אילת השחר/בבא בתרא/ח/ב
מסייע לי' לר' חנינא דאמר ר' חנינא מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה. והיינו מזה ראי' דמצד נאמנות בחד סגי, וכתב רש"י משום דתרי אחי לגבי נאמנות כחד דמו, וצע"ק דביבמות (קי"ז ע"ב) מבואר דבפסולי עדות הלך אחרי רוב דיעות, והיינו דבמקום דהאמינו חד אפי' פסול אז שני פסולים נאמנים יותר מפסול א' ושלשה פסולין נאמנים יותר משני פסולים, וא"כ כאן דאינו דין עדות אולי שני אחין דסוף כל סוף יש שני דיעות יש להם נאמנות יותר מחד ובאמת חד לא יהי' נאמן, ועי' בנמוק"י דכתב דשני אחין כחד דמו להוציא ממון.
לפי שממשכנין על הצדקה אפילו בע"ש. ברמב"ם (פ"ז מהל' מתנות עניים הל' י') מבואר דב"ד ממשכנין על הצדקה, ובפ"ט הל' ה' שם כתב דנגבית בשנים שאין עושין שררות על הציבור בפחות משנים, ולא מוזכר מהו השררות, ובודאי אין השררות למשכן דהא לזה בעיא ב"ד דהיינו ג', והי' אפשר לפי"ז לומר דהשנים יאמרו לב"ד למשכן וב"ד ימשכנו עפ"י דבריהם, ואולי גם זה מקרי שררות, אבל בתוס' (ד"ה כי הא דרבא) מבואר דסגי בשנים למשכן, ועי' בקובץ שיעורים שנתקשה למה סגי בשנים, ולמה א"צ ב"ד.
כי הא דרבא אכפייה לרב נתן וכו'. ברמב"ן משמע דהא דב"ד כופין אין זה נקרא שררות רק מה שבני העיר כופין זה נקרא שררות, ויש לעיין קצת אם הא דמהני תקנת בני העיר הוא מתקנ"ח או מדאורייתא, ואם אינו מה"ת נמצא דאין ענין שררות לגבות מה"ת ואיך ילפינן ממשכן, ועיין בקובץ שיעורים (אות מ"ז) שתמה דהא בפסוק לא מיירי רק בנדבת כל א' כפי רצונו. (מהדו"ק)
תוד"ה ולשנותן. וכן היה ר"ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר. יש לעי' קצת דהא זה שנתן לקופה רצה לקיים צדקה וכשנותן לשומרי העיר אינו מקיים מצות צדקה, ואיך נאמר דמסכים שלא יקויים מצות צדקה במה שנתן, בפרט לאלו דסוברים דיש חיוב גמור לתת מעשר מכספו, נמצא דהוא הא חשב להחשיב זה בחשבון עשירית מהריוח לקיים מצות מעשר כספים וכעת נמצא דלא נתן עשירית מהריוח לצדקה, ואיך נאמר דמסכים לזה.
תוד"ה אכפי'. ועוד תירץ דהכא קיבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי. יש לעיין כיון דאינו רוצה לתת מה מהני קבלתו שיכופו אותו, ויש מבארים דכונתם כמש"כ התוס' בכתובות (מ"ט ע"ב) דקצבו לכל אחד שיתן כך וכך, וזה יכולים כמו דאמרינן להסיע על קיצתן, אמנם צ"ע דהנה רק הריצב"א ס"ל דאין מחויבין לכוף אבל יכולים, אך לפי סברתם דב"ד של מטה אינן מוזהרין היינו דאסור לב"ד לכוף, א"כ כמו דלב"ד אסור לכוף ה"נ לבני העיר למה מותר לקצוב ולכוף, הא מה שלהם יש כח להסיע על קיצתן משום דהוו כמו ב"ד לגבי זה, אבל מה שלב"ד אין כח לעשות למה יש להם כח יותר מלב"ד.
בא"ד. ולריצב"א וכו' אינכם מוזהרין וכו'. אפשר לומר לפי"ז דיש מצוה לכוף אלא דאין נענשין אם לא יכופו, אלא דא"כ למה אמר להם שבקוהו ומה ירע לו אם הם רוצים לקיים מצוה, וע"כ משמע דאין כלל מצוה. לפי"ז יש לעיין הא כל מה דיכולים להכריח ולכוף הוא רק מדין ב"ד, וכיון דאין שום מצוה למה יוכלו לכוף ואיזה דין ב"ד יש עליהם בזה, וכי כל מה ששלשה אנשים רוצים לעשות דבר הרשות נקראים ב"ד, וכיון דאין מדין תורה דין ומצוה לעשות אינם נקראים ב"ד ואיך יכולים לכוף.
בא"ד. בקצוה"ח (סי' ר"צ) תירץ קושייתם דהאיך אכפייה כיון דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה, לפי דברי הכס"מ דבצדקה הוי שיעבוד נכסים ולכן גובים שפיר כבכל שיעבוד, והנה הראשונים נטו מזה ולא ס"ל דהוי שיעבוד נכסים, והטעם בזה אפשר לומר דלא מצינו שיעבוד על דבר שאין לו שיעור, ואפי' אם יכול אדם לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אבל בשעת הגביה כבר ידוע וקצוב, אבל צדקה שזה לעולם לא יהיה קצוב מה"ת לא מצינו ע"ז שיעבוד נכסי.
מלבד זה אפשר דשיעבוד שייך רק בחוב כזה שע"י שנעשה חיוב עליו חייב לעולם, אבל לא מצינו חיוב ושיעבוד נכסים על חיוב שאינו עושה דין חיוב על אח"כ, ובמצות צדקה הא כשיש כעת עני הוא מחויב אליו, אבל משום זה לא יתחייב לעולם אליו, דהא אם יתעשר העני או ימות לא נימא דכבר נתחייבו נכסיו, ואם יהי' מציאות שלא יהי' עניים כלל אינו מחויב כלל לתת, ואע"ג דלא יחדל אביון מקרב הארץ, מ"מ חיובו הוא תמיד מחמת דברגע הזאת חייב, אבל לא שהחיוב הזה גורם חיוב לעולם שיהי' שייך שיעבוד נכסים, דענין שיעבוד הא הוא מדין ערבות, והערב הא אינו חייב אלא מפני שכבר נתחייב הלוה, וזה שייך רק בחיוב שאפי' אם אח"כ לא יהיה הענין שגרם להחיוב מ"מ נשאר החיוב, אבל בצדקה מצותו של עכשיו מחייבתו ולא שייך ע"ז שיעבוד כיון דלעולם לא יהיה אלא חיובא דגברא, ובכל ערב הוא חייב בעד חיוב שנתחייב הלוה, ולא בעד שכעת יש דבר המחייב אותו, ולא שייך בצדקה שיעבוד נכסים. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |