אילת השחר/בבא בתרא/כג/א

אילת השחר בבא בתרא כג א

דף כ"ג ע"א

א"ל אביי והא גרמא הוא. וקשה דהא מ"מ למדנו מהמשנה דגם גרמא חייב להרחיק.

והא אחזיק להו. כתב הרשב"א דהא דאמרי' והא אחזיקו היינו דאסור לר' יוסף להרחיקם דאולי טוענים שקנו ממנו זכות זה, ואע"ג דר' יוסף ידע שאינו כן, מ"מ כיון דאילו בא לב"ד אין להם להרחיקם אם יטענו דקנו גם כעת אין לו להרחיקם, וצ"ל דאע"ג דעביד אינש דינא לנפשי', ובפרט דלכאורה הו"ל כאיכא פסידא, מ"מ כיון דאין לו עדים לברר אמתתו, ואם הי' בא לב"ד אולי הי' האומנים זוכים בדין בטענתם אסור לו לעשות דין לעצמו, ועיין ביש"ש ב"ק פרק המניח בסוגיא דעביד אינש דינא לנפשי' סי' ה', ובפרק ד' בסוגיא דף מ' ע"ב.

לדידי דאנינא דעתאי. בשטמ"ק בשם שיטה לא נודע למי דדוקא רב יוסף נאמן לומר דאנינא דעתיה משום דגברא רבה הוא ואינו משנה בדיבורו. וצ"ע דהא רק במציאה מהני נאמנות ת"ח בטב"ע משום דלא משנה בדיבורו אבל להוציא ממון לא מהני אפילו צורבא מדרבנן, ואיך נאמן רב יוסף לחייבם להרחיק דהוי כהוצאת ממון כמבואר בפוסקים ואיך נאמן ע"ז. (מהדו"ק)

תוד"ה והא אחזיקו להו. פי' ריב"ם וכו'. בפלוגתת הר"י בר מרדכי דס"ל דמהני חזקה בלי טענה משום דבזה ששתק הוי מחילה, והנהו דפליגי סברי דבעי קנין הא מיהת דשייך קנין, וכן בקוטרא ובית הכסא דס"ל להתוס' דמהני קנין, ואפילו לר"ת דפליג וס"ל דלא מהני קנין הוא משום דהוי קנין בטעות, ולמה בכלל מהני קנין, דהא זה שיש לו הכבשן הא בין כך כל הקרקע שעליה הכבשן או הבית הכסא הוא שלו, אלא דמ"מ יכול השכן לעכבו מלעשות דבר המזיק לו דהיינו העשן והריח רע, ומה הקנה לו ע"י הקנין. ועי' בנימוק"י דכתב דמהני מכירה או מחילה בקנין, ואע"ג דכל מחילה לא בעי קנין כאן בעי קנין, דהיכא דאין עליו אלא שיעבוד בעלמא סגי במחילה בלא קנין, אבל הכא כעין מכירה הוא, משמע דיש לו זכות בקרקע חבירו שאסור להיות שם דבר המזיקו וזה הוא מקנה לו.

אמנם יש לעי' אם התחלת הדין הוא מפני שאסור להזיק דעי"ז תיקנו לו זכייה בקרקע חבירו לענין שלא יזיקנו, ומה דזוכה בקרקע חבירו הוא תוצאה ממה שהי' אסור להשתמש תשמיש המזיקו, נמצא דהאיסור להזיקו הי' גם בלי שהוא זוכה זכייה ודין בקרקע חבירו, וא"כ גם אחרי שמקנה כחו וזכותו הנ"ל מ"מ ישאר כמו לפני שזכה בקרקע חבירו, דמ"מ הי' אסור להשתמש תשמיש המזיק [והנה כעין זה התקשה הגר"ש הכהן בריש המסכתא דאיך מהני מחילה שלא לעשות כותל דהא שוב יתחייב מחמת היזק ראי', ועי' מש"כ שם].

וע"כ משמע דמעיקר הדין אין הוא מנוע מלעשות דבר המזיק לחבירו, דיכול לומר שעליך להתרחק, דעל הניזק להרחיק עצמו אפילו בהיזק דגירי דיליה, אלא בכדי שיהי' אסור לעשות תשמיש היזק הוצרכו לתקן שיהי' להניזק כח וזכות בקרקע של חבירו, דרק עי"ז הוא דנאסר מלהשתמש תשמיש המזיק לשכנו, ולכן כשמקנה זכותו מותר לו להשתמש תשמיש המזיק, וצ"ע.

תוד"ה כקוטרא ובית הכסא דמו. אי נמי העורבים הי' אוכלים הדם ופורחים ומקנחים בפירות. והנה בריטב"א משמע דקשה לו לסבול הלכלוך, ובשו"ע משמע כמו שביאר הסמ"ע דעי"ז אינו יכול לאכול הפירות, וקשה דשוב הו"ל רק כהפסד ממון, ואפילו הפסד ממון ג"כ אין כאן דהא יכול למוכרן, עכ"פ יותר מהפסד ממון לא הוי ואמאי הו"ל כקוטרא דלא יועיל חזקה.

אבל מבואר ברא"ש גבי הא דפאפי יונאה (דף כ"ה ע"ב) דכיון דהכותל עומד ליפול ובכה"ג אין מועיל חזקה דכל הפסד כזה אין אדם מסכים, וא"כ ה"נ יש לומר בפשטות אע"ג דלאחרים יכול למכור, מ"מ מקרי הפסד כ"כ גדול דלא מהני חזקה ע"ז.

מרחיקין את השובך מן העיר. יש לעיין כיון דכרסייהו מליין בנ' אמה מה זה נוגע לכל העיר, וכן בכל הנהו דשנויים במשנתנו מרחיקין נ' אמה מן העיר, קשה כהנ"ל דהא זה רק נוגע לאלו שהם בתוך נ' אמה לזה, והי' לו לומר מרחיקים מן החצירות, והי' אפשר לומר דבאמת אין זה דין מחמת העיר אלא דהכונה מהשכנים שבעיר, אלא על מה דקאמר דלקח בית רובע הרי הוא בחזקתו, ופריך תנינא, ומתרץ בגמ' דצריך להשמיענו דטענינן ביחיד וברבים, הקשה הרשב"א דהא במתניתין ברישא מיירי ברבים, ולהנ"ל הא אין זה דין מחמת רבים אלא דצריך להרחיק מכל שכן, ובודאי גם בשדה צריך להרחיק משדה של כל שכן אבל אי"ז נקרא דמרחיק מרבים, וע"כ דמרחיק מצד דין דצריך להרחיק מהעיר וצע"ק. (מהדו"ק)

שם. מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. אפשר דזה דוקא אם החמישים אמה יש בהם אוכל, כיון שכל הטעם משום דמליא כריסי' בחמישים אמה, ואם אין אוכל כגון שיש רק חוץ מהחמישים בודאי אוכלת אחרי החמישים אמה.

ואם לקחו אפי' בית רובע הרי הוא בחזקתו. יש להסתפק אם יזיקו את הזרעים אם יוכל לתובעו, דנהי דאינם בני שמירה מ"מ מה שנהנה משלם, והיינו באופן דאם לא אכלו שם הי' צריך להוציא הוצאות להאכילם, ואע"ג דהיונים אינם קנויים לו אלא מפני דרכי שלום, מ"מ ממונא גביה והמחילה היתה על עצם הקירוב ולא על אכילתן זרעיו, וגם לא מהני מחילה על דבר שלא בא לעולם. ובנמוק"י כתב דשן דיונים הוא אע"ג דאינן קנויים לו אלא מפני דרכי שלום, וצ"ע דאפשר דס"ל דממש חייב לשלם מדין מזיק, וכן הבין הקצוה"ח (סי' קנ"ה ס"ק ט'), וכמש"כ הריטב"א (לעיל דף י"ח ע"ב) בדבורים, אבל להרשב"א דס"ל לעיל בדבורים דלאו בני שמירה נינהו ה"נ כאן פטור על הזיקן, אבל מחמת הנאתן אפשר דחייב. (מהדו"ק)

שם. ואם לקחו אפילו בית רובע וכו'. לעיל (דף כ"ב ב') תנן מרחיקין את הסולם מן השובך, והנה אם גזל יוני שובך אין מוציאין בדיינים, מ"מ צריך להרחיק הסולם שלא יזיק היונים, אע"ג דהרחקה הוא כבר להוציא, וכאן הא אפילו אם לקח כל היונה אין מוציאין, מ"מ כיון דהטעם משום איסור להזיק, וכאן הא דמדבריהם יש איסור להזיקו כמו דאסור לגוזלו שייך חיוב להרחיק.

