אילת השחר/זבחים/טו/א

אילת השחר זבחים טו א

דף ט"ו ע"א

אפשר לתקונה או לא אפשר לתקונה. ספק הגמ' הוא אם ע"י שהגיע הדם למזבח כבר נתקיים בו הולכה ולא שייך לתקן, או לא, ואע"פ שהולכה שלא ברגל אין לה דין הולכה לענין פסול זר ומחשבה, מ"מ מספקא ליה אם אפשר לתקונה כיון דמ"מ נעשית כאן הולכה שלא כדין, ועצם זה שנעשית שלא ברגל יפסול שלא יוכל לתקן.

והנה המל"מ (פ"א מפסוה"מ הכ"ג) כתב דאם הוליך פסיעה אחת ברגל ואח"כ הגיע הדם עד המזבח שלא ברגל כשר, כיון שהיתה מקצת הולכה ברגל, ויל"ע לפי דבריו למה שלא יוכל לחזור ולתקן בזה שיחזיר את הדם ויוליכנו מעט ברגל, כיון שאין צריך שהגעת הדם עד למזבח תהי' ברגל, רק שיתקיים הולכה ברגל לצד המזבח, ולזה יש להועיל גם משהגיע למזבח שיחזור ויוליך לצד המזבח [ולומר דמ"מ הולכה מועטת זו צריך שתהי' באופן שמועיל להקריב את הדם למזבח, הוא דוחק דמהיכי תיתי שהקפידה תורה שיעכב דבר שאין בו תועלת שלימה בלי שיצטרף דבר אחר שאינו עבודה].

איתמר אמר עולא אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל פסולה. לכאו' מימרא זו סותרת למימרא הקודמת שאמר עולא בשם ר"י דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, וק"ק למה לא הזכירה הגמ' שזה לישנא אחרינא.

ואפשר דהנה יל"ע בהא דאמר רבא לקמן כ"ו ב' דאין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה לאפוקי פסולין, אם זה דוקא כשהקרבן פסול, אבל אם רק הדם שבידו פסול ולא נפסל הקרבן מועלת מחשבה, ואם נאמר דמהני בי' מחשבת פסול בכה"ג, י"ל דתרתי לישני ב' דינים הם ולא פליגי, דמה שאמר כאן פסולה היינו דהדם נפסל, אבל מ"מ לא נדע מזה דאי"ז עבודה כלל כדי שלא יוכל לחשוב בזה, לכן אמר מימרא דלעיל דאינה הולכה כלל, ומזה דאמר אינה הולכה לא הוי ידעינן דפסולה הולכה זו וא"א לתקן.

ובפשוטו י"ל דאחרי שאמר ר"י דלא שמה הולכה, הוסיף ג"כ דפסולה ולאשמעינן דאי אפשר לתקונה, ואה"נ הם ב' לשונות האיך שאמר ר' יוחנן.

ובשטמ"ק [בהשמטות אות ב'] פי' דבאמת ר' יוחנן לא אמר פסולה, רק אמר ב' פעמים דלא שמה הולכה, ומזה שחזר פעם שניה למדה הגמ' דפסול, וקצת תימה לדייק כן (אמנם אינו ברור שזה כונתו).

איתיביה ר"נ לעולא נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר. והיינו דס"ל למקשן דכיון שהגיע הדם למזבח אפי' מעצמו נפסל, כיון דהולכה שלא ברגל אינה הולכה, ויל"ע דהתינח הולכה שלא ברגל שנעשית הולכה ע"י אדם שלא כדין זה סיבה לפסול ושלא יוכל לתקן, אבל כשהלך הדם מעצמו הרי לא נעשית הולכה ע"י אדם, ולא עדיף ממתעסק דאי"ז עבודה כלל, ולמה יפסל הדם.

ולכאורה ראי' מזה עכ"פ דמתעסק מהני בשאר עבודות חוץ מבשחיטה, דאם מתעסק לא נחשב עבודה האיך אפשר שיפסל בתור הולכה שלא ברגל, והאחרונים דנו בזה עי' בחזו"א (לקמן כ"ו ב').

לבראי נפיק לגואי לא עייל. צ"ב דמ"מ יכול לאסוף מהדם שנשפך לבראי, ומאי איכפ"ל אם נשפך גם לצד המזבח, ולא משמע דקו' הגמ' היא דחיישי' שמא יקח מאלו שבגואי.

