אילת השחר/כתובות/צח/ב

אילת השחר כתובות צח ב

דף צ"ח ע"ב

זבין לי ליתכא וזבן כירא וכו' וליתכא מיהא קני. ופרש"י קני לוקח ואין בעה"ב יכול לחזור, וכ"כ הרא"ש וכ"ה בשו"ע חו"מ, עי' בסי' קפ"ב דהלוקח יכול לחזור דהא הטעהו בדבר שבמדה, וצריך טעם למה לא יוכל המוכר לחזור, ואפילו לשיטת הרמב"ם ונפסק כן בשו"ע (סי' רל"ב) דאינו מקח טעות, כאן כיון דאינו חייב להוסיף ג"כ צריך להיות ביטול מקח, וגם לשיטת התוס' בב"מ (דף נ' ע"ב) דדוקא אם המתאנה חוזר יכול גם המאנה לחזור בביטול מקח, וגם למש"כ הרא"ש (בב"ב פרק המוכר את הספינה) בשם רבינו יונה דכל זמן שהמתאנה יכול לחזור גם המאנה יכול לחזור משום דתוך זמן זה המקח עומד להיות בטל, ולפי"ז כאן יוכל כל א' תמיד לחזור, אלא דמבואר דאחרי שכבר גילה המתאנה דעתו דאינו רוצה לחזור א"א להמאנה כבר לחזור, וכמו שנפסק בחו"מ (סי' רכ"ז סעיף ד'), ויש לעיין אם כל זה ג"כ בדבר שבמדה, או דבדבר שבמדה שניהם יכולין לחזור ואין תלוי המאנה בזמן שיכול המתאנה לחזור עדיין. (מהדו"ק)

אמר בעה"ב לשלוחו תן להן חתיכה לאורחין. לפי"מ שהוכיח הגרעק"א (בגיטין ר"פ השולח) דלמ"ד אומר אמרו פסול הרי דבכלל א"א לעשות שליח מילי, ורק היכא שנגמר בזה חלות כגון עשיית תרומה לא הוי מילי, ולפי"ז לכאורה מה שאמר שיאמר לאורחים הוי מילי, ואע"ג דבמעילה לא בעי דיני שליחות ממש דהא גם ע"י חש"ו מועיל [ועי' קצוה"ח סי' רצ"ב], מ"מ הא בתוס' גיטין (דף כ"ב ב') כתבו דלכתיבת גט לא בעי דין שליחות, ומ"מ הוי מילי אם אומר לומר לסופר לכתוב, אלא דצריך לחלק דדין ציווי הבעל הוא ג"כ איזה דין חלות, אבל על עשייה גרידא כגון לומר לקחת חתיכה דלא צריך אלא שנעשה ע"י בקשתו אינו מילי, וצ"ב.

ויש לעיין כיון דע"י חש"ו מהני המעילה, הרי דבמעילה לא צריך שיהי' כמוהו, אלא כל שעשה עפ"י בקשתו חייב, וע"כ מה דצריך קרא דיש שלד"ע משום דגם ע"ז כיון דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין לא נקרא כלל כאילו עושה עפ"י דבריו, ולזה גלי קרא דמ"מ חייב, וא"כ למה ס"ד למילף לכה"ת דיש שליח לדבר עבירה, עי' קידושין דף מ"ב, דהא הכא אינו שנעשה כמוהו אלא שחייב על בקשתו, אבל בשאר דיני התורה דכדי שיתחייב ע"י מעשה השליח הא יצטרכו שיהי' כמותו, וזה לא מצינו דנעשה כמותו, ואם נאמר דכל אשלד"ע אינו דין בחלות שליחות אלא דלא מתייחס כאילו עשה על פיו, א"ש דגם היכא דצריך דיני שליחות ממש אז היכא דאשלד"ע אין החסרון בדיני שליחות, דלגבי חלות שליחות אין זה מגרע כלל, אלא דאין נחשב כלל כאילו עשה על פיו וממילא לא חל השליחות, אבל אין דין מיוחד בחלות השליחות להמשלח, וכיון דחזינן במעילה דהוי כעשה על פיו יש ללמוד גם להיכא דבעי חלות שליחות ממש דיועיל. (מהדו"ק)

והוא אומר טלו שתים והן נטלו שלש כולן מעלו. אין להקשות דהא כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מעילה ה"ב) דבמעילה אשלד"ע ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר ולכן אם אמר ליקח בשר עולה אשלד"ע ולא ימעול המשלח, א"כ כאן הא השליח אמר להם לגזול ואשלד"ע ע"ז, ממילא יפטר השליח ממעילה על החתיכה השני' שהם לקחו. אבל זה ל"ק דהא אליבא דאמת זה הי' הכל של הקדש והי' רק עבירת מעילה, משא"כ בבשר עולה דאליבא דאמת הי' עוד איסור, אלא דצ"ע לשיטת הסמ"ע (הובא ברעק"א ב"מ דף י' ע"ב) דהטעם דאשלד"ע דהמשלח אינו סומך שיעשה שליחותו, א"כ כיון דאמר להם טלו א' מדעת בעה"ב וא' מדעתי דהיינו בלי רשות הבעה"ב לפי טעותו, א"כ אינו סומך דעתו שהאורחים יקחו וצריך להיות בזה אשלד"ע. אלא דבכלל קשה לסברת הסמ"ע דאם זה סברא שלא ישמע לו למה במעילה יהי' אחרת, וכבר הוכיח בפנ"י (קידושין דף מ"ב ע"ב) דאין הטעם דאשלד"ע בכל התורה משום דסבור שלא ישמע לו, אמנם להסמ"ע צריך ע"כ לומר דיש גזה"כ דבמעילה מהני בכ"ז שליחות, א"כ שוב ל"ק מחמת דחשב שלא ישמע לו משום איסור גזל כיון דאליבא דאמת הי' של הקדש, וגזה"כ הוא דכה"ג המשלח חייב אפי' באופן שחושב שלא ישמע לו.

תוד"ה כאן שנה רבי. אלא בכה"ג שניתן לו מחמת תוספת. כבר הק' בתוס' הרא"ש דא"כ מאי נפק"מ בין שיש לו קצבה או אין לו קצבה כיון דזה שנתן הוא בתור תוספת. והנה שיטת רש"י מבואר דגם במשנתינו אזלא אליבא דר' יוסי, הרי דלר' יהודה גם בדבר שאינו קצוב הכל לשליח, וצ"ע דא"כ אינו נכנס בהמקח, וא"כ יש לעיין באונאה בפחות משתות, כגון מכר חפץ שוה שש בשש וחצי יעשה קנין כגון בסודר לא יתחייב ליתן לו הכסף ו' וחצי כיון דזה אינו נכנס בהמקח, וכי נימא דלר' יהודה אינו מחויב לשלם יותר מהמחיר.

בא"ד. אבל אם מכר לו בזול מחמת מעות כעין משנתינו שוה מנה במאתים אפי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות וכו' אף בזה בעה"ב לא מעל מפני שיכול לומר חלוק גדול הייתי מבקש וכו' אם מייתית לי בשית כ"ש דהוי שוי תרתי סרי. צ"ע הא ע"כ מיירי דהמוכר ידע שזה שוה שש ומכר בעד שלש, דאל"כ הא זה ביטול מקח, וכיון שכן איך נאמר שזה בהמקח דהא אין דרך למכור בחצי ממחירו, ועי' ברעק"א (ב"מ דף נ"א ב') דהסתפק במכר דבר ששוה צ"ט בעד ר' והתנה דאע"פ דיודע שאינו שוה אלא מנה בכל זאת מסכים ליתן מאתים דנמצא דנתאנה בדינר אחד, אם לפי"ז הוי פחות משתות, דהמאה שמוסיף הוא כמתנה והמקח הוא בעד ק' ונמצא דנתאנה בפחות משתות, או דהאונאה היא בהכל דהסכים רק להוסיף ק', אבל ביותר מזה אז כל ק' המאה ואחד שהוסיף הם אונאה, עכ"פ יש סברא דכה"ג הוי כעין מתנה, ואיך זה כאן פשיטא דהוי מהמקח וזה שייך לבעל המעות.

תוד"ה אמר רב פפא. הואיל וע"י מעותיו נשתכר יהיב לי' פלגא. יש לעיין בכל זה נהנה וזה לא חסר למה פטור הא ע"י נכסיו של בעל הקרקע נשתכר זה כיון דהאי גברא עביד למיגר, ויתחייב ליתן לו פלגא מדמי שכירות. אלא דהנה לכאורה אם החיוב בעד שמחמת מעותיו נשתכר הא אם נחייבנו נמצא דהשתכר רק פלגא, ואע"ג דאפשר דאה"נ, מ"מ נראה דהביאור דהא יש כאן ריוח התוספת שהוסיף והשאלה למי שייך הריוח, דאז אמרינן דהואיל דמעותיו גרמו יצא ריוח לכן מקבל חלק מזה, אבל כאן הא הריוח מחמת דפטור עפ"י דין, ואם זה פטור מה שייך לדון למי זה שייך דהא זה גופי' דינו דהוא פטור.

בא"ד. אע"ג דאיכא למימר טעמא אחרינא. עי' ברא"ש דהכונה דיש לומר כסברת רש"י דמספק"ל אי כונתו ליתן לשליח או לבעל המעות, והאי טעמא לא שייך גבי טעות, מ"מ גם האי טעמא עיקר וכיון דמוחזק ידו על העליונה. צ"ע למה צריך לטעם מוחזק, דהא בין לפירש"י לכל הפחות מגיע להמוחזק חצי, דבאמת נתקשה בנתיבות המשפט (סי' קפ"ג) וכן במצפה איתן דלרש"י דהוי ספק אם נתן לבעל המעות או להשליח למה חולקין נימא דהממע"ה, עכ"פ על חצי לא צריך לחידוש דהוא מוחזק דאדרבה יש חידוש דגם בעל המעות מקבל חצי, ולסברת התוס' דע"י מעותיו נשתכר זה ג"כ, הא זה טעם דלכן נותן לו לבעל המעות חצי, אבל מה שהשליח יזכה לכל הפחות חצי אין שום חידוש ולמה צריך לטעם כיון שהוא מוחזק.

ואם כונתם דלפי הסברא דמעותיו גרמו לו להשתכר הי' צריך להיות הכל לבעל המעות דמעותיו הרויחו, אלא דלא ברירא כ"כ האי טעמא לכן מספק זוכה המוחזק חצי, יקשה גם כאן קושית המצפה איתן דלמה לא נימא הממע"ה וישאר הכל ביד המוחזק.

בא"ד. ועוד דמיהדר קא הדר בי' שהרי אמר אני זכיתי מכלל דהדר. צ"ע הא כל מה דאמרינן בב"מ (דף י' א') מציאת פועל לבעה"ב הא מיירי דרוצה לזכות לעצמו דאילו במכוין לבעה"ב איך שייך לדון בזה וכיון שכן הא חוזר, וע"כ דכיון דבשעת מציאה לא אמר להבעה"ב או בפני עדים שחוזר אמרינן דאז הוא כיד בעה"ב וזוכה הבעה"ב, א"כ מאי שייך כאן להוכיח דהוי חוזר מה דעכשיו רוצה לזכות לעצמו, דהא בשעה שקיבל הי' יד של בעה"ב.

בא"ד. דלא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא. וברא"ש הוסיף שהעכו"ם ידע הסך שחייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא. ולכאורה מה איכפת לן אם לא ידע, הא העיקר כיון שזה טעות העכו"ם דיני כאבידתו דמותרת כמבואר בב"ק דף קי"ג, א"כ השליח דהוא רוצה לזכות לעצמו למה לא יוכל, אלא דכיון דכל מה שטעה נגרם ע"י בעל המעות יהי' שייך חלק לבעל המעות ע"ז אומר כיון דיודע הסכום אין הטעות שייך עם המעות ששלח זה. והנה התוס' מזכירים כל פעם שהטעה את העכו"ם, וכן בסוף דבריהם דימו לגנב או גזלן, ומ"מ זה לאו דוקא אלא העיקר דבטעות כזה אין שייכות שהמעות נשתכרו, כדמשמע בתשובות מיימוניות השייכים לקנין סי' כ'.

תוד"ה דאמר להו. אבל מה שהן לוקחין יותר ממה שאמר שליח יודעין הן שעושין מדעתן ולא מדעת שליח. הנה מדבריהם שכל השאלה אם מעביר על דעתו או לא, אינו אם המשלח מסכים כה"ג, אלא אם השליח מכוין בתור שליחות, דאי השאלה על המשלח מאי מהני מה דהאורחים יודעים מ"מ השליח שאמר לאורחים אינו רוצה שיקחו אם יעברו על רצונו, וע"כ דמצדו אין קפידא. ועדיין צ"ע דהא באומר זבין לי לתך ומוכר כור הא ג"כ השליח יודע דעושה מדעתו ומ"מ מספקינן דאולי מעביר הוי, ולמה מהני כאן מה דהאורחים יודעים שעושים מדעתם.

וי"ל דכל מה דמקפיד המשלח הוא כשהשליח עושה בשם המשלח יותר ממה שאמר לו המשלח, ולכן כשמודיע שמוסיף מעצמו שפיר מהני מכירת הלתך, ולכן נמי האורחין שיודעין שלוקחין מעצמן החתיכה הג' אין קפידא מזה שאמר ליקח שתים, משא"כ במכירת הכור דהשליח מוכר כל הכור בשם המשלח ולכן הוי מעביר על דברי המשלח.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א