אילת השחר/בבא מציעא/ע/ב
רש"י ד"ה ולדות פטורין. אלא אפילו ולדות שחציים של ישראל אותן המגיעין לחלק ישראל פטורין מן הבכורה. מבואר דיש ולדות שהם לגמרי של ישראל, וע"כ זה מיירי לפני שעת חלוקה, דאילו אחרי שחלקו הולדות אז לס"ד דלא ידענו הסברא דמה דמשועבד לגבות מהם באופן שלא יהי' להנותן ממה לגבות, זה עושה זה להיות יד עכו"ם באמצע לפטור מן הבכורה, א"כ למה יפטר, ולהתוס' מבואר דגם המקשן ידע דזה מחמת דיכול לגבות הבהמה והולדות אלא דהוכיח מזה דזה מקרי ברשות העכו"ם וקשה לי' למה זה רבית דאורייתא, אבל לרש"י דמיירי ברבית דרבנן הא ע"כ הוי ס"ל דאע"ג דזה קצת ברשות הנותן לא הוי קשיא לי' למה זה אסור מדרבנן, אלא דהוכיח דזה באחריות הנותן, והא ודאי לא ס"ד דולדות ששייכים להמקבל אחרי חלוקה יהי' באחריות הנותן, וע"כ דעדיין לא חלקו ומ"מ כיון דידוע שיחלקו ויהי' קצת ולדות שייך לו, כגון אם יש שתי ולדות ושתיהם ילדו בכור הרי ידוע דא' מהן יהי' להישראל וס"ד דיהי' חייב בבכורה ע"ז קמ"ל דלא. מבואר בגמ' בבכורות דכל זמן שלא קיבל הנותן דמי הבהמה ששמו, יש לו עדיין קצת שייכות, ואע"ג דאין יודעים איזה הוא של ישראל, מ"מ הי' שייך לומר שהכהן יתבענו שממ"נ א' מהן שייך לכהן, אע"ג דלגבי קדושת בכור להקריב לגבי מזבח, או אפילו חמור דיש בו דין קדושה דאסור לפני פדייה לא נדע איזה מהן הוא קדוש, מ"מ יזכה הכהן ממ"נ שיתנו לו א' מהם, וקמ"ל דבכ"ז פטור מחמת דלא קיבל הנותן עדיין דמי הבהמה ששמו, ועדיין לא יצאו מרשותו לגמרי.
והנה לעיל דף ס"ט א' ברש"י ד"ה מכאן ואילך מבואר דכיון דיש לו לטרוח בחצי שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה מותר לטרוח בהכל משום דכי קטרח בדידי' קטרח, והק' המהרש"א דהא ביש לו בהמה שלו דאז אמרינן גביל לתורא גביל לתורי מ"מ אינו מותר אלא באם התנה מותר שליש בשכרך אבל בלי זה אסור, ואיך מותר התם בלי שיתנה עמו כלום עבור טירחתו. ועל כן ביאר דס"ל לרש"י לחלק דהיכא דיש לו חלק בגוף הבהמה שאני, ובקרני ראם נתקשה בדבריו, וביאר סברת המהרש"א דיש לו חלק בכל בהמה וכאן ע"כ לא מיירי כן דאילו לכל א' יש חצי בהולד נמצא דחצי' של נכרי וחצי' של ישראל ופשיטא דפטור, וע"כ דהתנו בפירוש דלכל א' יהי' ולד שלם ואשמעינן דבכ"ז פטור.
תוד"ה אין מקבלין. והשתא א"ש דאי לאו מתני' דהכא לא הוי קשה לן מתני' דבכורות אמאי פטורין דשפיר חשיבי ברשות הנכרי. הנה מכל דבריהם מבואר דזה חידוש שזה רבית מה"ת אע"ג דחייב באונסין ומשלם דבר קצוב כיון דזה עדיין ברשות הנותן לענין דיש לו לתפוס מהן, וע"כ היינו דאינו יכול לסלקו בחפץ אחר, דאל"כ איך יצוייר רבית מה"ת דהא בכל לוה כל נכסיו משועבדים ויכול המלוה לתפוס כשיגיע זמן ולא ישלם ואיך יצוייר רבית מה"ת, וע"כ דכיון דאין לו כח בהדבר הזה דוקא אז זה רבית, משא"כ כאן יש לו זכות מיוחד בהבהמה ובולדות וע"כ זה כלול בהתנאתם ולכן הי' סברא דאין זה ממש רבית מה"ת, אבל כיון דזה רבית מה"ת הרי דמה דיכול לתפוס אותה במיוחד כשלא מסלקו בזוזי לא משוי לה כברשותו של הנותן. ובאמת צ"ע כיון דיכול לסלקו בזוזי הרי דזה כבר יצא מרשות הנותן ומה לי אם יכול לסלקו בזוזי או בשאר דברים, דהא אם יכול ליתן שאר דברים ע"כ הוי כיצא מרשותו של המלוה, דאל"ה לא יצוייר מלוה ברבית דהא תמיד יש לו לגבות איזה דבר, וע"כ כיון דהתם אין שיעבודו חזק על מה שהלוה לו דוקא. ואולי אפשר דלא דמי לכל מלוה דזה עיקר נתינתו לו שיוציא, משא"כ כאן אין עיקר הכונה שיוציא, וכיון שיכול לתפוס הבהמה ס"ד דמקרי עדיין של הנותן קצת, ומ"מ ע"כ דאין התנאי דיתפוס זה כאילו לא נתן לו הבהמה אלא דיש לו זכות תפיסה לגוביינא, [וצע"ק דאפי' אם התנו כן למה לא הוי אסמכתא כדאמרינן לעיל דף ס"ו ב' דאפי' אמר לי' קני לגוביינא לא מהני, וצ"ל דכיון דבהמה הא נתן בתור שומא הוי כמו יין באופן דלזביני קיימי דאין זה אסמכתא], וכיון דזה רק בתור גוביינא למה ס"ד דמקרי דלא יצא מרשותו של העכו"ם.
בא"ד. אבל משום דחשיב לי' במתני' דהכא רבית דאורייתא פריך שפיר דא"כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה. במהרש"א הקשה דנוקי אידי ואידי דלא מקבל הנותן אונסא וזולא אלא דמתני' דבכורות איירי בלא קצץ לו השבח אלא דחולקים השכר מהעיסקא דאז הוי רק רבית דרבנן ולכן לא יצאה מרשות בעלים לגמרי, וכן הוא גם במהר"ם שיף. וקושייתם צ"ע דהא עיקר מה שדנו בגמ' הוא מחמת דאם לא ישלם לו הזוזי אם ע"י זה הוי עדיין ברשות הנותן, דהא ודאי דמלוה ברבית קצוב הוי ר"ק אלא דכאן יש לו עדיין לקבל הצאן אם לא יתן לו זוזי לכן יש מקום לומר דלא יצא לגמרי מרשות הנותן וממילא לא יהי' ר"ק, וע"ז הוכיח מדבמתני' אמרינן שזה רבית קצוצה הרי דמה דיכול ליקח הצאן אם לא ישלם לו הזוזי לא משוי לי' כברשותו של נותן עדיין, דאם זה הי' כברשות הנותן עדיין לא הי' בזה משום רבית קצוצה, וע"כ דזה הוי כלגמרי ברשות המקבל וכמלוה גמורה, א"כ לענין בכורה לא יועיל מה שלא יקבל שבח קצוב דהא מיהת יצאה מרשותו של הנכרי לגמרי ולמה פטור מבכורה, דלגבי בכורה אין נפק"מ קצוב או לא קצוב, ועיקר שאלת הגמ' הוא אם מה שיש לו עדיין כח לגבות שלא יתן לו זוזי אם ע"י זה מקרי עדיין ברשותו, ולזה פריך שפיר למה פטור מבכורה, כיון דאע"ג דיכול לקבל הבהמה אם לא יסלקוהו בזוזי לא משוי לי' כברשותו.
תוד"ה ואי לא משכח. וי"ל וכו'. ביארו דחלוק אם בתחילה זה הי' של עכו"ם אז אע"ג דיכול הישראל לסלקו בזוזי מקרי עדיין יד נכרי באמצע, משא"כ בהמת ארנונא דלא הי' של המלך מעולם, וכיון דיכול לסלקו בזוזי לא נכנס ברשותו כלל ולא מקרי יד נכרי באמצע. ומ"מ צ"ב דמאי נפק"מ דהא אותו כח שיש להנותן והמקבל כאן ה"נ שם, וכי מה שיצא מרשות הגוי קובע לענין בכורה, הא העיקר הוא מה שזה של הגוי או לא ובשניהם הא זה רק קצת של הגוי לענין תפיסה. ובשלמא אם אז הוי כאילו לא נתן לו זה כלל, שייך לחלק דבארנונא ע"כ זוכה מכאן ולהבא וזה לא מקרי יד עכו"ם באמצע, אבל כיון דנתבאר דע"כ זוכה מדין גוביינא א"כ מ"ש מאם הי' פעם של הגוי או לא, וע"כ צ"ל דמ"מ גם כשזה רק בתור גוביינא מקרי עדיין שייכות, וצע"ק.
ואולי יש לבאר דהנה יש להסתפק אם מה שפטור מן הבכורה הוא מפני שאינו של ישראל או מפני שזה של הגוי. והנה משמע דמה שזה של הגוי הוא הפוטר ובהמת הפקר חייבת בבכורה, וע"כ צ"ל לפי"ז דמה שיש שייכות להגוי מגרע בעלות של הישראל ולא מקרי כל מקנך תזכר, [אמנם במהרי"ט אלגזי ריש בכורות מביא מהתוספתא דפטורה, ועי' מנ"ח מצוה י"ח], ונמצא דבבעלות של המקבל מצד עצמו לא חסר בבעלותו כלום כיון דחסר גוביינא, אלא דאם דנין על הנותן הגוי אז כשיש לו זכות תפיסה לא נסתלק לגמרי כחו, ואז זה שיש לו כח מגרע בעלות של ישראל דאין זה כל מקנך תזכר, אבל אם לא הי' של העכו"ם מעולם דאז אין כח העכו"ם ליעשות בעלים דאז כח הזה לא מגרע בעלות של הישראל ויש כאן כל מקנך.
דאפילו רבית דעכו"ם. יש לעיין למה נכסיו מתמוטטין יותר מכל איסור דרבנן. ויש להסתפק אם תיקנו במיוחד שיהיו נכסיו מתמוטטין ומשמים מסכימים למה שגזרו חכמים להענישו, או דיש להם כח לעשות שיהי' בזה איסור כרבית דאורייתא וכיון שזה רבית האסורה אז ממילא נכסיו מתמוטטין. ולכאורה זה תלוי במה שהבאנו לעיל (עמוד א') בשם הגר"ח מבריסק ז"ל דבזה פליגי הרמב"ם והרמב"ן, דלהרמב"ם נעשה חפצא של איסור דאז כיון דחל ע"ז שם רבית ממש וברבית נכסיו מתמוטטין, אבל אי רק נאסר מחמת דלא שומע לקול חכמים, מ"ש רבית דרבנן מכל איסור דרבנן, ואז נצטרך ללמוד דכאן גזרו במיוחד שיענש ומשמים מסכימים לכל מה שגוזרים.
והנה התוס' בד"ה תשיך כתבו דהא דדריש מקרא דשלמה אפשר דשלמה גזר אי נמי שלמה דיבר ברבית דאורייתא ורבנן הוא דאסמכו מילתייהו אקרא דידי'. ולפי הסברא דשלמה גזר אז התכוין הפסוק דמשלי גם על רבית עכו"ם, ולפי הצד השני הם רק הסכימו על הפסוק אבל באמת הפסוק לא מיירי מזה, ואח"כ כתבו מה שאומר ר"ת דלכן מותר רבית עכו"ם משום דקיי"ל בד"ס כהמיקל, וטעם זה אינו לפי הסברא דגזר וזה כלול בפסוק, דהרי לפי"ז יש איסור דרבנן מדברי קבלה והא כתבו להחמיר בספק איסור מדברי קבלה כמו באיסור תורה וא"כ איך נוכל לומר כהמיקל, וע"כ טעם זה הוא לפי הצד דרבנן רק הסמיכו אקרא.
כתב הריב"ש סי' ש"ה דמה דנכסיו מתמוטטין הוא רק היכא שזה רבית דאורייתא. ולא קשה מכאן דאפי' ברבית לעכו"ם נכסיו מתמוטטין, דיש לומר דכונתו דשאני הכא דהרבית הוא רבית גמור מה"ת אלא דהאיסור הוא רק מדרבנן, אבל באופן דכל הרבית הוא רק מדרבנן ע"ז לא נאמר דנכסיו מתמוטטין.
יש לעיין קצת למה הוצרך לומר בנשך ובתרבית, הא מסקינן בריש פירקין דאין זה בלי זה, ובשלמא בתורה אמרינן לעיל בריש פירקין דבא לומר שעובר על כמה לאוין, אבל הפסוק דמשלי למה הוצרך לומר נשך ותרבית.
תוד"ה תשיך. וי"ל וכו' כיון דאמר רחמנא לנכרי תשיך לא הי' להם לחכמים לאסור. כבר הביאו האחרונים ביור"ד סי' קי"ז ראי' למש"כ שם הט"ז שבדבר המפורש בתורה להיתר לא אסרו חכמים, ועי' בגליון מהרש"א שם בשם השעה"מ שזה רק היכא שיש מצוה. ולכאורה הי' אפשר לפרש לפי"מ שכתבו בגזירות חכמים דהי' רצון התורה שיאסרו חכמים והשאירה זה לחכמים שהם יאסרו זה, והיכא שהתורה כתבה בפירוש היתר הרי ראי' דאין רצון התורה שיאסרו ולכן לא אסרו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |