אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/מב

יום רביעי י"ט אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף מב

לספר לשון הרע כדי להפיג דאגתו

היתר החפץ חיים בסיפור לשון הרע להפגת דאגה

איתא בסוטה (מב:): "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב כה), רבי אמי ורבי אסי, חד אמר ישחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים.

בתחילת כלל י' מהלכות לשון הרע שבספר חפץ חיים, מונה הכהן הגדול מאחיו, שבעה תנאים נצרכים, להיתר ספור לשון הרע לתועלת: א' שיראה הדבר בעצמו, ב' שעל פי דין המעשה אסור, ג' שיוכיחנו תחילה, ד' שלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא, ה' שיתכוון לתועלת ולא להנות מהפגם שנותן בחבירו או משנאה שיש לו עליו מכבר. ו' שאין אופן אחר להגיע לתועלת הרצויה, ז' שלא יסובב על ידי הסיפור נזק להנידון יותר מכפי שהיה ניזוק אילו היה בא סיפור זה לפני בית דין.

בסוף הכלל (סי"ד) שב החפץ חיים ומדגיש: אך מה מאד צריך להזהר בהיתר הזה, שלא יחסרו בו כל הפרטים הנ"ל בתחילת הסימן, כי אם לא יזהר בשמירה יתירה, בקל יוכל להילכד בפח היצר ולהיות מבעלי לשון הרע דאורייתא על ידי ההיתר הנ"ל. ומטעם זה אחזור בכאן בפירוש על כל הפרטים הנ"ל... ובפרט החמישי, כתב: שיכוון לתועלת, והוא העיקר שעליו סובב כל ההיתר הזה. ובהגהה הוסיף: ואפשר דהוא הדין אם כוונתו בסיפורו להפג את דאגתו מליבו, הוי כמכווין לתועלת על להבא. ובסוגריים מרובעות כתב [ולפי זה מה שאמרו ז"ל דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, קאי גם על ענין כזה], דהיינו שמותר להשיח לאחרים אף דבר שיש בו משום לשון הרע, כיון שהוא לתועלת זו להפיג דאגתו, אלא שמסיים הח"ח: אך שיזהר שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה.

[והערה זו במהדורה הראשונה שיצאה מתח"י הח"ח (וילנא תרלג) לא נדפסה במקומה, אלא כתיקונים ומילואים שנדפסו בין ההקדמה לפתיחה במקום שנמצא חלק בשעת ההדפסה. ובמהדורה השניה (ורשא תרלז) הוסיפה רבינו במקומה].

דברי הספר חסידים במצווה לשמוע לשון הרע באופן זה

ובספר חסידים (אות סד) כתב: 'לא תשא שמע שוא' אזהרה למקבל לשון הרע. אפס, אם יבא איש אצלך צועק על חבירו, מפני שהוא הוכיחו בפניך, ולבו חרה לו ואומר כי זה שהוכיחו עושה כך וכך, ואומר עליו דברים שלא כהוגן. ואתה יודע בזה כי אחרי שיגיד לך, לא ילך להגיד לאחרים, כי אינו חושש להודיע לאחרים, וכדי להוציא הדברים מלבו, שהם כבדים עליו להגיד, מצוה לשומעו. ומה שתוכל לתקן כנגד חבירו לחבבו, תעשה ותתקן, ותאמר לו: פלוני אוהב אותך, ולמה אתה מדבר כדברים האלה. אם יקבל מוטב, ואם לאו, אעפ"י ששמעת לדבריו, אל תאמין... אבל אם הוא מגיד גם לאחרים כי הוא מתכוון להוציא עליו שם רע, לא תאבה לו ולא תשמע אליו, אלא גער והוציאו מלפניך בנזיפות. ותלך לאותן שסיפר אליהם ותאמר: אל תאמינו לו, ששקר מדבר הוא על רעהו וכו'.

ואמנם אין דברי הספר חסידים מכוונים ממש לדברי החפץ חיים, כי החפץ חיים כתב להתיר גם לספר מחמת כן, משום דחושב כ'תועלת'. ואילו הספר חסידים לא דיבר בהיתר הסיפור אלא בהיתר השמיעה, שמותר ואף מצווה לשמוע לו, כיון שבשמיעה זו יסור חרונו של המספר ולא יספר עוד לאנשים אחרים שישמעו ויאמינו לדבריו, ואף יוכל להשתדל לתקן ולחבב חבירו עליו. ומכל מקום מפורש מבואר בספר חסידים שאין היתר להאמין לדבריו, אלא "אף על פי ששמעת לדבריו, אל תאמין". ובספר אהל יעקב (פסקי הוראה ח"א סימן שא) הביא מה שכתב לו הגר"י טשנזר שליט"א שאחר ששומעים הדברים מצוי שקשה לו להאמין שהדבר בדוי, ומכל מקום צריך לחשוב שאין הדברים מדוייקים, ושבודאי המספר משנה כמה פרטים לטובתו, ושאר צדדי זכות.

