אילת השחר/בבא בתרא/יא/ב

אילת השחר בבא בתרא יא ב

דף י"א ע"ב

זבל שבחצר מתחלקת לפי פתחים. צריך טעם דנהי דלמי שיש הרבה פתחים יש לו יותר מקומות להשליך משם הזבל, מ"מ הא לא ישליך זבל יותר ממה שיש לו זבל, וזה הא תלוי לפי מספר האנשים הנמצאים שם. והראוני שבחזו"א ביאר דלפי פתחים הכונה לפי בתים מפני שלכל בית יש אבק הגורם לזבל עי"ש.

אכסניא לפי בני אדם. ולפיר"ח היינו שהזבל שנשאר מהם הפקר זוכים לפי בני אדם היינו בעלי הבתים שיש להם חלק בחצר. וביד רמ"ה (אות קמ"ד) הוכיח מזה דאע"ג דזה שיש לו יותר פתחים הרי יש לו חלק יותר בחצר, מ"מ מקבלים כל הבעלי בתים חלק שוה בהזבל של בהמתם של האכסנאים, ומדבריו משמע דזה הי' ספיקתו ופשט לי' דחלקם שוה בהדבר. וצע"ק הא לר' חסדא אין מקבל זה שיש לו יותר פתחים חלק יותר בחצר ממי שיש לו פתח א' רק כנגד פתחו ד' אמות דהוא מיוחד ואין לשני אתו, ומה נפק"מ מה שיש לזה שני פתחים או פתח א' לגבי לזכות בההפקר שנמצא ביתר החצר.

עוד יש לעיין אפי' אם הי' לא' יותר זכויות בחצר, מ"מ הא כ"א יש לו רשות להשתמש בכל החצר כ"ז שלא חילקו, והוי כשוכר וכשואל על חלק של שותפו, והא השוכר זוכה בדבר הפקר שנמצא בחצר, וכמבואר בדבריו גופי' שם באות קמ"ג, וא"כ איך ס"ד דזה שיש לו יותר פתחים יקבל יותר חלק מההפקר. ובנימוק"י מבואר דהא דאכסניא לפי בני אדם לפירוש דמיירי במה שהשאירו בני האכסניא משום דכיון דהם חולקו לפי בני אדם, וצע"ק מה צריך לזה תיפו"ל כיון דמה דשיירו הוי הפקר זוכים כל בעלי החצר וכסברת היד רמ"ה, ואי דמיירי דלא הוי חצר המשתמר, הא כל הקודם זוכה ואינו שייך כלל להבעה"ב.

תנאי היא וכו' רשב"א אומר וכו'. ופסק הרי"ף והרא"ש כרבי ודלא כרב הונא דקם בשיטת רשב"א, וכתב הרא"ש לחלק דזה דוקא בפתוח למוקצה או לכרמלית וסימטא, אבל לרה"ר כל בני רה"ר מעכבין עליו [ולבסוף כתב דגם בכל אלו מעכבין עליו ורק במבוי שיוצא מתוך מבוי המפולש לרה"ר אין לבני רה"ר לעכב]. וכן בנימוק"י כתב דמיירי רק בפתוח לבקעה או במקום שאין הרבים מצויים בה, מ"מ משמע דבבקעה פחות שכיחי רבים מבמבוי הסמוך לרה"ר, דהתם כל בני רה"ר יש להם רשות לעכב לסתום ולמנוע מהם לבוא לשם משום דבאים עד סוף המבוי.

ויש לעיין לפי"ז מה דקאמר לקמן (דף י"ב ע"א) דרק ד' אמות הסמוכין לרה"ר יש לו דין רה"ר לענין טומאה, דהא בבקעה אמרינן לקמן (דף נ"ה ע"ב) דבימות החמה יש לה דין רה"ר לענין טומאה, והא התם שכיחי פחות רבים מבמבוי אפילו אחרי ד' אמות, דהא עד סוף המבוי הם הולכים ויש להם לכן רשות לעכב ממי שרוצה לקלקל להם את האפשרות לבוא לשם, משא"כ בבקעה דאין כ"כ דריסת הרגל להרבים, ולמה יש בבקעה דין רה"ר לענין טומאה, ולענין מבוי שעל יד רה"ר רק הד' אמות הסמוכין לרה"ר יש להם דין רה"ר לענין טומאה.

תוד"ה אחד. וקשה לרבינו יצחק דלא מצינו שיהא לו ד' אמות במבוי אלא חצר. ובהגהת אשר"י תירץ דמיירי שביתו פתוח ישר למבוי בלי חצר דאז יש לו ד' אמות במבוי. והנה יש לעיין האי מבוי איך הוא, אם זה שטח שקנו כל בני המבוי והקצוהו למבוי, או דזה כעין רה"ר אלא שבעיקר משתמשין בו בני המבוי ובכל אופן מה שייך שיקנה ד' אמות דמי הקנה אותו, דבשלמא בחצר בין לסברת הריב"א דכל יורש אין לו רק אם האב חילק ונתן לו ב' פתחים אז דעת האב להקנותו ד' אמות, ובין אפילו בחלקו אמרינן הכי כמו דס"ל להרא"ש בכל אופן שייך שיזכה ד' אמות, אבל כאן מי זיכה אותו. ובעצם יש לעיין על כל זכויות שיש לאנשי מבוי במבוי דמי זיכה להם זה, ואולי זה מתקנת בני העיר או מתקנ"ח, אבל מנלן לחדש דתיקנו דלמי שיש פתח במבוי יש לו ד' אמות, וצ"ע בחזו"א.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א