אילת השחר/בבא בתרא/מו/א

אילת השחר בבא בתרא מו א

דף מ"ו ע"א

תיובתא דרבה תיובתא. ופסק הרי"ף דאפילו בלי ראה ג"כ כשיש לו עדים שהי' שלו אע"ג דיש להאומן מיגו דלא היו דברים מעולם מ"מ אינו נאמן, ובמלחמות ביאר דזה תקנ"ח משום דאל"כ כל א' לא יוכל ליתן לתקן חפץ רק ע"י העמדת עדים, וגם זה תועלת להאומן שעי"ז ימסרו יותר להאומן לתקן, לכן תיקנו שלא יהא נאמן, ובחתם סופר העיר דא"כ למה אמרינן לעיל (דף מ"ב ע"ב) דמאן דתני שותף אין לו חזקה כ"ש אומן, הא באומן אינו אלא מתקנה ואין זה שייכות להדין דשותף אין לו חזקה.

ואפשר דהנה הא דתיקנו הוא משום דעצם אחיזתו של האומן אינו ראי' שזה שלו, אלא דיש אופנים דהי' צריך להאמינו במיגו דלא קיבל וכדו', דהיינו מחמת דבאופנים אלו לא הי' אז אומן, אבל כיון דבתור אומן אינו נאמן אלא דהי' יכול לטעון שלא הי' לו דין כאומן ע"ז תיקנו, דכיון דמ"מ כעת הוא אומן דינו דאין לו חזקה, ולפי"ז למ"ד דתני במתני' אומן לא קתני במשנה התקנה דהא איך זה מוכח ממתני', אלא דעיקר הדין דקתני הוא דאומן אחיזתו אינה מוכחת שהיא שלו, אלא דלקושטא דמילתא יש דין תקנה מכח זה שלא יהא נאמן אפילו היכא דאיכא מיגו.

ובזה יבואר יותר מש"כ במלחמות דעריב במתני' אומנין עם האחרים אע"פ שאין דיניהם שוים, דהיינו דמה דקתני הוא עצם הדין דאינו נאמן, אע"פ שמלבד זה יש תקנה דבכלל לא יהא נאמן, מ"מ שייך למיכללי' דבעיקר דינם הם שוים דאין להם הוכחה שזה שלהם.

תוד"ה אלא לאו. ועוד דהכא ליכא האי מיגו כיון שמודה במקצת ואי אמר לא שכרתיך מעולם הוי כופר בכל וחזקה דאין אדם מעיז. היינו מה דמודה במקצת אינו נאמן במיגו דכופר הכל הוא להיפטר משבועה, אבל כאן אנו רק רוצים דלא יהא הדין דשכיר נשבע ונוטל ובודאי הבעה"ב יצטרך להשבע שבועת מודה במקצת, וע"ז כתבו בתירוצם השני דגם לגבי שלא יוכל השכיר לישבע וליטול לא מהני המיגו דכופר הכל. ולכאורה זה דלא כהסוברין דלהפטר מממון מהני מיגו דהעזה, דכאן הא רצינו שיועיל המיגו להפטר מממון ולא מהשבועה ומ"מ לא אמרינן מיגו דהעזה.

תוד"ה אלא. ואור"י דלק"מ וכו'. הקשה בגליון הש"ס דהא אותה הקושיא יקשה על המשנה בשבועות דר' יהודה אומר עד שיהא שם הודאה במקצת הטענה, ויקשה גם שם הא יש לו מיגו דכופר הכל, ונצטרך לתרץ כתירוצם השני דאינו מעיז לכפור הכל, וא"כ ע"כ מוכח כתירוצם השני. ואפשר לומר דהנה התוס' בשבועות (דף מ"ה ע"ב) הקשו למה באם מסר לו שלא בעדים נאמן במיגו דלא שכרתיך מעולם, הא כיון דאין אנו חושדין אותו לשקר אלא דלא זוכר מאי מהני מיגו, ועי"ש שתירצו דמ"מ יודע הבעה"ב דאינו ברור לו שפרע וע"י מיגו אמרינן דבודאי ברור לו שפרע. וא"כ יש לומר דזה שייך במיגו דלא שכרתיך מעולם, דבזה שטוען שפרע נאמן דיודע ודאי שדבריו אמת במיגו דהי' יכול לטעון לא שכרתיך, אבל בהא דר' יהודה דמצריך לדין שכיר נשבע ונוטל דיטעון הבעה"ב דפרע החצי, הא גם ר' יהודה מודה דבטוען דפרע הכל אינו זוכר יותר מבטוען שפרע החצי, אלא דס"ל דלא היתה תקנת שכיר נשבע ונוטל אלא באופן דהי' מודה במקצת דאז תיקנו, א"כ הא לא שייך ליתן לו נאמנות דזוכר היטב במיגו דהי' טוען דפרע הכל, דגם אז היינו אומרים דאינו זוכר טוב אלא דלא הי' אז תקנת שכיר נשבע, אבל הא א"א להאמין לו שזוכר יותר מבהטענה שהי' טוען דפרע הכל, לכן מהתם לא קשה דנאמין לו במיגו, משום דהמיגו לא תועיל לומר שזוכר, כיון דגם כשהי' טוען הטענה דפרע הכל ג"כ לא היינו אומרים דזוכר, וכיון דאינו זוכר ממילא הדרינן לדין תקנת שכיר נשבע, ורק דהיכא דיש מיגו דלא שכרתיך מעולם שייך לומר דגם כעת יש לנו לומר דזוכר טוב ויפטר.

וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי. והיינו דתלינן דאת הטלית של האיש הזה מכר בטעות וממילא נותן לו את זה שיש לו למכור באמת, ובריטב"א הק' למה נתלה לקולא נימא שמא טועה ונותן לו את של חבירו, ותירץ דבמכירה לא דייק כיון ששניהם אותו השכר משא"כ כשנותן לו טליתו דייק. ועדיין צריך טעם למה דייק בזה יותר מבזה.

ואולי אפשר לומר בדרך אחרת, דהנה כשאנו אומרים דאמר לי' ראובן למכור הרי טעה רק פעם אחת כשמכר טלית של שמעון דאז הקונה הלך ולא מצא אותו האומן לבקש בחזרה מהקונה את הטלית של שמעון, ובמה שנותן כעת הטלית של ראובן לשמעון אין לו שום טעות, משא"כ אם נאמר שהחליף, נמצא דטועה כל הזמן, דגם עכשיו הוא טועה, דהא לא בא לבקש בחזרה הטלית שנתן לשמעון, ויותר יש לתלות דטעה רק פעם אחת מלומר דטועה כל הזמן.

והנה מבואר בראשונים דאם יבוא בעל הטלית ויטעון לא צויתי לאומן למכור יצטרך זה להחזיר טליתו. ויש לעיין אם יתחייב זה באונסין מה שהי' לפני שיטעון, כיון דאז השתמש בהיתר, או דמ"מ הא השתמש בשל חבירו ויהי' חייב באונסין, ואפילו דאפשר דשואל שלא מדעת בשוגג לכו"ע לא הוי גזלן, מ"מ הא חייב כדין שואל.

והנה הא דתלינן שבעליו אמר להאומן למכור, יש לעיין אם באיסורים אחרים היו מתירים על סמך תליית ספק כזה או רק בענין ממון, וכן מצינו בר"פ אלו מציאות דאמרינן אגב דיקירי מידע ידעי, וכן אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה ולכן מתירין לו ליקח האבידה לעצמו [והרב המגיד הוכיח דבספק יאוש שלא מדעת אסור, הרי דהי' מקום להסתפק בזה שהוצרך להוכיח דאסור, אע"ג דבכל ספק איסור קי"ל בפשיטות דלחומרא], ויתכן דבשאר איסורים לא הוי מקילינן על סמך תליי' כזאת, ואם דין זה אינו אלא בממון נצטרך לומר דכיון דממון הוא דבר שניתן למחילה לכן קיל טפי לגבי ספק, וצע"ק בב"מ דף ו' תוד"ה ממון, דלפי"ז יש לחלק דממון קיל שניתן למחילה.

שם. וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי. הנה כיון דהאומן אין לו חזקה א"כ גם כשהאומן טוען דיש לו רשות למכור למה נאמן, הא אילו בא בעל הטלית ותובעו דאין לו רשות למכור וטעין כן בב"ד אין להאומן נאמנות למוכרו והבעה"ב יוציא ממנו, כיון שכעת הטלית בידו דהוי ראה, והא מסקינן דאין אומן נאמן בראה, וכאן הא בודאי הטלית קיבל האומן ממי שנתנו לו לתקן ואיך מותר לקנות ממנו, וע"כ דרק כשבעל הטלית בא לתבוע אין האומן נאמן נגדו, אבל כ"ז דאין מי שתובעו אין לנו לחוש שמא הוא גוזל טלית של מישהו.

כתב הרא"ש דלכן מותר להשתמש אע"ג דשמא יבוא הקונה ויחזיר טליתו ויצטרך זה להחזיר טליתו לחבירו נמצא דהשתמש בחפץ חבירו, כיון דהשני דחוק במעות ומכר טליתו ניחא ליה שישתמשו בו כיון שהוא משתמש במעות בינתיים, וצ"ע דנהי דאם היה יודע היה מסכים משום הסברא הנ"ל, מ"מ הא הוי כיאוש שלא מדעת, והרא"ש הא לא ס"ל דכשנותן לאומן למכור טליתו יש בזה יפוי כח לתת להשתמש בבגדו במקרה של טעות כזה, אלא משום דמשתמש במעות דאז הוא מסכים, אבל כ"ז הא אינו יודע ואיך מותר להשתמש, ויהי' מזה לכאורה ראי' לשיטת הש"ך (סי' שנ"ח) דחולק על התוס' (ב"מ דף כ"ב) וס"ל דמה דאמדינן דהי' מסכים לקחת מותר לכו"ע וצ"ע, ועי' מש"כ בב"מ דף ק"ג ב'. (מהדו"ק)

שם. במש"כ הרא"ש דהא דמותר לשמעון להשתמש בהטלית של ראובן אע"ג דהקונה יכול לחזור ונמצא דהטלית שייך עדיין לראובן, כיון דראובן דחוק במעות ומסכים למכור טליתו ניחא לי' שישתמשו בטליתו כיון שהוא משתמש בהמעות. וצ"ע דכה"ג אסור משום דבשכר המעות נותן להשתמש בטליתו כמבואר בב"מ דף ס"ט דכלו זוזי דר' חמא, וצ"ל דלא הוי רבית משום דהמעות אינן של שמעון אלא של הקונה, אלא דא"כ איך שייך שראובן מסכים בעד שמשתמש בכסף של הקונה שלכן ישתמש שמעון בטליתו, וממ"נ אם שמעון מסכים בדיעבד על שמכרו טליתו, נמצא דהכסף שייך לו וראובן משתמש במעותיו, ולכן ראובן מסכים ששמעון ישתמש בטליתו, הרי זה רבית, וצ"ע.

לא שנו אלא הוא. בטור (סי' קל"ו) כ' דכשיבוא ההוא ויתבע טליתו שלא ציוה למוכרה ולא לקחתי שום דמים נאמן להוציא טליתו מיד זה אם יש לו עדים שהטלית שלו היתה או סימנים, ויש לעיין למה צריך עדים שהיא שלו, או סימנים לאלו שרוצים לפרש דכשאין מוחזק מהני ברי נגד שמא חוץ מבשומר אבידה מחמת הגזה"כ דדרשהו אם הוא רמאי, וכאן אין לו דין שומר אבידה ויהא נאמן בטענת ברי שלו אם יראה הטלית ויאמר שזה שלו [ועמש"כ לעיל דף ל"ה ע"ב בשיטת הרמב"ם], ואם נימא דהוי כאילו מוציאין ממוחזק, א"כ גם סימנים לא יועילו לשיטת התוס' חולין צ"ו דלא מהני סימנים להוציא מן המוחזק וכדמשמע כאן בתוס' ד"ה הא אית לי סהדי, ואפשר ס"ל דמוציאין ע"י סימן [ועי' בקצוה"ח סי' קל"ו ס"ק א'], ומ"מ צ"ע דבסברא אין לו דין מוחזק דהא לא קנאה, דהא אפילו אם השני נתן לו למכור כיון דמכר מה שאינו שלו יכול הקונה לחזור כמבואר ברא"ש, ורק מותר להשתמש בו, א"כ אין לו דין מוחזק, ואפי' אם האומן מכחישו הא אין להאומן נאמנות, דהא אומן אין נאמן לומר קניתי, וה"נ אינו נאמן לומר שיש לו למכור ודין עד ודאי אין לו וא"כ הוי ברי ושמא.

רשב"ם ד"ה איברא לא מפיקנא לי'. באמת לא אוציאנו בשביל טענותיך של הבל אראה לך ממון אחרים. משמע דרק משום דהאומן טוען שזה טלית של איש אחר, לכך הוא דיכול להשתמט מלהראות את הטלית. ולכאורה גם אם האומן טוען שזה טלית שלו למה לא יוכל לדחותו מלהראות את הטלית להעדים כיון דאין להמערער ראי' שמסר לו טלית כזה, דהא כתב הרשב"ם דהעדים לא מכירים יפה אם הטלית שראו הוא זה שהי' של המערער, ולמה הוא מחויב להראות חפציו לעדים.

ועי' ברשב"א דלדבריו טוען כאן האומן דשתים קצץ לו והמערער טוען דיש לו עדים שראו הבגד, ואז הא בראה אינו נאמן לומר שתים קצצת ורוצה להוציא בפחות, וע"ז טוען האומן דאותו שראו העדים ואומרים שזה של המערער אינו זה שהוא מסר ומה שהוא מסר אינו רוצה להראות, וס"ל לאביי דמחויב להראות וכופין אותו להראות, ורבא ס"ל דאינו מחויב, והקשה דאפילו אם אח"כ יראו שזהו הבגד שמסר למה לא יהא נאמן כמה קצצו לו, דהא בכל מיגו אחרי שכבר טען אינו נאמן על הטענה הראשונה שהי' יכול לטעון מ"מ נאמן על הטענה שטוען כעת, ה"נ כאן אפילו אם אח"כ יראה הטלית מ"מ כיון שהוא הי' נאמן לא יתבטל נאמנותו.

והנה במודה בשטר שכתבו וטוען פרוע הא הדין דאם יבואו עדים ויקיימוהו יהא מחויב אע"ג דלפני שבאו עדים וקיימוהו הי' נאמן, וע"כ דיש לחלק דהיכא דרק הוא עצמו עשה שלא יועיל הטענה שהי' יכול לטעון כמו בכל טענה, דכשטוען טענה הוא עצמו אומר דהטענה שהי' יכול לטעון אינה אמת, בזה לא נתקלקל נאמנותו, אבל אם מפני דבר שאינו תלוי בו הוכח דאינו נאמן במה שהי' יכול לטעון, כגון דקיימו השטר דאז לא עפ"י דבריו הוכח דאינו מזוייף, אז אינו נאמן גם על טענתו פרוע. א"כ אם עפ"י דין הי' מחוייב להראות וכופין אותו, נמצא דהוכח לא כדבריו עפ"י דבר שאינו תלוי בו, וכה"ג לא יהא נאמן על כמה שקצץ ושפיר קאמר רבא דאינו מחויב להראות, דאילו יהי' מחויב להראות הא בראה לא יהא נאמן. אלא דיתכן דס"ל להרשב"א דמלבד דרבא חידש דאינו מחויב להראות, ס"ל ג"כ דאחרי שאינו מחויב להראות אם יוציא ויראה לא יהא נאמן על מה שאומר שתים קצצת לי, וע"ז קשה לו דלמה לא יהא נאמן.

ועדיין צ"ע דלפי"מ שמבואר בחו"מ (סי' פ') דאדם נאמן לחזור מטענתו מפטור לפטור, נמצא דבטוען טענה יכול עדיין לחזור ולטעון הטענה שהוא נאמן עליה במיגו, כגון בטוען פרוע דנאמן במיגו דמזוייף יכול עדיין לטעון מזוייף כל זמן שזה לא מקויים, א"כ זה שייך רק על מה שהוא עצמו טוען, אבל אם הוכח ע"י עדים שלא יכול לטעון הטענה שרוצים להאמין לו במיגו אז כבר בטל המיגו, וא"כ מאי קשה לו הא בודאי כיון דיכירו שזה מסר לו אין לו כבר שום נאמנות.

תוד"ה הא אית לי סהדי. פי' טלית שהיו בו סימנים וכו'. מבואר בדבריהם דהעדים מכירים ע"י שיש סימנים כמו להבגד שנתן זה להאומן אלא דאין מכירין בטב"ע ובזה אין יכולים להוציא מהאומן כשיטתם בחולין דף צ"ו דבסימנים אין מוציאים ממון ממוחזק, אמנם ברשב"ם משמע דאין מכירין בו יפה.

ובתוד"ה שפיר כתבו, דאם הי' טוען להד"ם הי' נאמן מחמת דאין עדים שמכירין בטב"ע רק ע"י סימנים, מ"מ אם טוען לקוח אינו נאמן במיגו דלהד"ם או במיגו דהחזרתי, כיון דהעדים אומרים דראו טלית בסימנים כמו הטלית שלו.

ויש לעיין באופן דהרשב"ם דאומרים דלא מכירין יפה שזה הטלית אם ג"כ שייך לומר דאין להם מיגו, דאפשר דרק ביש עדים שאומרים דהסימנים כמו הטלית ההיא, וסימנין נהי דלא מהני להוציא מ"מ זה מהני באבידה, נמצא דזה שאומר לקוח אין לו מיגו לטעון נגד הכרת סימנין דעדים, אבל כשאין מכירין יפה יכול להיות דאינו ירא לומר נגדם להד"ם, דמסתבר דאם העדים אומרים דאין מכירין יפה לא יועיל גם באבידה להחזיר על סמך זה.

והנה הרשב"ם הא פירש דלא כהתוס' אלא דרק ע"י דיש דין דאם ראה אצל האומן אין האומן נאמן, ויקשה עליו הוכחת התוס' דבטוען להד"ם ויראו העדים הא לא רק מחמת דין דאומן אינו נאמן בראה יפסיד האומן, אלא מחמת דהוחזק כפרן ולא צריך ע"ז לומר ראה תניא, ואפשר דהרשב"ם יפרש דאף דמיירי שטען להד"ם אבל אותו דין יהי' אם יטעון קניתי ולכך דוקא משום דראה לכן אין לו כלל נאמנות.

בא"ד. פירוש טלית שהי' בו סימנים כעין שלי. והיינו כשיטתם בחולין דף צ"ו דסימנין לא מהני להוציא ממון ורק באבידה מהני סימנין דאין זה הוצאת ממון מבעליו דיודעים שאינו של המוציא. ומסתמא גם לא יפסל לעדות האומן המוחזק בזה שאינו מחזיר עפ"י סימנין, דכיון דלא מהני סימנים להוציא ממון ה"נ לא מהני להוציא אדם מחזקת כשרות. ובברכת שמואל כמדומני במס' יבמות הביא בשם בית הלוי דחזקת כשרות של אדם מישראל עדיף מחזקת ממון, דהא ע"י חזקת כשרות של אנשים מישראל מוציאים ממון ואפי' בתרי ותרי לר' הונא כל אחת באה בפני עצמה ומעידה ונאמנים להוציא ממון ע"י שמעמידים אותו בחזקת כשרות, וא"כ כיון דסימנין לא מהני להוציא ממון כ"ש דלא מהני להוציאו מחזקת כשרות. ויש לעיין באבידה כשא' נותן סימנים והמוצא לא רוצה להחזירו, אם כיון דעפ"י דין צריך להחזיר אז בזה שאינו מחזיר הרי הוא בכלל עושק ונפסל לעדות, או דכיון דלגבי להוציא מחזקת כשרות לא סגי בסימנין הרי הוא כשר עדיין לעדות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א