והנה לא נתפרש כמה השיעור דהולכה שלא ברגל פוסלת, ואפשר שזה רק כשנתקרב שלא ברגל כשיעור פסיעה, שזה השיעור הרגיל שהולך ברגל בפעם אחת, וכשיעור זה ג"כ מקלקל כשנעשה שלא ברגל.

ולפי"ז לא יקשה דבכל כהן שמוליך דם ע"כ זזה ידו קצת עם הדם, ולמה לא יפסל משום הולכה שלא ברגל וכמו שהק' הרש"ש, די"ל שכל שלא נתקרב כשיעור פסיעה אי"ז פוסל, וכשזזה ידו הרי אין בזה שיעור פסיעה.

ואין להקשות א"כ מאי פריך מהא דנשפך הדם על הרצפה אוספו וכשר, דלמא לא מיירי שנתקרב כשיעור פסיעה, די"ל דכיון דלא מפליג מתני' ויש קרבנות שיש להם הרבה דם כגון פרים, ואם נשפך הכל בודאי נתקרב למזבח יותר מכשיעור אמה, ומ"מ תנן דאוספו וכשר.

ולפי מה שנקט המשנה למלך דבהלך אפי' פסיעה אחת סגי, לא קשה ממה שמהלך ומזיז ידו מעט בשעת הילוכו, דהא מ"מ יש גם הולכה ברגל, אמנם עצם הדבר הוא חידוש גדול.

ויל"ע לדברי המל"מ אם יש מצוה לכתחילה לעשות את כל ההולכה ברגל, כיון שבפסיעה אחת כבר מתקיימת מצות הולכה.

איבעית אימא בגומא. יל"ע באיזה גומא מיירי, ואם הכונה שנדלדלה אבן מהעזרה ונפל שם הדם, הרי שיכול לאסוף ג"כ דם שמעורב עם עפר ולזרוק, ולא אמרינן דהוי כטיט ופסול לזריקה.

ועוד אדתני באידך פרקין נשפך על הרצפה ואספו פסול. ק"ק מאי פריך הרי עיקר חידוש המשנה הוא דאם נשפך מהצואר על הרצפה פסול, ומה שייך דלפלוג בזה בין נשפך לחוץ או לפנים, ורש"י משמע שהרגיש בזה ולכן כתב דקו' הגמ' היא על המשנה בפרק שלישי דמיירי בנשפך לאחר שנתקבל בכלי דכשר, ע"ז פריך דנפלוג דדוקא בגונא שנשפך כלפי חוץ כשר אבל נשפך לצד המזבח פסול.

אלא חטאת העוף דפסיל בה מחשבה לר"ש היכי משכחת לה אי דחשיב עליה מקמי דליפוק דם וכו'. לכאו' קשה מאי פריך תיפוק ליה דהוי עבודת הזאה כדכתיב בקרא והזה מדם החטאת וגו', ובקר"א עמד בזה וכתב דכשמחשב קודם שיצא הדם הוי עדיין הולכה, ואינו יכול לחשב בשעת הולכה על הזריקה דהוי מעבודה לעבודה, וכונתו דמעשה ההתזה לפני שיצא הדם מהעוף לא חשיב עדיין זריקה אלא הולכה.

ויל"ע אם מעשה ההתזה שדוחק את העוף להוציא את דמו מקרי הולכה, א"כ גם בבהמה נימא דכששוחט עושה שיצא הדם והוי הולכה, ואם נימא דכל זמן שלא נתקבל בכלי דאינו ראוי לזריקה עדיין לא מקרי הולכה, א"כ גם בעוף קודם שיצא הדם אינו ראוי לזריקה, ומ"ט חשיב מעשה ההתזה לעבודת הולכה. ואולי בשוחט בהמה כיון שיש קבלה בכלי לא שייך הולכה לפני קבלת הדם, ורק בעוף דאין בו קבלת דם בכלי אפשר כבר לקרוא לזה הולכה למזבח.

דלמא מדפריש ועד דמטא למזבח. צריך להבין האיך שייך לחשוב אחר שיצאת ההזאה מתחת ידו קודם שהגיע דם למזבח, הרי אינו עושה אז שום פעולה בדם, ומחשבה שייך רק בשעה שעושה פעולה, ובשלמא לענין נקטעה ידו הוא גזה"כ והזה ונתן, שצריך שיהיה כשר עד שעת נתינה, אבל איך מהני לפסול במחשבה אחר שיצאת מתחת ידו כשאינו עושה שום פעולה.

אמנם מצינו בשבת דף ק"ב א' דהזורק ונזכר קודם שהגיע לארץ דלא חשיב כולו בשגגה, הרי דחשבינן ליה עדיין מעשה שלו עד שנח, וה"נ לגבי זריקת הדם אין תימה אם נחשוב לכל הזריקה למעשה שלו עד שהגיע למזבח.

והנה הנמוקי יוסף בב"ק (דף כ"ב א') בסוגיא דאשו משום חציו כתב להקשות למ"ד אשו משום חציו היכי שרינן להדליק נרות בע"ש ונגמרת הדלקתם בשבת הרי כל משך ההדלקה נחשב עדיין כאילו הבעירה בעצמו, וכתב דלא קשיא משום דמה שחייב משום חציו הוא כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא.

ובקהלות יעקב (ב"ק סי' כ') הק' מהא דאמרי' הכא דבעינן שיהא שלם עד שיגיע הדם למזבח, ואם כשזורק איזה דבר נחשב בשעת הזריקה כאילו עשה הכל, מה בכך שנעשה אח"כ בעל מום.

וכן הק' מהא דשבת (דף ק"ב) דבעינן עד שיהא תחלתן וסופן שגגה, ולדברי הנמו"י שבשעה שזרק נחשב כאילו נעשה הכל א"כ הרי יש כאן שוגג בכל המעשה עבירה.

ואפשר דהנה בב"ק (דף ס' א') אמרי' דזורה ורוח מסייעתו חייב בשבת, ואע"פ שהוא אינו עושה את כל המלאכה, מ"מ כיון שכך היא צורת המלאכה מצטרף הכל להיחשב מעשה שלו, וה"נ י"ל דבכל זורק חפץ אין המלאכה נגמרת עד שינוח דכן היא המלאכה, ומש"ה אם לא הי' סופו שגגה אינו חייב קרבן.

וכן לענין זריקת הדם למזבח בקדשים, כיון שהצריכה תורה לזרוק את הדם למזבח, ממילא כל זמן שלא הגיע הדם למזבח לא נגמרה עבודת הזריקה, ונחשב שפעולתו נמשכת עד גמר הזריקה.

עד שהגיע דם לאויר מזבח. הא דנקט לאויר מזבח, אפשר משום דלקמן דף פ"ז ב' מיבעיא לן אם אויר מזבח כמזבח דמי, ולהצד דכמזבח דמי כל הספק כאן הוא רק עד שהגיע לאויר, דאלו הגיע לאויר הרי ודאי כבר נגמרה הזריקה.

רש"י ד"ה א"נ בסמיכא. דם עבה וקרוב לקרוש. לכאורה ממש"כ דהוא קרוב לקרוש משמע דלא מהני לזרוק דם קרוש לגמרי, והאחרונים במנחות דף כ"א א' דנו בזה, אך באמת עיקר כוונת רש"י לבאר מה שכתוב נשפך על הרצפה וזה ע"כ לא מיירי כשהוא קרוש ממש, דלא שייך ע"ז לשון נשפך וע"כ רק בקרוב לקרוש.

רש"י ד"ה הא איתעבידא מצותיה. וכן חטאת העוף שנמלקת אצל המזבח עיקר הולכתה בכך וכו'. רש"י לא בא לפרש דבעוף יש רק הולכה זוטרתי, דאפשר דשייך בעוף גם הולכה רבתי אם ימלוק רחוק מהמזבח, רק מפרש דעיקר הולכתה היא שלא ברגל ור' יוחנן מודה בה.

ולשון רש"י אבל השוחט בצד המזבח וכו' לכאו' אינו מדוייק דהעיקר הוא הקבלה, וה"נ בעוף מה שאמר נמלקת אצל המזבח אינו בדוקא, דעיקר הכונה היא שההתזה היא סמוך למזבח וזה עיקר הולכתה, ואמנם הולכה קודם ההתזה כשימלוק רחוק מן המזבח היא הולכה רבתי, ואף שהדם עדיין מובלע בתוך העוף שייך ע"ז שם הולכה, ולא דמי לאם יגרור בהמה עם הדם בצוארה אחר שחיטה דאינו כלום וכמשנ"ת החילוק למעלה.

רש"י ד"ה ומאי קושיא דילמא מדפריש דם. דפסק לה הולכה מתחלת הזאה וכו'. הנה מעיקרא לא ניחא ליה בהכי ואמרי' דאין בעוף רק הולכה, אבל עכשיו שנתחדש שיש לזה שם הזאה עד דמטי למזבח אמרי' דתרוייהו איתנהו דהוי הולכה בשעת ההתזה ואח"כ מתחלת ההזאה.

ויל"ע מ"ט לא נימא דההתזה היא גם הולכה וגם תחילת ההזאה, וכי יש כלל דאין לפעולה אחת לקרות שם שתי עבודות, ולכאו' גם בכל זריקה נימא דמדפריש ועד דמטי למזבח הוי זריקה והולכה.

ואפשר דיסוד הולכה היינו להוליך עד המצב של זריקה, ולכן עד שיוצא הדם מידו לא הוי אלא הולכה ומשיוצא מידו הוי זריקה, ולכן מעיקרא דקס"ד דמדפריש מידיה איתעבידא מצותיה ממילא אין כאן זריקה, דכל זמן שזה בידו לא שייך ע"ז שם זריקה, אבל למסקנא דיש שם זריקה עד דמטי למזבח ממילא איכא שפיר עבודת זריקה מדפריש עד דמטי למזבח.

[ואין לתמוה מהא דפריך לעיל בנשפך על הרצפה שיפסל משום הולכה שלא ברגל, הרי דהוי הולכה אף כשאינו ביד האדם, דהא שם לא יצא מידו כדי ליזרק על המזבח דעדיין צריך לאוספו ולזרוק, וכל הסברא היא רק דמשיצא מידו להיזרק על המזבח לא שייך כבר לקרותו הולכה].

ולגבי פרוכת ובין הבדים למסקנא אפשר דמהני מחשבה בהזאה עד שיגיע לקרקע או למקום שצריך להגיע, דאפי' אם א"צ פרוכת מ"מ באויר לכאו' לא נתקיים המצוה עדיין, ובקר"א נקט דאין שייך מחשבה בהזאה דפרוכת ובין הבדים ע"ש.

והנה בחזו"א (סי' א' סקט"ו) כתב הטעם דלא מהני מחשבה קודם דליפוק דם משום דהדם עדיין אינו בעולם, אך ברש"י לא כתב כן רק משום דהולכה זוטרתי היא.

רש"י ד"ה אלא בהולכה זוטרתי וכו'. ואין שם הולכה עלה אלא כולה צורך זריקה היא והא לא הוה בדעתי' למחשב אזריקה אלא אהולכה. הנה בקרן אורה למד ברש"י דאם יחשוב בשעת הולכה זוטרתי משום עבודת זריקה תועיל המחשבה, ורק בתור הולכה לא מהני ע"ש, וק"ק איזה סברא היא דמשום שחשב שזה הולכה לא תועיל מחשבתו, דמאי נ"מ במה שטעה וחשב שזה הולכה, הא מ"מ עבודה היא ואם חישב מחשבה פסולה תיפסל, וכן לשון רש"י שכת' דלאו כלום היא, משמע דאינה עבודה כלל.

ואפשר דבאמת ההולכה זוטרתי עצמה אינה עבודה כלל, רק שכתב רש"י דאפשר לחשוב בה על הזריקה שתיעשה אח"כ, דכיון שהיא צורך זריקה שייך כבר לחשוב בה על הזריקה, וזהו מש"כ שלא חישב אזריקה, אלא אהולכה, היינו דלא חישב על אח"כ רק על ההולכה עצמה שעושה עכשיו, ובזה לא מהני מחשבה.

בא"ד. אין שם הולכה עליה אלא כולה צורך זריקה. והיינו דמה שמושיט הכלי בשביל לזרוק הוי הולכה זוטרתי צורך זריקה, והנה גם בהולכה זוטרתי יתכן בכמה אופנים, דיכול להיות ממש סמוך למזבח ומשם להושיט הכלי ולזרוק, ויכול לעמוד רחוק קצת מהמזבח ומשם להושיט ידו ולזרוק, ויל"ע אם בכה"ג שעומד קצת רחוק חשיב ההולכה זוטרתי הולכה, ולא הוי רק צורך זריקה כיון שיכול לעמוד יותר קרוב למזבח, אלא שצריך לידע מהו השיעור שנחשב רק צורך זריקה, דהא לעולם יכול להתקרב עד ממש סמוך למזבח [ועי' בראב"ד בתו"כ שמבאר החילוק בין שפיכה לזריקה, דבזריקה עומד מחוץ ליסוד המזבח וזורק, ובשפיכה עומד על היסוד ושופך].

הי' מזה ונקטעה ידו וכו' פסולה מ"ט והזה ונתן בעינן. כתב החזו"א יל"ע אי הסיר בגדיו או שנעשה בע"מ מהו, ורש"י ז"ל כ' נקטעה ידו משום בעל מום פסול, וא"כ אף מום אחר נמי וצ"ע. והיינו דלולא פרש"י הי' אפשר לפרש דהבעיא היא רק באם אין לו יד משום דלא שייך לקרותו נותן, אבל בע"מ או מחוסר בגדים לא יפסול, אך ברש"י חזינן דהא נמי מטעם מום קאתי.

ומשמע דסובר דבע"מ דמי לאם הסיר בגד, אך יש מקום לחלק דכל מה שנשתנה באדם עצמו, כיון דלא שייך להתייחס דברים להאדם בלי שנשאר במצבו, אז יש מקום לפסול אם קרה בו שינוי, וכן מחשבה שזה האדם עצמו, אבל דברים שאינם בגופו ממש לא יעשה שינוי בדין הזריקה.

והנה בהא דילפי' מוהזה ונתן דצריך שיהא שלם עד גמר ההזאה, יש להסתפק אם התורה גילתה דנקרא אז ונתן, והוי אז ממש עובד, או דרק בעינן שיהי' ראוי להיות בכלל ונתן עד שהגיע הדם למזבח, ולפי מש"כ בתוד"ה אלא, דהי' פשיטא דבזריקה יפסול מחשבה כיון דעוד לא נגמר המצוה, א"כ ה"נ בהזאה אחרי דילפי' מוהזה ונתן הו"ל ככל זריקה.

ומ"מ אפשר דיושב לפני שהגיע הדם למזבח לא יפסול [גם בקרבנות הטעונים זריקה], כיון דפסול יושב הוא חסרון באופן השירות, וזה אינו פסול שיתעבד עבודה כשהוא יושב, אלא פסול שתהי' עבודת ישיבה, וכאן סוף סוף לא הי' עבודה בישיבה.

תוד"ה חטאת. אלא הולכה שלא ברגל לא חשיבא והוי כאילו איתעביד א"כ בחטאת העוף נמי כאילו איתעביד מצותו. לכאורה מה דלא חשיבא אינו עושה שיהא כאילו איתעביד אלא דאין כאן עבודה חשובה, וה"נ היו צריכין לומר דהוי כאילו אין כאן חשיבות עבודה משיצאה, אבל מה זה שכתבו דהוי כמאן דאיתעביד.

הוליכו זר ברגל והחזירו כהן. וכתב רש"י שהעבודה עליו מוטלת, כוונת רש"י להסביר מדוע נקט החזירו כהן, שאין הכוונה דוקא בהחזירו כהן, ואפשר להחזירו גם ע"י זר, אלא נקט החזירו כהן כיון שהוא צריך לדאוג לעבודה שתעשה כהלכתה. והקרן אורה כתב דאפשר שהחזרה אי אפשר לעשות ע"י הולכה שלא ברגל, ולפ"ז גם א"א להחזיר ע"י זר, אך קשה לפ"ז למה הוצרך רש"י לומר שהחזירו כהן שהעבודה עליו מוטלת, הא אדרבה היה צ"ל דהחזירו כהן כיון דאף החזרה הוא מתיקון ההולכה, ואולי אפשר לדחוק בכוונתו, דכל מה שנחשב החזרה כהולכה היינו רק אם יש מצוה לעשות ההולכה, אבל אילו יצויר הולכה בלא קיום מצוה לא חשיב הולכה, ולכן כתב רש"י שעליו העבודה מוטלת היינו שיש עליו מצוה לעשות הולכה זו, לכן אף החזרה הוי מעבודת ההולכה דצריך לעשותו ע"י כהן.

והקר"א הביא מדברי הרמב"ם שכתב הוליכו זר והחזירו משמע דאף החזרה אפשר ע"י זר, אך יל"ע דהא הרמב"ם ס"ל דהולכת זר אי אפשר לתקוניה, ואין ראיה מדבריו דאי הוי ס"ל דאפשר לתקוניה שהי' כשר גם החזרה ע"י זר.

אמנם מסברא לכאורה אין טעם לפסול חזרה ע"י זר, דמאי מגרע בזה שגם החזירו הזר, הא בין כך קלקל בהולכה ולמה יגרע במה שהוסיף להוליך בחזרה, וכי יש חילוק כמה שיעור הקלקול, ואף אם הקלקול הוא יותר גדול, מ"מ אם אפשר לתקוניה הרי הוא מתקן עכשיו גם את החזרה שנעשה ע"י הזר.

יל"ע בהוליכו זר למזבח דאפשר לתקוניה, להיכן צריך להחזיר אם למקום תחילת ההולכה או מספיק להחזיר קצת כדי לקיים מצות הולכה, דאם הוא רק ענין של תיקון ההולכה מספיק לעשות גם תיקון במקצתו, וממה שרצה הקר"א לומר דבעינן דוקא החזירו כהן, משמע שצריך לבטל את כל מעשה ההולכה של הזר, וביטול מעשה ההולכה הוא ע"י שיחזירו כהן, אך אם מהני פעולת החזרה אף ע"י זר יל"ע עד היכן הוא צריך להחזיר, אם לתקן את כל מעשה ההולכה שעשה הזר או מספיק לעשות קצת הולכה.

גם אי נימא שצריך לתקן ולהחזיר את כל מעשה ההולכה של הזר, יל"ע בגונא שלקח הזר את הדם והוליכו בדרך ארוכה בסיבוב עד המזבח, אם צריך לתקן רק את המרחק של ההולכה מהקבלה עד למזבח, ואין צריך לעשות מחדש את פעולת ההולכה שעשה הזר, או שצריך לתקן את המקום שעשה בו זר ההולכה, ואז צריך לעשות את כל פעולת ההולכה שעשה הזר, ואי נימא כן קשה מאוד לצמצם ולדייק לתקן בדיוק את מעשה ההולכה של הזר.

ובספר ישועת דוד (חלק ו') הביא ממרן רי"ז זצ"ל שאמר לו שמספיק להחזיר במקצת, דהעיקר שיהיה קצת מעשה הולכה, ולפ"ז לכאורה מספיק להחזיר גם פסיעה אחת, ומשמע דס"ל דהולכה ע"י זר אינה הולכה פסולה אלא חשיב דלא נעשית מעשה הולכה, ולכן אין צריך לבטל את כל ההולכה וסגי רק בקיום מקצת הולכה.

לדברי המכשיר פסול וכו' רבא אמר אף לדברי הפוסל פסול דהא צריך לאמטויי. יל"ע מדוע אי אפשר לומר דגם לדברי המכשיר כשר כאן, ונימא דזה שמכשיר בהוליכו בסוף כהן, אי"ז משום דאזיל בתר הולכה בתרייתא, אלא דס"ל דמועיל אם נעשה הולכה בהכשר, ואין חילוק מתי נעשית בהכשר אם בתחילה או באמצע או בסוף, וממילא גם בהוליכו כהן והחזירו ואח"כ הוליכו הזר, אע"ג דהולכה בתרייתא נעשית ע"י הזר, מ"מ כיון שתחילת ההולכה היה ע"י כהן והגיע למזבח על ידי כהן יהא כשר, ואינו מגרע אם אח"כ היה הולכה גם ע"י זר.

ולדברי המל"מ דבהולכה שלא ברגל אם פסיעה אחת הי' ברגל מהני אע"פ שהשאר הגיע למזבח שלא ברגל, יל"ע מה מגרע כשהגיע למזבח ע"י הולכת זר, הא מ"מ הי' כבר פסיעה ע"י כהן כדין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א