אילת השחר/בבא קמא/כד/ב
לחיובי גברא פ"נ קאתינן. בברכת שמואל הקשה למה לא קשה להגמ' דמשום זה לא יצוייר כלל שיהי' מועד ע"י ג' כתות דהוי עדות שאאי"ל, ומ"ש מהא דסנהדרין דף מ"א דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולכן אינה נהרגת דהוי עדות שאאי"ל, וכתב לחלק דכאן הוי תרי דברים משא"כ שם ואין מבואר כוונתו.
והנה ודאי דבכל עדות נגיחה הוי בזה עדות חלק של מועדות, דהא לכשיצטרף עוד שתי נגיחות יהי' מועד, וכיון דעל חלק ממה שעדותם על הנגיחה מחייבה, הם משלמים הזמה, הוי שפיר יכול להזימם על כל הגדתם, ורק התם דאין הכרח להיות חייב מיתה ע"י זנות בלי התראה, דהא באינה חבירה אינה נהרגת, נמצא דתרי עדויות נינהו דיש זנות שאוסרה על בעלה ואינה מחייבה מיתה וכמש"כ התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב, משא"כ כאן דבהכרח עדות המחייבת ח"נ היא חלק ממועדות, וכיון שח"נ משלמים נמצא דכבר נתקיים כאשר זמם על מה שנגרם בעדות זה, ולא איכפת לו מה שיש חלק שלא נוכל לחייבם הזמה, משא"כ התם דהוי כתרי עדויות, ועל עדות דמיתה שזה עוד עדות, לא נתקיים על חלק זה כאשר זמם.
ועדיין צריך ביאור למה יכולים לומר לחייבו פ"נ קאתינן, ולא נימא דכיון דבהכרח יוצא לפי עדותן חלק חיוב דמועדות יתחייבו כאשר זממו, וכמש"כ התוס' סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה עדי דכל מה דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו משום דלא ידעו שהיא חבירה או שחבר אי"צ התראה, אבל כאן דלא שייך זה א"כ איך יכולין לומר לחייב פ"נ קאתינן. וע"כ צריך לחלק בין מה שיהי' בעתיד דע"ז אפשר שבאמת לא עלה על דעתם לחייב זה, משא"כ מה שכבר חייבת דאם ידעו שהיא חבירה ושאי"צ התראה ע"כ גם לזה כוונתם ולא יוכלו לומר לאוסרה על בעלה באנו. (מהדו"ק)
תוד"ה במכירין. וי"ל דיכול לומר אחד מהם נאבד א"נ דנאבד א' מהן וכו'. היינו דלתירוץ הראשון צ"ל דיהי' נאמן לטעון כן ובשביל זה אין לתלות דכוונתם לחייבו פ"נ, ולתירוץ השני מיירי באופן דבאמת נאבד ואז ע"כ לא בעו לחייבו רק לעשותו מועד, ועי' ברשב"א דהוסיף דאפילו אם יודו הבעלים דשור שלהם לא נאבד הוי מודה בקנס. חזינן דאע"ג דעצם החיוב הא הוי ע"י עדים, מ"מ להודות שלא נאבד שור שממילא יגבו מהם הוי קנס. ואפשר דגם התוס' התכוונו לזה, דאל"ה למה אין יכולין לומר דרצינו לחייבו ח"נ דאולי לא יטעון דנאבד. וצע"ק מדברי הרשב"א גופא שהובא בדו"ח הגרעק"א כתובות דף ל"ו דכתב דאע"פ שיכול המאנס לטעון דלא היתה בתולה, מ"מ כשמודה שהיתה בתולה חייב קנס ולא הוי כמודה בקנס. ולכאורה גם כאן וכי יש לנו להניח שא' משוורים נאבדו, ובודאי מסתמא חייב ולמה הוי כמודה בקנס.
בא"ד. ומטעם זה יכולים נמי לומר לחייבו ח"נ באנו כשיכירו. צ"ע דהא הכל שקר ולמה לא אומרים תיכף על איזה שור, ובשלמא כדי לייעדו רצו להמתין עד שיבואו עוד כתות ואח"כ יאמרו כי הוא זה שנגח גם בשאר הפעמים, אבל אם רק לחייב על נגיחה זאת מאי שייך להכיר, הא הכל שקר והיו יכולים לומר על איזה שור גדול שרוצים, ולמה הוצרכו להמתין על אח"כ לבדות על איזה שור. [ושו"ר במהר"ם שיף עיי"ש].
בא"ד. ותימה דלא משני שאין מכירין השור המנוגח וכו' ולכך לא מצי למימר שאין מכירין השור המנוגח דאי אין מכירין שמא הוי דכנעני או דהפקר. היינו דאע"ג דאין מכירין למי לשלם לא הוי חסרון דמ"מ הוי בבני חיובא, ורק משום דשמא הוא דגוי או דהפקר דאינו בני חיובא. והנה קושייתם ביותר קשה לרש"י דפשטו דליעודי תורא ולמה לא נדחה דאין מכירין המנוגח, ותירוצם עדיין צ"ע דהא איכא לאוקמי באתרא דאין עכו"ם, ולשוורי הפקר ודאי לא צריך לחוש, גם הא אפשר להעמיד דידוע להם שהשור המנוגח הוא או של ראובן או של שמעון דנמצא דודאי הוא מבני חיובא, ובשלמא להתוס' ל"ק דהא מוקמינן באמת בגווני דבין ליעודי תורא בין ליעודי גברא ניחא, רק הוקשה להם להעמיד אוקימתא יותר פשוטה וע"ז תירצו דיש לחוש לכנעני או הפקר, ולהעמיד באופן שידוע להם שזה של א' זה כבר אופן רחוק ויותר טוב מה דמתרץ בגמ', אבל לרש"י דלא מצא דרך ליישב למ"ד ליעודי גברא למה לא תירץ כן.
והנה היכא דבמציאות אינו חייב לשלם כלום ועדותן לא מהני אלא ליעדו הא הוי חצי דבר, ובשלמא לשיטת התוס' לקמן דף ע' ע"ב דהיכא דהעדים העידו על מה ששייך הי' לראות באותה שעה אתי שפיר, דכיון דכדי לייעדו צריך ג' פעמים ולא יכלו כל כת לראות יותר מנגיחה אחת לכן מהני, אבל לרש"י דכתב שם דמה דמהני ג' כתות בעדות חזקת ג' שנים משום דגם לדברי המעידים על שנה א' הוי כבר ראי' אלא דיתכן שאח"כ לא המשיך, ובברכת שמואל בב"ב הביא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל דמפרש דס"ל לרש"י כשיטת הרמב"ן בב"ב דף ל"ה דבהחזיק קצת זמן יש ראי' שזה שלו אלא דיש נגד זה ריעותא דאחוי שטרך, ואיך שנפרש דברי רש"י עכ"פ לדידי' כה"ג שאין באין לחייבו חצי נזק אלא לייעדו הוי חצי דבר, ומוכרח להעמיד שהכירו שור המנוגח דהועיל בודאי עדותם לגבי חצי נזק, דאז אפילו לשיטת הרי"ף המובא בתוס' שם לא הוי חצי דבר, ולכן לרש"י לא קשה כלל קושייתם דנוקי באין מכירין שור המנוגח, ולכן ס"ל לרש"י דנדחה הסברא דליעודי גברא מכח הברייתא.
המשסה כלבו של חבירו בחבירו. נראה דאף לפי"מ דנימא דבעל הכלב פטור מ"מ אם שיסהו בעל הכלב חייב, דאין הביאור דהכלב פטור מטעם דהוא אנוס, אלא דאין בעל הכלב מחויב על גרמת המשסה דכיון דאין עליו לחשוב אין הוא בעל ההיזק לענין זה, אבל בשיסהו בעל הכלב ודאי דבעל הכלב הוי שפיר בעל ההיזק, ובפנ"י כתוב דפטור, ולהמבואר להלן יש לעיין. (מהדו"ק)
שם. המשסה כלבו של חבירו בחבירו. נראה דלהצד דבעל הכלב פטור ולא אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי, משום דאין עליו חיוב היכא דרק ע"י השיסוי הוא נושך, ה"נ בנחש פטור בשיסהו, ואע"ג דיש לחלק דבשלמא בכלב בלי השיסוי לא עומד לנשוך משא"כ נחש דאורחי', וא"כ בלי שיסויו ג"כ הי' נושך, וא"כ נחייבו מטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס, מ"מ נראה דפטור, וראי' לזה מהא דפרכינן הא נוגח חייב, ומה קשה הא הוא מועד ואורחי' ליגח א"כ הוי תחילתו בפשיעה לענין סתם נגיחה בלי משמוש התינוקות, [ודוחק לדחות דראיית הגמ' תהי' לפי מ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, וכיון דלדבריו ראיה ובזה לא מצינו מחלוקת], אבל אם משסה את מי שאינו מועד אולי פטור, הרי דאין לחלק, והטעם לזה נראה דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב רק אם הוא הזיק באונס, אבל כאן אם ע"י השיסוי נשך והוא לא מחוייב על שיסוי נמצא דלענין שיסוי אינו בעל ההיזק כלל, ואינו דומה לכלב וגדי שנפלו אם פושע לגבי קפיצה, דהתם פעולת הנפילה לא נגרמה ע"י גורם אחר, משא"כ היכא דנעשה ע"י גורם אחר ואין עליו לחשוב עליו אז מסולק ממנו כל דין בעלים ומזיק לענין זה, וזהו דאמרינן מאי עבידנא ליה, אבל לפי"מ שכ' הנמוק"י דף כ"א ע"ב דתחילתו בפשיעתו לענין קרן כיון דלא הוי פשיעה גמורה דשינוי אינו פשיעה גמורה ולא אמרינן בזה תחילתו בפשיעה לחייב בשביל זה על אונס, אפשר לדחות הראי', דהתם דהוי קרן לא אמרינן תח"פ משא"כ בנחש דהוי אורחי', והי' אפשר לומר דרק מקרן לרגל ס"ל להנימוק"י דלא אמרינן, אבל מקרן מועד לקרן דע"י משמוש דתינוקות נימא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אבל בפשוטו דמקרן בכלל לא אמרינן תחב"פ וסופו באונס חייב, ולכן יש לדחות הראי' ומ"מ אע"פ שאין ראי' נראה כמש"כ.
שם. הנה כלב שנושך ג' פעמים ע"י שיסוי למסקנא דרבא דחייב בעל הכלב ויהי' מועד לשיטת הראב"ד בפ"ב מה' נזקי ממון, נראה דאם נשך ע"י שיסוי להמשסה בעצמו אין זה מצטרף לעשותו מועד לשיסוי, לפי"מ שכתבו התוס' בד"ה במכירין דאין נעשה מועד אלא אם הזיק לבני חיובא, והביאור דאין לו דין שמירה לגבי שלא יזיק להמשסה והוה ליה כהזיק לאו בני חיובא, וכן אפשר בכל פעם דאנו פוטרים כל המשנה ובא אחר ושינה בו דלא יצטרף לעשות אותו מועד, דבסברת התוס' דבאינו בני חיובא אינו נעשה מועד, נראה דכיון דלגבי הפקר או כנעני אינו מחויב לשומרו לא מצטרף כלל לענין מועד, ולפי"ז אם השור יזיק ברשות המזיק לא יהי' מועד ע"ז כיון דאין עליו חיוב לשומרו על כך, וא"כ לא קשה מה דמקשים מהא דמשמע דאם מועד לבהמה הוי מועד לאדם יתחייב מועד כופר על הריגת האדם אע"ג דלגבי כופר הו"ל נגיחת הבהמה אינו בר חיובא, כיון דכל מה דאינו נעשה מועד באינו בני חיובא משום דלגבי זה אין חיוב שמירה, אבל בנגח לבהמה דשם מזיק עליו מצטרף שפיר, אפילו לעשותו מועד לגבי אדם, ואע"ג דאיכא למימר דאינו מחויב אותו חיוב שמירה כמו לאדם, מ"מ אינו מוכרח דאפשר דסגי כיון דהי' מחויב לשמור, ובהזיק שוורים של עצמו אינו נעשה מועד, אע"ג דהוא בר חיובא דנזקין לשלם לו, ורק לא שייך שישלם לעצמו אבל בר חיובא הא מקרי, ולדברינו א"ש דהביאור הוא כל דלא שייך שמירה, דכדי לייעד אפשר רק בנגיחה דע"י שלא שמר הזיק, וזה דוקא בהזיק למי שצריך לשמור שלא יזיקנו.
ולפי"ז יש לדון במש"כ החזו"א סי' י"ב ס"ק א' דבעטה בצרורות כיון דלא הי' חיוב ח"נ מחמת קרן וכן לא הועדה לצרורות כיון שלא היה חיוב ח"נ דצרורות ולכן אין כאן העדאה דהו"ל כאילו לאו בני חיובא לגבי זה, ולפי משנ"ת כיון דחיוב שמירה הי' גם לענין קרן וגם לענין צרורות אע"פ שלא הי' משלם רק רביע ושפיר שייך העדאה גם לקרן וגם לצרורות [וע"ע משנ"ת בזה לעיל דף ב' ע"ב ברש"י ד"ה ואגב אורחי'].
והנה לפירש"י דנעשה מועד אף אי לא נודע להבעלים קודם, הרי דאינו צריך חיוב דהבעלים כדי לעשותו מועד וסגי שהוא מועד ליגח, א"כ מסתבר דגם בלאו בני חיובא שייך לייעדו, ורק למ"ד ליעודי גברא יש סברא שיצטרכו בני חיובא, אך כיון דיש ספק להגמ' לפירש"י אע"ג דנפשוט, א"כ כיון דלפי הצד דליעודי תורא מסתבר דלא צריך בני חיובא, ממילא דגם להצד ליעודי גברא אינו צריך אלא להודיעו בין כל נגיחה, ולפי"ז יתכן דהרמב"ם מפרש כרש"י דלהצד דליעודי תורא לא צריך שידע לפני הנגיחה שמשלם עליה נ"ש, וא"כ לא צריך בני חיובא, ולפיכך פסק בפ"ו מנזקי ממון ה"ג דמועד לעכו"ם הוי מועד לישראל אע"ג דלגבי עכו"ם אין עליו חיוב שמירה. וביש"ש בפירקין סי' כ"ח דייק מהגמ' דפריך ומועד לעכו"ם הוי מועד לישראל, ולא מקשה הא אינו בר חיובא משמע דלא צריך בני חיובא. (מהדו"ק)
המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור. דהוי גרמא [וחייב בדיני שמים כמש"כ בר"ח] אבל בעל כלב מי חייב. יש לעיין להצד דהבעל כלב חייב אם המשסה חייב בדיני שמים לשלם לבעל הכלב.
משסה ודאי פטור בעל כלב מאי. הנה להצד דבעל כלב חייב משום דיודע דאם משסין בו משתסי לכן הוי פשיעה, א"כ למה לגבי המשסה לא נימא ג"כ כן ויהי' דינו כמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו. ודוחק לומר דהמשסה אינו יודע דמשתסי, דהא שיסהו וע"כ רוצה שישתסה, וע"כ מזה דבקרן לא שייך דין מעמיד אלא רק בשן ואולי גם ברגל אבל לא בקרן וצ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |