אילת השחר/נדרים/לג/ב
דברי חנן היא. דלרבנן אסור להמדיר לפרוע חובו של המודר בהנאה. יש להסתפק אם הא דאסור לרבנן משום דמדחייבים לשלם כסף עבור זה הרי דמביא לו ממון בזה דלכן חייב לשלם, ואין לך מהנה גדול מזה דנותן לו מתנה דבר ששוה כסף, ובנותן לו מתנה דאסור א"צ להוסיף משום דלולא זאת הי' חייב לשלם ומוחל לו, אלא עצם המתנה אסור, או דעצם הפרעון בחנם אינו נקרא דמביא לו ממון אע"ג דזה דבר שחייבין לשלם עבור זה, אלא דכיון דעבור זה מתחייב לשלם והוא מוחל, נמצא דמוחל לו ממון שחייב לו ולכן הוא דאסור. ומה שהביא אותנו לעיין בזה, דהנה חזינן מכל הסוגיות דלקמן, עיין בר"ן לקמן (דף ל"ו ע"ב) דכתב דהיכא דתורם מכריו על של חבירו, וכונתו משום דרוצה לההנות את הכהן שרוצה ליתן לו התרומה אלא דממילא המודר נהנה בזה לכן זה מותר. וכ"כ התוס' כתובות (דף ק"ח) דלחנן מותר אע"ג דמ"מ נהנה שנפטר מחובו אין זה אלא גרמא, דכשפורע חובו של חבירו אינו עושה דבר ישיר להמודר אלא דממילא נהנה וזה לא הי' אסור, ולפי"ז יש לומר דמה דאסור לרבנן הוא רק משום דכיון דמחמת זה הי' צריך לשלם לו, נמצא דבזה שמוחל לו בהמחילה הרי נותן ממש אליו ישר וזה אסור.
ובקרן אורה הקשה דלחנן להסברא דהא דפורע חובו פטור מלשלם, דיכול לומר הייתי מפייס או שהייתי מוצא אנשים אחרים שהיו משלמים עבורי, דכל זה רק טענה שיוכל לומר הממע"ה ואין יכול הפורע לחייבו מחמת שפרע עבורו, אבל למה לא יהא אסור, דלכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא, וביאר דאע"ג דטעם פטור מתשלומין הוא מספק שמא הי' מישהו משלם, אבל מה דמותר במודר הנאה, הוא משום דעצם הדבר שגרם שנפטר מחובו אין זה אלא גורם דממילא ולא כמהנהו ישר, וטעם רבנן לפי"ז יש לומר דכיון דעבור זה חייבין לשלם מדינא, נמצא דמוחל לו ומהנהו ישר, אבל גם לדידהו אפשר דאע"ג דיתכן קרוב לודאי הי' מוכרח לשלם, מ"מ אין זה אלא כגורם, וכמש"כ התוס' כתובות (דף ק"ח), וכל מה דאסור הוא משום דמוחל מה שמגיע לו ע"פ דין, ולקמן יבואר דלמה לא נימא דמאותו טעם דפורע חובו חייב הלוה לשלם לו, הרי דההנה אותו וכנותן לו ממון דמי דלכן יכול הפורע לתבוע את הלוה, א"כ מאותו טעם נמי נימא דמהנהו ישר בזה דהא מכניס לו ממון.
ובמשנה למלך (פ"ה מהל' מלוה ולוה הל' י"ד) הסתפק לחנן דמותר לפרוע חוב של המודר, אי גם להמדיר עצמו מותר למחול להמודר [ובבית לחם יהודה בגליון שו"ע יו"ד סי' רכ"א הביא בשם הרדב"ז דמתיר להמדיר למחול להמודר].
ובמשנה למלך הוכיח מדברי הר"ן דכתב דאם נוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש דכשנוטלין שכר על החזרת אבידה ואילו מחל לו המדיר נמצא מהנהו הרי דאסור למחול. וראייתו דהא מוקמינן מתני' כחנן ומ"מ מקום שנוטלין עליה שכר על החזרת אבידה ואילו מחל לו המדיר נמצא מהנהו, הרי דאסור למחול. ומדבריו יש להוכיח ג"כ דכל האיסור בפורע חובו לרבנן דחנן אינו מה דמכניס לו ממון, רק מחמת דמוחל מה שמגיע לו עבור זה, דהא כאן מיירי במקום שנוטלין עליה שכר וחייב כאן לחנן כמו פורע חובו לרבנן, וזה מקרי שמכניס לו ממון, ולא דמי לפורע חובו לחנן דפטור דנמצא דלא הכניס לו ממון, דאז יש מקום להסתפק דאולי במחילה ממלוה ללוה ג"כ אינו מכניס לו דבר חדש, אבל כאן דחייבין ע"ז שכר, נמצא דכשמחזיר לו אבידתו עצם פעולת ההחזרה הוי כנותן לו דבר ששוה כסף, ואין ראי' להיכא דעצם הדבר שמכניס לו לא מקרי מהנהו שמ"מ מחילת החוב אסור.
וע"כ דפירש דכונת הר"ן דרק המחילה היא האיסור, א"כ ע"כ דגם תמיד לרבנן האיסור אינו עצם הרוחת הממון אלא המחילה. ואולי יש לדחות כיון דלהשיב אבידה מחוייבים בחנם רק במקום שבטל ממלאכתו מותר, ע"כ עשיית הדבר מצד עצמו אינו שוה כסף רק דלהמדיר הי' מותר לקבל שכר, ונמצא דכל ההנאה אינה עצם הפעולה אלא המחילה, ומ"מ אינו ברור דכה"ג שאני מכל פורע חובו לרבנן, דאם האיסור הוא הפעולה בחנם, גם כאן הי' צריך להיות כן, וע"כ דתמיד אין האיסור במה שנותן לו או שעושה הפעולה אלא המחילה.
וכן נראה בתוס' ב"ק (דף נ"ח ע"א) דהקשו למה במדיר הנאה מנכסיו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין מנכסיו, דהא נמצא דנהנה מנכסיו, וקושיתם היא לר"ת דס"ל דגם חנן אינו פוטר רק בזן את אשת חבירו, אבל בפורע סתם חוב גם חנן מחייב בתשלומין דמשתרשי לי', א"כ הרי משתרשי לי' מהנכסים, ותירצו דלא דמי דהתם כיון שמתחייב למי שפרע בעבורו אם יפרע בחנם בעבורו א"כ מהנהו ואסור, אבל הכא מה שבאין בעלי חוב ונפרעין מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים. משמע דכל מה דאסור לרבנן או לחנן אליבא דר"ת דפורע חובו חייב לשלם, אינו משום דעצם הדבר שנפטר מהחוב הוי הנאה האסורה, דא"כ מ"ש נכסים דהא פוטרים חובו.
וע"כ דכל האיסור משום דנתינת כסף באופן שהי' צריך לשלם עבור זה והוא נותן בחנם זהו ההנאה האסורה, אבל לא מה שפוטרים חובו. וצריך טעם למה לא נימא דעצם הדבר שפוטר חובו אסור, דהא כמו שזה מחייב הרי דזה מהנהו דמה"ט חייב, דאם זה רק גורם למה חייב, וכיון דמהנהו ישר, א"כ גם בנכסים למה יהא מותר הא הנכסים פוטרים חובו ומהנים אותו.
וע"כ צ"ל דכדי להתחייב סגי גם באופן דרק גורם לו ריוח ממון, וכדמצינו דלקח המלך גורנו אם מחמת חובו חייב לעשר ע"ז, ופרכינן ע"ז בחולין (דף קל"א) למאי דאמר שם דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פוטר, ומתרצינן שאני התם דקא משתרשי לי'. והנה בודאי כה"ג הוי אסור מחמת דנהנה מהנכסים דלזה חובו אינו אלא גורם.
וכן נראה מהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, ולמה אינו נקרא דנהנה מהחמץ ע"י שמחזירו דהם מצילים אותו מהפסד ולמה מותר. וכה"ג יתכן שיהי' חייב לשלם, דהא התוס' בב"ק (דף נ"ח) כתבו דמבריח ארי ומצילו מהפסד ברור חייב לשלם, וכאן החמץ מצילו מהפסד, וע"כ דנהי דהי' שייך להתחייב עבור זה, אבל לגבי הנאה אינו אלא גרם, וכיון דלא שייך שיתחייב על החמץ לכן מותר לומר הרש"ל.
ויש להוכיח מהאחרונים דנקטו ג"כ דיש אופנים דיש לחייב ממון עבור דבר כזה, ומ"מ לענין מודר הנאה אינו אסור דאינו נקרא מהנהו ישר. דהנה בהא דמהני לפרוע חוב חבירו דן הגר"ש הכהן (בב"מ סי' ט"ז) איך זה מהני לפטור חובו, ורוצה לומר דזה רק משום דהמלוה מסכים עי"ז למחול להלוה ולכן לא יועיל בע"כ של המלוה. ולדבריו יקשה דאיך לרבנן דחנן פורע חוב חבירו צריך הלוה לשלם, ולר"ת אפילו לחנן חייב לשלם, הא אינו אלא גורם שימחול, ובזה הא אין מחלוקת בין חנן לרבנן, דגם לרבנן מה דמהני לפרוע חוב חבירו הוא מחמת דמוחל לו המלוה. וע"כ צ"ל דעבור גרם כזה יש לו לחייבו, דס"ל לרבנן כיון דאינו נותן לו רק אם ימחול החוב, הוי משתרשי לי' שצריך לשלם ע"ז, וטעם דחנן לכמה ראשונים הוא דגם חנן הי' מודה ע"ז, אלא דס"ל דיכול לומר הייתי מוצא מי שיפרע עבורי, כמש"כ הראשונים דלולא זאת הי' חייב לשלם להפורע אע"ג דזה שפטרו הוא ע"י גרם. וכן בחזו"א (או"ח סי' קכ"ו ס"ק י"ג) ג"כ דן מה דפטור פורע חובו, והוא כתב דאין לומר דזה מחמת דהמלוה מוחל דא"כ לא יועיל בע"כ של הלוה, והיינו דלא מסתבר לי' שלא יועיל בע"כ, ולמה לא הוכיח מדחייב לרבנן, וכן לר"ת דמודה חנן דסתם פורע חובו חייב לשלם, ואיך חייב על גרם שימחול המלוה, הרי דהוי אתי לי' שפיר דשייך על גורם כזה לחייבו.
ולהנ"ל נמצא דהיכא דחייב לשלם פורע חובו, מ"מ מה דאסור לעשות זה המדיר להמודר הנאה אינו מחמת דעצם הדבר שחוסך לו לשלם כסף להמלוה זהו נתינת כסף אליו, דא"כ גם הנכסים הא מהנים אותו, אלא דכיון שפוטרים חובו וזה דבר שחייבים ע"ז כסף והוא נותן לו בחנם, זה הנאה שנותן לו.
דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע. ופירשו דאם ירצה לפרוע יפרע אבל אין לכופו, ובודאי יש עליו חיוב לשלם דאל"כ פשיטא דאם ירצה ליתן לו מתנה יוכל ליתן, ומאי שייך אם ירצה לפרוע, וע"כ דזה פרעון, דבאמת חייב, אלא דהתנה דאין לו רשות לכופו, ומסתמא יוכל לפרוע לו גם בע"כ ככל חוב, דדייקו הפוסקים מב"ק (דף קי"ח) דמהני פרעון בעל כרחו. אלא דצ"ע מאי דכתב הר"ן דאע"ג דאפשר דמשום כיסופא הוי פרע לי' מ"מ לאו מידי יהיב לי', למה צריך לומר משום כיסופא, הא הי' מהדר לי' משום דאם אינו משלם הוי בכלל לוה רשע ולא ישלם, ולפי מש"נ לעיל דכיון דהחיוב הוא ממון לא אמרינן על דבר כזה מצות לא ליהנות ניתנו, א"כ הא באמת למה לא מקרי שמהנהו.
כמו"כ יש לעיין למה הוצרך לנקוט מילתא דלא שכיחא, הי' יכול לומר דהלוה שלא בפני עדים, ואולי משום דאז הי' מכריחו לשלם דבלי שישלם ישביעו שבועת היסת.
והנה בכתובות מסקינן דר' הושעיא לא אמר כרבא, דנהי דהנאה לית לי' כיסופא מי לית ליה, כמו שהביא כאן הר"ן, ובריטב"א בשטמ"ק שם ביאר דמה דהי' כיסופא משעבד לי' לפרוע לכן נקרא דמהנהו, וגם שם משמע דמה דעפ"י דין חייב לא נקרא דהכניס לו נכסים כיון דהי' יכול להשתמט מלשלם, אבל מה שהי' דחוק לשלם מחמת כיסופא, הוא כמו שהי' דחוק לשלם מחמת שזה הי' מכריחו לשלם.
אמנם מדבריו במהדורא קמא שהובא שם, משמע דההנאה היא שהצילו מכיסופא, ולפי"ז מבואר יותר דמה שהצילו מחטא אין זה הנאה ששייך לאסור במודר הנאה, וכמו שמצות לאו ליהנות ניתנו, ה"נ מה שעי"ז לא יהי' רשע אינו הנאה שאסור במודר הנאה, אבל מה שהצילו מכיסופא הוי הנאה שאסור למודר הנאה.
יש לעיין בהתנה ע"מ שלא לפרוע אם הוי מתנה עמש"כ בתורה, והא דמהני משום דפסקינן כר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים, כמבואר בב"מ (דף נ"א) ובכמה דוכתי, או דגם לר"מ זה יועיל דכיון דאינו מתחיל כלל להתחייב לשלם ע"י כפיית ב"ד, והנה אם אינו מתחייב כלל לשלם ודאי אין כאן מתנה עמש"כ בתורה, אבל כיון שמתחייב לשלם ואז הא הדין דב"ד יכולים לכופו, א"כ במה שמתנה שלא יוכל לתובעו הוי מתנה עמש"כ בתורה, או דג"ז דיוכל לתובעו ולכופו זה שבהלואתו מחייב עצמו שיוכל לתובעו בב"ד, וכיון דמתנה שלא להתחייב חיוב כזה, לא מתחיל חיוב כלל.
גזירה שלא ליפרע משום ליפרע. מכאן ראי' דהיכא דמסתבר לגזור ל"צ לתקנ"ח מיוחדת אלא דממילא זה אסור, דהא כאן אין לומר דר' הושעיא קיבל דרבנן אסרו, וג"כ אין לומר דר' הושעיא אסר, א' דא"כ למה לא יכול להעמיד המשנה כחכמים, דהא בזמן המשנה עדיין לא נאסר, וב' לא שייך לומר דהוא גזר, דהא אליבא דאמת מסתמא ס"ל כחנן, דהא הלכה כחנן, וא"כ מאי שייך לומר דיש גזירה, וע"כ דכיון דמן הסברא ס"ל דיש גזירה, אז בודאי הי' אסור בלי תקנה מיוחדת, לכן לא יכול להעמיד אליבא דרבנן. אלא דהראוני בחזו"א (כלאים סי' ט' ס"ק י"א) דמשמע דרק היכא דגזרו על איזה דבר שייך לומר דכל מה שיש להבין לגזור נכנס בהגזירה, א"כ כאן לכאורה לא שייך זה, וא"כ איך יכול מסברא דנפשי' לומר דיש גזירה. משמע דכל שמסתבר לגזור כלול במה שחכמים גזרו וצ"ע. עוד יש לעיין דהא במילתא דלא שכיחא לא גזרו, וללוות ע"מ שלא לפרוע ודאי אינו שכיח כלל ולמה יגזרו.
