אילת השחר/קידושין/כב/ב
דלת שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה. צע"ק דהא כשעקורה הם רק קורות בעלמא ולמה יהי' לזה שם דלת.
אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל ת"ל לעולם בהם תעבודו. וביאר הריטב"א דאילו הי' חוזר לבעלים ביובל כשמכר הוא עצמו הי' יוצא ביובל ופגע שחרורו [ומסתמא צ"ל שעבודו], והיינו דבל"ז מאי ראי' דהא יתכן שחוזר באמת ביובל להמוכר ועובד אצלו לעולם, וע"כ דאז גם בגוי שמכר עצמו לישראל הי' יוצא ופקע שיעבודו, והיינו דדין החזרה ביובל שייך נמי לחזור להעבד ועי"ז הוא משתחרר.
הנה מכאן משמע דלצאת לחירות הוי ככל קנין דבמה שזוכה עצמו הוי ככל אחד הזוכה עבד, דאם ענין לזכות עצמו שאני כיון שזה ענין חירות, א"כ מאי ראי' דאולי כיון שמה שאנו רוצים שיצא ביובל הוא דומיא דשדה אחוזה ושם מצינו רק שחוזר הממון להמוכר אבל לא שנעשה בה ענין חירות [דזה מצאנו רק בעבד עברי], וא"כ כשקונה עבד מישראל שפיר יצא להמוכר, אבל להעבד עצמו דזה לא ענין ככל קניית ממון אלא ענין חירות לא מצאנו, ולכן כשקונה גוי באמת לא יצא ביובל להיות משוחרר לכן יש בו דין לעולם בהם תעבודו, משמע דגם להיות קנוי לעצמו אע"פ שעי"ז יהי' בן חורין הוי ג"כ ככל זכיית ממון, ולכן שפיר מוכחינן מדכתיב לעולם בהם תעבודו הרי דלא נתחדש בו דין יובל כלל. אמנם בחזו"א (עבדים סי' קמ"ז סק"ה ו') ביאר דאין קנין שחרור ככל קנינים דהא לא קונה כלום אלא התחלפות דיניו וזה רק ענין שחרור, ולפי"ד צ"ע.
התיר לו מנעלו או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו וכו'. הנה בכל חזקת קרקע זה שרוצה לקנות עושה הפעולה כגון גודר או חורש, אבל כאן העבד עושה ונחשב חזקה להאדון. ונחלקו אם רק בנהנה גוף האדון אבל עשה מלאכה אחרת כגון תופר לו בגד לא מהני, ובמאירי מביא דיש מביאין ראי' מהוליך כליו אחריו לבית המרחץ הרי דמהני אע"פ שאין נהנה גופו, והוא דחה דזה צורך תשמיש גופו, וצ"ל דמהני אפי' אם אח"כ האדון לא רחץ במרחץ ולא נהנה, דקשה לומר דרק אם רחץ איגלאי מילתא למפרע דהי' להנאתו.
הגביהו הוא לרבו קנאו. היינו דהוי חזקה כהלבישו, ומסתבר דאע"ג דהגבהה דמהני לקנות הוא רק ג' טפחים לשיטת רש"י בכמה דוכתי, ולהתוס' סגי בטפח, כאן לא צריך זה, דהגבהה זו אינה אלא לשמשו, וצ"ע להגביה איזה ענין שירות ועבדות הוא, וע"כ צ"ל דגם להגביה יש לפעמים שזה צורך ומשמשו עי"ז, לכן אפילו שכעת הגביהו ולא הי' להאדון מזה שום שירות מ"מ מהני. וצ"ל לפי"ז דהא דפריך דשפחה כנענית תקנה בביאה מחמת דמוגבה על ידה, אע"ג דסוג הגבהה כזאת כדי להבעל אינה מחמת ענין עבדות, דדין עבדות אינו מחייבה להבעל לו, מ"מ כיון דענין הגבהה יש בזה משום שירות שייך שתקנה עי"ז, וזה דמשני דכאן גם היא נהנית, היינו דכאן גרע כיון שאינו עושה לטובת האדון אלא להנאת עצמה, ולא שייך לומר שעובדת בזה את האדון.
והנה ביבמות דף מ"ו מבואר דגם כשנתנו עליו בשעה שטובל דבר שמראה עבדות מהני דאין הכנעני יכול לזכות עצמו אז להיות בן חורין, הרי דאין מחשבתו קובעת בזה, ויש לעיין דאולי רק לענין שלא יזכה בעצמו לחירות מהני מה שאז אדונו משתמש בו שלא ברצונו, אבל להיות דין חזקה שהאדון יזכה בזה צריך שיעשה בכונה דבר לטובת אדונו, דאל"ה מה איכפת לן מה שהשפחה אינה עושה לטובת האדון, מ"מ הא ענין הגבהה הוא דבר דמשמש להאדון ולמה אינה נקנית בזה.
מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו ועוד משכבי אשה כתיב. וכבר תמה בקובץ שעורים דמה מהני מה דהוקש לגבי דחייבת באיסורי עריות לענין שלא יהא נחשב קנין כשמגביהה אותו. ובבית הלוי ח"ג סי' ז' רצה לבאר כונת הגמ' א' דאולי יש הנאה גם בשלא כדרכה, והב' הא ע"כ יש הנאה כיון דהוקש שלא כדרכה וחייבת וע"כ דנהנית, אמנם הביא מרש"י סנהדרין דף ס"ו דבאמת בשלא כדרכה אין לה הנאה, ונדחק דרש"י רוצה ליישב לפי הס"ד דאין לה הנאה. ויש להוסיף להקשות מרש"י סנהדרין דף נ"ח ע"ב, וכן משמע מרש"י כריתות דף ג' דבנרבע אין להזכר הנאה. ושוב הראוני בשיטה לא נודעה למי שני פירושים א' כהבית הלוי הנ"ל, והב' דכיון דהוקשו אין לנו לחלק בדין שלא כדרכה מכדרכה, ועדיין מחוסר ביאור וכקושית הקובץ שעורים.
והי' נראה דהנה עיקר מה דבמגביה העבד להאדון הוי שימוש עבדות לכן הוא נקנה וע"ז פריך מביאה, ומשני דאינה עושה זה בתור שימוש עבדות אלא מחמת הנאתה, ופריך בשלא כדרכה דאז אין לה הנאה, וע"ז משני דאולי יש לה הנאה, נמצא דאין זה שימוש עבדות, ועוד דאפי' אם אין לה הנאה כיון דמשכבי אשה כתיב דחייבת גם האשה על שנבעלה שלא כדרכה למי שאסורה לו, ע"כ שהמעשה ביאה מתייחס גם אליה שהיא רצתה זה, דהא כתיב הנפשות העושות. ובאמת אמרינן בב"ק ל"ב א' דהנאה אחשבה תורה למעשה ולכן חייבת מלקות ומיתה, וא"כ אף בשלא כדרכה מ"מ מזה דחייבת הרי דמיחשבה דרצונה בזה, וא"כ שוב אין זה מעשה עבדות שבזה תהי' קנוי' לאדונה.
שלוף לי מסנאי. כתב הר"ן דודאי לא קנאו כ"ז דלא מת הגר אלא דרצה להראות לכל שהוא רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאחר מיתה כיון שהוא מהפך לזכות בו. חזינן מדבריו דגם כשהתחיל להפך כדי לזכות זכות כזה שעכשיו א"א לו לזכות מ"מ מקרי כבר מהפך, וגם טעם זה הא שייך רק להסוברים לקמן דף נ"ט דגם בהפקר יש הדין דעני המהפך בחררה דאסור לאחר ליקח, דהא כאן יזכה מהפקר ובכ"ז כבר אסור לאחרים לזכות בו, ולקמן דף נ"ט הביא שתי הדיעות אם מותר לזכות בהפקר על מה שא' היפך כבר בחררה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |