אילת השחר/כתובות/כט/א

אילת השחר כתובות כט א

פרק שלישי
אלו נערות דף כ"ט ע"א

תוד"ה אלו נערות. והיינו משום עבדות. בקובץ שעורים הק' דאיך יכולים לעשותם עבדים אחרי שנתגיירו דהא אין אפשרות שלישראל יהי' דין עבד כנעני ושעי"ז יאסר לבוא בקהל משום לא יהי' קדש, ורצה לומר דגזרו ושיעבדו אותם לפני שנתגיירו, ולדבריו הם עבדים ממש, ויש לעיין מש"כ התוס' להקשות לר"ת דס"ל דנתינים אסורים מה"ת מהא דאמרינן ביבמות דבימי רבי בקשו להתיר נתינים אמר רבי אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר, והוקשה להם איך יהי' מותרין בקהל, משמע דלפירש"י הוי א"ש דנוריד שיעבודם ויהיו מותרין בקהל, ואיך יועיל דהא לא עדיף מהמפקיר עבדו דיצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בקהל.

ובודאי כונת התוס' דכל זה מדרבנן שנתנו לו דין כעבד גם לענין שיהי' אסור בקהל, וזה מש"כ אח"כ ליישב שיטת רש"י דלכן יש לה קנס אע"ג דלכל שפחה אין קנס, משום דלאו ממש גזר עליהם עבדות לאסור בלא יהי' קדש, היינו דאיסור קהל אינו משום דמדרבנן אסור מחמת לא יהי' קדש, אלא דגזרו ענין עבדות וחוץ מזה איסור קהל שאינו כתוצאה מדין עבדות, ואמרו לי לעי' בתוס' הרא"ש יבמות.

ומדברי הגרעק"א דתירץ קושית התוס' על רש"י דכל שפחה דאין לה קנס הוא מחמת דאין בה תפיסת קידושין וכאן לא הקילו עליהם שלא יתפסו בהם קידושין, משמע ג"כ דמה"ת לא הוי דין עבדות עליהם.

בא"ד. ונראה לר"ת דנתינה אסורה דאורייתא וכו' ודוד לא גזר עלייהו אלא שיעבוד ולאו לאוסרן בבנות ישראל וכו' וכן הא דקאמר התם בימי רבי בקשו להתיר נתינים אמר רבי אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר לא שהיו רוצים להתירם בקהל דהא מדאורייתא אסירי אלא בקשו לפוטרן מעבדות להיות בני חורין ואמר להו רבי דאין יכולים להפקיע חלק מזבח. ובמהרש"א ביאר דלרש"י דהגזירה דדוד היא משום איסורא דעבדות שפיר קאמר דחלק מזבח דעביד בהו איסור עבדות מי יפקיע דלא שייך באיסורא הפקר ב"ד הפקר, אבל לר"ת דלא גזר עלייהו כלל איסורא אלא שיעבוד וממונא בעלמא הוא ושייך לומר דהפקר ב"ד הפקר, לכן הוצרכו לתרץ דאין זה צורך כל כך.

והעירוני דלפי"ז למה הוקשה לרבי רק על חלק מזבח דלא יועיל החלק איסורא, דהא גם בחלק ישראל לא יועיל להתיר חלק איסורא לפי סברתו ברש"י דעל איסורא דעבדות לא מהני להתיר.

ואפשר דהנה מה דגזרו עבדות לגבעונים הא בודאי לא כל אחד יתפוס גבעוני ויאמר לו עבוד בשבילי, וגם אין בעלות לכלל ישראל בלי שעי"ז יחולק לאנשים, וע"כ התקנה היתה שאם יהי' צורך יוכלו להשתמש בהם, אבל לא נעשה בזה זכות ממונו לשום אדם אלא דכשיש צורך ישתמש, משא"כ בבית המקדש דיש רשות ממוני להקדש אז זכו בהם קנין ממון ממש, וא"כ לגבי לומר שאינם צריכים לעבוד אותם אי"צ להקנות ולהוריד בעלות ואי"צ להפקר ב"ד הפקר.