ר"ן ד"ה אפי' תימא. וקמ"ל שאע"פ שהי' דרכן לפרוע אותו שרי כיון שאין הגזברים רשאין לכופו. עי' מש"כ באילת השחר ב"מ (דף נ"ח) כיון דא"א ליתן יותר מחצי שקל דחייב עפ"י דין, וא"כ נהי דקדוש אבל אין להם דין לקניית קרבנות, והבאנו מה דפריך במנחות (דף כ"א ע"ב) על בן בוכרי דס"ל דכהן פטור ליתן מחצית השקל ומ"מ כשנותן אינו חוטא, וקפריך הא קמעייל חולין לעזרה, ומשני דמוסרן לציבור, א"כ כאן דנותן זה עבורו ולא עבור הציבור, א"כ יקשה קושית הגמ' והא קמעייל חולין לעזרה.
ר"ן ד"ה גזירה שלא לפרוע. חלק על מש"כ הרשב"א דבפירנס אשתו יכול לתבוע את האשה כיון דלא התכוין לתת לה מתנה והיא תתבע את בעלה, דהא הוא התכוין לגבות מבעלה לכן אינה חייבת, והנה לכאורה בלוקח דבר מחבירו דחייב לשלם אינו משום דחבירו רצה שיתחייבו לו, אלא דכל שלא נתן מתנה חייבים לו דהא לקח משל חבירו, וה"נ כאן נהי דלא התכוין לגבות ממנה, מ"מ הא לא נתכוין לתת לה מתנה, דהא בזה הר"ן מודה, א"כ למה לא יוכל לתבוע אותה.
בא"ד. והביא ראי' דהמפרנס סתם לא אמרינן במתנה קיהיב אלא לשם הלואה מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי. ויש לעיין ואם נתן לשם מתנה למה לא יוכל היורד לומר אני מתחרט כי במה זכית במה שהשקעתי להשיטות דלא מהני אף במתנה חצר שאינה משתמרת, עי' חו"מ סי' ר', ולהסוברין דקרקע אינו נקנה בקנין חצר כמו שהבאנו באילה"ש גיטין (דף כ"א ע"ב), יקשה דאפי' בחצר המשתמרת למה לא יוכל לחזור אפי' אם אז הי' בדעתו לשם מתנה.
ואפשר דהנה בש"ך (סי' שצ"א) מבואר דדין יורד דחייב לשלם לו, באם התכוין להשביח, דבלי זה הוי כהושבח מעצמו דאינו חייב אלא כמש"כ התוס' בב"ק (דף ק"א) רק ע"י מעשהו או מעשה בהמתו, וכאן דבעל השדה לא עשה כלום, אז אע"ג דהושבח אינו יכול לתבעו, וא"כ ע"כ דכל החיוב צריך לחול בשעת הזריעה דאז עושה להשביח ורוצה לקבל כספו, אבל אם אז לא רצה לקבל עבור זה שכר, אז כשאח"כ תובע הא תובע מחמת דעמלי וטרחי וכן עצי השביחו, וע"ז אינו חייב, כמו באם אין שבח סמנים ע"ג הצמר דפטור. ולפי"ז ס"ל ע"כ כהאי תירוצא בתוס', ולא כאידך תירוצא דרק בנוי בעלמא אמרינן דאינו חייב.
[וצ"ע באם הדבר עדיין קיים למה לא יוכל לומר עצי אני נוטל, ואי משום דאמרינן בב"מ דף ק"א משום כחשא דארעא, מ"מ הא היורד תובע רק מה שהוציא ויש שבח כנגד היציאה, ולמה לא יוכל לתבוע זה אפי' אם אז התכוין לתת לשם מתנה].
