אילת השחר/בבא בתרא/קמז/ב

אילת השחר בבא בתרא קמז ב

דף קמ"ז ע"ב

המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. יש לעיין במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דמחול וצריך לשלם להלוקח מדינא דגרמי, ומבואר בתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/#|דף כ') וברא"ש שם דאינו חייב לשלם ללוקח אלא דמים שנתן, והנה בתוס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) הקשו דבמוכר בהמה ונהיתה טרפה אח"כ נימא דאדעתא דהכי לא קניתי אפילו שנטרפה אח"כ, ותירצו דע"כ מסכים לוקח להכנס בספק דאם תיטרף יפסיד דהמוכר לא הי' מסכים למכור על תנאי זה, ולפי"ז אם ילך המוכר ויפסידנה אח"כ שייך לומר דלא קנה אדעתא דהכי ויצטרך המוכר להחזיר לו הכסף מדין מקח טעות, אלא דאפשר כיון דאז חייב מדין מזיק לא צריך להתנות ע"ז כיון דאז מחויב ככל מזיק, אבל כאן למה צריך לטעם דיני דגרמי, דהא הלוקח יטעון אדעתא דתפסיד לי ע"י מחילה לא הייתי קונה, וצריך להחזיר לו הדמים שנתן מדין מק"ט אפילו למאן דלית לי' דינא דגרמי, ובפרט דכאן דכל כח החוב הוא מחמת דהמוכר עדיין רוצה לגבות, נמצא דגבי המכירה שמוכר לו דבר שדעתו שיוכל למחול הא אין כאן שום דבר הנקנה.

ונפק"מ מכל זה ג"כ אם הלוקח שט"ח נתן במתנה לאחר ואח"כ המוכר מחל, אם הלוקח יש לטעון טענת מקח טעות וממילא רוצה בחזרה כספו, אבל אם חייב רק מדין דגרמי ולהלוקח אין כבר הפסד לא יוכל לתבוע.

ידור פלוני בבית זה. כ' הרשב"א דשמעינן מינה דלא מתקנין לשונו לומר כיון שרוצה שיהיה לו דירת הבית א"כ נימא דכוונתו בית לדירה, וע"כ דגם בשכי"מ אין מתקנין הלשון, ויש לעיין קצת דאף בבריא אם נימא דעיקר רצונו שרוצה שיהי' לו דירה אמאי באמת לא יקנה, דהא בודאי אם אדם יאמר שיהיה לך דירה, ולא איכפת לי אם ע"י שיהי' לך זכות בבית זה או ע"י דירה גרידא, דאז בודאי יקנה בית לדירה, וא"כ כיון דמצד רצונו אין נפק"מ, אמאי באמת אם אומר שהוא מקנה לו הדירה לא יקנה, דהא אין דין אמירה בקניינים אלא שנדע רצונו ולמה לא יועיל, ולולי דברי הרשב"א היה סברא לומר דכשאומר דירה הוא נותן לו, אינו רוצה ליתן לו כח בבית לדירה, א"כ גם בשכי"מ לא שייך שנעשה אחרת מאשר גילה דעתו, אבל להרשב"א דמצד הנותן אין קפידא אמאי לא יתקנו באמת הלשון אף בבריא, ובריש המפקיד אמרינן נעשה כאומר לו וכו', ומבואר שם דכיון דאמדינן דרוצה שיהיה לו כפילא אמרינן דהו"ל כאומר שיהיה שייך לו הכל, ואמאי לא נימא נמי הכא כן.

שם. ידור פלוני בבית זה. כתבו הרשב"ם והתוס' דהוה דבר שאין בו ממש, וברשב"א כתב בשם הראב"ד דגם עמידת הבית הוי דבר שלב"ל, והנה לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם אפשר, ולחייב עצמו בדבר שאין ממש יתכן שלא שייך, ולפי"ז איכא נפקותא לדינא בבריא דעשה קנין להתחייב לתת לו דירת הבית, דלהראב"ד נהי דאי אפשר לחייבו משום דכל זמן שלא בא לעולם יכול לחזור, ובדאיקני יש בזה מחלוקת הראשונים אם לפני שקנה יכול לחזור ממה שחייב והשתעבד, וה"נ בהתחייב על דבר שלא בא לעולם יכול לומר איני רוצה שתדור בביתי, אבל מ"מ אם הניחו לדור שם פטור מלשלם, ולהרשב"ם והתוס' דס"ל דהוי דבר שאין בו ממש, אם נימא דאי אפשר להתחייב לדבר שאין בו ממש, א"כ כשיידור יצטרך לשלם, וצ"ע למה לא ניחא להראב"ד בסברתם דהוי דבר שאין בו ממש.

והנה צריך לומר להראב"ד שאע"ג דבידו של המקבל לעמוד שם מ"מ מקרי דבשלב"ל, ולא דמי למה דמבואר בקידושין (דף ס"א) דבדבר שבידו להקנות לא מקרי דבשלב"ל, דזה דוקא אם בידו של המקנה, או די"ל דרק בשכי"מ הוי דבשלב"ל כיון דנותן לאחר מיתה ואין בידו של המקבל כעת לעמוד שם, ואע"ג דזה רק מחמת שאין הנותן מרשהו עכשיו מ"מ אין בידו עכשיו כלל, ולפי"ז בבריא שמקנה לו שיזכה כעת בדירת הבית דהוי בידו של המקבל לעמוד כעת יהיה כדבר שבא לעולם [ועי' ברשב"א דף קמ"ח ע"ב בבעיא דיהנה בהם יישען עליו יעמוד בו, הביא בשם הראב"ד דזה הוי כיידור פלוני בבית זה דודאי לא מהני, והספק הוא רק באומר נכסי לפלוני שיעמוד בהם, אם אזלינן בתר ריש דבריו ונותן לו בנכסים או דכוונתו למה שסיים שיעמוד בו, ולכאורה לפי"ז יש להוכיח דאם אחד יקדש בדשלב"ל כגון כשתקחי את פירות הדקל כשיבואו לעולם תתקדשי, שפיר תהיה מקודשת אע"ג דכעת אינו עדיין בעולם, דהא בשחוק לפני לפי"ז הוי הנאה שעדיין אינה בעולם, דכשישחוק אז הוא דנותן לה ההנאה, ומבואר בקידושין (דף ס"ב) דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת, הרי דמהני כה"ג, ויש לדחות כיון דבידו של המקדש כעת לשחוק לא מקרי כדשלב"ל.

יאכל פלוני פירות דקל זה. בתשו' הגרעק"א (סי' קמ"ו) נסתפק בשכי"מ שאמר יאכל פלוני פירות דקל זה ולפני שמת השכי"מ כבר צמחו הפירות, מי נימא דמהני כיון דבשעת מיתה הפירות כבר בעולם, או דילמא דבעי שיהיה בעולם בשעת האמירה, וכתב דאע"ג דפשוט דאזלינן בתר האמירה, מ"מ ספיקו הוא מכח משמעות דברי התוס' בגיטין (דף י"ד ע"ב) דמשמע קצת דאם לפני מותו כבר נולד הבן של המקבל היה קונה אפילו אם לא היו אומרים שזוכה למפרע משעת האמירה, וצ"ב דמ"מ מ"ש מבריא דלא מהני אע"ג דאח"כ כבר צמחו הפירות, ואמירת השכי"מ הא הוא במקום מעשה קנין בבריא, וע"כ סברת החילוק הוא דבבריא דבעי מעשה קנין ובשעה שהפירות נמצאים אין כבר המעשה קנין, משא"כ בשכי"מ דכל זמן שלא חזר הרי חזינן דרצונו שיזכה המקבל ולכן י"ל דזה סגי, דהא רבנן תיקנו שנקיים רצון השכי"מ, וכל ענין האמירה הוא לגלות לנו רצונו, ואנו רואים את רצונו גם לפני מיתתו, אלא דלפי"ז צ"ע דגם באמר כשהיה בריא ואח"כ נעשה שכי"מ ומת, נימא נמי דכל זמן שלא חזר בו הא ידעינן שזה רצונו ויהני גם בזה רצון השכי"מ, ואפילו אם נחלק דבאמר כשהוא בריא שאני, מ"מ צ"ע דבאמר כשהיה שכי"מ ועמד ואח"ז נהיה שוב שכי"מ ומת נימא שיהני האמירה הקודמת מהאי טעמא, ויש לחלק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א