אילת השחר/שבת/צט/ב

אילת השחר שבת צט ב

דף צ"ט ע"ב

תוד"ה או דלמא וכו'. ומפרש הר' פורת וכו' דירידה זו אינה מכחו הראשון. כבר עמד ברש"ש דהא זה מקרי כחו ממש ולכן ברציחה כה"ג חייב מיתה, ומה שתירץ דמ"מ התחיל ממקום פטור צ"ב למה מקרי התחיל ממקום פטור דהא אם לא ירד ועבר מקום פטור פשיטא דחייב ומ"ש אם ירד כיון שלא כלה כחו.

ועשאו רה"י. פי' שעשה את הכרמלית לרה"י, ולא קאי על הכותל.

ומוקף לכרמלית. תוס' חילקו ממוקף לרה"ר ועשאו רה"י דפשיטא שהמחיצה עושה רה"י לעצמה, וצ"ב החילוק. ובתורי"ד ביאר יותר דבכרמלית כיון שמן התורה הוא מקום פטור, ושרי לטלטל גם בלא המחיצות, א"כ המחיצות לא השפיעו כאן כ"כ, וצ"ב דהרי מקום פטור אין לה דין רשות, וע"י המחיצה נעשה רשות, ולמה לא חשיב שהמחיצה עושה מקום.

כמאן דמלי דמיא. ופירש"י כל החלל. הנה החלל עצמו ודאי הוא רה"י, וכאן הנידון רק על הכותל עצמו. ומשמע ברש"י שהנידון הוא על כל החלל, וא"כ כל מקום מוקף ד' מחיצות יש להסתפק על תוך החלל האם הוא רה"י או רק שמלמעלה הוא רה"י, ותוך החלל אינו רה"י. וא"כ גם בנח בתוך החלל יש מקום להסתפק. והא דקאמר לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש, היינו שעושה רה"י למעלה מדפנותיו, אבל תוכו הוא בכלל הספק.

ק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן. יש לעי' לפימש"כ בס' חידושי ר' חיים הלוי (בפי"ז הי"ב והי"ג מהל' שבת) בשיטת הרמב"ם דבכל מחיצות רה"י דבעינן שיהא גובהן עשרה עיקר השיעור אינו בעצם המחיצות כי אם בהמקום דבעינן שגובה עשרה שבו יהא מוקף מחיצות וכו' ולא איכפת לנו כלל בעצם המחיצות אם הן מחזיקות עשרה אם לא ע"ש, א"כ נמצא דלא המחיצה עושה את הרשות היחיד, ואיך שייך לומר ק"ו דאם לאחרים עושה רשות היחיד לעצמו לא כ"ש.

עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו כו'. לכאו' כל הספק הוא רק על עקירה זו, אבל מכאן ואילך ודאי הוא רה"י. והנה לעיל (דף ח' א') פירש"י שהזורק רשות פטור, דלא אשכחן במשכן זריקת רשויות. וצ"ע היכן מצינו במשכן שהעקירה היא עשתה את הרה"י.

והנה אדם זה בעיקר רצה לעקור החוליה מהבור כדי לעשות בור, ומה שמוציא לרה"ר הוא מלאכה שאיצל"ג, ולא משכח"ל נ"מ לחיוב כי אם למאן דס"ל מלאכה שאיצל"ג חייב. ואפשר דמיירי כשהיה צריך את העפר ברה"ר, ואז החיוב הוא רק משום ההוצאה, אבל על עשיית הבור פטור, דהו"ל חופר בור ואי"צ אלא לעפרו, ועיין ר"ן שכתב דמיירי שהחוליה היתה מתנדנדת ואין שום איסור בעקירת החוליה. ויל"ע דמה איכפת לן שיהא חייב גם משום חופר בור.

והנה שיעור רה"י הוא ד' טפחים על ד' טפחים, וצ"ל שאדם זה עקר חוליה רחבה ד"ט על ד' טפחים, דבפחות מכאן אינו רה"י, והמציאות אינה שכיחה כ"כ.

בור י' ונתן לתוכו חוליה ומיעטה. הנה מיד כשהחוליה הגיעה לג' טפחים הסמוכים לארץ כבר יש הנחה, ולכאו' עדיין אין כאן ביטול מחיצה כל זמן שלא נח, ואמאי חשבינן שבאו ביחד. ומשמע דיחד עם ההנחה גם בטל המחיצה, וא"כ אם אדם יזרוק חפץ אחר תוך כדי שהחוליה באויר, לא יתחייב משום הנחה ברה"י, דבטלה הרה"י ע"י החוליה. והראוני בס' שפת אמת שעמד בשאלה זו, וביאר דמיירי במניח החוליה בידו ולא ע"י זריקה, וגופו עומד ברה"ר ואז אין אומרים לבוד, ולא מתחייב עד שנח, וחיוב הנחה וסילוק מחיצה באים כאחד ממש, עיי"ש.

בעי ר' יוחנן כו'. חזינן דאלו הספיקות יש בהם ספק השקול, וא"כ גם אם נכריע שחייב איך אפשר להתרות בו, הרי הוא יכול לטעון שהיה נראה לו כהסברא שפטור, ואף שקיבל ההתראה יכול לומר לא נתכוונתי לזה. וכבר הערנו בזה בכמה דוכתי גם בדברים הברורים לאיסור, דלכאורה יוכל לומר איני מאמינך שאסור.

התם לא מבטל ליה. ופירש"י הלכך לאו מיעוט הוא. יל"ע דלפ"ז גם אם יזרוק דבר ע"ג הדבילה השמינה יהא חייב, דעדיין נחשב כאילו יש ד' אמות, וכמאן דליתא דמי. ועיין תוס'.

זרק דף ונח ע"ג יתידות כו'. הר"ן פירש אליבא דרש"י דמיירי שהיתדות היו רחוקות זמ"ז וע"י הדף אמרינן פי תקרה יורד וסותם ונעשה רה"י, ולפ"ז אפשר שהיו רק שתי יתידות משני צדדים, ומ"מ אמרינן פי תקרה יורד וסותם. והנה הגמ' פריך היינו דר' יוחנן, ויל"ע הא שמא יש חילוק בין עשיית מחיצה ממש לבין פי תקרה, ומשמע דהגמ' פשיטא לה שאין חילוק ביניהם. [ולפי דבריו צ"ל שהדף היה מרובע, דבעגול אין פי תקרה, עיין עירובין דף כ"ה א', דהיכא דליכא פה לא אמרינן פי תקרה]. ומה דנקט "זרק" דף לכאו' אינו דוקא, דה"ה מצי להסתפק בהניח, ובאמת שלכוין בזריקה כנגד היתדות הוא דבר קשה.

ולשון רש"י יתדות דקות, ומשמעו לא רק שלא היה רחב, אלא גם בעביין היו דקים, וצ"ב למה הוסיף לומר כן.

או דלמא כיון דלא אפשר דלא מידלא פורתא והדר נייח כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי. הא דיש להסתפק בזה הוא רק משום דרבא הא ס"ל לקמן דף ק' ע"א דאפי' תוך ג' צריך שינוח ע"ג משהו, דאם תוך ג' לא צריך הנחה ע"ג משהו הא אפי' אם אז מידלא פורתא מ"מ זהו בתוך ג' להדף והוי כמונח בדף ומאי קמיבעיא לי'.

זרק דף וחפץ על גביו מאי כיון דבהדי הדדי קאתי כהנחת חפץ ועשיית מחיצה דמי או דלמא כיון דלא אפשר דלא מידלי פורתא והדר נייח כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי. וכבר עמדו הגרעק"א והחזו"א (סי' ס"ב ס"ק כ"ד) דהא אפילו התרומם זה עדיין בתוך ג' והוי כמונח כבר.

ואולי י"ל דכמו שמצינו בגמ' ב"מ י"ב א' בצבי רץ דמתגלגל קאמרת, דכיון דכל הזמן נוגע בקרקע הוי כמונח, ולולא זאת לא הוי חשיב כמונח. וכאן שזה מתרומם כלפי מעלה נהי דזה נמצא בתוך ג' מ"מ לא הוי כמונח כיון שזה בתנופה כלפי מעלה.

והיינו דלא אמרינן לבוד אם הוא מתרחק מהדבר התחתון, ומצינו סברא כזו בתוס' ב"מ (דף ט' ע"א) שכתבו דהמנקף בראש הזית אין כאן קנין הגבהה, אע"פ שהפרי עומד באויר מכוחו, משום שהוא מרחיק הפרי ממנו, וכן מצינו בכמה מקומות, משא"כ בכוורת שזורקה לארץ משו"ה אמרינן ביה לבוד לקרקע.

והנה מידלי פורתא היינו שבשעה שהדף נחה יתרומם החפץ פורתא לרגע ותיכף נופל ונחשב שנח החפץ אחרי שהדף נח ונהי' כבר רה"י. נמצינו למדים כי אחרי התרוממות החפץ לא משנה כבר מה דתיכף נופל, ונקרא שזה הנחה חדשה.

היינו הנחתן. ופירש"י ואם נטל מקצתן והוציא הוה עקירה. יל"ע למה הוצרך רש"י לומר שהנידון הוא על עקירה, ולא פירש שהנידון הוא במי שמניח מים ע"ג מים דחייב משום שמים ע"ג מים הוי הנחה. ורבינו חננאל אכן פירש הספק על הנחת מים ע"ג מים. ורש"י כפי שיטתו פירש גם בהא דאגוז ע"ג מים שמדובר כשנוטל האגוז מע"ג מים. [ולמאי דפירש רש"י שהנידון הוא על עקירה ע"כ הוצרך לומר שנטל מקצתן, דאם נטל כולו הו"ל עקירה מע"ג קרקע, דמעורב בו מהמים שנמצאים בקרקעית, ועתה הוא ספק, ואי לאו דמים ע"ג מים יש בהם הנחה לא היה חייב דהוי ספק].

והנה לעיל (דף ח' א') מבואר דתוך ג' סמוך לארץ הוי הנחה וחייב אע"פ שהוא באויר, ואיך יתכן שמים יותר גרוע מאויר, ואפשר דכיון שבמים אינו נח הר"ז גרע מאויר שסופו לנוח.

ועי' לעיל (דף ה' ע"ב) דהערנו דאי נימא שמים ע"ג מים אינו הנחה, א"כ איך יתכן לעולם לחייב על הנחת מים, הרי לעולם יש כאן טיפה ע"ג טיפה, והטיפה העליונה נחה ע"ג טיפה התחתונה, ובדוחק י"ל דמניחו שטוח שכל הטיפות נוגעות בארץ.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א