וגם מענין זה דאינו קנין ממוני לא יצא ענין עבדות וקנין איסור, אבל חלק גבוה שיש להקדש זה גרם דין איסור שיש בעבדות, וצריך גם להתיר קנין הממון רק ע"י הפקר ב"ד הפקר, ולזה הוקשה איך יתיר קנין איסור שנגרם ע"י בעלות ממוני שיש למזבח, וצ"ע בכ"ז.

בא"ד. ואע"ג דקי"ל הפקר ב"ד הפקר. מבואר דאע"ג דדוד גזר עליהם עבדות יכולים להפקירם מדין הפקר ב"ד הפקר, ואע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, זה לא מקרי דמבטל כיון דהפקר ב"ד הפקר, וכ"כ בתוס' יבמות (דף ע"ט ב'), וצ"ע דבגיטין (דף ל"ו ע"ב) איבעיא להו אי הלל תקן לדרי' או לדרי עלמא, דאי לדרי עלמא תקון א"א לבטל פרוזבול דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול בחכמה ובמנין, והא כעת אם נבטל פרוזבול ונתקן שישמט הא זה יהי' מדין הפקר ב"ד הפקר, וא"כ למה זה נקרא דמבטל ב"ד חבירו [ועי' בפנ"י גיטין דף ל"ו, וכן הראוני במג"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב].

תוד"ה ועל הכותית. ואפילו לרב אי דאזיל איהו גבה הו"ל קבוע. והיינו קבוע דרבנן כמבואר בתוס' פסחים (דף ט') דהיכא דלא ניכר מי הכשר ומי האסור אינו אלא קבוע מדרבנן, ואע"ג דלפי"ז מנ"ל דגזור, דהא אם זה קבוע רק מדרבנן הא זה רק לחומרא לאסור, אבל לגבי ממון דלא שייך חומרא דהא זה קולא לזה וחומרא לזה, מ"מ כיון דגזרו דיהי' לזה דין קבוע אז פשוט להם דגם לגבי ממון יש לו דין קבוע, או דאפשר דבממון צריך להחמיר להתובע וזה ג"כ נכלל בהתקנה להחמיר.

ומיהו משמע מהתוס' דכשאזלא איהי לגביה נימא דהיא מהרוב, ויש לעיין דבשלמא בהא דלעיל (דף ט"ו) דפירש א' ובעל, דהספק מי הוא הבועל, שייך לומר דיש חילוק אם פירש או שהי' אז קבוע, אבל כאן דאנו יודעין מי היא דהיא ספק שפחה ספק בת חורין, ואיך נוכל לומר דכשלא תהי' בביתה היא כשרה וכשנמצאת בביתה תהי' ספק ממזרת, ובתינוק המושלך לעיל סופ"ק דבעיר שרובה ישראל אמרינן דהוא ישראל, לא מצינו בו חילוק, דלכל ימי חייו יהי' נפק"מ, דכשילך מביתו נאמר דהוא ישראל, וכשיהי' בביתו נאמר דהוא ספק גוי, ואף דיש לחלק כסברת ההפלאה לעיל סופ"ק דבתינוק הנמצא הסתפקנו אז עליו ופסקנו דהוא פריש מן הרוב וזה קובע על כל החיים, משא"כ כאן לפני זה לא הי' לי מה לידון עליה, וכשבא לידון עליה לענין קנס איני דן על כל דיניה אלא מה היא לגבי דין זה, ולכן כל פעם ישתנה דינה, מ"מ יקשה עדיין מאי דאמרינן בדף י"ד ע"א בתוד"ה אלמנת דכתבו דנתערב בהמשפחה ספק חלל א' או כמה ספיקי חלל, א"כ וכי נאמר דאם נבעלה מא' מהמשפחה שיש בה ספק חלל כזה יהי' נפק"מ, באופן דברוב המשפחה לא חללים, אם הלך מביתו או כשיהי' בביתו וצ"ע.

והנה מבואר בתוס' דלמאן דאזיל בתר רוב בממון אז גם כאן שייך לילך בתר רוב, וצ"ע דנהי דהנערה תטעון אתה צריך לתלות בי שאני מן הרוב, אבל היא על עצמה יש לעיין אם שייך לומר אני מן הרוב משום שפירשתי בזמן שנאנסתי ואז הייתי מן הרוב, ואם לא שייך ע"כ דטענתה תהי' אתה צריך לתלות שאני מן הרוב, וצ"ע למה זה סגי לתובעו, דבשלמא אם עיקר החיוב על עשייתו הדבר בלתי תלוי בדינה הי' שייך כן, אבל בפשוטו הא החיוב קנס מגיע מחמת דהיא כזאת שמגיע לה קנס, וכיון שהיא על עצמה לא שייך שתאמר אני מן הרוב אלא דאתה צריך לדון עלי שאני מן הרוב ואיך זה יחייב אותו קנס, וכאן היא יכולה רק לומר דלדידך יש לתלות שאתה חייב, אבל אין לה לטעון מגיע לי ממך מחמת דיני, דלגבי דידה אינה יכולה לטעון פירשתי מן הרוב, וע"כ דהיא לגבי עצמה יש לה ג"כ דין כמו לגבי אדם אחר הדן עליה, וכן משמע בתינוק המושלך לעיל סופ"ק דאזלינן בתר רוב, ומבואר בתוס' שם (דף ט"ו א' ד"ה דלמא) דאם הי' נמצא בבית הי' דינו כקבוע וכנמצא בשוק, משמע דאם הוא רוב עכו"ם יוכל להתנהג כמו עכו"ם, הרי דגם הוא על עצמו שייך לומר דהולך בתר רוב, כמו דאחרים ידונו עליו, וצ"ע דהספק הא התחיל על עצמו לפני שנמצא מושלך בשוק דהי' במקום קבוע, ולמה נקבע דין על עצמו כפי מה שאנחנו מצאנו אותו בשוק.

בא"ד. ויש לומר דכל אחת מוקמינן לה אחזקת אבהתא שהי' כותים אע"ג דלענין פסול לא מוקמינן לה אחזקתה לענין קנס מוקמינן לה שלא יהא חוטא נשכר. לכאורה אפשר לחלק דכיון דיש שפחה אחת שנתערבה ואם נתירם ע"כ נתיר כולם ובהכרח אנו נתיר גם בני השפחה, ובזה ראו חכמים להחמיר, אע"ג דכשדנין על כל א' בפנ"ע יש לתלות להעמידה אחזקת אבהתא, דמ"מ התרנו גם השפחה, וכבאו לישאל בבת אחת דמי דלא מוקמינן אחזקה מדרבנן, אבל לענין חיוב קנס הא זה רק אם יקרה שא' יפתה או יאנס, ובזה לא נקרא דמוקמינן אחזקה גם זאת שאליבא דאמת היא שפחה, משמע דס"ל דגם זה נקרא שמוקמינן כל א' מהכותיות שתהי' אנוסה או מפותה שהיא בחזקת שאביה כותי, ולכן גם כאן הי' סברא דלא נוקי אחזקה והוצרכו לומר משום שלא יהא חוטא נשכר, ועי' בר"ן (לעיל דף כ"ז) דכתב בהא דאם יש מחבואה א' דמספקא להגמ' אם ניתרות, ופירשו תוס' דהתם הוי כבאו בבת אחת, והר"ן כתב דאם זה כבאו בבת אחת משום דאנו מתירין עוד שבויות, א"כ גם בשני שבילין אנו מתירין כעת כל מי שילך בשביל מן השבילין, ולהתוס' ע"כ כיון דמי יודע אם ילך לכן זה לא כבאו בבת אחת, א"כ גם כאן בקנס הא אין אנו דנין רק על המקרה של הנערה שנאנסה או נתפתתה ונוכל להעמידה אחזקה, משא"כ לענין איסור דאנו פוסקין על כולם ביחד דין אחד.

בא"ד. ואע"ג דאמרינן בפ' עשרה יוחסין הכל מודים שאם בעל ולא קידש דאינו לוקה. הק' בקובץ שעורים דמ"מ הא אין ראוי לקיימה. אבל נראה דודאי גם אז אין ראוי' לקיימה ויש להשמיענו, אלא דאז נוכל לתרץ דכמו דלא מיירי בחייבי עשה או בפסול כהונה ה"נ נוכל לתרץ ולומר דלא מיירי אלא בפסולות שיש לו עבירה בכל גווני.

שם. תוד"ה ועל הכותית. כדפריך בפ"ק יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בנכריותה. ודייק הגרעק"א דלמה לא הביא מהך משנה גופה דתנן על הכותית ולא על גוי' ממש הרי דלגוי' אין קנס, ותירץ דממתניתין ליכא לאוכוחי דהא על הגוי' כיון דקנאין פוגעין הו"ל כחייבי מיתות ב"ד דקלבד"מ ולכן פטור מקנס, אבל כותית אפשר דהרבה מהם נתגיירו לשם שמים והוו גרים גמורים, והבא על הכותית אין קנאים פוגעים בו דשמא היא גיורת גמורה, וא"כ אף אי קמי שמיא גליא דהיא מאותן שהם גירי אריות, מ"מ כיון דאנן לא ידעינן ואין קנאים פוגעים בו אינו בכלל חייבי מיתה לכן משלם קנס, לכן רצו להוכיח דבא על הגוי' פטור מצד עצם דינה ולא מחמת קלבד"מ, וע"ז הוצרכו להביא מפ"ק דמוכח דגם בגיורת שתמחה ותהי' גוי' למפרע דאז ג"כ פטור מקנס אע"ג דאז לא הי' שייך קלבד"מ.

ובקובץ שעורים הוכיח מהגרעק"א דבספק קלבד"מ לא נפטר מתשלומין, וכן הביא דברי רש"י בב"ק (דף ל"ה) דבשרף גדיש בשבת ויש לנו ספק אם צריך לאפרו דאז קלבד"מ דחייב מיתה, או דאי"צ לאפרו דאז אין קלבד"מ, יהי' חייב בתשלומין ולא נימא קלבד"מ לפוטרו מתשלומין, והקשה דמהתוס' (לקמן דף ל') לא משמע כן, דכתבו דר"ש התימני ע"כ לא ס"ל כר' נחוניא בן הקנה דס"ל דחייבי כריתות פטורין מן התשלומין כמו חייבי מיתות ב"ד, מדאיצטריך קרא לפטור הבא על חייבי כריתות מקנס, ותיפו"ל דקלבד"מ, וע"כ דס"ל דחייבי כריתות אין קלבד"מ, והק' דלסברא זו מאי ראי' הא אפשר דחייבי כריתות פוטר מתשלומין, ומ"מ אכתי צריך קרא דפטור מעצם החיוב לגמרי דאז אפי' בספק אם הוא חייבי כריתות פטור, משא"כ אם זה רק מחמת קלבד"מ אז בספק יתחייב בקנס כיון דספק קלבד"מ אינו פוטר.

ואע"ג די"ל דלא קשה כ"כ דיצטרך קרא על ספק, מ"מ הא זה לגמרי דין אחר דזה פטור גמור, וכיון דאיכא נפק"מ עי"ז שייך שפיר לומר דאתא קרא לפוטרו פטור לגמרי מעיקר הדין ולא מסיבה צדדית כיון שאז לא יפטר באופן של ספק.

ובקובץ שעורים חילק דחיוב כרת שאני דאם באמת חייב כרת גם בספק נשאר ספק קלדב"מ, משא"כ בחיוב מיתה בידי אדם דספק נפשות להקל ובזה ספק קלבד"מ לא יפטור כיון דאז הא לא יהרגוהו, ודבריו צ"ע דהא גם אם יעשה עבירת מיתה בשוגג פטור מדתנא דבי חזקי' אע"ג דאז לא הורגין, ומאי איכפת לן מה שבמציאות לא יהרגוהו.

ומשום זה כתב בחי' ר"ש הכהן (ב"ק דף ל"ה) דדברי רש"י הם רק לס"ד דלא ידעינן דרשא דתנא דבי חזקי' דחייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין, והוי ס"ל דרק היכא דנהרג ממש אז הוא דקלבד"מ, לכן כתב רש"י דבספק קלבד"מ אינו פוטר, דהא אז במציאות אינו נהרג בב"ד, אבל למסקנא דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין אז גם רש"י יודה דבספק קלבד"מ ג"כ פוטר מתשלומין.

ויש לעיין לפי זה למסקנא שנתחדש דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין, אם גם באופן דנהרג מחמת קנאין פוגעין בו הוי כמו בכל חייבי מיתות דאפילו בספק פטור מתשלומין משום דלא בעי מיתה ממש, או דשאני הכא דרק כשבמציאות הי' אפשר להורגו הוא דנפטר מתשלומין.

ומהגרעק"א מבואר דכאן רק אם הי' אפשר להורגו במציאות פטור מתשלומין, ודבריו צ"ע דהא בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) פרכינן על הא דבא על אחותו חייב קנס, דהא רודף אחרי חייבי כריתות ניתן להצילן בנפשן, וא"כ הרי חייב אז מיתה ולמה משלם, ומתרץ דמשעת העראה איפגמה ואינו מתחייב בנפשו כבר בשעת גמר ביאה, וחזר ופריך דלמ"ד העראה זה הכנסת עטרה מאי איכא למימר, והיינו דבשעת גמר הכנסת עטרה דאז צריך להתחייב תשלומי קנס ואז הא חייב מיתה עדיין.

והנה הא ודאי אין לשום אדם לדעת ברגע ההוא בודאות דאז הוא זמן הכנסת עטרה שיהי' מותר אז להורגו, וא"כ אפי' אם אליבא דאמת הי' אז חייב ליהרג, אבל במציאות א"א הי' אז להורגו ואיך יפטר מקנס, משמע דאם אליבא דאמת הי' אפשר אז להורגו אע"ג דבמציאות הי' ספק מ"מ פטור מתשלומין, ואע"ג דגם התם אינו נהרג מחמת העבירה אחרי זה ואינו כמו חייבי מיתות ב"ד אלא מחמת אפשרות אז להורגו, ומ"מ אע"ג דבמציאות לא הי' אפשר אז להורגו מ"מ קלבד"מ ופטור, ומ"ש מבא על הכותית דס"ל להרעק"א דכה"ג לא אמרינן קלבד"מ.

ויש לחלק בין היכא דהחיוב מחמת עבירתו לבין היכא דחייב מחמת הצלת הנרדף, דהתם מה דאפשר להורגו הוא מחמת הצלתה, ואם יהרגוהו ובאמת הי' אז עדיין שייך להצילה הא נמצא דלא עשה עבירה בהריגתו, ולכן שייך לומר קלבד"מ אף שלמעשה לא הי' אפשר להורגו, דמ"מ בשעה ההיא הי' בר מיתה, אבל בהא דקנאין פוגעין בו דהא דאפשר להורגו הוא מחמת העבירה, וכיון דאז לא הי' ידוע דעושה עבירה והי' אסור להורגו אז אפי' אם יתברר שהיתה גוי' מ"מ לא הי' שייך להיות לו דין קנאין פוגעין בו ויהי' חייב מיתה ההורגו, וכה"ג אין כלל דין קלבד"מ על הבועל לפוטרו מהקנס.

ועוד יש לומר דהנה לכאורה מש"כ הגרעק"א דבגוי' יש דין קנאים פוגעים בו, קשה דהא זה רק בבא בפרהסיא בפני עשרה מישראל וכמבואר ברמב"ם (פי"ב מאיסו"ב הל' ד'), וע"כ כונתו דבגוי' לא פסיקא מילתא דיש לפעמים דפטור מחמת קנאין פוגעין בו, מ"מ כיון דזה רק בפרהסיא זה לא שייך דאם יתברר שזה גוי' אז הי' חיוב למפרע, כי הבפרהסיא הא שייך רק אם יודעים, וע"כ צריך שבשעת מעשה הי' בפרהסיא שהי' ידוע אז שהיא גוי', ולכן בכותית דאז לא ידענו אין כלל דין שקנאים פוגעים בו.

אמנם כל זה הוא לפי ההנחה דבאמת ספק קלבד"מ בחייבי מיתות ב"ד פוטר מתשלומין, וכמש"כ בחידושי הגר"ש הכהן בב"ק, אבל יש מקום לומר דכל ספק קלבד"מ אינו פוטר, ודברי רש"י (ב"ק דף ל"ה) נשאר אליבא דהלכתא, והסברא בזה היא דהא יש כלל דאין ספק מוציא מידי ודאי, וכיון דשריפת גדיש הוא דבר המחייבו בתשלומים ודאי, ולומר דהתכוין דצריך לאפרו דאז עשה עבירת מיתת ב"ד הוי ספק, אז כה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי, וכ"כ בקובץ שיעורים (ב"ב אות רכ"ג), והוכיח זה מדברי הר"ן (בב"מ דף מ"ב) דהבקרא הא פשע אלא דרוצה לפטור עצמו בפשיעת הספסירא אז הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך וחייב דהוי כאין ספק מוציא מידי ודאי.

ומש"כ בחידושי הגר"ש הכהן להוכיח דאין לומר דספק קלבד"מ אינו פוטר דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך, משום דהא זה רק בתובע ברי אז הוא דאמרינן דחייב באיני יודע אם פרעתיך, וכמבואר ברשב"א (גיטין דף ע"ח) דבתרי ותרי אינו חייב מחמת איני יודע אם פרעתיך.

יש לחלק דבתרי ותרי הרי מעשה הגורם ספק פרעון הי' ודאי, דלדברי ב' הכתות זרק לו הכסף, וכדי לומר שהוא נפרע, א"צ להוסיף יותר פעולה או מחשבה משאם לא נפרע, ובזה לא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי, ובאיני יודע אם פרעתיך והתובע אינו טוען ברי, אפשר דכיון דחוב לפרעון קאי, ספק כזה אין לחייבו בתשלומין בלי תביעת ברי, אבל בשריפת גדיש וספק דחייב מיתה דאנו צריכין להוסיף משהו, אז כל זמן שאין לנו שום רגלים לדבר יש לחייבו בתשלומין משום אין ספק מוציא מידי ודאי.

ובקובץ שיעורים כאן העיר דספק קלבד"מ לא יפטור משום דמה מכה בהמה חלקת בין ספק לודאי דבספק פטור ה"נ מכה אדם תחלוק דבספק אין דין קלבד"מ (וכ"כ בב"ב אות רכ"ג), ויש לומר דמה דילפינן הוא מדין הנאמר במזיק בהמה, אבל מה שבספק מזיק פטור לא שייך ללמוד, כיון דטעם פטורו משום דאינו מכה בהמה וההיקש הוא רק ממכה בהמה.

וצע"ק בשטמ"ק לקמן (עמוד ב' ד"ה וז"ל שיטה ישנה) דכתב דלענין אונס יש ללמוד דמה מכה בהמה חלקת דבאונס פטור ה"נ מכה אדם חלקת דבאונס יהי' חייב, משום דגם באונס הוי מכה בהמה והתורה לא חידשה אז חיוב בממון.

והנה להסברא דספק קלבד"מ תמיד אינו פוטר דהוי כספק דאין בכחו להוציא מידי ודאי דבר המחייבו בתשלומין, תחזור קושית הקובץ שעורים כאן, דגם בבא על ספק חייבי כריתות הי' צריך להיות חייב קנס דאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכך צריך קרא דחייבי כריתות לא נתחדש כלל דין קנס דממילא גם בספק יהי' פטור.

ואפשר לומר דמה דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי הוא רק אם כדי לומר שפטור צריך להוסיף עוד איזה דבר, כגון בשריפת הגדיש דמצד עצמו הוא חייב בתשלומין, אלא דצריך להוסיף שהי' גם עוד דבר שזה לא משנה לעצם השריפה הגורמת חיוב התשלומין, דהיינו שהי' בו מחשבה שצריך להאפר, ואז אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, משא"כ בבא על נערה שהיא ספק חייבי כריתות דאין שום ודאות דעל נערה כזאת חייב, דהא כדי להפטר לא צריך לעשות עוד דבר יותר מאשר אם זה לא חייבי כריתות.

ואע"ג דבספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, אין אנו זקוקין כלל להוסיף איזה דבר כדי שהספק יזכה, ומ"מ אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, לא דמי דהתם נמי צריך לחדש שיש עוד בן להסבא, וכיון שלזה אין לי ידיעה לכן אין ספק מוציא מידי ודאי, וכן בבן ספק ואח ודאי דפליגי הפוסקים ואיכא דס"ל דגם בזה אין ספק מוציא מידי ודאי, ואפי' בטומטום ובת דיש דס"ל דאמרינן אין ספק בן דטומטום מוציא מידי ודאי דבת, התם הא מה שהטומטום הוא בן צריך לעשות שינוי בדבר שחוץ ממנו דהיינו בדין הבת, ולזה איכא דס"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי, אבל בספק חייבי כריתות דהכל בהנערה גופה דלא שייך לומר דיש בה ב' דברים, א' שהיא נערה וב' שהיא חייבי כריתות, דודאי הוא דבר אחד נערה שהבא עליה חייב כרת, ובכה"ג נמצא דהוי ספק בהדבר דהיינו ביאת הנערה הזאת אם היא מחייבתו תשלומין או דקלבד"מ, וכה"ג הוי ספק ממש בעיקר החיוב ופטור [ועמש"כ בב"ב דף ק"מ ע"ב, ודף קנ"ח ע"ב].

ומהרעק"א גופי' דהאריך לבאר דכיון דלא הי' מחויב אז מיתה מכח ספק, אז אפי' אי כלפי שמיא גליא דהיתה גוי' מ"מ לא היו יכולים להורגו לכן חייב קנס, משמע משום דאז אין יכולין להורגו בתור ודאי ואם הרגו נהרג עליו, אבל אם הי' נשאר דין ספק הי' פוטר קלבד"מ, והיינו כיון דזה ספק בהמה גופא וכמש"נ.

קטנה מבת יום א' ועד שתביא ב' שערות יש לה מכר. בקובץ שעורים העיר להסוברים בשיטת הרמב"ם דבהוכר עוברה אפשר לקדשה ומקודשת תיכף א"כ למה לא יוכל למוכרה בעודה עובר במעי אמה כמו דיכול לקדשה. והנה יש לעיין בקידושי יעוד דאמה דיכול ליעדה בלי דעת האב, אם שייך גם יעוד ע"י האב שיאמר האדון להאב הרי בתך מיועדת לי, וברמב"ם (הל' עבדים פרק ד' ה"ז) נזכר רק באומר לה, ואפשר כיון דלא צריך דעתו לכך כשאומר להאב כאומר לאחר, ורק לה אע"פ שהיא לאו בת דיעה זה נתרבה מגזה"כ דשייך ליעדה אע"פ שאין לה דעת, וילפינן מינה בקידושין (דף י"ט) דזה בגדר צאי וקבלי קידושיך למ"ד מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, הא מיהת אפשר דענין יעוד שייך רק אם אומר לה, ואם כנים דברינו אלה יש להסתפק עוד במה דיש דין באמה שאינה נמכרת אא"כ ראוי' ליעוד, אי סגי במה שתהי' פעם ראוי' ליעוד, או דבעינן שתהא תיכף ראוי' ליעוד, ומרש"י בקידושין (דף י"ב) בהא דיליף לב"ש דלא מהני פרוטה כתב רש"י אף אשה בפרוטה לא מקדשה דגמרינן מקידושי יעוד, הרי דצריך שתהא הקידושי יעוד בכסף קנייתה דאז הי' שתי פרוטות, ואף דאין הכרח דצריך שתוכל להתקיים יעוד תיכף, מ"מ אפשר לומר כן דצריך שתהא בת יעוד תיכף, וכיון דודאי לא שייך שיאמר להעובר הרי את מיועדת לי, הרי אינה ראוי' ליעוד בשעת המכירה, וכה"ג לא חל המכירה, ולפי"ז צריך לכל הפחות שתהא בת יום א' דהיינו משנולדה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א