אילת השחר/כתובות/פה/א

אילת השחר כתובות פה א

דף פ"ה ע"א

תפסוה אינהו. ק"ק דתפסו לעצמם אחרי שפסקו ליימר בר חשו שאין תפיסתו כלום, והרי יחשדו אותם שפסקו לטובת עצמם.

סיטראי נינהו וכו' מיגו וכו'. כתב ברא"ש דהא דהוצרך למיגו משום דטענת סיטראי היא טענה גרועה דיותר ברצון אדם פורע מלוה בשטר ממלוה על פה. אין לתמוה מה צריך לזה הא אין אדם נאמן לומר שיש לו חוב אצל חבירו ורק מחמת שהמעות הם בידו דאז נאמן במיגו דלהד"מ, דהא אם ראינו שתפס אינו נאמן לומר יש לי חוב כמו דאינו נאמן לומר דידי חטפי, וע"כ כל נאמנותו שיש עוד חוב הוא רק במיגו דלהד"ם, ועמש"כ להלן (ד"ה מגו) דאם אדם פורע גם מלוה ע"פ בשעה שהוא חייב מלוה בשטר, אז ממה שאנו רואין פרעון אין רואין בזה פריעת שטר ואז השטר בכל תוקפו, דאין אנו צריכין בזה לדעת בודאות שיש לנו חוב, דהעיקר דכיון דאין ראי' לפריעת שטר אז אין מה שיגרע את השטר מלגבות בו.

ומ"מ צ"ע דלמה לא יוכל הלוה לתובעו על הכסף שלקח מהשליח, דהא אם לא לקחו בעד חוב שבשטר הרי הוא כראינו שחוטף וטוען שזה שלו, דצריך להחזיר מה שלקח, וממילא זה ינכה הלוה על חשבון חוב שבשטר, ורק כשיש מיגו הרי נאמן לומר דידי חטפי במיגו דלא חטפי, וסיטראי נינהו היינו דידי חטפי.

שם. הרא"ש כתב דלכן צריך למיגו דלהד"ם דבל"ז לא הי' נאמן משום דלא מסתבר שאדם ישלם חוב בע"פ בזמן שיש לו חוב בשטר. ולכאורה משמע דלא כהר"ן שהוכיח דיש זכות למלוה לתופסו בתור גוביינא להמלוה ע"פ, דלפי"ד הר"ן מה מהני מה שאין הלוה רוצה לשלם בעד חוב דבע"פ מ"מ המלוה יכול לתופסו, ולכאורה הסברא כהר"ן, ובמרדכי כתב דמיירי דטוען דהשליח אמר דמשלם בעד החוב דע"פ, ומשמע דלולא זאת אינו יכול לתפוס בעד החוב דבע"פ, וא"כ מאי מהני מה דהשליח אמר, ונצטרך לומר דכיון דהשליח אמר תלינן דהלוה ע"ד כן נתן, אבל הא משמע דאמר שקול שטרא ומסתמא אף אי הי' ידוע בעדים דאמר לי' שקול שטרא מיירי, וא"כ מאי מהני מה דהמלוה טוען דהשליח אמר, כיון דאין ביד בעד המלוה כח לתפוס בעד החוב שבעל פה.

ונראה דבין הרא"ש ובין המרדכי כולהו ס"ל כהר"ן דיש רשות ביד המלוה לגבות למה שהוא רוצה, אלא דהשאלה אם רואין אדם דמשלם כסף, דאי לפי ראות עינינו רואין כאן פרעון על השטר משום איזה סברא, אז ממילא המלוה שרוצה לומר שהי' עליו עוד חוב, עליו להביא ראי' או מיגו, דהא לפי ראות עינינו ראינו תשלום השטר וחוב אחר לא ראינו ואין שום רגלים לדבר, משא"כ אם היינו אומרים דרגיל אדם לשלם חוב דבע"פ אע"פ שיש חוב בשטר, א"כ מעצם הפרעון אין לנו ראי' על מה זה שולם, ונמצא דבעל השטר יכול לטעון שהשטר לא נפרע, ומה שראו פרעון אין זה ראי' על פרעון השטר אלא אולי על דבר אחר, ולזה הוא דביאר הרא"ש דכיון דבזמן שרואין פרעון יש לנו לתלות מצד הלוה דנותן לשם פרעון השטר אין לנו לקבל טענת סיטראי, דהו"ל כבא לתבוע כסף בלי שום ראי' דודאי אינו נאמן, ולכן צריך למיגו, אבל אה"נ דגם הרא"ש יודה דביש לו ב' חובות יוכל המלוה לתפוס למה שרוצה.

