אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/יט

יום שני כ"ו ניסן תשפ"ג - מסכת סוטה דף יט

אין יצר הרע מצוי לשעה

כיצד מניח הכהן ידו תחת יד הסוטה

תנן (יט.): היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית... ונותנה על ידה, וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה. והתוספות (ד"ה וכהן) הביאו קושיית הירושלמי (פ"ג ה"א): וכהן מניח את ידו תחתיה, ואין הדבר כיעור. מניח מפה ואינו חוצץ, מביא כהן זקן, ואפילו תימא כהן ילד שאין יצר הרע מצויה לשעה, ע"כ.

והנה בדברי הירושלמי התבארו שלשה דרכים ביישוב הקושיא: א' מניח מפה. ויש לדון במה שהוסיף הירושלמי 'ואינו חוצץ', האם זו דחייה ליישוב זה, שאין ליישב שהניח מפה בין ידו ליד הסוטה כיון שהוא חוצץ, ו'אינו חוצץ' בתמיה הוא נקרא, וכך ביארו הקרבן העדה והפני משה. או שנקרא בניחותא, כחלק מיישוב הירושלמי, שמביא מפה ואין בכך משום חציצה. ב' כהן זקן שבו אין הדבר מכוער כל כך. ג' אפילו כהן בחור ואין לחוש להרהור כיון שאין יצר הרע מצוי לפי שהוא לשעה מועטת.

מדוע יש חשש שיתגרו בה פרחי כהונה הלא אין יצר הרע בשעה מועטת

ובחידושי בתרא הביא קושיית התלמידים מדברי הגמרא (ח.) שאם היה לבה נאה לא היה מגלהו מחמת החשש שיתגרו בה פרחי כהונה, והלא אין יצר הרע בשעה מועטת. ויישב שכל מה שאין יצר הרע מצוי בשעה מועטת הוא באופן שטרוד באומנותיה, כגון הכהן שמטפל בפריטי המצווה דסוטה. והקשה עוד מדברי התוספות שם (ח.) שהציעו בתוך דבריהם שאין לחוש שיתגרה בה הכהן המשקה אותה, לפי ש"יהפוך פניו לצד אחר", ולכאורה מה הוצרכו לזה הלא בלאו הכי אין חשש להתגרות היצר הרע בשעה מועטת, וכאן הלא הכהן המשקה טרוד במעשה המצווה ואעפ"כ חששו התוספות לכך.

וחילק בפשטות ששם כיון שאפשר לתקוני היה לנו לתקן שיהפוך פניו, משא"כ בנידון הירושלמי הנוגע לעצם התנופה שצריך ליתן ידו תחת ידה בלא חציצה, שבזה כל שאין חשש יצר הרע בשעה מועטת, חייבוהו בקיום הדין כתיקונו.

ואמנם באופן אחר היה אפשר ליישב עיקר הערתו משם, שהמבואר בירושלמי שלפי שעה אין לחוש להתגרות היצר היינו רק בשיעור מועט ממש כשיעור תנופה, ולא כל זמן עמידתה שם בגילוי לבה. וכך יישב בספר בית פנחס.

נידון הבית יהודה במקדש כלתו נדה אם יכול ליתן הטבעת בידה וליגע בה

ובשו"ת בית יהודה (אה"ע סימן לג) נשאל בחתן המקדש את כלתו והיא נדה, האם יש איסור במה שתוחב לה הטבעת באצבעה בידו ונוגע בבשרה. ובסוף דבריו ציין לדברי הירושלמי שהביאו התוספות שאין יצר הרע מצוי לאותה שעה. ותחילה רצה לבאר כוונת הירושלמי שכיון שמעמד זה הוא בעזרה וכל הנשים עומדות שם וכל הרוצה לראות יבוא ויראה, בכהאי גוונה דרבים מצויים אין יצר הרע מצוי. אך שוב רצה לפרש שאין הטעם משום רבים הרואים, אלא מטעם אחר שכיון שעל דבר ערוה הם דנים אותה ומגלים את נבלותה בכהאי גוונא אין חוששים שעל הדבר שנענשת עליו יבואו אחרים להיכשל בעבירה.

ועכ"פ רצה להביא סיוע מדברי הירושלמי לדעת הסובר שאיסור נגיעה בערוה אינו אלא מדרבנן, כי אם האיסור הוא מדאורייתא אם כן מה הנפקא מינה שאין יצר הרע מצוי, סוף סוף עצם הנגיעה אסורה. אלא על כרחך שאיסור הנגיעה הוא רק מדרבנן, ולצורך תנופה התירו, ורק שהוקשה לירושלמי שיש חשש גירוי יצר הרע, ועל זה השיב הירושלמי שאינו מצוי לאותה שעה.

ושוב כתב שיש לבאר דברי הירושלמי גם לדעת הרמב"ם שאיסור נגיעה בערוה הוא דאורייתא, כסברת הש"ך (אה"ע סימן קצה סק"כ וסימן קנז סק"י) בדעת הרמב"ם שאין איסור מדאורייתא אלא בנגיעה דרך חיבוק ונישוק. ומכל מקום מסיק הבית יהודה: ולכן כשר הדבר להושיט לה הטבעת על ידי אחר, ויאמר בפיו הרי את מקודשת לי ומיקרי 'קידשה על ידי עצמו', עכ"ד.

מדוע הקשה הירושלמי מציד 'כיעור הדבר' ולא מצד איסור 'לא תקרבו'

וכעין זה העיר הגרי"מ פיינשטיין (שיעורי רבנו יחיאל מיכל, סוטה אות מז) מדוע הקשה הירושלמי מסברת 'אין הדבר כיעור', ולא הקשה שיהיה אסור הדבר משום לאו ד'לא תקרבו'. ויישב עפ"ד הש"ך שהלאו הוא דוקא ב'על מנת להנות' וכלשון הרמב"ם (המובא בהשגות הרמב"ן על ספה"צ ל"ת שנג, וכ"ה לשון החינוך מצוה קפח) 'שלא להתעדן בקריבה לעריות', משא"כ כאן שהוא עסוק במצוותו ובעבודתו לעשות תנופה, ולכן אינו אלא 'כיעור'.

ובטעם המלך (פי"ב מעכו"ם) הקשה איך יראה הכהן נגע שבאשה במקום התורפה. וכתב שמצוה שאני שלא מכוון להסתכל ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ותורה מצלת בעידנא דעסיק בה. ובספר תורת הקנאות הקשה מדוע לא יישב כיישוב הירושלמי בכהן זקן או שאין יצר הרע מצוי לשעה.

ובספר עבודת דוד (סוטה שם) כתב ליישב שבאמת שני עניינים יש כאן, א' איסור הסתכלות ונגיעה באשה, שבזה לא דיבר הירושלמי כלל [ויש להוסיף שאילו היה איסור זה שייך, אפשר שכלל לא היה מועיל על זה יישוב הירושלמי שאין יצר הרע לשעה או בכהן זקן]. ובזה צריך לומר כדברי הטעם המלך שבמקום מצווה אין איסור, וכך ציוותה תורה ושומר מצוה לא ידע דבר רע. אלא שמלבד זאת יש כאן ענין ב' והוא כיעור שכיון שנעשה הדבר בפרהסיא יש כאן כיעור, ועל זה יישב הירושלמי מה שיישב, וזה אינו שייך כלל לראיית הנגע על ידי הכהן שאינה נעשית בפרהסיא.

חרם והיתר המהר"ם מהרוטנבורק שיהיו אנשים עם הנשים במחול

ובכלבו (סימן סו) בספר הנקרא 'מורה חטאים' ונקרא גם 'ספר הכפרות' לרבי אליעזר מגראמישא, כתב: ואמר הר"מ מרוטנבור"ק, כי שמו חרם שלא יהיו אנשים עם הנשים במחול, והיו דורשים "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא כא). ואמרתי כי אינו ר"ל על זה, כי אם לרעה, כי אינם רשעים לעשות בפרהסיא. ומביא ראיה מכהן גדול על ענין סוטה שלוקח המנחה מידו לידה. והתיר לכל בניו הדבר. ואמרתי הדבר לרבי אברהם מושנה"ם, ואמר גם אני שמעתי זה, ומעיד אני עליו בשבועה, אבל טוב להניח הדבר, עכ"ד.

ובשולחן ערוך (אה"ע סימן כא ס"א) כתב: צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מהעריות וכו'.

והחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן צז) הביא דברי הרב מהרד"ק בהגהותיו כתב יד על דין זה, שכתב וז"ל: מכאן תוכחת מגולה למרקדים עם הנשים אפילו פנויות דסתמא נדות הן, וכל שכן עם הנשואות והקרובות. וכתב הכלבו בשם הר"ם מרוטנבורק כי שמו חרם שלא יהיו אנשים עם נשים במחול והיו דורשים יד ליד לא ינקה רע, ויש לאדם לימנע מכל דבר שהגוף נהנה ומכל העניינים המביאים לידי הרהור, עכ"ל.

והחיד"א ציין להמשך דברי הכלבו שהתיר לכל בניו הדבר [ובמקום 'ואמרתי' גרס 'ואמר' וביאר שהכלבו ממשיך בעדותו מה אמר המהר"ם] והסתפק אם התיר ליתן מיד ליד באשתו נדה, שזה תמוה שהרי הוא עצמו בתשובותיו (ד"ק סמן קכד) אסר אפילו זריקה, או שהתיר רקידה עם נשים דעלמא שגם בזה יש לפקפק, ובפרט אם הם נדות.