מחלוקת הגר"נ קרליץ והגר"ש הומינר בהכרעת ההלכה

והנה לשון החפץ חיים הוא 'ואפשר', ולשון זה משמע כמסתפק שאינו מכריע בדבר, אמנם בחוט שני (שמיה"ל פ"ג ה"ב) העתיק דברי הח"ח להלכה, וכתב בביאור ההיתר בזה: שאדם שקשה עליו מצבו ומחפש להקל מעליו את צערו ודאגתו, אולי ימצא איזה עצה ופתרון איך להקל את הצער, או עצם מה שמספר – זה עצמו מיקל את צערו ממנו, ואפשר שעל ידי זה שניהם לא יקיפידו אחד על השני. וכל שנזהר בכל הפרטים הנ"ל, חשיב לתועלת ומותר, כיון שאינו מכוין כלל לגנות את השני. ובכל זאת השומע הרי אסור לו לקבל את הדברים.

בכגון זה דן הגרנ"ק באשה העובדת במקום עבודה ומצערים אותה שם, או שפגעו בכבודה וכיוצא בזה, ומכריע הגרנ"ק: ודאי מותר לה לספר לבעלה, שהרי הבעל צריך לעזור ולייעץ לה, ושפיר חשיב לתועלת. ואף אם אינו יכול לייסע רק שבעצם השמיעה נרגע המספר, אף זה חשוב לתועלת, רק שצריך ליזהר לספר אז רק מה שנצרך כדי להרגיע ולא יותר. וכן פשוט שאסור לה לספר לבעלה את כל מה שמתנהל במקום עבודתה, באופן שיש בכך גנות לאחרים, וכל ההיתר הוא רק כשצריך לסייע ולייעץ לה.

עוד כתב: ולפעמים יש ענין של 'להפיג לבו' בענייני שלום בית, שמספרים אחד על השני. ואם מתכוון לחפש להקל מעליו את הצער, ואולי ימצא איזה עצה ופתרון ואין כאן כוונה לגנות את השני, הרי זה מותר. אבל אם הכוונה להקניט את השני, ודאי שאסור, עכת"ד.

בקובץ מרפא לשון (ח"ג) בקונטרס 'מן החיים משיתהו', הערות על מקור חיים ובאר מים חיים שבספר חפץ חיים, נקט שלשון 'אפשר' הוא לשון ספק, ואינו היתר גמור. ועמד שם על מה שבמקום אחר כתב הח"ח היתר דומה בלשון מוחלט להיתר ולא הסתפק, וביאר מאי שנא. ועכ"פ דקדק הלשון שהוא לשון ספק.

ובספר זה השולחן לרבי שריה דבליצקי (ח"א, בהגהות והערות לספר ח"ח הנדפס בסופו, כלל י סי"ד) הביא דברי רבי שמואל הומינר בעל עיקרי דינים, במכתב שכתב לו, וזה לשונו: דע שאני בכוונה השמטתי זה ולא הבאתיו ב'עיקרי דיני' להתירא. ראשית, דהחפץ חיים בעצמו כתב כמסתפק בזה. ועוד, דיכול לבוא מזה מכשולים גדולים, דתמיד יאמר המספר דיש לי צער מזה אם לא אספר, ועוד דבעי ליתובי דעתיה ולהפיג דאגתו, וימשול בעצמו שלא יספר הלשון הרע, עכ"ד. [וציינו לכל זה בח"ח מהדו' דרשו].

אשה שיש לה כאבי ראש חזקים ורפואתה לספר הרכילות לבתה

ובחשוקי חמד (יומא ד:) דן באשה שהיו לה סחרחורות וכאבי ראש חזקים, ולפי דעת הרופאים נובע דבר זה ממצבה הנפשי הקשה, שלדברי האשה נגרם לה על ידי אנשים שעשו לה עוול, ועל פי המלצת הרופאים העצה להיפטר מכאביה היא על ידי שתשוחח עם בתה הבוגרת ותספר לה את כל בעיותיה, ובכלל זה גם דברים שיש בהם משום איסור רכילות. ונשאלת השאלה אם מותר לה לספר את הדברים לבתה, ולהתרפאות, על אף שיש בזה איסור רכילות.

בתשובתו נוקט הגר"י זילברשטיין להיתר, וזאת מכח דברי החפץ חיים, שכן אף שיש בדברים אלו משום רכילות, אך כיוון שכוונתה להפיג את דאגתה, ובפרט שלפי דעת הרופאים היא תתרפא על ידי זה ממכאוביה, הרי הדבר מותר משום 'דאגה בלב איש ישיחנה' – לאחרים. ואמנם צריך לומר לבת שאמנם מצווה עליה להקשיב לצרותיה של אמה, ולהשתדל לעודד אותה ולהרגיעה, אך אסור לה להאמין לאם. ולא שתראה לאמה שהיא מפקפקת באמיתות עצם הדברים, אלא שתחפש בלבה צדדי זכות על עושי העוולה ולא תחליט שהם רשעים. וכמו שכתב החפץ חיים (לשוה"ר כלל ו במ"ח סק"א): וזה לשונו, אם יש עליו [- על אותו אדם שמספרים עליו עוול] צד זכות, כגון שנוכל לומר שלא ידע שהדבר אסור, או שלא התכוון בדבריו למה שאומר עליו המספר וכיוצא בזה, בכל אלו אין השומע מצווה להרחיק את דברי המספר ולחשוב עליו ששקר דיבר, רק שלא יוחלט אצל השומע גנאי על אותו אדם שסיפרו עליו שעושה עוול, עכ"ד.

דוגמא לאופן לימוד זכות שכזה מביא הגר"י זילברשטיין שם ממעשה נוסף בו באה אשה לרב ובידה חולצת בעלה כשהיא מחוררת בחור, והיא בטוחה בדבר שהחור נוצר על ידי השכן הגר מעליהם שנוהג לעשן ליד אדן החלון ומן הסתם זרק בדל סיגריה כשסיים לעשן ועל ידי כך נוצר החור. והשכן, הודה אמנם שנוהג לעשן במקום זה, אך הכחיש את טענתה ואמר שאינו נוהג לזרוק בדלי סיגריות. הרב סיפר את המקרה לציבור בדרשתו, והתריע על העוול הנורא של 'נזקי שכנים'. והנה, אחר הדרשה, ניגש לרב שכן אחר הגר באותו בנין, וסיפר לו שבנו זרק מהחלון גפרור בוער, והוא משער שגפרור זה הוא שגרם את החור בחולצה, ולא בדל הסיגריה של שכנו האחר. הנה דוגמא למקרה שבו אם האמא תכעס על השכן, יהיה מותר לבת להאמין לעצם הסיפור, אך בלבה צריכה לדון את השכן לכף זכות, ולחשוב שאולי לא הוא שרף את החולצה [יעויין שם שהביא עוד דוגמאות לדבר זה].

אם מותר לאשה לספר לבעלה רכילות להפיג את דאגתה

בענין זה אותו מעלה החוט שני אם מותר לאשה לספר לבעלה רכילות כדי להפיג את דאגתה, באופן שעשו לה עוול וכיוצא בזה, הביא בספר אום אני חומה (לרבי מרדכי גרוס, ח"ב סימן פז) על דבר השואל שם: בדבר דעתו של מו"ר הגרש"ז אוירבעך זצוק"ל דבבעל לאשתו ואיפכא אינו בכלל איסור לשון הרע, כשמספרים בדברים שמציק להם, כיון דהוא חיוב אישות דילהו שכל אחד יסיר מהשני דאגתו ועדיפא טפי מספיקו של החפץ חיים אם איכא איסור לשון הרע כשאומרו משום 'דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים'.

ובתשובתו העיר שמצד איסור הקבלה, הרי שבאופן זה של בעל ואשה קשה טפי להיזהר שלא לקבל, אך מכל מקום נראה שהסיפור מותר מהטעם הנזכר. והוסיף להסתפק שם באופן שלא עשו לו דבר עוולה, אלא שיש דברים או הנהגות מסויימות של זולתו שמפריעים לו, אם גם באופן זה מותר להם לספר זה לזה או שבזה יש לומר דאיהו דמזיק לנפשיה.

ואף שהחפץ חיים כתב {{ממ|[[חפץ חיים/לשון הרע/ח#י|לשוה"ר כלל ח ס"י}} שאין לספר לאשה מה שאירע לו עם פלוני ופלוני, כתב שם שזהו בגוונא שמטרתו להגן על כבודו גרידא, אך במקום שעושה כן כדי להפיג צערו ודאי מותר. וכתב שכך שמע מפי אחד מגדולי המשגיחים שליט"א ששאל כיו"ב את מרן החזו"א זצ"ל והשיבו להקל בזה.

היתר סיפור לשון הרע בין איש לאשתו אף בלא קיום שבעת התנאים

ורצה לחדש שם עוד, שאף שהחפץ חיים הצריך כל השבעה תנאים כדי להתיר דיבור לשון הרע לצורך הפגת דאגתו, יש לומר שכל זה הוא רק לענין ההיתר בו מסתפק החפץ חיים שהוא אם להגדיר לשון הרע להפגת דאגה כ'תועלת', ובסיפור לשון הרע לתועלת נצרכים כל אלו התנאים כדי להתירו. אמנם בסיפור לשון הרע בין בעל לאשה שהוא גדר אחר שאינו משום 'תועלת' אלא "כיון דהוו כחדא לעניינים אלו שיסיר אחד מהשני מה שמציק לו", בזה יש לומר שאף ללא קיום תנאים אלו יהיה מותר, כיון שאין זה מכח היתר סיפור לשון הרע לתועלת.