אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/נא

יום שלישי י"ח תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף נא

בירור על ידי אליהו בחלות מסופקת

מקדש אחת משתי אחיות שאחת מהם אסורה משום 'אחות אשה'

בגמרא במסכת קידושין (נא.) איתמר קידושין שאין מסורין לביאה, אביי אמר הוו קידושין, רבא אמר לא הוו קידושין. ובהמשך הסוגיא (נב.) מוכיחה הגמרא לנידון זה, מהא דתני טביומי, לזה חמשה בנים ולזה חמשה בנות, ואמר 'אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני' - כל אחת ואחת צריכה חמשה גיטין. ומוכיחה הגמרא מכח דין זה שקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין, ומסיקה: תיובתא דרבא תיובתא.

ופירש רש"י: קידושין שאין מסורין לביאה, קידש אחת משתי אחיות, ולא פירש איזוהי מהם, דאין יכול לישא אחת מהן, דשמא זו היא אחות אשתו, ע"כ.

מבואר לכאורה בדברי רש"י שבאופן שקידש אחת משתי אחיות, אחת מהם אכן מקודשת לו, ואחותה אסורה מדין 'אחות אשתו', רק שאינו מבורר באיזו אחת משתי האחיות חלו הקידושין. והוא פלא גדול, כיון שזה לא התכוון לאחת מסויימת אלא רק קידש 'אחת משתי אחיות', ואף אם כיוון לקידושי אחת מהם - הרי כיון שלא אמר זאת אין זה אלא 'דברים שבלב', ואם כן מהיכי תיתי לומר שחלו הקידושין על אחת מהם - ומדוע יתפסו הקידושין דוקא על אותה אחת ולא על אחותה.

מחלוקת רש"י ותוספת במשייר קרקע מקרקעותיו אם חל הקנין על שאר הקרקעות

ובמשנה במסכת פאה (פ"ג מ"ח) תנן: הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין. רבי שמעון אומר, לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן. והובאה משנה זו בגמרא במסכת גיטין (ח:-ט.) ושם פירש רש"י בתוך דבריו שאם לא הזכיר שם הקרקע ששייר, דכתב ליה 'חוץ מבית כור קרקע', לא קנה שום קרקע, דבכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר. והתוספות (ד"ה לעולם) הקשו: וקשיא, אע"ג דלא הזכיר שם קרקע, מכל מקום קנה כל קרקע דאית ליה אלא שיד העבד על התחתונה ויקח האדון לעצמו בית כור מעידית שבנכסים. כדתנן בפרק בית כור (ב"ב קז:) 'חצי שדה אני מוכר לך' - יניח לו חצי שדהו. ומפרש התם, דלוקח נוטל כחוש, דיד בעל השטר על התחתונה. ומכח קושיה זו ביארו התוספות את סוגיית הגמרא באופן אחר, יעויין שם.

ועוד הקשו הראשונים על דברי רש"י מהמבואר בגמרא במנחות (קח:-קט.): בית בביתי אני מוכר לך, ונפל, מראהו נפול. ומבואר בגמרא שהקנין חל אלא שיד הקונה על התחתונה והמוכר מראה לו בית כרצונו.

ספק הקובץ שיעורים האם במוכר 'בית מביתי' חל הקנין על בית מסויים או רק על בית מבתיו

ובקובץ שיעורים (ח"ב סימן לד אות ג) כתב להסתפק בדין 'בית בביתי אני מוכר לך' שהדין הוא שקונה בית אחד רק שאין ידוע איזהו הבית ויד הלוקח על התחתונה, מה גדר הדין. האם נוקטים שאכן חל הקנין על בית מסויים, וקמי שמיא גליא איזה בית נקנה לו, ורק שחסר בידיעתנו, ואין ידוע לנו על איזה בית חל הקנין. אבל אליהו יכול לברר מהו הבית שנקנה בקנין זה. או שאין טעם לומר שיחול הקנין על חפץ מסויים, שהרי לא בירר על איזה בית רצונו שיחול הקנין, אלא אמר רק 'בית מביתי', ומפני מה יחול הקנין על בית זה יותר מבית אחר. ועל כרחך שגדר הדין הוא אחר "שחלות הקנין הוא על סתם בית בבתיו, ויש לו אצלו בית אחד איזה שיהיה".

נפקא מינה בין הבנות אלו, מעלה הגרא"ו באופן שנעשה הקנין בקנין שטר, שהרי דין שטר שצריך שיהיה מוכח מתוכו כי קנין שטר הוא ההוכחה מתוך השטר על הקנין, ובאופן שאין השטר מוכיח על חלות הקנין, אזי חסר בכל הכח של השטר ואינו שטר כלל. מעתה, אם גדר הקנין הוא שחל הקנין על בית אחד ואינו מבורר, אם כן שטר שייכתב בו קנין זה אין בו ממש, שהרי אין השטר מוכיח על קנין זה של אותו בית מסויים. וכך הבין רש"י, ולכן חילק בין המבואר בגמרא ש'בית בביתי אני מוכר לך' קנה, וכן 'אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני', ובין הדין המבואר בגיטין שאם כתב לו 'חוץ מבית כור קרקע' לא קנה שום קרקע - כי לפי ההבנה זו יש לחלק בין קנין שטר לקנין כסף, ובפאה עוסקת המשנה ב'כותב שטר' ואילו בקידושין איירי באופן שקידש אחת משתי אחיות בקנין כסף.

אמנם התוספות סברו שחלות הקנין ב'בית מביתי' היא חלות קנין שאינה מבוררת - כלומר שיש לו אצל חבירו 'בית אחד' אך לא חל הקנין על בית מסויים, וכיון שכן הרי אין טעם שלא יחול קנין שטר, שהרי הקנין שחל - דהיינו הקנין שאינו מבורר - הוא מוכח מתוך השטר. ואם כן אין לחלק בין קנין כסף לקנין שטר, ולכן הקשו התוספות על פירושו של רש"י מדוע לא יחול הקנין וידו תהיה על התחתונה.

ולפירוש רש"י כבר נתבאר שמקדש 'אחת מבנותיך' אינם צריכות גט ממנו אלא באופן שקידשם בקידושי כסף, כי אם יקדשם בקידושי שטר הרי יהיה זה שטר שאינו מוכח מתוכו, ואינו שטר. אמנם לדברי התוספות יש לומר שאף כשמקדשם בקידושי שטר, הרי זה שטר המוכיח על חלות הקנין, וחלות הקנין היא חלות שאינה מבוררת. אלא שמעיר הגרא"ו שלפי זה לכאורה אם יכתוב גט באותו הנוסח - כלומר 'בת פלוני המקודשת לי תתגרש' - יחול הגירושין, אם יתן הגט בנתינה אחת לאבי הבנות באופן שהן קטנות שאביהם מקבל את גטן.

דעת החזון איש והגרש"ש שאין אליהו יכול לברר קידושין שאין מסורין לביאה

ובספר קובץ עניינים נדפסו הערות שנכתבו ע"י מרן החזו"א בשולי המאסף 'אהל תורה', בתוספת הערות שקיבל המחבר ממרן הסטייפלער זצ"ל. ושם בסימן ב' הביא השגות החזו"א על דברי רבי אלחנן. על מה שכתב רבי אלחנן בצד הראשון בספק, שבקונה בית מביתי חל הקנין על בית מסויים וקמי שמיא גליא איזה בית נקנה לו, ואף שאין ידוע לנו על איזה בית חל הקנין אבל אליהו יוכל לברר. כתב החזו"א: אין מה לברר. ולמה חשיב 'קידושין שאין מסורין לביאה' כיון שאליהו יכול לברר. וכוונתו שהרי נתבאר בסוגיא שאם בתחילה היה ברור הדבר מי אשתו ולבסוף נתערבו - אין כאן 'קידושין שאין מסורין לביאה', כיון שבשעת הקידושין היו הם מסורים לביאה. ואם כן תמה החזו"א שהוא הדין לענין בירור אליהו, אם אליהו יכול לברר, הרי מבואר שחלות הקידושין חלו באמת רק על אחת מהן ואם כן הרי אלו קידושין המסורין לביאה, ורק לנו הוא חסרון ידיעה. אלא ודאי שכיון שמעשה הקידושין או המכר נעשה סתם, אי אפשר לומר שחלות הקנין או הקידושין חלו על אשה או בית מסויים.

ועמד על ענין זה גם רבי שמעון שקאפ זצ"ל בשערי יושר (ש"ג פכ"ב): יש בזה חקירה עמוקה, באיזה אופן ענין חלות הדין על אחת מהן, דהנה במקדש אשה אחת מחמשה נשים, שלא בירר המקדש והמתקדש מי מהן תהיה מיוחדת לקידושין, איך אפשר לומר דבמציאות האמיתית נתייחדה אשה מיוחדת לקידושין. מאיזה טעם וסיבה ייחדו מן השמים אשה מיוחדת שתהא היא המקודשת והמיוחדת יותר משאר הנשים. אלא נראה דיותר מסתבר לומר דכל כהאי גוונא גם במציאות האמיתית לא נתייחדה אשה מיוחדת לקידושין, ובכהאי גוונא לא שייך לומר אם יבא אליהו.

הרי שגם הגרש"ש נקט שלא שייך לברר קידושין אלו על ידי אליהו. ואמנם השערי יושר אינו נוקט כפי הצד שהעלה הקובץ שיעורים שהקידושין חלים על 'אחת הבנות' כמו על 'אחד הבתים', אלא מבאר הנידון באופן אחר. והוא, שכל חלות דין הוא מכח סיבה הגורמת לו, ולדוגמא, חלות הקידושין נגרמים מכח הסיבה של מעשה הקידושין - נתינת הכסף והאמירה. וכיון שכלפי כל אחת מהם יש את הסיבה של מעשה הקידושין, כיון שלא פירש, לכן "להנהגת המעשה עלינו להתנהג בזה עם כל אחת כדין ספק מחמת הסיבה הגורמת הדין... משום הכי הדין בזה כדין ספק, דגם קמי שמיא לא גליא שאחד ודאי איסור והשאר ודאי היתר".

בירור הגורל על בכורי ישראל שנפדו או לא נפדו על ידי הלויים

ראיה לדבריו מביא הגרא"ו (שם אות ח) מדברי הגמרא במסכת סנהדרין, שם מבואר בגמרא אופן פעולת משה כשבא לפדות את הבכורות העודפים על הלויים, שהוצרכו לתת חמשה סלעים בפדיונם: כיוצא בדבר אתה אומר, "ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת", אמר משה, כיצד אעשה להן לישראל, אם אומר לו 'תן לי פדיונך וצא', יאמר לי 'כבר פדאני בן לוי'. מה עשה, הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין וכתב עליהן 'בן לוי', ועל שלשה ושבעים ומאתים [- העודפים] כתב עליהן 'חמשה שקלים'. בללן ונתנן בקלפי. אמר להן, 'טלו פיתקיכם'. מי שעלה בידו 'בן לוי', אמר לו 'כבר פדאך בן לוי'. מי שעלה בידו 'חמשת שקלים', אמר לו, 'תן פדיונך וצא'.

נמצא מבואר בגמרא שעל ידי הגורל יכול היה להתברר מי כבר פדוי על ידי בן לוי. והרי גם שם אין טעם לומר שדוקא בכור זה נפדה כבר על ידי בן לוי. וכיון שאפשר לברר דבר זה על ידי גורל, הוא הדין שאליהו יכול לברר ספק כזה. כלומר שהמציאות אינה 'חלות ספק' אלא מציאות מבוררת ורק יש כאן חסרון ידיעה אצלינו.

והחזון איש שם דחה ראייתו, וכתב: התם תחילת צוואת המקום ב"ה כן היתה, שהעודפים בגורל יתנו, ואז נתחייבו לקיים המצוה. ומשה רבינו ע"ה כיוון דעת המקום ב"ה בפירוש המצוה, ע"כ. כלומר שהגורל לא נעשה אחרי הפדיון לברר מי נפדה, אלא להפך שהפדיון היה רק על מי שיצא לו 'בן לוי' בגורל. אמנם כבר העירו (שמן למאור סימן כח) שבפשטות הסוגיא שם משמע כדברי הגרא"ו שטענת משה היתה שיטען כנגדו "כבר פדאני בן לוי", הרי שהגורל היה אחרי שכבר נפדו. וכן מהמשך הדברים שאחר הגורל אמר משה למי שעלה בידו 'בן לוי' - כבר פדאך בן לוי, הרי שהפדיון קדם לגורל.

מדוע לא ייחשבו 'מסורין לביאה' מכח טענת 'אם יבא אליהו'

ובגמרא ביבמות (מא:) מבואר ש'הספיקות חולצות ולא מתייבמות', ומבארת הגמרא שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש. ומבארת הגמרא שאין לדון בה ש'כל העולה ליבום אינו עולה לחליצה', וזאת משום ש"אם יבא אליהו ויאמר 'הא קידש' בת חליצה וייבום היא".

והקשה רבי אלחנן (קובץ הערות סימן ה אות טו) שאם כן מדוע קידש אחת משתי אחיות חשובין 'קידושין שאין מסורין לביאה', מדוע לא נאמר שהם מסורים לביאה מטעם זה של 'שמא יבוא אליהו'. ויישב הגרא"ו שצריך שתהיה ראויה לביאה בשעת קידושין, ולכן לא די בכך שיש להם תקנה על ידי שיבוא אליהו, משא"כ לענין יבום לא צריך שתהיה ראויה בשעת יבום, וכיון שאם יבוא אליהו תהיה ראויה ליבום אין אני קורא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולכן דינה לחלוץ.

ואמנם כל דבריו הם לשיטתו שהוא סובר ששייך בירור של 'יבוא אליהו' כלפי קידושין שאין מסורין לביאה, אך לדברי החזו"א והגרשש"ק אין כאן כל קושיא, כי הספיקות שהתבררו תחילה ועתה נשכחו שייך לדון בהם 'אם יבוא אליהו', משא"כ קידושין שלא נמסרו לביאה, שחל בהם חלות מסופקת [כביאור הגרא"ו בדעת התוספות] או שיש לדונם לפי הסיבה הגורמת לחלות [כביאור הגרשש"ק], בזה אין שייך לדון כלל משום 'אם יבוא אליהו'.