ואע"ג דצריך לומר דכל החיוב הרחקה הוא מדין שיעבוד שיש עליו, דאל"כ איך מהני קנין לנזקין חוץ מקוטרא, וכמו שהקשה בקצוה"ח (סי' קנ"ה ס"ק ט"ז), צריך לומר דיש לו עליו גם שיעבוד שלא יזיקנו, אע"ג דאם גזל ממנו אין מוציאין ממנו. וקשה לשון הנמוק"י כאן בהא דאם לקחו בית רובע הרי הוא בחזקתו, דכתב הנמוק"י שמא הבונה שובך זה קנה מכל סביביו שמחלו הם וזרעם מה שמפסידים היונים בשדות שלהן, משמע דהקנין הוא על מחילת ההפסד, וצ"ל דהו"ל כאילו הרשה לו לאכול ולהפסיד תבואתו ומהני ע"ז קנין, אבל מה שכתב הבנים שלהם ימחלו מה שייך קנין ע"ז.

והנמוק"י הביא שיטת הסוברין דבחזקת תשמישין בחזקה בלא טענה מהני ובפ"ק לא הכריע בדבר, והרשב"א והריטב"א הקשו דהא תנן לקח בית רובע הרי הוא בחזקתו, ואמרינן בגמ' מחמת דטענינן ללוקח, הרי דצריך טענה.

ונראה דהנה הנמוק"י כתב גם לעיל מה שהיונים מזיקין הו"ל שן דיונים להתחייב, וכן כאן כתב שימחלו הם וזרעם מה שמפסידים היונים בשדות שלהן, ולפי"ז ניחא דשם לא שייך חזקת סבלנות דהא צריך קנין מחילה על הנזקין שיהי', ובכה"ג בודאי רק בקנין מהני שהוא מתחייב עצמו למחול, ולכן שם שפיר אמרינן מחמת דטענינן ללוקח וצ"ע.

ואי בעית אימא דכנעני. בריטב"א ביאר דכיון דהם לא קפדי ואינו איסור אלא מפני דרכי שלו' לכן בכה"ג אין איסור לצוד. וצ"ע דהא אם הם לא קפדי אז אפי' אם הי' לדידן גזל גמור ג"כ הי' מותר לקחת משל הנכרי, כמבואר בב"ק (דף קי"ג) דאם אתה יכול לזכותו בדיניהם זכהו, ומה צריך להוסיף מחמת דכל האיסור אינו אלא מפני דרכי שלו'.

תוד"ה אחולי אחילו גבי'. פי' ז' טובי העיר. בריטב"א מבואר דברה"ר האפשרות היחידה שיוכל להוציא הזיזין הוא רק אם כנס לתוך שלו ואם יהי' ידוע בעדים שלא כנס לתוך שלו אז אין מה לטעון בשבילו. ודברי התוס' צ"ע דלכאורה רה"ר אינו רק של אנשי העיר אלא של כל העולם, ומאי יועיל ז' טובי העיר, והא מבואר במגילה ונפסק באו"ח (סי' קנ"ג סעיף ז') דהא דמהני למכור ביהכנ"ס ע"י ז' טובי העיר הוא רק ביהכ"נ של כפרים ולא של כרכים דזה של כל העולם.

ומדבריהם דשייך מחילה הרי דיש לכל א' זכות בעלות דשייך מחילה, דאם רה"ר אינו רשות של שום אדם בעולם מה שייך מחילה, וצ"ע בדבר אברהם ח"א סי' א'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א