אורים/חושן משפט/ד

אורים ‏ חושן משפט ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) יכול להכותו כו'. עמ"ש תומים דלכאורה משמע דרמב"ם חולק ע"ז וכן המחבר בעצמו סי' תכ"א ס"ו כתבו בלשון וי"א. אבל כתבתי בתומים ליישבו דבהך דינא דהכא ס"ל למחבר דליכא כלל מחלוקת וכ"ע מודים בו. ואם נכנס לחצירו והוא מסרב בו לצאת ואינו רוצה אם מותר להכותו עיין לקמן סימן תכ"א סעיף ו' ועיין מ"ש בתומים:

(ב) והוא שיכול לברר שהוא שלו. דאם אין יכול לברר לא זו דאין רשות בידו לתפוס משל חבירו בהכאה אלא אפילו בלי הכאה אין רשאי להוציא מידו סמ"ע. ועיין מ"ש תומים דאין זה מוכרח ולדעת מהרי"ק וכפי שהעתיק הרמ"א בהגה כל שתופס בלי הכאה והוא חפץ שטען עליו שגזלו ממנו יכול לתפוס אף בלי בירור שהוא שלו ע"ש:

(ג) או שאין צריך למשכנו כו'. הקשה הסמ"ע בס"ק ג' למה כ' זה בלשון וי"א הא גמ' ערוכה היא בפ' המקבל דרשאי ליכנס לבית ערב וכדומה למשכנו וא"כ ה"ה ביש לו פקדון בידו או דחייב לו בלי הלואה. ודחק הסמ"ע דקאי על מ"ש המחבר דבעי דוקא שיכול לברר ודעת הי"א הללו אפי' א"י לברר הואיל ואינו רק תפיסה. ודבריו דחוקים דמקור דין זה מריב"ש בתשובה ושמה לא איירי כלל בהך גוונא דא"י לברר. ובאמת לק"מ דהא מהרי"ק חולק וכמ"ש בתומי' באריכות דס"ל על חפץ אחר א"י למיעבד דינא לנפשי' והא דיכול למשכן בשביל שכירות היינו ברשות ב"ד דלבית לוה אפי' ברשות ב"ד אסור לכנס. אבל בשביל שכירות או לבית ערב מותר ליכנס ולית בי' משום לא תבוא אל ביתו וכו' אבל שלא ברשות ב"ד למעבד דינ' לנפשיה אסור. רק ריב"ש חולק ולכן כתבו בלשון וי"א וכ"נ מדברי הט"ז ועיין תומים:

(ד) אבל אם כבר נתחייב לו ממקום אחר לא. ואם תפס שלא בעדים דיש לו מיגו ע"י תפיסה דעת הסמ"ע וט"ז דיכול לתפוס. ועיין מ"ש תומים דמדברי הרא"ש משמע דאסור לכתחילה לתפוס דאפי' במקום פסידא לא מצי למיעבד דינא לנפשיה. וכ"כ מהרש"ל ועיין שצדדתי דאפשר לומר אם תיכף בעת תפיסה בא לב"ד ואמר כך תפסתי והא לכם ועשו כתורה רק תפסתי משום פסיד' דמותר דלא שייך בזה עביד דינא לנפשיה כיון דמסרו ליד ב"ד וצ"ע וע"ש

(ה) אבל אסור לעשות ע"י גוים. נראה דאינו אלים ואיש זרוע אבל באלם דקיי"ל לעיל סי' ב' דחובטין אותו ע"י גוים וכיון דקיי"ל עביד אינש דינא לנפשיה כל מה דב"ד יכולין לעשות אף הוא יכול לעשות והרי רשאי לחובטו ע"י גוים. ובלא"ה הך דינא של בעל ת"ה אין לו שרש דהביא ראיה מהמרדכי בפ' הגוזל דכ' אף ע"פ דיש בו דין דכל דאלים גבר מ"מ אין לתופסו ע"י גוים ע"ש. והמעיין במרדכי יראה דלא כתב רק דמסרו לשר אלים וא"כ אף דיביא חבירו אח"כ עדים לא יהיה סיפוק ביד ב"ד להוציאו. אבל אם הגוי הוציאו ומסרו ליד ישראל דאם יביא חבירו עדים וראיה הרי ישראל יכול להחזירו מודה המרדכי דמותר ודברי תרומות הדשן צ"ע ולכן בכה"ג לכ"ע מותר

(ו) אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין. פירוש אפי' אינו יכול לברר שכדין תפס והקשה הסמ"ע הא הטור ומחבר פסקו לעיל דבא"י לברר לא מצי לתפוס ולכן חילק הסמ"ע בטוען חפץ זו גזלה פלוני ממני א"י לתפוס כשאין לו בירור דוודאי אותו פלוני יכפור בו ולא יחזיק עצמו לגזלן. אבל בתופס חפץ למשכון שאותו פלוני חייב עליו ממקום אחר יכול לתופסו אף בדליכא בירור כי אולי לא יכפור בו פלוני. ועיין בתומים שכתבתי דזה ליתא לדעת זו שהיא דעת מהרי"ק וס"ל חפץ שאינו טוען עליו שהוא שלו רק תופסו בשביל ענין אחר בשום פנים אפי' בלי הכאה א"י לתפוס. רק מיירי הכל מאותו חפץ שטוען שהוא שלו ובזו יש חילוק ע"י הכאה א"י לתפוס אם לא שמברר שהוא שלו אבל תפיס' בלי הכאה יכול לתפוס אף שאין יכול לברר ומשכון דנקט רמ"א לאו דוקא כמו שנראה מדבריו בד"מ. והא דאמרינן לעיל בשאינו יכול לברר דא"י לתפוס היינו ע"י הכאה דבזהו איירי הטור אבל בלי הכאה דהוי רק תפיסה בעלמא מותר. וכתב מהרש"ל ביש"ש פ"ג דב"ק אם אינו יכול לברר שהוא שלו וא"כ לא היה אפשר להוציא בד"י והלך והוציאו ע"י גוים ומחמת זה היה לחבירו היזיקו' ועלילו' רבות אף כי לא טוב עשה וחייב להחזיר החפץ שהוציא בגוים כיון שאין לו בירור מ"מ הואיל והוא טוען האמת אתי אין לו דין מסור לשלם לחבירו מה שגרם לו הזיק כי לא נתכוון להזיק. אבל אם יש לו בירור ויכול להציל בד"י והולך בדא"ה והעליל עליו בזו וודאי כוונתו להזיק וחייב לשלם הזיקו כדין מסור ע"ש

(ז) אבל יחיד נגד רבים וכו'. הרמ"א קיצר אבל בתשובת הרא"ש משמע דווקא דרוב בני העיר או רוב טובי העיר יודעים מזה הוא דיכולים לעשות דין לנפשם. אבל במה שידוע רק לאיזה מבני העיר אף דעת הרא"ש הואיל ונוגעים דאינם יכולים להוציא ע"פ וע"ש ועיין בתומים מ"ש בזה

(ח) והוא מבני העיר. עיי' סמ"ע ס"ק ה' דכתב דתשובת מהרי"ק שרש א' ושרש ב' סותרי' זא"ז דבשרש א' משמע דוקא מבני עיר ובשרש ב' משמע אפי' איני מבני עיר ולכן יש לדקדק על מה דכת' הרמ"א דוקא מבני עיר. ואין זו קושיא על הרמ"א דלענין זה דיעשו דין לנפשם ויועיל עדות נוגעים ודאי דבעי בני עיר דוקא דהכי קבלו על עצמן והכשרהו אבל לגבי בני עיר אחרת ודאי אין מועיל עדותן כיון שהן נוגעים ולא מצו לעשות דין לנפשם ש"ך: ועיין בתומי' שישבתי דברי מהרי"ק הסותרין זה לזה לכאורה והעיקר אפי' אינו דר עכשיו באותה עיר וממשלת השררה ההוא מ"מ חייב לשלם או ליתן משכון תחילה:

(ט) וצריך לתת להם משכון. דהואיל דהמה קדירה דבי שותפי יהיו מתרשלים ויחזיק היחיד בשלהם לכך צריך ליתן משכון ויהיה הוא התובע והוא היחיד לא יתרשל. ונראה אפי' יחידים נגד הקהל ולא אמרי' א"כ גם הם יתרשלו דאצלם ג"כ קדירה דבי שותפי דמה אכפת לן אם יתרשלו בשלמא לתקנות רבים חוששין ולא לתקנתם וכן מוכח דכל הראיה מהא דאמרינן אם ספק קוצץ וכו' והגע עצמך אם האילן שייך לעשרה שותפין וכי לא נימא שיקוץ תחלה וש"מ דהכל נגד בני עיר מיקרו יחידים ולא שייך בהו קדירה דבי שותפי. ועיין בכה"ג שכתב שיש מחלוקת במחברים בזה ולענ"ד הדין פשוט. וכתב מהרי"ק בשורש א' הואיל וצריך לשלם תחלה ואח"כ ירד לדין אם אינו רוצה לשלם הרי רשות ביד בני עיר לנוגשו בערכאות ובדיני א"ה דהוי כמו מסרב פס"ד וא"צ בני עיר עוד לרשות ב"ד:

(י) והא דנקראים מוחזקים. פי' שהיחיד נקרא מוציא ועליו הראי' ובפלוגתא דרבוותא יכולים רבים לטעון קים לנו ואם יש כאן כפירה והכחשה אם ירצו רבים ישבעו קצת מהן ואם ירצו יכולין להפוך השבועה על יחיד. וכתב עוד דכל ספק בעניני מסים כל זמן שאין ליחיד טענה ברורה היחיד חייב דהרבים באים מכח המלך ובזה דינא דמלכותא דינא. סמ"ע. ונראה דהקיל בשבועה בשביל זכות רבים דהא שותפין שנתחייבו שבועה נשבע א' וכל האחרים צריכין לומר אף אני כמוהו כמ"ש הסמ"ע לקמן סי' פ"ז ס"ק צ"ח ע"ש וכאן לא משמע שיהיה במעמד כל הצבור וכולם יענו אחריו אלא כאן הקילו. וכן מ"ש דכל ספק במסים על היחיד לברר כ"כ המרדכי בשם מהר"ם סוף פ"ב דב"ב. אבל בתשובת הר"ן ס"ס יו"ד מבואר להיפוך דבספק בחיוב מסי' אין הקהל נקראים מוחזקי' ע"ש:

(יא) אבל לא בשאר דברים. לא מיקרו מוחזקים כנ"ל אבל מ"מ בשביל קדירה דבי שותפי צריך ליתן משכון. משא"כ לענין החזקה דהטעם בשביל דידם כיד המלך וזהו דוקא לענין מס המלך. וכתב ד"מ בשם מהר"ם מרזדנבורג דאם כבר פרעו הקהל מס למלך אינם נקראים עוד מוחזקים לגבי יחיד כי כבר פסק כח המלך סמ"ע:

(יב) ת"ח שתורתו אומנתו. עיין ת"ה סי' שמ"ב דכתב דאף לענין ליטרא דדהבא אין דין ת"ח בזמנינו אבל לענין שת"ח פטור ממסים אף בזמנינו נוהג. ונראה אפי' במקומ' שמטילי' מס על ת"ח כמו שבעו"ה נתמעט כבוד תורה בכל מקומות ממש ומכבידים יותר על ת"ח משארי אנשים מ"מ דין זה במקומו דאין להם דין מוחזק נגדו כיון דשורת הדין שהוא פטור ממס והבו דלא לוסיף:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.