אור שמח/שגגות/ה

אור שמח ‏ שגגות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

הבא על הערוה ביאות כו'.

נ"ב תוספתא כריתות:

ג

בד"א כשהיה אותו הזכור עצמו אבל אם היה זכור אחר כו' חייב על כל גוף וגוף.

יפלא למעיין בסנהדרין (דף נ"ד) אבל הבא על הזכור והביא זכר עליו הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בין לר"א בין לאביי לר' ישמעאל חייב שלש לרע"ק חייב שתים, ואמאי לא מחייב לרי"ש אליבא דר"א משום נרבע לבהמה מלאו דלא יהיה קדש, וע"כ משום דהביא זכר עליו דג"כ מלא יהיה קדש נפקא אע"ג דזכר ובהמה תרין גופין נינהו וצ"ע. [ובאמת התוס' שם בד"ה הנרבע העירו מהא דאמרינן בכ"מ גופין מחלקין ותירוצם דחוק ואולי דסברתם כמוש"כ ביבמות (דף נ"ד) ד"ה בזכור מהו דזכור ובהמה לא ילפינן מעריות יעו"ש, אולם כאן לגופין מחולקין הא לא גרע מחייבי לאוין דעלמא דילפינן מעריות עיין קדושין ע"ז בתוס'] וראיתי שהשעה"מ עמד בזה. אולם שמועה אחת מסייעא לרבינו בכריתות (דף ג') דקא פריך תנא מאי קא חשיב כו' אלא רישא רי"ש כו' אי הכי ניתני נמי הבא על הבהמה והביא בהמה עליו, ויפלא דכיון דתני הביא הזכור עליו תו לא מתוסף עליו חיובא משום הביא בהמה עליו דתרווייהו נפ"ל מלא יהיה קדש ואינו חייב אלא חדא, וע"כ דהסברא כרבינו כיון דהוי גופין מוחלקין זכר ובהמה חייב שתים ופליגא על שמועה דסנהדרין, אך מהא לא מצי לדחות, דמצינן לומר דכאן אזדא למ"ד מיתות מחלקות אע"ג דנכללין בלאו אחד וכאן הרי חלוקים הם במיתות דנרבע לזכר כתיב מות יומתו שניהם ונרבע לבהמה נפ"ל מכל שוכב עם בהמה אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב וזהו כריש לקיש דאמר באוב וידעוני שחלוקין למיתות, ופשוט דלדידיה חייב שתים משום נרבע לזכר ונרבע לבהמה ודוק:

אולם מקור דברי רבינו מעיין נובע מירושלמי סנהדרין פ"ד מיתות דקאמר דנרבע לשני זכרים או לשני בהמות חייב שתים דכל חדא גרים ליה יעו"ש, דאזיל לטעמא דגופין מחולקין משום הואיל והוא גרם להן וכלשון הברייתא בכריתות (דף ט"ו), הרי מבואר דגם בזכור ובהמה חייב על כל חדא ומפורש כרבינו ודו"ק. וליישב הגמרא דסנהדרין יתכן, דאימת אמרינן גופין מחולקין היכי דכתוב בקרא האיסור על הבעילה כגון איסור של שכיבה או לקיחה אבל לאו דלא יהיה קדש הוא ענין מורה על ענין הפקר שמפקיר עצמו לזנות בענין שהוא נרבע אבל אין זה ענין מיוחד על הביאה רק על ענין ההפקר ודוקא בנדה ושאר עריות דנזכר ענין גלוי ערוה או השכיבה או הקיחה אבל תואר קדש הוא ענין ההפקר וכי מפקיר עצמו לשני גופין שם הפקר חד הוא ודוק:

ה

האשה שהלך בעלה למדינת הים כו'.

ירושלמי פרק האשה רבה סוף הלכה ב' ולא עקירת גוף הואי, פירוש ואמאי פטורה מן הקרבן ומשני בשהורו עד חמש שנים אסורה מכאן ואילך מותרת, ונמצא שעקרו מקצת וקיימו מקצת דזה הוי הוראה כן הכא הורו שמותרת להנשא עד שיבוא הבעל או שיבואו עדים להכחיש העד שאומר מת והויא הוראת ב"ד ולכן פטורה מן הקרבן דהוי יחיד שעשה בהוראת ב"ד ופטור. ופריך ויהא כן בקלקול שאף אם קלקלה תהא פטורה מקרבן ומשני הקלקול דומה לאכילת חלב ודם בשהורו דמותר לאכול חלב ודם. כן הגירסא שלפנינו והיא אמיתית דכך מצאנו ריש הוריות בתלמודין דבהורו ב"ד לאכול חלב ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו דר' יוחנן אמר חייב וטעמא משום דחזינא דלא ההוראה של הב"ד הביאתו אל העבירה שאפילו לא הורו ב"ד שחלב מותר ג"כ היה אוכל החלב לפי שסבור שהוא שומן וא"כ סיבת החטא לא היה עפ"י ב"ד ולא טעותן הביאו אל זה החטא לכן חייב שאין זה תולה בב"ד, כן הכא שכיון שקלקלה היינו שניסת לפסול או שזינתה שאיבדה חזקת כשרותה אפילו מקילתא לחמירתא אמרינן שאף אם לא התירוה ב"ד להינשא ג"כ היתה סומכת דעתה על העד שמעידה שמת בעלה וקלקלה א"כ סיבת הקלקול לא מב"ד בא רק בזדון עצמה שסברה שמת ולכן חייבת בקרבן. וזה שאמר הקלקול דומה לאכילת חלב ודם פירוש שגגת חלב ודם הוא שסבור שהוא שומן בשהורו דמותר לאכול חלב ודם שבזה חייב שלא אכל בהוראתן, כן כי קלקלה תלינן שהיתה סומכת על העד אף אם לא התירוה ב"ד וא"כ אין זה יחיד התולה בב"ד וחייבת. ולהרשב"א היה גירסא אחרת בירושלמי יעו"ש ודוק:

שזמן נדות זה חוץ מזמן נדות השנית כו'.

נראה דבא לאפוקי אם בא על הזבה וטבלה בשביעי וחזרה וראתה כיון דסותרת מניינה ונעשית זבה למפרע הוי נדה חדא וחייב רק אחת רק בנדה דאינה סותרת מנינה רק שמטמאה מכאן ולהבא בזה חייב שתים, אולם יתכן דבא לאפוקי אשת ראובן הבא עליה ונתגרשה ונתקדשה וחזר ובא עליה או הבא על אחות אשתו לאה ומתה לאה ונשא רחל וחזר ובא על אחותה כיון דאין זה איסור התלוי בזמן אינו דומה לשבת ודוקא נדה דאף דבעי מעשה הטבילה בכ"ז תלוי בזמן וכן נראה ועיין קדושין (דף ע"ז) ל"צ שהיתה אלמנת ראובן כו'. ולפי ציור רבינו נראה דהוה"ד בחמץ בפסח ושגג שאינו פסח ואכל בשני פסחים חייב ב' ודוק:

ז

בד"א כשידע שאסור כו' אבל אם לא ידע וכו' אינו חייב אלא חטאת אחת כו' וה"ה בשאר העריות כו'.

הכס"מ כתב ופשוט הוא. אמנם לענ"ד בסוגיין שם דאמר ואי בע"ה אידי ואידי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ופרש"י ז"ל דהא לא ידע שחטא דלפי דמיונו דלא ידע שאסור לפרוש סובר דאנוס הוי ולא עשה עבירה כלל וכמו בשלא סמוך לוסתה, ולפ"ז בשאר עריות דבשגג שסבר על אחותו שהיא אשתו ובאמצע ביאתו נודע לו שהיא אחותו ופרש בקישוי חייב שתים דהא ידע בנתיים שחטא וחייב שתים ודלא כמוש"כ רבינו וצריך ביאור. אולם נראה דרבינו מפרש בשיטה אחרת, דלדמיון באוכל שתי זתים חלב ובין זית לזית נודע לו דזית הראשון חלב הוא אם בההעלמות הוא שסבור שהן שומן פשיטא דלא שייך זית לזית דכל שגגה בפני עצמה שסובר שכל זית חלב הוא שומן ובמה שהוא סבור שהוא שומן אינו שייך אל הראשון, לא כן הכא בערוה שאילו ידע קודם הכניסה שהיא אחותו לא היה בא גם אל הפרישה ונמצא העלם הכניסה גורמת וסיבה אל הפרישה, ואם השגגה הוא שסובר שחלב מותר באכילה ונודע לו בנתיים שחלב אסור ג"כ הידיעה מחלקת דידיעה שבנתיים היה צריך לשכוח אחר כך, דאם היה יודע שחלב אסור היה מזיד אח"כ באכילתו אבל הכא יודע שפיר שהוא חייב חטאת והיא אחותו ואפ"ה שוגג על הפרישה ואדרבא אפשר שידיעתו גרמה לו לפרוש ממנה באמצע ביאתו ולכך חשוב העלם אחד. אבל בבועל סמוך לוסתה והוא ת"ח לזו ולא לזו חייב שתים אף דלכאורה הא שוה כע"ה, ניחא שפיר דבועל אחותו וסבור שהיא אשתו דבכניסה היה ענין שגגתו על דבר שהוא לעבר דסבר שהיא אשתו ולכן אח"כ על הפרישה סובר דמותר ושתיהם ענין אחד שסבר שהוא מותר, לא כן בבועל סמוך לוסתה דהשגגה היה על ענין שהיה באפשרי שלא תראה [ויתעכב הדם במקור הרחם] ועל ענין העתיד אבל לא שטעה על האיסור שהוא מותר א"כ הוה ענין שגגה בפ"ע שאינו שייך כלל לשגגה שניה שסובר שמותר לפרוש ואינו יודע האיסור שהוא מותר. זה עומק שיטת רבינו בזה. וזכיתי לחידושי ר"י בן מיגאש וראיתי שהלך בדרך זה ורבינו אזיל בשיטתו, ובחידושי לגמרא הארכתי עוד בזה ודוק:

והוא הדין בשאר העריות כו' לא יפרוש מיד כו'.

התבונן באחד שבא על הערוה במזיד ובתוך ביאתו נתחרט אסור לפרוש הימנה בקשוי דקריבה זו היא פרישה כמו שאמרו בפ"ב גבי נדה ואע"ג דבתוך כך יוציא ש"ז ומזה יולד ממזר ונמצא מעכב את התשובה דבא כו' והוליד ממזר קרו לי' סוף פ"ק דחגיגה מעוות לא יוכל לתקון לא איכפת לן דכיון דהפרישה בקשוי הוי' כביאה אחריתא אסור לו לפרוש דעל עצם האיסור אין הש"ז מוסיף איסור כמו"ש רבינו בפי' המשנה להוריות יעו"ש ומה שלענין עוה"ב הוא מעות לא יוכל לתקון בנוגע להדין הוי שני דברים נפרדים ולפ"ז יתכן אם שגג וסבור שמותר לפרוש כדי שלא יולד ממזר ויהי' מעוות לא יוכל לתקון הוי בגדר טעה בדבר מצוה דאינו חייב חטאת לכך לא נקט אלא בנדה דאין הולד ממזר ושם השוגג אינו טועה בדבר מצוה ובשפחה חרופה צ"ב אם צריך להמתין מלפרוש ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.