ויש לעיין למה לא הוכיח מהא דב"מ (דף ל' ע"ב) דאם הי' בטל מן הסלע צריך ליתן לו כפועל בטל [והיינו בלי שהתנה בב"ד], ולמה לא יוכל לומר לו דעבדת לי בחנם, וא"כ גם מזה יוכל להביא ראי', ויש לומר כיון דיש מצוה והיכא דלא יפסיד הוא מחויב להחזיר, לכן לא יוכל לטעון נתת לי במתנה, כיון דיש מצוה אם עי"ז לא יפסיד שכר ביטולו, משא"כ בשאר דוכתי יכולים לומר דנכנסת על דעת ליתן מתנה.
בא"ד. ואינם מחוורים לדעתי דנהי דהני מוכחי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוון וכו' מיהו סתמא זו אדעתא דבעל נחית וכו' ולא מסיק אדעתי' לומר שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית וכו'. יש לעיין הא לא התכוין ליתן לה לשם מתנה אלא דחשב לגבות מהבעל משום דלא ידע הדין, וכיון דזה טעות נמצא דלא הי' נותן לה, ולמה לא יוכל לומר מה שנתתי לה הי' טעות והיא צריכה להחזיר לו מה שנתן לה. ועדיפא מיני' מצינו בתוס' כתובות (דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא) דאפי' אם נתקלקל אח"כ הי' יכול לטעון דהוי טעות, אלא דכתבו שהמוכר לא הי' מסכים, וכאן דלא שייך לומר דלא היתה מסכימה לקחת למה לא נימא דהוי טעות.
ומ"מ יש לדייק מזה דאם א' נותן דבר לחבירו ואינו נותן לו מתנה, אלא דאומר לו אתבע ממך תשלום עבור זה אינו יכול לחזור בו, דהא כאן לא נתן לאשה לשם מתנה, אלא דהוי כאומר לה שלא יתבע ממנה לשלם וכבר לא יוכל לתובעה, וכן הדין בלוה ע"מ שלא לפרוע.
תוד"ה חנן. י"ל דיכול לומר בע"ח לפורע חובו מפייסינן לי' דמחיל לי וכו' הלכך לאו ברי היזיקא. ולכאורה הא זה ספק וההנהו דהא הי' מוכן ליתן כסף כדי להנצל ולא יהי' ספק, ועי' תוס' ב"ק דף נ"ח, ועיין בקרן אורה (לעיל ע"א) דהקשה דלגבי מודר הנאה דלא שייך הממע"ה ליתסר.
דכי מהדר לי' מידעם דנפשי' קא מהדר לי'. וברא"ש הוסיף דמצוה קא עביד, וכן מבואר בגמ' כתובות (דף ק"ח), ובתוס' רי"ד שם כתב דאע"ג דנהנה בעל האבידה מצי מחזיר לומר אני איני מכוין לההנותו אלא לקיום המצוה. וצ"ב מאי מהני מאי דהוא אינו מכוין לההנותו, ועוד אפי' אם זה טעם להתיר להמחזיר להחזיר, אבל איזה טעם הוא להתיר לבעל האבידה ליהנות מזה, ומדברי התוס' רי"ד משמע דאם יכוין לההנותו לבעל האבידה יהי' באמת אסור, וצ"ע למה, דהא רחמנא חייבי' להחזיר, אלא דבזה אפשר דאע"ג דענין השבת אבידה הוא מצוה דלחבירו דלכן פטרינן לי' אם עי"ז המחזיר מפסיד דדרשינן שלך קודם, ולכן נמי פטור זקן ואינו לפי כבודו, ופטור זה הוא רק במצוה דלחבירו כמבואר בב"מ (דף ל'), מ"מ אינו כחיוב ושיעבוד לחבירו אלא מדין מצוה לשמים, דמצוה לשמים שיחזיר להאובד אבידתו, ומה דמחויב מדין מצוה כלפי שמים אינו מתיר בזה האיסור להנותו, וכל מה דמותר הוא משום דאז אין אנו מייחסים החזרתו לזה שמחזיר והנאה ממילא קאתי, אבל כשמכוין לההנותו, אז עיקר הפעולה נחשבת לההנותו, ולא מהני מה שגם הוא מחויב מצוה לשמים.
שם. בשלמי נדרים ביאר דצריך לב' הטעמים דמידעם דנפשי' קא מהדר לי' ומצוה קעביד, על הטירחא ועל עצם ההחזרה, ולדבריו לדעת תלמידי רבינו יונה שכתבו דלכן אסור לתת לו צדקה כיון דאינו מחויב דוקא ליתן לעני זה, משמע דלולא זאת הי' מותר, וכאן הא מחויב דוקא להחזיר לו, א"כ בטעם דמצוה קעביד סגי, ואפשר לומר דהנה טעם דמצוה קעביד אינו מועיל אלא שלא נקרא המדיר המהנה אותו, אבל לגבי המודר בודאי נהנה ממנו, אלא דתמיד מתפרש הכונה שלא יהנה רק כשהמדיר יהנהו, אבל באומר בפירוש שיהי' אסור גם הנאת המודר בלי שהמדיר יהנהו, בודאי יהי' אסור גם דבר מצוה, ולזה לטעם דמידי דנפשי' קא מהדר לי', נמצא דאם יבוא הבעל אבידה לבית המוצא לקחת אבידתו, הא יהי' מותר מחמת דמידי דנפשי' קא מהדר לי', ולא שייך שלא יתן לו לקחת, משא"כ בצדקה אף אם לא הי' שום עני רק זה, דאז הי' מותר לתת לו רק באם אסר סתם, דהכונה היכן שהמדיר נקרא מהנה, אבל אם נדר בפירוש גם באופן שהמדיר לא יהנה אז אסור לקחת הצדקה, דהמודר סוף סוף נקרא שנהנה מן המדיר, ולזה הוצרך לומר כאן טעם דמידעם דנפשי' קא מהדר לי' דנפק"מ כהנ"ל.
דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף. דלר' יוסף הוי בזה שומר שכר. הנה מזה אנו רואין דשומר שכר דחייב אינו רק אם המפקיד משלם לו שכר, אלא אפי' מי שהוא אחר מ"מ הוי שומר שכר [ועי' במש"כ הקהלות יעקב ב"מ סי' ל"ג], אבל לכאורה הא כאן השכר מקבל רק כשעוסק לתועלת החזרת החפץ לבעליו, כגון בשעה שמנער או שוטח החפץ לצורך החפץ דאז הוא דפטור ליתן פרוטה לעני, וא"כ הוי כמו שאומר לא' תשמור ויחד עם זה תעשה איזה פעולה לטובת החפץ, ועל פעולה לתועלת החפץ אשלם לך, דרק על אז הוא מקבל שכר ולא על כל זמן היותו אצלו, וכיון דאז אינו מקבל שכר למה יהי' חייב אז על גניבה ואבידה.
ובשלמא אם היה משלם על השמירה בכללות, א"ש דכל הזמן הוא שומר שכר, אבל כאן הא מקבל שכר רק על הזמן שמטפל באבידה באופן שבלי זה תתקלקל האבידה, נמצא דרק אם יגנב אז, יש לחייבו, אבל כשיגנב בזמן שאינו עוסק, דאז על הזמן ההוא אינו מרויח כלום, למה יהא דינו כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה, משמע דכיון דכדי שישטוח הבגד צריך שיהא אז שומר, אז נחשב דהכל גורם השכר וכל הזמן יש לו דין שומר שכר וצע"ק.
שם. דקא מהני לי' פרוטה דרב יוסף וחד אמר וכו' פרוטה דרב יוסף לא שכיח. ובתוד"ה דמהני הקשו הא כמו במקום דנוטלין עליה שכר מ"מ מותר להחזיר אלא דתפול הנאה להקדש, ה"נ נהי דמצד המצוה פטור מחמת דעוסק במצוה פטור מן המצוה, מ"מ כדי שלא יהנה תפול הנאה מזה שאינו נותן להעני להקדש, ותירצו דאינו יודע הדיין כמה פעמים פטור על ידה. ומסתמא צריך לגרוס עדיין, דאינו יודע המחזיר עדיין כמה פעמים יהי' פטור על ידה, וביאור דבריהם אפשר דודאי כל איסור הנאה שאסור שלא ליהנות מאיזה חפץ, אין לאדם ליהנות ולומר אשלם תמורת ההנאה להקדש או לזרוק לים המלח, ורק היכא דהמחזיר מהנהו בזה שטורח והוא מוכן לשלם לאו כל כמיני' להכריחו ליהנות, וכיון דמשלם ההנאה להקדש לכן מותר, אבל כאן דבזה שהוא עוסק נהנה, דמצד הדין פטור, הרי"ז כעושה דבר של ריוח ממון ואח"כ נותן זה להקדש, ובכה"ג אינו מותר כיון דמצד הדין זוכה בכסף ע"י טורחו באבידה, אמנם אם הי' אפשר ליתן מראש ולשער כמה ירויח ויתן זה להקדש אולי הי' מותר, ולזה כתבו דלא יודע עדיין כמה ירויח.
ובמה שמהני אם נותן הנאה להקדש במקום שמקבלין שכר, יש לעיין לפי"מ דהסתפק במחנ"א (הל' זכיה מהפקר סי' י"א) אם זה ענין הקנאה להלוה או זה כסילוק והפקעת זכויותיו, וכתב שם דאם זה מדין סילוק ודאי מהני בע"כ של הלוה, אבל אם זה מדין הקנאה, הוא מסופק אם מהני בע"כ, דאפשר דצריך דעת הלוה, או דמ"מ כיון דזה הקנאה ממילא בלי מעשה קנין, הוי כעין הא דאמרינן בקידושין (דף כ"ג) כסף קבלת רבו גרמה לו דלכן מהני בע"כ.
ובנידו"ד אם זה מהני בע"כ שייך שפיר לומר דמ"מ כיון דנהנה צריך ליתן הנאה להקדש, אבל אם צריך דעתו הא לא יהי' תוקף להמחילה רק אם הוא יסכים, א"כ איך מותר לו להסכים ליקח את זה על סמך שיתן להקדש, ואולי יש לומר דאיה"נ דהוא לא יסכים והמחזיר יוכל כל פעם לתובעו, אבל כיון דכ"ז שאינו תובעו יש לו הנאה לכך צריך ליתן להקדש, ודוחק.
ואין להקשות דנהי דמצד עוסק במצוה פטור, הא מ"מ כיון דאסור לו ליהנות יהי' מחויב ליתן להעני כדי שלא יהנה, דהא כתבו התוס' בב"ק (דף נ"ו ב') דמה דפטור מן המצוה היינו באופן דא"א לקיים שתיהם, א"כ אם יתן להעני תופסד האבידה מבעליה, וכה"ג אסור לעזוב את האבידה מבעליה כי מוזהר בלא תוכל להתעלם, וגם כיון דכבר הגביה הרי דין שומר עליו ואסור לעזוב האבידה, ואפילו להראשונים החולקין על הריטב"א דס"ל במסכת סוכה דאסור לעזוב את המצוה ולעסוק במצוה אחרת, כאן לכו"ע אסור לעזוב את האבידה ולעסוק במצוה אחרת.
ר"ן ד"ה דקא מהני ליה. כ' דאע"ג דפרוטה דר' יוסף לא שכיח מ"מ הוי שומר שכר, והיינו דהנה התוס' בב"ק (נ"ו ב') כתבו להיפך כיון שרצו לפסוק כרבה דהוי שומר חנם, אבל הר"ן ס"ל דהלכה דהוי שומר שכר, וכדי שלא יקשה מכאן הא פוסק לקמן דהלכה דמותר להחזיר ולא חיישינן לאיסור הנאה, לכן כ' דמ"מ הוי כשומר שכר. ובסברא צ"ע דהא כדי להיות שומר שכר צריך שיהא לו כבר כעת הנאה ממש לכל הפחות פרוטה, כמבואר בש"ך (סי' שמ"ו ס"ק ו'), וכיון דלא שכיח ולא מקרי נהנה כעת איך יהיה שומר שכר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |