אילת השחר/קידושין/נב/ב
לית דחש להא דר' שמעון דסתם גזילה יאוש בעלים הוי. היינו דלר' שמעון היא מקודשת, ומשמע מהריטב"א דכיון דהיא תקנה מחמת יאוש שהי' אצל המקדש ושינוי רשות כשיגיע לידה לכן היתה מקודשת, מבואר דאינו צריך שיתן לה משלו ממש, אלא דכיון דבלי שנתן לה לא היתה זוכה בהחפץ מקרי שלו, וה"נ להקדיש יוכל מה"ט דזה דהצריכה תורה שלו, היינו אם יוכל לעשות שהקדש יזכה זה מקרי שלו וחל ההקדש, ויש שרצו לחדש דהגזלן קונה למפרע דהיינו רגע לפני שהוא זוכה, אבל מהריטב"א משמע כמש"נ.
ובזה יש ליישב מה דהעירוני איך המקדש אשה בדבר קודש באופן דמועל ויוצא לחולין לר' יהודה דלכן חל הקידושין, דהא לא נתן לו ממון שלו רק של הקדש, ולהאמור גם שם יש לומר כיון דהיא לא היתה זוכה בזה בלי שנתן לה, זה סגי לענין שיכול לעשות קידושין מזה, ומ"מ אם יתן לה דבר הפקר לא יועיל להתקדש, דאפי' אם במציאות לא היתה מגיעה לחפץ, אבל מצד הדין היתה יכולה לזכות בלי שנתן לה נמצא דלא נתן לה.
ועי' ברש"י לקמן (דף נ"ח א' ד"ה ואפי' הוא ישראל) דכתב אע"פ שאין לו אלא טובת הנאה וגם היא לא זכתה אלא טובת הנאה שהיא צריכה ליתנה לכהן. ולכאורה למה הוצרך לומר שגם היא לא זוכה אלא בטובת הנאה, משמע משום דאם היא היתה זוכה לגמרי, אז אפי' אם לו יש רק טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ג"כ היתה מתקדשת, כיון שנתן דבר שלה זה יהי' ממון ממש, לכן הדגיש שגם לה יהי' רק טובת הנאה לכן מה דמהני הקידושין הוא רק מחמת דטוה"נ הוי ממון [ולקמן דף נ"ח הבאתי שהעירוני שזה כבר כתבו בשער המלך ובמקנה].
מאן אחלך. בריטב"א ביאר דאפי' הם שוים שתי פרוטות ג"כ אינה מקודשת כיון דהיא חושבת להתקדש בשתי פרוטות ובאמת לא יהי' שייך לה רק פרוטה אחת, משמע דאם היתה מסכימה לשתי הפרוטות האלו אע"פ שרק פרוטה אחת יש להמקדש בזה, והשני אינו שלו, היתה מקודשת. וצ"ע דהא במקדש במלוה הובא בשם הרשב"א דאם הי' דעתה גם אמלוה לא היתה מתקדשת אע"פ שרוצה גם במלוה וגם בפרוטה, כיון שהקידושין הם בדבר שא"א לקדש, וא"כ ה"נ כיון שרוצה שיצטרף גם הפרוטה שאינו שייך להמקדש שבזה אין יכולין לקדש אין כאן קידושין.
תוד"ה המקדש בחלקו. וא"ת מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת. יש לבאר דבקושיתם הבינו דאע"ג דלא אמר דמקדש בהנאה שמהנה אותה שתוכל לאכול הקדשים קלים, מ"מ הא יש בזה הנאה, וכמו באדבר עליך לשלטון דאינו אומר דמקדש בהנאה, אלא כיון דיש בזה הנאה מתפרש דמקדש בהנאה, ואע"ג דבמקדש במלוה מחלקינן בין אומר בפירוש דמקדש בהנאה ובין מקדש במלוה סתם, התם דמלוה הא זה ממון אז כונתו לקדש בהממון, וזה ממון דלא מהני להתקדש בו, לכן דוקא אם אומר בהנאת מלוה מהני, אבל כאן הוי כמו באדבר עליך לשלטון, דכיון דאינו ממון מפרשינן כונתו בהנאה, וע"ז תירצו דבאדבר הוי הנאה שיכול להשיג מזה פרוטה ונותן הנאה שו"פ, משא"כ כאן דגם להשיג פרוטה לא שייך נמצא דאינו נותן הנאה ששו"פ.
ובתוס' ישנים כתב דאע"ג דשו"פ דיכול למוכרה לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת, והקשה בפנ"י דהא אם יכול למוכרה ה"נ יכול לקדשה, ועוד הרבה להקשות על התו"י. ולולא שאיני כדאי הי' נראה לגרוס שיכול למוסרה לכהן, והיינו דפליג על מש"כ התוס' קודם דאינו יכול לקחת פרוטה מהנאה שעשה לה וס"ל דיכול לקבל עבור זה פרוטה, אלא דמ"מ אינה מקודשת כיון שסוף סוף נותן לה ממון גבוה ולא מכוין לקדשה בהנאה, משא"כ באדבר עליך לשלטון דאין דבר אחר חוץ מהנאה וזה הוא נותן לה לכן שפיר מתקדשת בזה.
מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה. הנה בהא דאש לאכילה פשוט דאין הביאור דזה ממון הקדש רק לגבי האש וחסר בבעלותו של גבוה לגבי דבר אחר אלא דזהו דינו, א"כ גם לכהן נלמוד דדינו באכילה אבל לא שחסר בבעלותו. ובחידושים המיוחסים למרן רי"ז הלוי בזבחים דף ו' הביא בשם אביו הגר"ח ז"ל דדייק מהרמב"ם (פ"ה מאישות הל' ד') דכתב דלכן לא יכול לקדש במעשר שני משום דאין לו לעשות שאר חפציו עד שיתחלל, דמשמע דזה דין בהחפצא דלא ניתן לכל ההנאות אבל לא חסר בבעלותו ולכן יכול להקדיש מעשר שני לשלמים. ולכאורה לפי הדרשא דכאן גם בקדשים נימא כן, וברמב"ם שם כתב דבקדשי קדשים או קדשים קלים אינה מקודשת שלא הותרו אלא לאכילה בלבד, ולפי הדיוק של הגר"ח הי' צריך להיות דבקדשים חסר בבעלותו, אבל היכא דלא ניתן לצרכים אחרים זה רק חסרון בהחפצא, וכיון דכאן משמע דגם באש אין החסרון מחמת דאין להקדש אלא להיות על האש אלא דהחפצא לא ניתן אלא להיות על האש ולכן זה לא מגרע בבעלות של ההקדש וכסברת הגר"ח ז"ל, א"כ גם בחלק הכהנים נימא כן כיון דנלמד מהאש.
וע"כ צריך לחלק דהקדש הרי הוא ממון גבוה ממש אלא דנתחדש דאחר זריקה מותר לאכול, וכיון דילפינן דרק הותר לאכילה אז לגבי שאר דברים נשאר דזה בבעלות הקדש כמקודם, משא"כ מעשר דכל מה דנתחדש דין ממון גבוה הוא רק ע"י מה דלא ניתן לשאר תשמישין, אז נוכל לפרש דלא חסר בבעלותו וכסברת הגר"ח ז"ל.
והנה דנו אם רק קדושת בדק הבית הוא ממון הקדש אבל קדושת הגוף אין בו משום ממון הקדש ורק דיניו שצריך להקריבו נותנים בו דין קדושתו, או דג"ז דין ממון הקדש עליו, ולכאורה גם בקדושת הגוף דין ממון הקדש עליו, דהא כשהוא מקדיש קדושת הגוף ג"כ נאמר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ודין אמירה לגבוה הוא מדין קנין כמסירה להדיוט, ואם זה לא נעשה ממון הקדש למה שייך אמירה לגבוה בקדושת הגוף, ויש לדחות דכתבו התוס' דף צ"ג דהא דחל תרומה על אחר זמן משום דאמירה לגבוה כמסירה והתם רק קדושה חל על התרומה ואינו כלל ממון גבוה, הרי דגם לגבי זה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ומ"מ פשטות לשון הגמ' לעיל דף כ"ח ע"ב שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך, משמע דאיירי מקנין ממון, ולכן כל מש"כ ליישב דבלי שהותר באכילה הי' ממון בבעלות של ההקדש הוא רק לפי הסברא הזאת דגם קדושת הגוף יש בו מדין ממון גבוה, אבל אם רק דינו ליקרב הוא דנותן בו שם ממון גבוה, א"כ מאי הקשו דלשתוק מלך, דמ"מ מנא הוי ידעינן דהוא ממון גבוה לגבי שאר צרכים, דאולי כיון דרק דיניו נתנו בו דין קדושה לכן כשהותר באכילה הרי הדבר נשאר בבעלותם של אלה שהקדישוהו.
וצ"ע מש"כ בנתיה"מ (סי' כ"ח סק"ב) לחלק בין קדושת דמים דחיוב המעילה מדין גזל, משא"כ בקדושת הגוף דאין המעילה מחמת שגזל הקדש אלא מחמת כפרה, ועי' תוס' כריתות דף י"ג דהקשו ג"כ קושיתו למה מעל אנותר הא אסור בהנאה ואין שוה כלום, ותירוצם יש לפרש דמודו דגם בקדושת הגוף זה דין ממון גבוה אלא היכא דכל קדושתו קדושת דמים אז על איסוה"נ לא שייך דנהנה מממון הקדש, משא"כ בקדושת הגוף דנשאר דין הקדש אפילו כשנאסר בהנאה, ואה"נ דאז עי"ז זה נשאר דין ממון גבוה ע"ז, וצ"ע.
וכבר הבאנו במקו"א להוכיח מהא דתנן במעילה דף ט"ו דמצטרף קדשי מזבח וקדשי בדק הבית לפרוטה לגבי מעילה, ואם הם ב' סוגי תשלומין זה ממון להקדש וזה רק דין קדושה צ"ע למה יצטרפו.
ובדברי הרמב"ם (פ"ה מאישות הל' ד') שממנו הוכיח הגר"ח ז"ל דמע"ש ממון גבוה הוא, היינו דלא ניתן לעשות בו הכל, יש לעיין דהנה גם לפי"ז צ"ע דמדהוצרך הרמב"ם לטעם זה מבואר דלולא זאת הי' שייך לקדש בו אשה, ואיך הי' אפשר לקדש דהא מבואר לקמן (דף נ"ד ב') דלר"מ דמע"ש ממון גבוה א"א ליתן במתנה, וכיון שכן איך שייך שיקדש בו את האשה אפי' לא הי' דין מיוחד דלא ניתן לקדש בו ולקנות בו חפצים, מ"מ הא צריך שיתן לה הדבר שיהי' שלה ואז יוכלו לדון אם קונה האשה, אבל כיון שא"א לתתו במתנה איך הי' שייך שיוכל לקדש בו כיון שהיא לא תקנה את מה שנותן לה ויכול בכל שעה ליקח ממנה בחזרה, וע"כ דהי' שייך שיתן לה דבר לאכול ובאכילתה שנהנית תתקדש, וא"כ למה באמת אינה מקודשת הא נהנית.
וע"כ דגם לזה אין לו בעלות וכמו שכתבו התוס' כאן בד"ה המקדש, וא"כ אפשר לומר דמה שהוצרך הרמב"ם לומר דאין לעשות בו שאר חפציו, הוא כדי לבאר דלכן גם בהנאה אינו יכול לקדשה, ולפי"ז אין ראי' דאין דינו באמת ממש כממון גבוה, אלא דהרמב"ם הוצרך לומר הטעם הזה לבאר למה אינה מקודשת במה שההנה אותה באכילת המע"ש, משום דגם בטובת הנאה שנותן לה לאכול אין לו זכות להרויח ולכן אינה מקודשת. אמנם למה שזיכתה לו תורה וצריך לזה בעלות ע"כ הי' גזה"כ דהוא לגבי זה בעלים לכן יכול להקדיש לשלמים כיון דלזה דין המע"ש להיות נאכל שלמים.
תוד"ה וזה יהי' לך. הקשו דלא לכתוב לא לך ולא אש, משמע דאז הוי ידעינן דלא יכול לקדש בזה, והיינו משום שבזה שכתבה התורה דהכהנים יאכלו אין ראי' שבזה יוכלו לעשות שאר דברים. משמע מקושיתם דס"ל כמש"כ הרשב"א בב"מ דף פ"ח דבאוכל אצל חבירו לא מקרי לקוח וכה"ג אסור לאכול מן התורה בלי לעשר, דבזה שנותן לו לאכול אין משמעותו דנותן לו זה, דאי לא כהרשב"א א"כ ע"כ דזה שנותן לאכול הוי כמקנה לו הדבר ויוכל לזכות בזה, א"כ גם בזה שהתורה נתנה לכהנים לאכול ג"כ נפרש דנותנת להם לעשות מה שירצו כ"ז שאין פסוק למעט, ואע"ג דאינו מוכרח דהא יש לומר דנתינה דהדיוט תלוי בדעת האדם ואמדינן דכונתו ליתן לגמרי, משא"כ בזה, מ"מ גם בהקדש איך הוי פשיטא לן דבזה שזיכתה לו תורה לאכול אינו רק זכות אכילה.
ואפשר דגם אם לא נסבור כהרשב"א מ"מ הוי ידעינן דאינו יכול לעשות הכל בזה, דהנה יש להסתפק אם מה שזה רכוש הקדש הוא המונע להיות לו דין בעלים לשאר דברים וזה מה דנקרא ממון גבוה, או מה דיש בו דיני קדושה מפקיע מלהיות לו דין בעלים לעשות בזה כל מה שרוצה [ועמש"כ באילת השחר ב"ק דף ו' ע"ב תוד"ה רעהו], ויש לומר דמה שיש בו דיני קדושה מונע להיות דין בעלים, וא"כ גם בלי פסוק נהי דהותר באכילה אבל לא נתחדש בפסוק דפקע כל דיני קדושה מזה, ולכן בלי שום פסוק הוי מפרשינן דע"כ אין לו בו דיני בעלות, ושפיר הקשו דלשתוק מלך ולא צריך לכתוב אש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |