אור שמח/מאכלות אסורות/א

אור שמח ‏ מאכלות אסורות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וכל בהמה כו' חוץ מן הגמל.

פירוש, דבבהמה אין שום דבר רק גמל, ובחיה איכא שפן וארנבת דמעלי גרה ואינן מפריסות פרסה, וזה פירוש הגמרא, שליט בעולמו יודע שאין לך מעלה גרה וטמא [פירוש בבהמה] אלא גמל, דשפן וארנבת חיה נינהו:

והנה סוגית הגמרא בפרק במה מדליקין עמומה, דמאי ראיה דמדהיה שור של אדה"ר בקרן אחד שתחש טהור היה וכבר עמדו ע"ז בתוספות שם. ותירצו דסמוך אהא דתנן בנדה כל שיש לו קרנים יש לו טלפים, ומסתמא מדשור של אדה"ר היה בקרן אחד, ע"כ הכוונה כל שיש לו קרן אחד, וזה דחוק, גם הניחו בקושיא למה לא מביא מקרש עיי"ש. אמנם בתוספתא חולין פ"ג איתא ר' דוסא אמר כל שיש לו קרנים א"צ לישאל על טלפים כו' אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס, וא"ש הסוגיא הנ"ל, דפשיט מדקרן אחת היה לו במצחו ואמר ר"י שור שהקריב אדה"ר קרן אחת כו' שנאמר מקרין מפריס, ומוכח דאף מי שיש לו קרן אחד מפריס פרסה ודוק. ומתוספתא דא מוכחא כפירוש הריב"ם דטלפים הוא סימן טהרה, וצ"ע על פירוש ר"ת דטלפים כטלפי חיה, ופירוש התוספתא נראה דמוכיח מהא דכתיב מקרין ברישא והדר מפריס דהא טלפים קודמים לקרנים, וע"כ משום דבקרנים נכלל גם טלפים, וזה שאמר אעפ"י שאין ראיה לדבר, דבפר אדה"ר קאי דקרניו קודמין לפרסותיו כדאמר לעיל בתוספתא [ובגמרא מייתי לה משמיה דאמורא רב יהודה]. עוד אפשר דדריש מדכתיב מפריס בלא וא"ו, דלפי משפט הלשון הו"ל ומפריס, אלא רמז לנו קרא דממקרין ידעינן דמפריס דבלא הא ליכא הא ודוק:

ח

הם ומיניהן כגון שור הבר כו' שהן ממין השור:

פסק כרבנן דרבים נינהו, וסוגיית הגמרא לא קאי אליבייהו, והא דפריך הגמרא בחולין דף פ' ודילמא מינא דתאו נינהו, פירוש, אף למאן דאמר דתאו מין בהמה וזהו שור הבר מדמתרגמינן תורבלא מין בהמה נינהו, בכ"ז פסולים לגבי מזבח דשור הבר בודאי פסול לגבי מזבח אם נכלל בכלל תורבלא לשיטת תלמודין דגם רבנן סברי דהוא תאו רק הוא מין בהמה וגם רבנן מודו להמתרגם דלא כהירושלמי, ולכו"ע הוה תאו תורבלא, וכמו דאמרו בפרק אלו טריפות דף ס"ב דתורים של רחבה פסולים לגבי מזבח משום שיש בהן שם לוי אי לאו דלא נשתנה שמם קודם מתן תורה, והאי שור הבר ועיזי דבאלי אם בכלל תאו נינהו הלא אין לך שנוי שם גדול מזה שהתורה בעצמה שנתה שמם, ודאי כי כתבה רחמנא שור או כשב או עז קפיד רחמנא על הנך דאישתני שמייהו ופסולים לגבי מזבח וא"כ פריך הגמרא שפיר על רב המנונא דמכשירן לגבי מזבח דילמא מינא דתאו נינהו ופסולים אף דמין בהמה הוי, ומצאתי לרבנן בתוספות סוכה י"ג שהרגישו דזה הוי שינוי השם עזי דבאלא ורק משום דעיזי שמייהו והא דקרו לה הכי משום דשכיחי בבאלא, ומזה הכריחו דאביי מודה לרבא, אבל אם נאמר דמינא דתאו נינהו הלא שינתה התורה שמם ורחמנא קפיד שור או כשב או עז כו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן כו'. וקושיית התוספות שהכריחו מזה דכר' יוסי סבר דמין חיה נינהו צע"ג, והא דתניא בתוספתא דקרב לגבי מזבח משום דסברי דאינו תאו האמור בתורה כמו דמסיק ר"י אומר זהו תאו האמור בתורה מכלל דחכמים פליגי וסברי דאינו תאו, ועיין ביאורי הגר"א ופר"ח סימן פ' ודוק. נ"ב ומפורש שם וחכ"א תאו ברי' בפ"ע שור הבר ברי' בפ"ע:

יג

כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו כו'.

הנה לפי המתבאר מסוגיין דפרק אותו וא"ב, דשה ואף מקצת שה לרבנן ובצבי הבא על התיישה הולד הנולד אף אם חוששין לזרע אב ג"כ הוי מקצת שה ולפ"ז לוקה על חלבו, ורבינו סתם הדברים, ובלח"מ הלכות שחיטה תירץ משום דאינו ראוי לקרבן וכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו כו'. ובאמת זה אינו, דא"כ אף כלאים הבא מן הבהמה מעז שבא על הרחל כן, ובהדיא רבי רחמנא ביה קרא לכרת כדמרבה בתורת כהנים יעו"ש, ולכן נ"ל שיש שמות המגדירים פרטיות המין, ויש המגדירים כלליות המין, כמו שור כבש עז שזה פרט המין, ויש אשר מגדיר כלליות המין כמו שה, שמתייחס על הכבשים והעיזים שנאמר שה כשבים ושה עזים. והנה שם הכלליות מגדיר רק ביחס לא בעצם, לא כן שם הפרטי הוא שם עצם המין הברור, [ומפורש כתבו תוספות כן פרק העור והרוטב לחלק בין שרץ לצב ועכבר יעו"ש דף קכ"ו ד"ה יכול, דכוונו לזה בין שם הכללי לשם הפרטי ודוק], וכן אמרו שה אפילו מקצת שה כיון שמקצתו שה הוא ביחס וגדר השה, אבל כבש ועז אינו רק אם הוא בעצם כבש לא במקצת, לכן בחלב דכתיב וחלב שור כשב ועז לא תאכלו, דזה שם הפרטי המגדיר בעצם, בזה אין מקצת כשב ככל כשב, [אחרי זמן נזכרתי בשו"ת רמ"א סימן קי"ז אך לא ביאר באורך, יעו"ש בעיון גבי אתרוג המורכב] אמנם בכסוי הדם דכתיב חיה עוף שם הכלליות, וכן במתנות דכתיב שה בזה אמרו אפילו מקצת שה, או צבי שהוא מקצת חיה, ולפ"ז בתייש הבא על הצביה וילדה שאף אם חוששין לזרע האב ג"כ לא הוי רק מקצת עז ואפ"ה חלבו אסור, גזירה אטו היכי שבא צבי על התיישה וילדה דאז אם אין חוששין לזרע אב הוי כולו עז לכן גם הכא חלבו אסור. ועוד נראה יותר דסבר כפשטיה דברייתא דכוי איתרבאי מכל חלב לאיסורא וכדמייתי לה ריש פרק יום הכפורים וקא מרבה אף מקצת כבש לאיסורא, לכן בתייש הבא על הצביה דילמא חוששין לזרע אב והוי מקצת כבש לכן חלבו אסור וז"ב בשיטת רבינו:

ובזה א"ש דמוקי הגמרא הך דכוי דכסוי הדם, בצבי הבא על התיישה וילדה דשה ואפילו מקצת שה אמרינן ומספ"ל אם חוששין לזרע האב, ואמאי דאין מכסין ביום טוב אמר רמי בריה דרב ייבא משום התרת חלבו, והיינו דמחזקינן ליה לודאי חיה, וזה שייך רק בכוי שהוא בריה והוא ספק אם חיה או בהמה דיכריעו שהוא ודאי חיה, אבל בכוי הבא מבהמה וחיה ונולד מהן דמוקי לה באותו וא"ב בצבי הבא על התיישה דהא ס"ל דשה ואפי' מקצת שה, רק הספק אם חוששין לזרע אב א"כ לא שייך למיטעי דהא ידעו שמקצת שה ואפילו שה, וכן מקצת כשב לענין חלב ובמקצתו חיה ובהמה הדין דחלבו בכרת וכסוי צריך מתורת ודאי, א"כ מאי שייך גזירה דילמא חיה הוי, כיון דדינא הוא דודאי חיה ובהמה הוא שהוא מורכב משניהן בעי כסוי וחלבו בכרת, אמנם לפי דברינו א"ש טובא, דכיון דמקצת כשב ועז לא אמרינן לכו"ע, א"כ כיון דהוא מכסה דמו ביו"ט מימר אמר ודאי פשיטא להו לרבנן דמספיקא לא הוי מטרחי ביו"ט, דחוששין לזרע אב והוי מקצת צבי, ותו חלבו יאמרו דמותר דיאמרו דאינו כשב דמקצת כשב לא אמרינן. ואף שפרשתי דמכל חלב מרבה לאיסורא זה לא ידעי אינשי דאינו מפורש בתורה ושמא אין חוששין לזרע אב והוי כולו עז וחלבו בכרת לכן גזרו רבנן:

ובזה יש ליישב מה דאמרו בתחלת הסוגיא אילימא בתייש הבא על הצביה וילדה אי לרבנן לשחוט ולכסי, ואמאי לא אמר גזירה משום התרת חלבו, דכיון דרבנן סברי חוששין לזרע האב בודאי מאי איכא למיחש, ואם תאמר כמו שפרשתי דהא כבש ועז מקצת לא אמרינן וכיון דיכסוהו הלא יראו שהוא מקצת חיה ויאמרו כיון שהוא מקצתו חיה הלא מקצתו כבש לא אמרינן ומהא דאיתרבאי לאיסור לא ידעי ע"ז ליכא לבטל מצות כיסוי משום איסור חלב גרידא דליכא ביה כרת דאינו מפורש בתורה. ופוק חזי גדולה מזו כתבו רבוותא ופסקו בשו"ע הלכות יוהכ"פ דבדבר שאינו מפורש בתורה לא חיישי לנשים להבדילן מלאכול בתוספת יוהכ"פ. ולכן לא חשו חכמים לבטל מצות כיסוי משום גזירה דהתרת חלבו דיהיה מקצת כשב ועז דליכא בו כרת רק איסור בעלמא דאיתרבאי מכל. וכן לפי המסקנא פירש"י דבתייש הבא על הצביה מכסין ביו"ט דליכא למיחש משום התרת חלבו כיון דבכסוי חייב בודאי, ולאיסור חלב אף אם חוששין לזרע אב אין כאן רק איסור שאינו מפורש בתורה ולכן לא עקרו מצות כסוי. ולשיטת רבינו נראה דמפרש דמשום דבצבי הבא על התיישה אמרו רבנן דלא לכסי ביו"ט מספק שמא יתירו חלבו, לכן גם בכוי הבא מן תייש הבא על הצביה לא פלוג רבנן ובטלו כסוי ביו"ט, וא"ש כל הסוגיא על נכון ודוק היטב:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.