אילת השחר/בבא קמא/סט/ב

אילת השחר בבא קמא סט ב

דף ס"ט ע"ב

שני לוגין שאני עתיד להפריש. יש לעיין למאן דס"ל יש ברירה אם כבר כעת חל תרו"מ, או דמה שיפריש יחול למפרע ועדיין כעת לא חל כלום ומ"מ מותר לשתות כיון דאח"כ יהי' תרומה למפרע, ועי' בקהלות יעקב נדרים סי' י"ג באם מותר לעבור על נדר כשיודע שאח"כ החכם יתירנו, ויש לעיין בגיטין דף פ"ד א' בע"מ שתבעלי לפלוני ברשב"א דכתב דבמגרש ע"מ שתבעלי לפלוני אז עובר איסור ואחרי שבעל הותר למפרע, ולתוס' רי"ד שם מבואר דאפי' אם הגט והבעילה כאחת ג"כ מותר וכ"ש אם מגורשת למפרע, ועמשנ"ת באילת השחר גיטין כ"ה ע"ב ד"ה והנה הגרעק"א במערכה על עירובין.

תוד"ה אלא לעולם. שאני התם דכתיב וכתב לה דמשמע שיהי' צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה. יש לפרש דאפי' אם אין שאלה של ברירה כגון אם אמר כתוב לאיזה שיצאה תחילה דזה הא אין תלוי בברירה, מ"מ כאן גזה"כ דיהי' מבורר בשעת כתיבה וזה לא מבורר, או דזה רק גזה"כ דהיכא דאנו זקוקים לחידוש דברירה ע"ז נאמר גזה"כ דכאן אין מועיל ברירה, וכן משמע לשון התוס' בגיטין דף כ"ד ע"ב בד"ה לאיזו, ובגיטין פ"ו ע"ב בשני גיטין שנתערבו דקאמר דגם לר"א מהני דרק כתיבה לשמה בעי ולא נתינה, וצ"ע דהא כה"ג בתור כתיבה נקרא לשמה כיון דאין ספק על מה שיתחדש, דאם זה אשת יוסף בן שמעון היא כבר אשתו, וא"כ גם בכתיבה באופן כמו דמיירי בנתינה לא יהי' חסרון לשמה.

תוד"ה ה"א צנועין. אלא מחמת תקנה. לכאורה להני דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא איך מועיל שיחול החילול, אמנם ביארו בכמה דוכתי וכגון בהא דחטאת גזולה מכפרת בגיטין דף נ"ה, משום דתיקנו במיוחד שיועיל, דודאי בכחם לתקן שיועיל גם לדיני דאורייתא, וכל הנידון הוא אם בסתם קנין תיקנו שיועיל גם לגבי דאורייתא או לא. וצ"ע לפי"מ דמבואר בתוס' בב"מ דף י' דבקנין ד' אמות לא תיקנו בכל הדברים רק למציאה משום דלא ליתו לאנצויי ובגט משום עיגונא, א"כ ע"כ תיקנו במיוחד שיועיל, א"כ שם צריך להועיל לכו"ע אף אי קנין דרבנן סתם לא מהני מדאורייתא. ובשו"ת רעק"א סי' רכ"א דן למה מהני להתגרש בד' אמות ע"י שהקנו הד' אמות להסוברין דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, ומאי קשיא לי' הא התם תיקנו במיוחד משום עיגונא.

והנה תמהו מאי מהני התקנ"ח כיון דסוף סוף במציאות אין הפירות ברשות הצנועין, ולהני דס"ל דכל מה דהוי אינו ברשותו הוא משום הקנייני גניבה שיש להגנב, אז י"ל שעקרו הקנייני גניבה והוי כבר ברשות הצנועין לחלל, אך גם לפי"ז צ"ב דהקנייני גניבה לקנות בשינוי שייך שיעקרו, אבל אם גם בזה שחייב באונסין מקרי כבר דאינו ברשות הבעלים, א"כ דאף אם במציאות יפטרוהו רבנן באונסין, מ"מ הקנין שהוא קונה שהי' צריך להתחייב באונסין הוא הגורם ההפקעה מרשות הבעלים, ולא מה שבמציאות הוא חייב באונסין, וגם באופני דקלבד"מ יש לומר דמקרי אינו ברשותו, ועי' בחזו"א סי' ט"ז ס"ק י"ג.

ואם נימא כן שוב קשה דנהי דיכולים לפוטרו מאונסין מ"מ הא עשה הגנב דבר שהי' צריך להתחייב ועי"ז אינו ברשות הצנועין, וצ"ל דעקרו את המעשה קנין שלא יועיל, וכמו באם הוציא לרה"ר דכתבו התוס' לקמן דף ע"ט דאינו חייב באונסין, ואף להחולקין וס"ל דגם ברה"ר מקרי לגבי זה קנין, הא מיהת דאם תיקנו חכמים דבקנין שעשה לא יקנה ולא הוציא מרשות הבעלים שוב אין כאן מעשה גניבה כלל שיהא שייך להתחייב לכן הוי ברשותו וצ"ע.

אמנם לפימש"נ בדברינו בב"ב דף קל"א ב' דלרבנן יש כח לעשות בעניני ממון אפילו בגדרים שא"א לזכות סתם בן אדם, א"כ רבנן יכולים לומר שיהי' לו דין בעלים אפילו שבמציאות אינו שולט והוי אינו ברשותו.

והנה מה דהצנועין היו מחללין, אינו ברור אם לדעתם מחויבים לחלל, כדי להציל הגנבים מאיסור לאכול לפני חילול, כיון שיש אפשרות להצילם, או דהם עשו ממדת חסידות, ואם זה ממדת חסידות ע"כ שייך דרבנן יתקנו כדי שיוכלו לחלל אע"פ שזה רק ממדת חסידות.

אע"ג דממון גבוה הוא לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה אף האי קדש נמי וכו'. יש לעי' להמבואר בשם הגר"ח זצ"ל [הובא בכתבים הנדפסים בשם הגרי"ז זצ"ל על זבחים דף ו'] דהוכיח מהרמב"ם פ"ה מאישות ה"ד דמע"ש אף דהוי ממון גבוה מ"מ הוא ממונו אלא שלא ניתן לכל חפציו ומשום כך אינו יכול לקדש בזה אשה. והוסיף הגר"ח להוכיח מהא דחל הקדש אמעשר שני, דא"כ מאי קאמר בגמ' דכיון דמע"ש ממון גבוה ואינו שלו ובכ"ז לענין פדייה אוקמיה ברשותו ה"נ יועיל לחלל אינו ברשותו, מי דמי הא לענין מה דהמעשר שני ניתן הוי ממש שלו ואין כאן חידוש וגזה"כ, דאדרבה הגזה"כ הוא דלשאר דברים אינו כשלו, אבל לענין פדיה שלא נאמר גזה"כ להפקיע כחו שוב הוי שלו וממילא מוסיף חומש, דבשלמא אם באמת לכל הדברים אינו שלו והי' שורת הדין דלא יהי' לענין חומש שלו, ע"ז בא הגזה"כ דאף שאינו שלו מ"מ אוקמי' ברשותיה, אבל לסברא הנ"ל יקשה. [ובעצם הדיוק מדברי הרמב"ם, הנה לכאורה הרמב"ם כתב בהלכה שאח"ז לענין קדשי קדשים וקק"ל ג"כ משום דלא הותרו אלא לאכילה, ולכאורה גם שם אפשר לדייק דבאמת הוא שלו אלא שלא הותרו לדברים אחרים חוץ מאכילה, ולכאורה שם פשוט דאינו כלל ממונו].

כן יש לעיין קצת בהא דאמרינן בקידושין דף נ"ד ע"ב דמשיכה לא יקנה מחבירו את המעשר שני משום דונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא, דלהנ"ל אין זה הטעם אלא כיון דלא ניתן אלא לחלל אבל לא למקח וממכר וממילא לא יצוייר שום קניינים, דאף כסף לולא שעושה חילול לא היה עושה קנין דלא ניתן לקניינים, ומשום זה הוא דלא חל, והלשון משמע מפני שרשות גבוה קניינו בכסף וזה אינו אלא מפני דלא ניתן לקניינים.

והנה יש להסתפק במזיק מע"ש אם חייב לשלם, והנה ודאי לא מסתבר שעל התשלומין יחול קדושת מעשר, דבשלמא הקדש לפי סברת האחרונים שדייקו מהרמב"ם בגנב דמשלם קרן להקדש אלא שפטור מכפל, התם שייך ליתן להקדש היינו דמקדיש או כשנותן מה שחייב לשלם חל הקדש, אבל מעשר שני דהוא דין חלות על הפירות לא שייך שיחול קדושה על פרעון החוב כל שלא הי' דרך חילול אלא יתכן חיוב לשלם לבעלים, אבל לפי סברת הגר"ח ברמב"ם יש מקום לומר דיתחייב, כיון דהוי שלו ושייך דיתחייב לשלם לו דמים ויהי' חולין.

תוד"ה קרייה רחמנא. היינו דבקושייתם הבינו דמה שזה שגדל אצלו הפרי יכול לחלל ואחר אינו יכול כי אם בהסכמתו של זה, הרי דהתורה נתנה לו דין דהוא כבעלים אע"פ שזה ממון גבוה, וא"כ למ"ל מה דקרייה רחמנא ממעשרו ומוסיף חומש, וע"ז תירצו דזה שהוא לבד יכול לחלל אינו ראי' דהתורה נתנה לו כח מדין בעלות, אלא דהתורה נתנה כח לחלל רק למי שזה בידו אבל אינו מדין בעלים, לכן הוכיחה הגמ' מהא דקרייה ממעשרו ומוסיף חומש הרי דדין זה הוא מדין בעלות אע"פ שזה באמת ממון גבוה, לכן ה"נ יכול לחלל אע"פ שאינו ברשותו כיון דכאן הדין בעלות הוא מגזה"כ אע"פ שאינו בעלים אמיתי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א