ואולי נוכל לקיים דברי הרא"ש דהא אמרינן דפרעון בע"כ שמיה פרעון, וביאר הרשב"א בגיטין (דף ע"ב) דהמלוה באמת לא זכה ומ"מ הלוה נפטר במה שנתן לו, א"כ אם הלוה נותן בעד פרעון חוב שבשטר, תיכף כבר נפרע החוב שבשטר ולא יועיל כבר תפיסת המלוה על החוב שבעל פה, כיון שתמיד פרעון החוב שהלוה נותן עבורו מקדים, ואינו יכול להוריד הפרעון שנעשה על השטר במה שהמלוה יחשוב לזכות עבור חוב אחר.

אלא דיש לומר דהא אמרינן בב"ק (דף קי"ח) דאם הלוהו בישוב אינו יכול לשלם בע"כ במדבר, ויש להסתפק אם זה בכל אופן דאיכא פסידא למלוה אם יכופו אותו לגבות חובו לא מהני לשלם בעל כרחו, וכיון דכאן אם יכופו אותו להשתלם חוב שבשטר יפסיד חוב שבעל פה אין יכולין לכופו להשתלם ממלוה שבשטר.

ואולי דוקא אם ע"י שיכופו להפרע כעת, יפסיד את הכסף הזה שנותן לו עבור החוב, דנמצא דלמעשה לא יהא לו הכסף ליהנות מהפרעון אז הוא דלא מהני הפרעון, אבל אם עי"ז יפסיד דבר אחר אולי זה לא סיבה שלא יוכל לפרעו בעל כרחו, ולפי"ז כאן יוכל לפרעו בעל כרחו, ובזה אפשר דפליגי הרא"ש והר"ן, דלהרא"ש יועיל הפרעון בע"כ אפי' שיפסיד המלוה בע"פ, ולהר"ן לא.

ויש לומר עוד בזה אפי' אי נימא דהלוה יכול לשלם חובו בע"כ של המלוה אע"פ שיגיע להמלוה בזה הפסד צדדי, דמ"מ ס"ל להר"ן דמשועבד כספו של הלוה למה שהמלוה רוצה לגבות, ולאו כל כמיני' של הלוה לשלם חוב שבשטר, כי זה משועבד למה שהמלוה רוצה דהיינו להשתלם חוב שבעל פה, אבל הרא"ש ס"ל דכ"ז שלא גבה הא הלוה יכול לעשות עם הכסף מה שרוצה, וה"נ יכול לפרוע על כרחו חובו שבשטר, ובחו"מ סוף סימן נ"ח מבואר כהר"ן. (מהדו"ק)

מגו דיכולין לומר להד"ם. יש מקשין למה השליח צריך לשלם ולא מועיל לו המיגו שזה באמת הי' סיטראי שהלוה באמת חייב לשלם להמלוה ונמצא שהשליח לא הפסידו כלום. והי' אפשר כי כל ענין נאמנות מיגו הוא רק לגבי הדין ודברים שבין התובע ונתבע, אבל לגבי דבר צדדי שעל הענין ההוא לא הי' לו נאמנות גם בטענתו הקודמת, כגון לא היו דברים מעולם אם הי' נוגע לאיזה דבר צדדי לשפוט ע"י שהתברר שלהד"ם בודאי לא הי' מהני, כגון אם יקדש או יתן מתנה ע"מ שהאיש הזה לא לוה כלום מאיש פלוני, וכי נימא דבטענתו להד"ם יהי' נאמנות במה שנוגע לגבי הקידושין או המכירה, הא בודאי שלאמיתות הדבר לא קובע טענתו להד"מ, דטענת להד"ם היא דבר שלענין דינו נפטר ממנו, וכן מה שנאמין בטענת שסיטראי נינהו במיגו דלהד"ם הוא רק לגבי מה שנוגע לדו"ד שביניהם, ולגבי הדבר הצדדי לא רק שאין לו נאמנות גמורה אלא אף דין עד אחד אין לו דהא הוא נוגע, אלא דזה הוי א"ש אם נאמנות מיגו הוא רק בממון בטענת בעלי דברים, אבל הא מצינו נאמנות מיגו גם באיסורין, וכן לולא דבתרי עדים אין א' יודע מה שבלב חבירו היו נאמנים עדים במיגו כמבואר לעיל י"ח ע"ב, ולכן מיגו דאי בעי שתקו מהני, הרי דמהני גם לא להבעל דבר.

לכן נראה דנאמנות דמיגו הוא דלגבי מה שרוצה יועיל טענתו הי' לו מיגו, וא"כ זה רק לגבי מה שנוגע לרצונו להרויח בטענתו, אבל לגבי דבר צדדי לא שייך כלל נאמנות מיגו. והנה בתוס' לעיל (דף כ' ע"ב) הקשו דליהמנו בתראי במגו דפסלי לקמאי בגזלנותא, ולכאורה הא אין רצונם אלא לפסול השטר ומה שייך ע"ז נאמנות מיגו, אך מ"מ שם כיון דבזה יוכלו לפסול השטר וגם לפי עדותם יוצא שהראשונים פסולים שייך שפיר מיגו.

ויש לעיין בהא דמחייב השליח אי משום דהו"ל איני יודע אם פרעתיך, דאם זה נכון דהי' לו סיטראי הא השליח פטור אלא דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך, ואז קשה קצת דבאיני יודע אם פרעתיך ס"ל להרבה פוסקים דחייב רק היכא דהו"ל למידע, ולא מסתבר דפשיעתו של השליח יעשה זה כהו"ל למידע, על כן נראה דאף אם איני יודע אם פרעתיך הי' פטור, מ"מ כאן הי' חייב, דלגבי השליח יכול הלוה לטעון דאתה ודאי מחויב לי, דטענת הבני חוזאי לא עושה אפי' גדר ספק, דהא סתם תביעה אינה עושה ספק אלא מחמת דהם מוחזקים נאמנים במיגו דלהד"ם, אבל השליח דיודע שנתן להם ואין לו ספק בלהד"ם, הרי אינו רואה שום צד ספק שמא נאמנים הבני חוזאי (מהדו"ק).

אית ליך סהדי דתבעוה מיניך מחיים. הנה יש לעיין אם ידוע שהגביהה לזכות בזה שיהי' לעצמה, אם כיון דכה"ג הוי שולח יד בפקדון נמצא דבאופן דחייבין לה הוי תפיסה על החוב, וא"כ גם אם יש עדים שכן עשתה מחיים הוי ג"כ תפיסה מחיים.

והנה באם יש עדים דתבעו מינה דהוי תפיסה לא משמע דהכונה דתבעו ממנה דוקא בב"ד, ואם לא תבעו בב"ד הא אפי' כופר בפקדון אינו נעשה גזלן אא"כ בב"ד, כמש"כ בריטב"א (ב"מ דף כ"ו), וכ"ה ברמב"ם ושו"ע, וכ"ש אם לא החזיר אבל לא כפר, בודאי אינו נעשה גזלן והדבר נשאר ברשות הבעלים לגמרי, ולמה זה נקרא תפיסה מחיים.

והנה הי' אפשר לומר דמ"מ תפיסה זה מקרי, אפילו אין לו דין גזלן בזה מ"מ הא אינו רוצה להחזיר ושולט ע"ז וזה סגי להיות נקרא תופס ומוחזק, אמנם יש לעיין לפי מה שביאר בתרומת הכרי (סי' רצ"ב) וכן הביא בקהלו"י (ב"מ סי' מ') בשם ס' אגודת אזוב לבאר דברי התוס' ב"מ (דף מ"א א') דכתבו בנטלה ע"מ לגוזלה דאפי' אם שליחות יד צריכה חסרון כיון שנטלה ע"מ לגזול כולה זהו חסרון, דהוקשה להם למה צריך לזה, דהא כל מה דבעי חסרון הוא להחידוש דשליחות יד, אבל כשגוזל כולה הא יש לדונו לגזלן בלי חידוש דשליחות יד, וביארו דשומר כיון דזה כל הזמן ברשותו אז בלי חידוש דשליחו"י לא הי' נעשה גזלן דזה כל הזמן ברשותא דמרי', וא"כ כמו דאינו נעשה גזלן מה"ט דזה עדיין ברשות דמרי' כמו לפני שהגביהה, ה"נ למה זה מקרי תפיסה, והנה אם הי' שייך לומר דתפיסה מקרי אם הוא שולט ולא נותן להבעלים להשתמש בזה אפי' אם זה מדינא עדיין ברשות הבעלים הוי א"ש, אבל צ"ע בזה, ועי' קצוה"ח סי' ר"ב.

ואפשר לומר דהנה הרשב"ם בב"ב (דף פ"ה) ביאר דחצר הנפקד קנוי להמפקיד, והיינו דהוי כשאול לו, ובקצוה"ח (סי' קפ"ט) הקשה עליו, אמנם נתבאר בדברינו לעיל (דף פ"ד ד"ה שכולן צריכין שבועה) דזה מושאל רק כל זמן שמשמש בשביל המפקיד, וכמדומני שלא מצינו מי שחולק על הרשב"ם בזה. ולפי"ז כשחושב שלא להחזיר אז כבר אינו משמש להמפקיד ויוצא מרשותו של המפקיד, אבל כיון דאין זה כמו כל גזילה דכשמוציא מרשות הנגזל אין ההוצאה גורמת דרשותו של הנגזל הפסיק להיות עי"ז רשותו, אלא דהוא הוציא החפץ מרשותו של הנגזל, אבל בפקדון עי"ז שלא רוצה להחזיר נגרם שהמקום הפסיק לשמש בשביל המפקיד, וזה אינו מעשה גזילה, דמעשה גזילה הוא אם הוציא הדבר מרשות הנגזל, ולא כשהוציא הרשות של הנגזל מהחפץ, לכן מדין גזלן לא היו יכולים לחייב את השולח יד כיון דלולא שעי"ז נפסק רשותו של המפקיד, הרי כל זמן שהחפץ בביתו של השומר הרי זה עדיין ברשות של הנגזל, ומה שנגרם שהפסיק להיות רשותו אין זה מעשה בהחפץ להיות עי"ז גזלן, ולכן צריך להחידוש של שליחות יד דמ"מ הוי גזלן, אבל לגבי תפיסה מאי נפק"מ אם עושה פעולה בהחפץ שיהי' ברשותו, או שגורם ע"י שהמקום יהי' שלו וממילא החפץ ברשותו, ולכן הוי שפיר תפיסה כל שתבעוהו ולא רצה להחזיר [ובלא תבעוה אין ראי' שלא רצתה להחזיר לכן לא מקרי תופסת].

בת רב חסדא קים לי בגווה. יש לעי' דהא בי דינא דרבא משמע דמיירי דרבא לא הי' דן יחידי אלא הי' עמו עוד שני דיינים א"כ לא סגי מה דהוא קים לי', ואפילו אם עוד א' קים לי' ג"כ לא סגי כיון דלא שייך בזה לילך אחר הרוב, דכשא' מהג' אינו יודע הוא אינו בכלל ג' דיינים, דבתר רוב שייך בשיקול הדעת אבל מה שהשלישי אינו קים לי' הוי לי' כאינו יודע, ואין כאן ג' דיינים שיכולין להכריע ולפסוק כהקים לי' דרבא, וצריך לומר דכל הג' הוי קים להו וצ"ע.

שם. צע"ק דבשבועות (ל"א ע"א) אמרי' מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה וכו' אסור משום שנאמר מדבר שקר תרחק. ולמה הא להתלמיד קים לי' ברבו ובקים לי' מותר לגרום ענין ממון, ולמה לא יהא מותר לעשות שיודה הבעל דבר שכנגדו.

שם. קים לי בגווה. הנה אמרינן דלא מהני לאפוקי ממונא בזה שנראה להדיין כדין מרומה, דזה מקור הדין דקים לי בגווה מ"מ לא מוציאין ממון על סמך זה וא"כ איך אפכה אשכנגדו. ובמהרש"א כ' דהא דאפכה כיון דאינו מוציא אלא עפ"י שבועה לא מקרי הוצאת ממון, וצ"ע דמ"מ הא עי"ז מוציא ממון, ובשטמ"ק מבואר בשם הראשונים וכ"כ בתוס' רי"ד, דכיון דהיא חשודה לדעתו וא"א להשביעה הו"ל מחויב שבועה ואי"ל משלם, ולכן במה שהפך וחייבה שבועה כבר לא הוי הוצאת ממון, ועדיין צריך טעם דלכאורה כיון דאינו יכול להשביע הי' צריך להסתלק, כמו בהא דלא מגבא גבי ולא מקרע קרע, ואפשר דקים לי בגווה עושה כספק, ולעיל (דף כ"ב) בתרי אמרי גזלן ותרי מכחישים איכא פלוגתא, דלכמה ראשונים מעמידין אותו בחזקת כשרות והוא כשר לגמרי, ולתוס' הוא פסול מכח זה, נמצא דלא מצינו דין ספק אלא או דכשר מכח חזקה או דפסול בספק, אבל היכא דישאר דין ספק אז בהכרח יהי' דין ככל חשוד דא"א להפטר משבועה דאורייתא ומחויבת לשלם, ומדרבנן שכנגדו נשבע ונוטל, וכיון דמהני קים לי בגווה הוי כאילו דין ספק אצלו ולכן אפכה אשכנגדו כמו חשוד, וכן בהא דלא מגבא גבינן וכו', משום דהוי כספק, ואפשר דאם הי' יודע [לפני שהתחייבה שבועה] ע"י בת ר' חסדא דהיא חשודה לא הי' מזדקק להדין לחייבה שבועה כיון שזה נוגע לממון, אבל כיון דכבר פסק שמחויבת להשבע ואינו יכול להשביע דהו"ל אצלו חשודה, וכל הדינים שיש לפסוק בספק צריך לפסוק גם כאן. (מהדו"ק)

מר לא קים לי' בגווי'. צ"ל דלא שייכא להא דאמרי' בב"מ (דף כ"ג ע"ב) דתלמיד חכם נאמן להחזיר לו אבידה בטביעות עין, דלגבי להחזיר אבידה בטביעות עין סגי בצורבא מרבנן כל שלא שמענו ששיקר חוץ מג' דברים, אבל לומר קים לי צריך שידע בבירור שלא משקר.

רש"י ד"ה קרענא. מלשון רש"י משמע דרק לענין הוצאת ממון צריך שני עדים, וצ"ל לרש"י דאבא מר בנו דר' פפא הי' באמת עד כשר, ורק משום דהוי ע"א הוא דלא מהני להוציא, וצ"ע דהא בש"ש (שמעתתא ו' פ"ג) הוכיח דאף להחזיק ממון או שלא להחזיק כגון באבידה אין ע"א נאמן מהא דסימנין וסימנין וע"א יניח בב"מ דף כ"ח, הרי דאינו נאמן אף לא להוציא ממוחזק. עוד צ"ע דהנה כאן דלא קרעינן ולא מגבינן הא משמע דאינו אפוקי ממונא דלכן הסתמך על בנו, וא"כ למה הוצרך לקים לי' בגווה הא לא לאפוקי ממונא ע"א נאמן, וכיון שנתבאר דלרש"י אבא מר בנו הי' ע"א כשר מה הוצרך לקים לי, וצ"ל דלפסוק דלא דגבות הו"ל אותו דין כאפוקי ממונא כיון דיש לו שטר וכסברת הש"ש, ורק היכא דפוסק מטעם קים לי בגווה דלא קרעינן ולא גבינן זה לא נקרא הוצאת ממון, דלפי הפסק יוצא דכשיבוא לב"ד אחר באמת יגבו, וזה רק בקים לי, אבל מחמת ע"א צריך להיות לו נאמנות דוקא לא לגבות דלא נתחדש בע"א דין נאמנות של ספק, לכן אם לא יגבו בהשטר נמצא דאנו פוסקין בממון עפ"י ע"א וזה א"א. (מהדו"ק)

תוד"ה אית. לא היתה חוששת אלא לקנות מלוגא דשטרי בלא החוב. הנה עפ"י דין אם יתבע המלוה את הלוה החוב והלוה יכפור, אבל עפ"י ב"ד להכריח את זה שנמצא השטר בידו להראות השטר ועי"ז הלוה יתחייב לשלם, ואם זה ירצה לעכב ולא להראות כיון שאינו עושה כדין, א"כ למה יוכל לדרוש כסף הרבה עבור הנייר כיון שבאמת אין צריך שהמלוים יקנו את השטר דסגי במה דנמצא אצל האיש הזה, וע"כ דיש לו רשות לעכב מאחר דזה משכון וכל משכון יש רשות לעכב, אמנם תמיד משכון יש ביד זה שיש לו המשכון לעכב מלהחזיר החפץ, אבל לא מצינו שיודע ענין משכון לא להראות את החפץ וכאן חזינן דגם ע"ז שייך ענין משכון, וצריך עיון דלכאורה ענין משכון הוא קצת קנין בהדבר לענין לעכב אצלו בלי להחזירו כ"ז שלא נותנין לו מה שמגיע לו, אבל שיעכב להראותו ע"כ צריך לומר דשייך קנין ובעלות בהדבר שלא להראות הדבר לבי"ד.

בא"ד. ועי' ברא"ש דמבואר דלמ"ד אותיות נקנות במסירה נאמן לטעון לקוח ואף לגבות מהלוה עי"ז. והנה האחרונים רצו לומר דמה דנאמן אדם לומר לקוח מחמת דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, היינו דמשום זה הוי ספק, דבל"ז אין אפי' ספק ע"י טענתו, לכן צריך שיהי' מוחזק למשוי ספיקא ואז זוכה מדין ספק דנשאר להמוחזק, עי' בקובץ שעורים ב"ב אות ק"ס, וא"כ כאן ע"י דתפסה וטוענת לקוחה הוי רק ספיקא, ונהי דעי"ז לא יוציא ממנה השטר, אבל איך תגבה מהלוה, ולמה לא יאמרו לה אייתי ראי' דזה שייך לך, ואינו דומה לתמיד דאחרי שיזכה בטענת לקוח כבר יוכל לעשות בו הכל, אבל כאן כיון דהוי ספק אם זה שייך להמוכר או לזה שאוחז את השטר, למה לא יוכל הלוה לומר אייתי ראי' דזה קנית שאז אני חייב לשלם לך כיון דלא הוכח שזה שייך לך, דהתפיסה אינו עושה אלא ספק איך תגבה מהלווין ע"י טענת לקוח הוא בידי, אלא דיש לומר דכל מה דנשאר ספק היינו בין המוכר והלוקח, דהמוכר טוען דלא מכר לו, ולגבי זה נשאר ספק וזוכה מדין מוחזק, אבל כשאין תביעת המוכר לא מתחיל להיות ספק, וא"כ לגבי הלוה הוי כמו באין תביעת המוכר, דאין מתחיל להיות ספק וצריך לשלם להלוקח התופס את השטר, ובעיקר סברתם כתבנו במקו"א לנטות מזה. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א