אילת השחר/בבא קמא/צז/ב

אילת השחר בבא קמא צז ב

דף צ"ז ע"ב

לך הוציאו במישן. יש לעי' הא לכל דיני התורה אמרינן דאין לך אלא מקומו ושעתו, ואפי' אם הולך למקום ההוא צריך ליתן כפי שיווי' של המקום בו נמצא כעת, ולמה כאן יוכל לומר לך הוציאו במישן אם דרכו לילך לשם, וע"כ צריך לחלק דלענין שיווי הדבר אזלינן בתר מקומו ושעתו, אבל לענין שם מטבע אם זה נקרא יוצא בהוצאה שפיר אפשר לומר דאזלינן בתר המקום שהולך לשם.

ועדיין צ"ב למה מהני מה דאית לי' אורחא למישן, דאם זה מטבע מחמת דבמקו"א הוא מטבע למה צריך דוקא אית לי' אורחא למישן, וע"כ צ"ל דכל ענין מטבע אינו תלוי במקום כלל לא במקום הזה ולא בשאר מקום כמו בשאר דברים, דבשאר דברים עצם הדבר הוא צורך לו, כגון בדבר אוכל שרוצה הוא את זה מפני שיוכל לאוכלו, וכן כל הדברים, וע"ז נאמרה הלכה לילך בתר שוויו של המקום שהאדם נמצא דהוא מקום השתמשותו הרגיל, דא"א לתלות במקום אחר, דודאי לא שייך לומר לו לך תשתמש במקום אחר, משא"כ במטבע דאי"צ לעצם הדבר, אלא שרוצה להוציאו, לכך אינו תלוי במקום אלא אם באפשרותו של האיש הזה להוציאו אז לגבי דידי' הוי מטבע.

לך הוציאו במישן וכו' דאית לי' אורחא למיזל למישן. יש לעיין הא יתכן שיאנס בדרך ולמה לא יוכל המלוה לומר כיון דכל מה שהוא שוה בתור מטבע הוא רק במישן א"כ כ"ז שלא נמצא במישן לא נשתלם החוב, ולא משמע דהלוה מקבל אחריות אם יאנס בדרך, ואפי' אם יקבל אחריות ג"כ צ"ע דהא חייב לשלם בזמן שקבע, וכאן נמצא דיוכל ליהנות מזה רק כשיגיע למישן, ולמה לא יוכל לטעון דרוצה שיתן לו מטבע שזה כבר כעת ראוי להשתמש.

אמנם אם נאמר דזה לא טענה, וגם נאמר דבאמת צריך שיקבל הלוה אחריות אם יאנס בדרך, נוכל לישב מה שלכאורה תמוה למה יוכל לומר לו לך למישן כיון דבלי זה אין לזה דין מטבע, דיש לומר דהא כשיבוא למישן יוכל ליתן לו זה, וא"כ יוכל לומר לו שהתשלומין יהי' במישן, ואין להמלוה לומר דרוצה דוקא שישלם לי כעת או שאיני רוצה את זה לשאת לשם דבכה"ג אולי כופין על מדת סדום כיון שהולך לשם ולכן מדמה דבמע"ש ג"כ יועיל מחמת דהולך לשם, והיינו שחילול של הפירות יחול בירושלים, דאע"ג דא"א לחלל בירושלים פירות על כסף, היינו פירות שנמצאים בירושלים, אבל פירות שנמצאים חוץ מירושלים שפיר יכול לחול החילול בירושלים.

הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין. והיינו אפי' לית לי' אורחא למיזל למדינה ההיא, וקשה לר"נ דסבר דהיכא דלית לי' אורחא למישן לא מקרי מטבע, ומבואר ברשב"א דראית הגמ' הוא משום דהא דייקינן דומיא דראשונים, ואם אית לי' אורחא להתם א"כ לא הוי דומיא דראשונים, דלראשונים אין לו דרך להוציא ואחרונים יש לו דרך למקום שיוציא, וע"כ דלית לי' אורחא להתם, אבל רש"י כתב דע"כ לית לי' אורחא ואינו יכול להוציא דהא צריך להוציאו בירושלים. וצ"ע דא"כ אף בלי ר"נ וכי ס"ד דיחלל על כסף שאין לו שום אפשרות להוציאן, דאפי' בלי ר"נ ודאי צריך שתהי' אפשרות להוציאן במישן, אלא דהי' אפשר לומר אפי' לית לי' אורחא, אבל אם א"א להוציאן כלל במישן הא ודאי לא מהני, וכיון דאינו יכול להוציאן חוץ לירושלים ובירושלים אינם יוצאין איך ס"ד דיועיל, ואם כוונת רש"י משום דאפשר לקנות שם בהמה ולהביא לירושלים, א"כ מה הכרח דמיירי דלית לי' אורחא למישן, דהא אפשר דמיירי באית לי' אורחא להמדינה ההיא ושם רוצה לקנות בהמה ולהביאה לירושלים, ועוד יש להקשות על פירש"י דכוזביות הוא של בן כוזיבא דהא הוא הי' אחרי החורבן ואין הולכין להוציאם בירושלים. ועי' בהג' יעב"ץ.

ואפשר לומר בשיטת רש"י דלא שייך שישתנה המטבע לגבי חילול מע"ש אם הוא רוצה ללכת למקום ההוא או לא, כי לא נראה לו שדין מטבע תלוי במי שהוא מחלל, ונהי דלגבי פרעון החוב יש סברא דלגבי האיש ההוא זה שוה ומקרי קיום תנאו ליתן לו דבר היוצא בהוצאה, אבל למה יועיל זה לגבי מע"ש, וע"כ לגבי מע"ש לא מקרי מטבע, אלא או שזה מטבע כאן דאז ראוי לקנות בהמה ולהביאה לירושלים וכמו דאמרינן בסמוך, או שאלו המעות עצמם עומדות להביאן לירושלים דאז הוי עלייהו שם מטבע מחמת שהמעות אית להו דרך לשם, וכאן לא יהני מה שהמחלל עומד לילך למקום ששם המטבעות יוצאות דהוי תמיד כאין לו אורחא למישן, דהאורחא למישן נקבע כאן כפי מה שהמטבעות עומדות לבוא ולא מה שהאיש הזה עומד לבוא, ולכן אם מחלללין על המטבעות האחרונים דומיא דהראשונים שאינם יוצאים כאן ואין להם אורחא להתם הרי דלא כר"נ, ולפי"ז י"ל דאף אחרי החורבן נקרא לית לי' אורחא לשם, דרק לירושלים זה נקרא אית לי' אורחא כיון דמיועד ועומד לזה כיון דזה דינם להוציאם שם.

והרשב"א צ"ל דסובר דאף במע"ש תלוי המטבע ביד מי שהוא נמצא דהיינו בעל המע"ש אם דעתו לילך למדינה שבה יוצאים המטבעות הי' מהני מה דאית לי' אורחא להתם, ולכן פירש דהוכחת הגמ' דבעי דומיא דראשונים שאין לו אורחא להוציאם.

אבל לפי"מ שנתבאר בהתוס' ד"ה אי הכי דכל המחלוקת הוא אם יש על זה דין מטבע, ולשמואל צריך ע"כ לומר דכשהולך למישן דין מטבע ע"ז, היינו כיון דקי"ל דאין לו אלא מקומו ושעתו ולכן אדם שהולך למישן נקרא כסף [והנה בודאי לענין שיווי הדבר לא מסתבר דמי שהולך למישן נוכל לתת לו דבר לפי המחיר דשם, אבל לענין דין כסף צורה מהני שיהי' נקרא צורה כיון שהולך להמקום ההוא, ודין כסף שיווי יש להם כיון דהוי מתכת ששוה כסף ודין צורה יש להם לגבי הגברא הזה], אלא דמ"מ אפשר דלענין חוב מספיק לשלם בכסף שיהי' לו דין מטבע שם לשמואל כיון שהולך לשם ואצלו זה כסף שיוצא בהוצאה, משא"כ במע"ש הא צריך שיהי' כאן כסף צורה, אלא דאם עומד הכסף לבוא לירושלים מהני שנקרא כאן כסף צורה, והדמיון הוא בעומד לבוא לירושלים כמו דמשלם חוב בכסף הזה דמהני מה שעומד להיות שם מטבע, ה"נ בעומד הכסף להיות שם חל על הכסף דין לכל אנשי המקום דהו"ל לדידהו דבר היוצא בהוצאה ע"י שיוציאו שם.

אי הכי של בבל והן בבבל למאי חזו. יש לעיין אי הקושיא היא למה חל החילול הא לא חזו להוליכם לירושלים, או דכיון דהוי מטבע שפיר מקרי חילול, אלא דלמה מותר לחלל הא לא יוכל להביאם ולהוציאם בירושלים. ועי' במהרש"א דביאר בדברי התוד"ה אי הכי דקשה להתוס' דאפי' בלי ר"נ ואם יוצא באיזה מדינה מקרי מטבע אע"ג דלית לי' אורחא להתם, ג"כ היו צריכים להעמיד הברייתא דאין יכולין לחלל מעות של בבל והן כאן דמיירי דמקפידות קצת ולכן לא מהני של בבל והן כאן, וא"כ ה"נ מ"ש של בבל והן בבבל, ובשלמא אי יש סברא דלא מקרי מטבע ע"י שמקפידות קצת דלכן א"א לחלל מעות של בבל והן בכאן, אע"ג דמה שיוצא במדינה אחרת מקרי מטבע כאן כשאין מלכיות מקפידות כלל אפי' לית לי' אורחא למיזל למישן, מ"מ כשמקפידות קצת אין לו דין מטבע, לכן הוי קשיא לי' שפיר דגם מעות של בבל והן בבבל כיון שא"א להביאם אלא ע"י הדחק וכדי שיהי' לו דין מטבע לגבי מע"ש צריך שיהי' לו דין מטבע גם בירושלים, וכיון דמקפידות ואין להמטבעות דין מטבע בירושלים לכן הוי קשה דגם מעות של בבל בבבל לא יהני כיון דלא יוכלו להוציאם בירושלים, אבל אי לגבי דיני מטבע פשיטא לן דכיון דהוי כאן מטבע שפיר מהני החלול, אלא דקושית הגמ' שיהי' אסור לחלל כיון שבמציאות לא יוכל להביא לשם, א"כ מאי קשה דמעות של בבל בבבל כיון דאפשר לבוא דהא לא בחשי שפיר מותר כיון דהוי מטבע מעיקר הדין, משמע מהמהרש"א דקושית הגמ' היא דלא הוי מטבע כלל כיון דלא יוכל להיות לו בירושלים דין מטבע, ולתירוץ הגמ' לא צריך כיון דיוכל כאן להוציאם ע"י שיקנה בהמה.

רש"י ד"ה אין מחללין. דבעינן מצוי בידך. והעירוני דהא לעיל כ' רש"י דכל הטעם דפסול אם אינו יוצא במקום זה משום דלא מקרי כסף צורה, וכן מוכח מכל הסוגיא מדמדמינן לה להמלוה על המטבע, דהתם ודאי הא דלא מהני בנתן מטבע שיוצא במישן משום דלא נקרא כאן מטבע, וה"נ לא יועיל לענין חילול מעשר שני ולמה הוצרך לטעם דמצוי בידך, ומלבד זה מה שייך למיפסל משום דלא מצוי בידך הא הוי ברשותו ממש, ובזה צ"ל דס"ל לרש"י דהאי בידך קאי על וצרת, דצריך להיות בידך וצרת היינו כסף שיוצא. אבל עדיין קשה קושיא הראשונה, ואפשר דבמעשר כיון דעיקר דינו להוציאו בירושלים, א"כ אפי' כשאינו יוצא כאן מי יימר שצריך שייצא כאן דאולי סגי לגבי דין כסף מה שייצא בירושלים, ונהי דלגבי שאר דברים אין לך אלא מקומו ושעתו, משום דודאי לא שייך להתחשב עם מדינה אחרת, משא"כ במע"ש דכל דין החילול הוא כדי להוציאם בירושלים, אולי סגי במה שהוא כסף שם אף אם אין לו דין מטבע כאן, ולזה כ' רש"י דבעינן מצוי בידך היינו שיהיה לו שם כסף כאן, דזה קאי על וצרת, דהיינו שיהי' לו דין צורה כאן, אלא שנשאר עדיין לומר דמה שיוצא בירושלים יתן לו גם דין כסף כאן, וע"ז הוא דשקיל וטרי הסוגיא דלשמואל מהני שמחמת שזה יוצא בירושלים יש לו דין כסף גם כאן, ורק במלכיות מקפידות לא מהני להיות לו דין כסף כאן ע"י שיוצא שם. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א