אילת השחר/בבא בתרא/פח/א

אילת השחר בבא בתרא פח א

דף פ"ח ע"א

ובשואל שלא מדעת. בקובץ שיעורים הקשה למה אינו גנב ורק גזלן, והנה באופן דלא הי' דרך גניבה, הא לא קשה דגנב הא הוא רק היכא דמיטמר מאינשי או מהבעלים וכמבואר בב"ק דף ע"ט ע"ב, וכל קושיתו באופן דלקח דרך הצנע להשתמש, ואם כבר החזיר לא קשה דהא חיוב כפל אינו אלא כשעדיין הגניבה ביד הגנב, וכמבואר בב"ק (דף ס"ח ע"ב) וברש"י שם דאם המצא תמצא בידו הגניבה כתיב דרק אז חייב כפל, וכל קושיתו יכולה להיות רק אם יצוייר שלקח דרך גניבה שהתחבא מהבעלים לקחתו ועדיין לא החזיר ואז באמת הא נחייבו משום גנב ממש, אפי' שואל שלא מדעת שואל הוי, דודאי אם ראינו גונב חפץ והגנב יטעון שלקחו רק להשתמש בו ולהחזירו בודאי דלא יהי' נאמן ונחייבו כפל, א"כ לא יצוייר אופן שנצטרך לדון לחייבו מדין גנב מחמת שואל שלא מדעת.

וכן לשיטת הרמב"ם (פ"ד ה"י מהל' גניבה) דס"ל דשייך דין גנב בשומר שגנב מעדר המסור בידו, וא"כ שייך שלקח להשתמש בו דרך גניבה, ולר' ישמעאל דס"ל דשומר ששלח יד והחזיר להעדר הוי השבה ודאי לא יצוייר, דהא בודאי כשבאו עדים להעיד שלקחו אז בשעה שעומד בב"ד אינו משתמש אז בהחפץ, וא"כ הוי השבה וכבר לא שייך חיוב כפל, ולר"ע דכלתה שמירתו מ"מ הא כשלקחו דרך גניבה להשתמש בו מנא ידעינן דלקחו רק להשתמש ובודאי באופן כזה נחייבו כפל, וכל החידוש שנתחדש דהוי גזלן הוא רק באופן דהודיע לעדים שלקחו רק להשתמש, או דהוא בעצמו מודה וכה"ג שייך רק להיות גזלן.

מר סבר שואל הוי. מבואר דסגי להחזיר להתינוק, ועי' בשטמ"ק (ב"מ דף מ"א ע"א) בשם הריטב"א דמבואר דאי שואל שלא מדעת שואל הוי הא דלא צריך להחזיר להבעלים היינו משום דכיון דלא כלתה שמירתו סגי במה שאוחז, דהא הוא שומר שלהם והו"ל השבה להבעלים, וא"כ צ"ע למה מהני השבה להתינוק, דהא צריך דעת בעלים בשואל שלא מדעת, אפילו אם דין שואל עליו, והשבה להתינוק איך יקויים בזה השבה. (מהדו"ק)

רשב"ם ד"ה כגון שנטלה למוד בה. ואע"ג דלא לדעת שיטלנה החנוני שלחה דשמא לא יטלנה משנטלה מתחייב בה. משמע דאילו שלחה על דעת שיטלנה החנוני הי' פשוט דחייב ולא הוצרכנו לחידוש דרבה, ולכאורה מאי נפק"מ סוף סוף זה אבידה מדעת דהא אפשר שיאבד עוד לפני שיגיע לידי החנוני, ומשמע קצת דאם דעתו בטוחה שכשיגיע לחנוני יקחנה החנוני, אז מהזמן שמגיע להחנוני זה כבר לא אבידה מדעת, ופשוט דהחנוני כבר חייב ואי"צ לחידוש דרבה.

הכא בירא שמים עסקינן. לכאורה הא מסתמא עדיין החבילה ירק בידו בשעה שגמר בלבו לקנותה, ולמה לא יקנה מדינא אף מי שאינו ירא שמים, וברשב"א כתב דירא שמים קנה כאילו גמר בלבו והוציא בשפתיו, משמע דכל מה דאנו אומרים דוקא בירא שמים, משום דכיון דלקח לברר אז כ"ז שלא אמר שבירר אינו קונה, אע"ג דזה בידו, דמצוי שיתחרט, אבל בירא שמים דודאי אינו חוזר הוי קנין גמור, וכן משמע ביד רמ"ה, ולפי"ז ירא שמים קונה מעיקר הדין כיון דאצלו הי' גמירות דעת ממש.

רשב"ם ד"ה להחזירו א"א. בלא הפרשת מעשר שכבר נתחייב במעשר ואין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. וכ"כ בריטב"א דאינו מוציא אא"כ ודאי מתוקן, ולכאורה הא מכשיל את הע"ה שיאכל בלתי מעושר, והא דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, הא אינו צריך אלא כשמת והניח מגורה מלאה פירות דאמרינן דודאי עישרן כמבואר בפסחים דף ט', אבל כאן מה צריך לזה תיפוק לי' דמכשילו משמע דכיון דבין כך הע"ה אינו נזהר מדמאי, ואינו ברור דלא עישר ואפשר דיעשר לפני שיאכל, אינו אלא איסור מחמת דמוציא מידו דבר שאינו מתוקן, וצריך לחלק מהא דגיטין (דף ס') דמשמע דאסור לסייע את הע"ה מחמת דמכשילו, דהתם מסייעו כדי להכין לאכול, וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א