אילת השחר/זבחים/כז/א

אילת השחר זבחים כז א

דף כ"ז ע"א

מנא לך הא דכתיב ואם האכל יאכל וכו' יצא זה שאיסור דבר אחר גרם לו. יש לבאר כונת הגמ' דחלות פיגול הוא רק אם הקרבן נאסר ע"י הפיגול, ולא באופן שבלאו הכי לא היתה הזריקה מתירתו, ולכן זריקה שלא במקומה שאינה מתרת את בשר הקרבן לא נאמר בזה דין פיגול. ולפי"ז כשיהי' עוד איסור בקרבן כגון טומאה, לא נתמעט מצד זריקה דלא שריא בשר באכילה, ורק זריקה "שאינה מתרת" נתמעט, דהיינו זריקה שאינה מחדשת היתר על הבשר.

ואם האכל יאכל וגו' יצא זה שאין פיגולו גרם לו. וכתב רש"י בד"ה מי שפיגולו, יצא בשר שנזרק הדם שלא במקומו דאיסור זריקה שלא במקומו גרם לו שלא יאכל וכו', ומינה כי חישב בשחיטה ע"מ לעשות זריקה זו חוץ לזמנו דלא הויא מחשבה המפגלת, ואינו מובן לכאורה האיך ילפינן זה מזה.

ויש אחרונים שפירשו דהא דנעשה פיגול במחשב בשחיטה או בשאר עבודות ע"מ לזרוק חוץ לזמנו, אי"ז מחמת מחשבה על אכילת מזבח, רק משום דמחשב על "עבודה" לעשותה חוץ לזמנה, ומשו"ה אחרי דנפקא לן דזורק שלב"מ במחשבת פיגול אינו מפגל, ע"כ דלא חשיב עבודה לענין פיגול, וממילא אף במחשב על זה לא מהני [כ"כ בשם הגר"ח ובקה"י סי' כ"א, ועי' עולת שלמה, ולעיל (דף י"ג ע"ב ד"ה אלא) הארכנו בזה].

אמנם יל"ע הא גופא מנ"ל לפרש דאתא קרא לאפוקי דלא מהני מה שמחשב בזריקה שלב"מ משום דאי"ז עבודה לענין פיגול, הא שפיר י"ל כפשטי' דילפי' דלא נעשה פיגול משום דיש כאן עוד סיבה לפסול, וכלשון הגמ' איסור דבר אחר גרם לו, וכן משמע מתוס' שהק' אמאי איצטריך ילפותא דלא יחשב לומר דמחשבות מוציאות תיפוק לי' מהכא דמי שפיגולו גרם לו, משמע שפירשו שזה רק מיעוט דכשיש עוד סיבה לפסול לא נעשה פיגול, דאי ילפי' הכא דלא נעשה פיגול משום דלא חשיב עבודה, הרי זה לא שייך למחשבות מוציאות זו מזו, דכאן זה דבר מיוחד שחסר בשם עבודת זריקה.

[ועי' במקדש דוד (סי' ל"ג) וקה"י שפירשו דהא דלא מהני מחשבה על זריקה שלב"מ דהוי כמחשב על שלא כדרך אכילה, אמנם צ"ב דבגמ' משמע דרק משום דילפינן מקרא דמי שפיגולו גרם לו וכו' הוא דממעטינן נמי מחשב על זריקה שלב"מ, ואם יש סברא מצד עצמה דאינו נעשה פיגול, א"כ גם בלי המיעוט הי' צריך להיות כן מסברא].

יצא זה שאין פיגולו גרם לו. יש להעיר לפי מש"כ בחי' מרן רי"ז הלוי הל' מעילה בד"ה אולם, דעיקר דין דבעינן בפיגול שיהא לו מתירין הוא שיתפגל ע"י מתיריו ע"ש, א"כ בזריקה שלא במקומה דאין בה זריקה כלל לגבי היתר הבשר כמו שביאר מרן רי"ז זצ"ל לעיל כ"ו ב', גם בלאו קרא דמי שפיגולו גרם לו לא שייך בזה פיגול, כיון דהיא זריקה שאינה פועלת על הבשר והאיך יתפגל הבשר על ידה.

מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דרבי יהודה. הנה כאן בפועל הוא לא חשב להניח למחר, רק חשב לזרוק את הדם למחר, ומ"מ אמרי' דלר"י פסול משום מחשבת הינוח, ומבואר דא"צ לחשוב להדיא "להניח", אלא כל שמחשב לעשות למחר איזה דבר עם הדם, ממילא נכלל בזה שחושב שישאר הדם למחר ופסול.

וזה קצת חידוש, דהא אם יחשוב למשל שאם ישאר דם למחר אזרקנו, בודאי לא הוי מחשבת פסול, שהרי לא חשב להניח ורק שאם יהא דם למחר יזרקנו, וכן היה מקום לומר גם במחשב לזרוק למחר דהמחשבה היא רק על הזריקה למחר, ואין כאן מחשבת הינוח, אך מהגמ' מבואר שנחשב שנכלל בזה מחשבת הינוח.

והא דבכל פיגול דמחשב לזרוק למחר הוי פיגול אע"פ שיש בזה גם מחשבת הינוח, וא"כ הי' צריך להיות דמחשבות מוציאות זו מזו, עי' לקמן דף ל"ו ע"ב בגמ'.

והנה במעילה דף ז' א' אמרי' דמחשבין על העומד ליאבד ועל העומד לישרף [כגון שנופל לתוך פי הכלב או לכבשן], וכתב החזו"א (זבחים סי' א' סקי"ב וסי' י"ט סק"נ) וז"ל מכאן נראה דא"צ שיחשוב שיקטיר למחר בפועל, אלא שיהא עבודתו ע"מ להתיר הקטרת כזית למחר, ורצונו לשנות במשפטי הקדושה וכו', [ומש"ה אף] אם לא יהי' הכזית בעולם למחר סגי במחשבתו בזה שחשב שתהי' העבודה ע"מ להקטיר כזית למחר שמשנה בקדושתה ולוא הי' הכזית בעולם הי' מקטירו, דה"נ בעומד לאיבוד ע"כ אינו חושב שיקטירנו למחר בפועל, שהרי מאומת בלבו שיאבד הכזית מיד עכ"ל, ולדבריו אין קושיא דבכל פיגול יש גם מחשבת הינוח, כיון דא"צ כלל שיחשוב להניח בפועל רק שהעבודה תהי' ע"מ להתיר לזרוק למחר.

אמנם זה חידוש גדול, דהא אין שייך מחשבה להתיר נגד מה שהתורה אסרה, אלא הא דמחשבין על העומד ליאבד ועל העומד לישרף, י"ל דרוב החושב מחשבת פיגול בקדשים, אינה מחשבה בנויה על מציאות אמיתית דמי יימר שיהא באפשרותו לעשות כן למחר, דמסתמא יעכבוהו מלעשות מחר דהא ב"ד מחר ישתדלו לבער את זה, לכן גם כשיחשוב להקטיר או לאכול מה שודאי לא ישאר עד למחר, ג"כ הוי פיגול, דזה נכלל בחידוש התורה דמחשבה אף שאינו במציאות אמיתית פוסלת.

רש"י ד"ה האי פסול. אלא לאו דלאו כמקומו דמי ולא חשיבא אכילה. הנה מבואר בסוגיא דאי שלא במקומו לאו כמקומו לא הוי פיגול בחושב לזרוק למחר שלא במקומו, ולכאורה הרי הפסוק אם האכל יאכל כולל חוץ למקומו וחוץ לזמנו, וחוץ למקומו הא כשחשב להקטיר או לזרוק על כל דבר מקרי אכילה אע"פ שאין שם מקום הקטרה או מקום זריקה, וא"כ גם מחוץ לזמנו נימא כן.

ומבואר ברעק"א דחוץ למקומו כיון דלא שייך שם מקום הקטרה ע"כ בהכי חייב רחמנא משא"כ בפיגול, וצריך לומר לדבריו דפסול צריך להיות דומיא דמקום הצריך להיות כשר כדינו, וכיון דצריך להיות במזבח במקומו אז גם כדי לפסול צריך להיות במקום שבזמנו וכדינו הוא צריך להיות שם, אלא לגבי חוץ למקומו דא"א שיתקיים אכילה במזבח כיון שאין שם מקום שראוי להקטרה או לזריקה ע"כ דבהכי חייב רחמנא, אבל בחוץ לזמנו דע"כ מיירי בפנים דבחוץ אינו פיגול אלא פסול, ובפנים ששייך להיות במזבח ע"כ כונת התורה למחשבת אכילתו במזבח, וכיון שכן כונתו במקום שאכילתו בזמנו כדין כשרותו היה שם, ולא במקום אחר וכל קרבן במקומו הראוי כגון עולה למעלה וחטאת למטה.

תוד"ה יצא זה. וא"ת אמאי איצטריך לקמן לא יחשב לומר שמחשבות מוציאות זו מזו תיפוק לי' מהכא מי שפיגולו גרם לו. והנה בגמ' דף כ"ט ע"ב אמרי' מנין למחשבות שמוציאות זו מזו שנאמר לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות, ומשמע הלשון דבלאו האי דרשא לא הי' נתפס כלל מחשבה שני' ולא הי' מתערב בקרבן כלל עוד מחשבה, דכיון שחשב מחשבה אחת תו לא מהני מה שיחשוב עוד מחשבות ואינן נתפסין כלל, ונתחדש בקרא דלא יחשב דמחשבה השני' נמי חיילא ופסלה, ומה שצריך פסוק לזה משום דבעצם כל דין התורה דיכול לפגל במחשבתו הוא חידוש, דמהיכי תיתי דבמה שחושב בשעת עבודה כל מיני מחשבות יפסל הקרבן, וחידשה תורה שישנן מחשבות שבכוחם לפגל, ולכן גם אחרי שחידשה תורה דמהני לפסול לא ידענו רק דמחשבה פוסלת, אבל מהיכי תיתי תועיל מחשבה לפסול בקרבן פסול והא אינו מוסיף כלום בפסול השני, ורק בלא יחשב נתחדש דחיילא פסול גם במחשבה שניה למרות שכבר פסול בלי מחשבה השני'.

ולפי"ז אפשר ליישב קושית התוס' דנימא שלא יהי' פיגול משום דדבר אחר גרם לו, דבלאו קרא דלא יחשב לא הי' פסול אחר בקרבן כיון שלא היתה חלה פסול ע"י מחשבתו השני' כלל, והי' נשאר רק הפיגול, ושפיר איצטריך קרא דלא יחשב.

והנה יש להסתפק אם שייך לאדם לעקור מחשבה כגון אחרי שחשב לאכול כזית בחוץ לזמנו יחשוב אח"כ שהכזית הזה יאכל בזמנו, ופשוט שאין יכול להוציא לעקור המחשבה שחשב וא"כ גם מחשבה שיש לה דין אחרת אולי ג"כ לא יכול עם המחשבה להוציא דין מחשבה הקודמת ולכן בלי הדרשה דלא יחשב ששייך להוציא מחשבה שחשב, לא הי' חל כלל דין של המחשבה השני', ולזה דרשינן דמוציא דהיינו דמחשבה שאינו סותר למציאות של המחשבה הקודמת רק שמשנה דין של המחשבה הקודמת יש בכחה לעקור ונשאר רק המחשבה השני'.

ולפי"ז כשחשב אח"כ רק חוץ למקומו נעקר מחשבת חוץ לזמנו ולוקה רק על המחשבה השני'.

ולא יקשה לפי"ז בחשב שלא במקומו ואח"כ חוץ לזמנו יהא בכח חוץ לזמנו לעקור מחשבת חוץ למקומו, זה אינו דחוץ למקומו אינו הסיבה שאינה פיגול אלא דעדיין לא היתה מחשבה המספקת לפגל, ולא שייך לומר דבעקירתו גורם שיוכל להיות פיגול.

והנה כמו שהק' תוס' דא"צ לא יחשב כיון דילפי' מהכא דצריך דוקא מי שפיגולו גרם לו. כך יש לשאול ג"כ למה לי תרי קראי גם לא יחשב, וגם הא דלא ירצה לומר דכהרצאת כשר למעט היכא דלא קרב המתיר כמצותו, וכבר עמד בזה מרן רי"ז זצ"ל להלן דף כ"ט א', ובאמת ברש"י (בריש העמוד) ד"ה חוץ לזמנו, כלל לשניהם כאחד הא דבעינן שיהא קרבו מתיריו עם דין דמחשבות מוציאות זו מזו, ומשמע שזה דבר אחד באמת ואי"ז ב' מיעוטים, וכ"מ לשון רש"י כ"ט ב' ד"ה ובלבד ע"ש. וביאור הדברים דמקרא דלא ירצה ילפינן דצריך שיקריבו ד' מתיריו, אבל מה דצריך שיהיו נעשין כהלכתן לא ידענו בלאו קרא דלא יחשב. וכ"כ בספר תוספת קדושה לקמן דף כ"ט א', ונמצא דאחרי שנאמר דמחשבות מוציאות זו מזו מזה למדנו דבעינן שיקריבו הד' מתירין "כמצותן", ולכן נקט רש"י דמחשבות מוציאות אם הדין דצריך שיקרב כמצותו כדבר אחד.

ולפי"מ שמובא בשם מרן רי"ז זצ"ל משמע דלמד דזה שתי דרשות שונות דמחשבות מוציאות ובעינן קרב המתיר כמצותו, והובא משמו דכל האי דינא דשייך להוציא מפיגול ע"י מחשבה אחרת כגון חוץ למקומו זה רק מפני שחל הפיגול רק אם קרב המתיר כמצותו דעדיין שייך לפסול ע"י מחשבה אחרת, אבל אי הי' נגמר הפיגול כבר בלי שקרב המתיר כמצותו לא הי' שייך לשנות דינו של הפיגול כיון דכבר נגמר הפיגול.

והנה יש לעיין בכל פיגול דנגמר המתיר כמצותו אם דין הפיגול חל למפרע מזמן שחישב מחשבת הפיגול או דחלות הפיגול חל רק בשעה שנגמר כל עבודות המתיר כמצותו, ואי נימא שחל למפרע א"כ אע"פ שעדיין לא נגמרו כל העבודות איך חל הפסול למנוע דין הפיגול שלא יחול למפרע, ואם בכל זאת חלה המחשבה השני' א"כ גם אם הי' חל ממש ג"כ יוכל הפסול השני להוציא מידי פיגול.

בא"ד. ותימה כיון דמחשבה כמעשה לר"י א"כ לאלתר כשר היינו בעלים נתכפרו אבל בשר פסול וכו'. בספר גדולי הקדש (בקונטרס סי' ט"ו אות ב' ג') תמה דהא אמרי' לעיל דהי' שייך לזרוק עוד זריקה כדי להתיר הבשר ורק משום מי איכא כו' לא מהני, וא"כ כאן דמיירי שהוא עדיין קודם זריקה ורק חישב לזרוק שלא במקומו הרי תועיל הזריקה אח"כ גם כדי להתיר את הבשר באכילה.

אמנם יש לומר דאחרי דמחשבת לזרוק שלא במקומו מהני מדין מחשבה כמעשה, כבר נקבע שהזריקה שיעשה דינו כנזרק שלא במקומו, ואע"פ שיעשה אח"כ במקומה, יהא דינה כזריקה שלב"מ, ולכן הק' התוס'.

ומוכרח לומר כן בהבנת תוס' דאל"כ מה חשבו דיועיל המחשבה דהא ממ"נ אם יזרוק שלא במקומו אח"כ מה צריך למחשבתו ואם באמת זרק במקומו למה לא יהא כשר נמצא שלא שייך שיחול על המחשבה איזה דין, וע"כ דהוי ס"ל דחל דין בקרבן שאפילו יזרוק במקומו יהני כנזרק שלא במקומו.

ובקהלו"י (סי' כ"א) הקשה דהא מבואר בתוס' דאם יש פסול אחר אין זה סתירה במי שפיגולו גרם לו, וכאן דאח"כ זרק כמצותו ואין גריעותא בעצם הזריקה למה קשה להו דלא יהא פיגול, ולהנתבאר ל"ק דבאמת ע"י מחשבתו חל דין על הזריקה דהוי שלא במקומו והוי גריעותא בעצם הזריקה.

בא"ד. ונראה דר"י לא עביד מחשבה כמעשה אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו בעלים. הק' רע"א דבדף ל"ה ע"ב תנן דהמחשב להניח אימוריו למחר פסול לרבי יהודה משום מחשבת הינוח, והרי שם אף אם הי' נעשה כמחשבתו לא הי' נפסל הקרבן רק הבשר, ואפ"ה פסיל לי' ר' יהודה מדין מחשבה כמעשה.

אמנם לכאורה לא דמי דהתם מכח מחשבה כמעשה הרי זה נחשב כאילו הניחן למחר ונפסלו בלינה, וא"כ ממילא לא מהניא הזריקה גם לכפר, דכיון שנפסלו הבשר והאימורין נמצא שאין כאן בשר, ואם אין בשר אין דם, ובזה סובר ר"י דמחשבה כמעשה אף כשלא חישב להדיא על דבר הפוסל את הכפרה, משא"כ כאן אף דהבשר פסול מ"מ הרי בזריקה שלא במקומה נתכפרו הבעלים, ולא אמרי' דכיון שאין בשר אין דם, מאיזה טעם שיהיה, ובזה לית לי' לר"י מחשבה כמעשה [ובטה"ק דף ל"ו ע"א בתוד"ה שיאכלוהו כתב כן].

מיהו עצם סברת התוס' צריך להבין, דהא טעמי' דרבי יהודה הוא משום דעביד מחשבה כמעשה, ומסברא קאמר לה ולא מקרא כדמסיק לקמן ל"ו א', וא"כ מאי נ"מ אם זה פסול גמור או פסול בשר, מ"מ נימא דמחשבה כמעשה ויחול פסול כמו שהי' נפסל ע"י המעשה.

ואפשר דהא ודאי בלי חידוש התורה של פיגול ושלא לשמה, לא הי' שייך לחדש מסברא דמחשבה כמעשה, דמהיכי תיתי שיוכל לקבוע פסולין בקרבן על ידי מחשבתו, ורק אחרי שנתחדש דמחשבת פיגול ומחשבת שלא לשמה פסול, סובר ר' יהודה דה"ה מחשבה על דבר שאם הי' נעשה בפועל הי' נפסל, מהני גם מחשבה לחוד לפסול, ולכן לא שייך לחדש דמחשבה תפסול רק כמו שמצאנו בפיגול ושאר מחשבות שהם פסולין גמורים שנפסל הקרבן גופי', ובשלא לשמה אף כשאינו נפסל רק לא עולה לבעלים עכ"פ "כל הקרבן" אינו מרצה ריצוי גמור דלא עלו לבעלים לשם חובה, אבל מחשבה המועלת לפסול רק את הבשר לחוד לא מצאנו, וממילא א"א לנו לחדש שיפסול מדין מחשבה כמעשה. [ועדיין צ"ב בהא דאמרינן לקמן ל"ו ע"א דבעינן שיחשוב על מקום משולש, דבזה לא יועיל משנ"ת דהא הנידון על פסול גמור ולא על פסול בשר, ומהיכי תיתי לחלק אם זה על מקום משולש או לא, ועי' חזו"א].

כאן שנתן באמירה. ופרש"י דמתני' דתנן פסול מיירי בנתן במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנו, והק' הגרעק"א דא"כ איפסולי נמי לא ליפסול וכדפריך לעיל, ומאי דמשני משום מחשבת הינוח לא שייך הכא דחישב לאכול את הבשר למחר ואת הדם זרק מיד כדינו, וכבר עמד בזה בשטמ"ק אות ג' ע"ש.

ואפשר דהא דפריך לעיל דאיפסולי נמי לא ליפסול הוא רק במחשב על זריקה שלא במקומה, דבזה אחרי דילפינן דבמחשב על זריקה שלא במקומה לא הוי מחשבה לגבי פיגול, פריך דכיון דנתמעט דאינה מחשבה לענין פיגול ממילא ג"כ לא יפסול כלל, אבל במחשב בשעת זריקה שלא במקומה מחשבת פיגול ניחא דלא נתמעט אלא מכרת.

והחילוק הוא דכשזרק שלא במקומו גזה"כ הוא דאינו פיגול, ואמרינן דלא נתמעט רק דאין חייבין עליו כרת, אבל במחשב על זריקה שלא במקומה דבזה אין פסוק שלא נעשה פיגול אלא מסברא אמרינן דמחשבה על זריקה כזאת לא נחשבת מחשבה לגבי פיגול [וכמו שכתב רש"י בד"ה מי שפיגולו, ומינה וכו'], בזה פריך שפיר דא"כ ליהוי כלא חשב כלל ואיפסולי נמי לא ליפסול.

וממילא אתי שפיר דמתני' דמיירי במחשב מחשבת פיגול בשעת זריקה שלא במקומה, זה לא נתמעט אלא מכרת אבל פסול מיהא הוי. [מיהו כל זה הוא רק לפי הצד שנקט המשנה למלך (בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין) דבפיגול יש גם דין פסול חוץ מהאיסור כרת, והיכא דנתמעט מכרת דפיגול שייך עדיין שישאר דין פסול לאכול בלי כרת], ועי' בחזו"א ובאחיעזר ועוד אחרונים שכ' ע"ד זה.

אלא לרבי יוחנן מאי אין בו כרת קשיא. עי' בפנים מאירות שהעיר למה אינו תיובתא, וי"ל דכיון שכל הקושיא היא דהוא פשיטא אין עושין מזה תיובתא.

רש"י ד"ה הכי קאמר. דהוי כאילו נתנו על הרצפה דלא קרבו כל מתיריו. אינו מבואר מה הוצרך להוסיף דלא קרבו כל מתיריו, הרי בזה שאומר דהוי כנותנו על הרצפה סגי דנמצא שאין כאן זריקה, והאיך תועיל בזה מחשבת פיגול.

רש"י ד"ה ור' יוחנן (הב'). בשלמא לשמואל וריש לקיש כיון דזריקה היא לכפרה אידחי לי' מלאוספו שהרי כיפר. תמהו דהא בכלל לא שייך לזרוק אפי' דם הנפש לא רק הדם הזה אידחי לי', ויש לומר דרש"י רוצה לחדד הקושיא לר' יוחנן, דאילו לדידהו לא שייך כלל בדם הזה לעשות שום דבר ואפי' אם הי' יכולין לעשות זריקה להתיר באכילה, מ"מ הדם הזה לא שייך שיועיל כיון דכבר פעל כפרה וכדי לחדד הקושיא לר' יוחנן שגם דם זה יכולין עדיין לכפר.

רש"י ד"ה כמ"ד. ואע"ג דשלא כהלכתו הוא קלטיה מזבח לאפוקי מתורת כפרה אחריתי. צ"ב מ"ט קלטיה מזבח הא לא הי' כאן כלום דלא נעשית כאן זריקה כדין, ומ"ש מאם קוף זרק על המזבח דבודאי לא קלטיה מזבח, וה"נ נימא כשפסול זורק.

וכן צ"ב מהו הלשון לאפוקי מתורת כפרה "אחריתי" דמשמע כאילו כבר היתה כאן כפרה, הא לכאו' לא הי' עדיין כלום.

והי' אפשר לומר דבאמת לא נעשה כאן כלום ולא נתקדש הדם כלל, ורק שזה גדר בזריקה דזריקה היינו לזרוק על המזבח, ולא לזרוק מהמזבח עצמו על המזבח, ולכן אחרי שהגיע למזבח לא שייך ליטלו ולזרקו, אך בהמשך הסוגיא מבואר דקלטיה מזבח לדם מהני לענין להקטיר האימורין אם עלו על המזבח, ומבואר דנתפס איזה דין על הדם במה שהגיע למזבח, וזה צ"ב מ"ט הרי לא היתה כאן זריקה כשרה.

ואפשר דבכל זריקה יש ב' ענינים א' דין לזרוק על המזבח, ועוד שיגיע הדם מכח אדם על המזבח, דהא מצינו הזאה דמועיל אף שלא הגיע למזבח, כגון בחטאת העוף דמבואר בתוס' לעיל ט"ו א', הרי דגם יתכן לפעמים זריקה לכיוון המזבח בלי שיגיע, א"כ באופן דמעכב שיגיע למזבח הרי דנתחדש בו שני דברים א' שיזרק לכיוון המזבח וגם שיגיע למזבח, וכיון שכן הרי דחלק מהכפרה הוא ההגעה למזבח, ולכן אף באופן שהחלק הזה של מעשה הזריקה אינו מתקיים כיון שנזרק בפסול, מ"מ החלק הב' דצריך שיגיע הדם למזבח זה נתקיים גם ע"י פסול, ומהניא שיהא נכלל בפסולין שאם עלו לא ירדו, ומדוייק נמי לשון רש"י כפרה "אחריתי".

ולפי"ז מבואר ג"כ לשון הברייתא בע"ב הכל מודים בניתנין למטה שנתנן למעלה וכו' וכ"ש בניתנין למעלה שנתנן למטה הואיל ודמים העליונים למטה הן באין, ולכאורה מה מעליותא יש בזה מה שהם באין למטה, הרי הזריקה נעשית למעלה ורק מעצמן הם שותתין למטה ומאי כ"ש הוא זה, אך אם נאמר דבזריקה יש גם דין שיגיע הדם למזבח מבואר שפיר, דדמים העליונים הואיל ומתקיים בהם חלק זה שמגיעין למזבח גם למטה, כ"ש הוא דחשיב מקומן למטה כדי לומר שלא יאספנו.

[אמנם פשוט דגם חלק זה להגיע למזבח כדי לומר שיש בו מקצת כפרה זה רק כשנעשה על ידי אדם, ואפי' פסול, אבל ע"י קוף אינו כלום].

רש"י ד"ה הכל מודים. כגון "במחשבה" או בשמאל. אינו מבואר על איזה מחשבה מיירי רש"י, והרי מחשבת פיגול ופסול ואפי' שלא לשמה פוסלין את הקרבן וא"א לחזור ולזרוק, וא"צ להגיע בזה לדין דקלטי' מזבח כדי שלא יאספנו, ועי' קרן אורה.

רש"י ד"ה ור"ש [הנמשך לע"ב]. ומש"ה תנא פסול במתני'. וצ"ל דמיירי כשאין עוד דם הנפש וכדאמרי' בגמ', דהא לא נעשה כאן פסול בקרבן.

תוד"ה אלא. והא דאמר פרק גיד הנשה מי שגידו אסור וכו' לא דמיא להכא. יש לפרש בגמ' שם ב' פי', א' דכונת הגמ' דיצא בהמה טמאה דבשרה אסור וממילא הגיד עצמו אסור בלא"ה משום שהוא כבשר, ב' דסברא היא דלא אתא קרא אלא לבהמה מותרת לאסור בה את הגיד, ובאופן שכל הבהמה אסורה לא רק הגיד לא איירי קרא. ולפי' הב' לא דמי ליצא זה דקרויו גרם לו וכן להכא, דדבר אחר היינו שיש עוד סיבה לטמאו או לפסול את מה שפיגל, אבל בגיד לא איירי דיש עוד סיבה לאסור את הגיד רק כיון דגם שאר הבהמה אסורה לא איירי קרא מזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א