעת הטור דאפילו בידים מותר וראייתו מסימן שכ"א עיין שם זה לשון [הט"ז] מה שכתב הטור לשון יגמור לא בידים קאמר אלא כתב בלשון הש"ס ופירש רש"י יגמור מאחר שריסקם וצברם בכובד יניחם בכלי ויצא מעצמן ומותר לכתחילה ולא יגמור פירושו אסור להניחו מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך, עד כאן לשונו. ואני אומר דמה שכתב הטור עלה לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפת בעץ פיור בקערה בשבת אלמא דמיירי בידים, ועוד מצאתי במגיד משנה שם שכתב על דברי רמב"ם פרק כ"א שהם בלשון הטור דמיירי בבירור לגמור בידים ואפשר כוונתו נמי למאי דפירשתי, ומהתימא על הט"ז. ועוד נראה לי לדקדק הכי מריש דבריהם שכתבו זה לשונו, שום וכו' שריסקן מערב שבת אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת, עד כאן, ואם כן מדקאמר לגמור דיכתן על כרחך לדוך בשבת קאמר דאי כוונתם כפירוש רש"י שלא לרסוק לכתחילה מבעוד יום לגמור סתם מיבעי ליה או לגמור ריסוקן וזה ברור. גם תימא על שלטי גיבורים שכתב דמטור וסייעתו משמע דאין היתר בידים אפילו נרסק ונידוך בערב שבת, ואולי לא ראה דברי הטור בסימן שכ"א. עוד יש לומר דסבירא ליה כמו שכתב הב"ח דבסימן שכ"א מיירי דמערבין לעשות כמין דייסא ולאכלו בעינייהו אבל הכא מיירי שנתכוין להוציא משקין אבל הוא דחוק, ומה שהקשה הט"ז וב"ח על מה שכתב הטור משקין היוצאין מותר נראה לי דלקמן דהוא הדין אפילו בידים והא דנקט יוצאין היינו לאשמועינן כל שלא נתרסקו קודם אסור אפילו היוצא מעצמו וכן נראה עיקר:

יז

[יז] וכן בוסר וכו'. עיין במגן אברהם שתמה על תוס' דביום טוב הא דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד כדאיתא בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וכן פסק הרמב"ם פרק ח' אם כן אפילו לא נתרסקו יהא מותר כמו שכתבו תוס' שם, עד כאן. ודבריו תימא הא בדף קמ"ה כתבו דר' יוחנן פליג דאף בשאר פירות אסור דאורייתא והלכה כר' יוחנן אם כן לא קשה מידי על תוס':

יח

[יח] במקום הפסד וכו'. בעולת תמיד האריך לחלוק וכל דבריו לעניות דעתי דחויין הן כאשר אבאר בקצרה מה שתמה דמוכח ממתניתין שוין שטוענין קורת בית הבד דאף לבית שמאי אין איסור משום שביתת כלים כלל אם כן על כרחך ברייתא דאין נותנין חיטין לריחיים טעמא משום שמיעת קול עד כאן דבריו בקצרה, והוא תמוה דאם כן ברייתא תשמרו לרבות שביתת כלים כמאן אתיא אלא על כרחך אתיא כבית שמאי כמו שכתבו התוס' דף י"ח ד"ה לימא וכו', גם אשתמיטתיה מה שכתבו תוס' שם דלא תיקשי לבית שמאי אמאי לא אסרו משום שביתת כלים בטעינת הקורה דהתם אתא ממילא טפי מכל הנך דמתניתין, גם בתוס' ד"ה והשתא לא דקדק עיין שם, ועוד לדבריו מנלן לתוס' וכל הפוסקים דרב לא סבירא ליה איסור בשמיעת קול דילמא סבירא ליה ולא מוקי ליה בהני כדי שיאסור אפילו חוץ לתחום דלא שייך איסור שמיעת קול ודו"ק, גם מה שהוכיח באריכות מתוס' דרבה דאוסר משום השמעת קול אוסר אפילו בהפסד מרובה לא דק דודאי למאן דאסור בש"ס אוסר אפילו בהפסד מרובה ואין זה צריך ראיה אלא טעמא דרמ"א משום דיש פוסקים כרבה ויש כרב יוסף חשו לפוסקים שהחמירו באין הפסד. ואני אעורר קושיא על בית יוסף מה שהקשה על הריב"ש שכתב דרי"ף פסק כרב יוסף הא כתב הרי"ף איכא מאן דאמר דפסק כרבא מאי הקשה הא כתב הר"ן דבקצת נוסחאות הרי"ף ליתא ואם כן אין ספק שנוסחאתו היה לפני ריב"ש, גם מה שנדחק בית יוסף דסבירא ליה לריב"ש כיון שכתב בלשון איכא מאן דאמר ליתא הלכתא הכי ליתא דסוגיא ברי"ף לפסוק כסברא אחרונה וראיה לזה ממה שמצאתי דרבינו ירוחם שכתב בשם הרי"ף דפסק כרבה ופשיט דמותר בריחיים של כותי אף באין הפסד דלא כב"ח עיין לעיל סימן רמ"ו ס"ק א'. כתב מגן אברהם אם הישראל נותן לכותי חיטים מערב שבת אפילו כותי טחנו בשבת שרי ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הריחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות הוא דאפילו ישראל נותן לריחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטעון בריחיים של יד וכן משמע בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר וכו' דטעמא דבית שמאי דגזרינן וכו', וקשה דמכל מקום קשה לימא לגבי ריחיים נמי משום גזירה אלא על כרחך אפילו בשבת ליכא חיוב חטאת עד כאן לשונו. ובמחילת כבודו לא דק דאם כן תיקשי מוגמר וגפרית ואינך מאי טעמא שרי ולא גזרינן וזה ברור, ועוד יש לומר דרבה לא ניחא ליה לאוקמי ריחיים משום גזירה דאם כן אתיא כבית שמאי לכך אוקי משום השמעת קול ואפילו כבית הלל ורב יוסף לא סבירא ליה טעמא דגזירה כשם דלא סבירא ליה טעמא דהשמעת קול כדמשמע בתוס' לכך ניחא ליה למיפרך משום שביתת כלים ודו"ק. והשתא ניחא שלא יהא תוס' סותרים כי כתב בשם תוס' מנחות וגבי מצודה דחייב חטאת, ומה שכתב אם כן כשאמור וכו' הוא תמוה ואולי שטעות סופר ודבריו מהופכין ודו"ק, ומכל מקום לדינא נראה לי דמותר לשמור אף שלא במקום מצוה כדלעיל סוף סימן רמ"ד עיין שם מה שכתב בשם ט"ז:

יט

[יט] אדם וכו'. משמע אפילו אינו אומן והיינו דפסק כאביי דגזרינן גזירה לגזירה ויש אומרים פסקו כרבא דלא גזרינן וכן הסכמת הפוסקים:

כ

[כ] [לבוש] שבבגדו וכו'. הוה ליה לפרש בתחובה בבגדו דאי בצרורה בבגדו יש אומרים דלקמן לא פליגי וגם בקולמוס הוה ליה לפרש כשהוא אחורי אזנו (מלבושי יום טוב). ונראה לי דסבירא ליה ללבוש כב"ח דתפילין הצרורין בבגדו אינו חייב חטאת בשבת אם כן הוא הדין מחט צרורה ואם כן פליגי יש אומרים גם בצרורה:

כא

[כא] [לבוש] אסור להסיח וכו'. רבינו ירוחם דייק מדהביא הרי"ף טעם זה אלמא דסבירא ליה דגזרינן גזירה לגזירה ותמה עליו הב"ח דאם כן הוה ליה לש"ס לאותיבי מברייתא דתני דר' ישמעאל לרבא עיין שם. ותימא על גדול כמותו שלא עיין שפיר בשבת דף י"ב דברייתא לא תני אלא עיקר הדין דיוצא אדם בתפילין בערב שבת והש"ס קאמר עלה הטעם כדרבה שלא יסיח וכו', ואם כן ליכא קושיא כלל מברייתא דתני ר' ישמעאל ארבא דיש לומר דבאמת מטעם דלא גזרינן קאמר ר' ישמעאל:

כב

[כב] [לבוש] בראשו וכו'. וביד אסור שאין איסור להסיח אלא בראשו (ב"ח ואחרונים) ודלא כדמשמע משולחן ערוך ובית יוסף דאף ביד אסור להסיח, והשתא ניחא מה שהקשה עולת תמיד על דלא סגי לשולחן ערוך בטעם דגזירה לגזירה דלא קשה מידי דהשולחן ערוך הוצרך לטעם שלא יסיח משום כשהם בידו:

כג

[כג] [לבוש] הוי גזירה וכו'. וכן בכרמלית מותר אפילו בידו דאפילו בשבת ליכא אלא גזירה (שלטי גיבורים), ולכך כפל דין דלא יצא וכו' דסבירא לדידן דלית לן רשות הרבים (מלבושי יום טוב), ועיין סימן ש"ג (ס"ט) סעיף י"ח:

כד

[כד] למשמש. בכיסו או בחגורו פן יהיה תלויה בו כיס או סכין והאשה בכיסה או בבתי זרועותיה או בכפה שבראשה (רוקח סימן ל"ט). ונראה דאפילו לדידן דליכא רשות הרבים מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר מוקצה (מגן אברהם), ומב"ח משמע דבכל הדברים מצוה שלא להוציא:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.