הערת החיד"א שאין ראיה מהירושלמי אלא לשעה ולא בתדירות

ועל ראייתו מכהן גדול דסוטה, העיר שהרי הירושלמי הקשה כן ויישב שאין יצר הרע מצוי לשעה מועטת, ואם כן אין להתיר הדבר בתדירות. ויש שהציע לבאר שהריקודים שעליהם דיבר הכלבו לא היו באחיזת ידי איש באשה ממש, אלא בחליפין, איש באשתו ואשתו באשת חברו המחזקת ביד בעלה וכן הלאה. אמנם דחוק מאד לפי זה דרשת 'יד ליד לא ינקה'.

ויש שיישבו דברי המהר"ם על פי מה שנתבאר, שבאמת אילו היה איסור בדבר לא היה מועיל יישוב הירושלמי שאין יצר הרע לשעה. אלא שאיסור אין כאן כיון שהכהן עוסק במלאכתו, אלא שמכל מקום הקשה הירושלמי ש'מכוער הדבר' והיינו שיש מקום לחוש שיחשדו הרואים בכהן שמהרהר בה, ועל זה השיב הירושלמי שכיון שהוא לשעה אין יצר הרע שולט לשעה, ואף הרואים אינם חושדים בו בדבר זה.

ולפי זה יש להביא ראיה מהירושלמי שאף לזמן ארוך אין איסור בדבר כל שהוא טרוד במלאכתו, ולכן לא העמיד הירושלמי את דבריו אלא על ה'כיעור' שבדבר. ואם כן יש לומר שגם היתר המהר"ם היה באופן של טרודים בעבידתייהו.

ביאור רבי יוחנן לוריא בהחזקת המלאכים ביד אשת לוט במקום יראה ופחד

ובספר משיבת נפש לרבי יוחנן לוריא מגדולי חכמי אשכנז, על הפסוק האמור בהצלת לוט מסדום: "ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו" וגו' (בראשית יט טז), כתב: מכאן יש סמך וראיה שגבי סוטה מניח ידו תחת יד האשה ומניף, ופריך בירושלמי וכי אין כיעור שיניח הכהן ידו תחת יד האשה, ומשני, אין יצר הרע מצוי לשעה - שגבי סוטה יש יראה ופחד ורעה ואין יצר הרע מצוי לאותו שעה. ומזה נהגו ביש מקומות שהנשים הולכות לפי המטה מפני שהם גרמו מיתה לעולם, אף כי אמרו 'אחרי הארי ולא אחר אשה', אמנם בכאן שיש יראה ורעדה אין יצר הרע מצוי לאותה שעה. ומזה בא הסיפור, אף כי המלאכים באו בדמות האנשים, לא מנעו מליגע בידי הנשים מהאי טעמא שהיה שם יראה ופחד ואין יצר הרע מצוי, עכ"ד.

דהיינו שהוא מפרש שאין סברת הירושלמי שאין יצר הרע מצוי לפי שעה, אלא שבאותה שעה של סוטה אין יצר הרע מצוי מחמת שיש שם יראה ופחד ורעדה, ולכן אף שהמלאכים באו בדמות אנשים והיה להם לנהוג הרחקה מנשים, החזיקו ביד אשת לוט כיון שהיה שם יראה ורעדה. וכן לפני מטתו של מת התירו שילכו הנשים, כיון שאין יצר הרע שולט במקום פחד ורעדה.

ועיין עוד בדבריו (פ' חיי שרה) שהציע סברא זו גם במה שהתייחדה רחב הזונה עם שני המרגלים במקום נסתר [אלא ששם יש להתיר כיון שהיו שנים כשרים], ובתוך דבריו הוסיף: כמו שמצינו גבי סוטה שמוסרין לה שני תלמידי חכמים בדרך ולא חשו להרהור מטעם זה שאין יצר הרע מצוי לשעה, עכ"ד. ודבריו הם חידוש גדול שאף בהולכת האשה לבית המקדש יש 'יראה ופחד ורעדה' עד שאין חשש הרהור להולכים עמה. ואם נבאר דברי הירושלמי כפשוטם שאין יצר הרע מצוי בשעה מועטת, פשיטא שלא יועיל זה לייחוד התלמידי חכמים בדרך, וע"כ נפרש ההתיר מדין ייחוד עם תרי וכשרי.

נידון המנחת יצחק באשה הסובלת מחולשת עצבים ורוצה שבעלה יאחז בידה בלידתה

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן כז) משיב להגאר"ל גרוסנס דיין בלונדון, שדן באשה העומדת לילד וסובלת מחולשת העצבים, ומתוך פחד ויסורי הלידה רוצה שבעלה יחזיק ידיה לאמץ את רוחה. ורצה להתיר לבעל להניח בתי יד ולהחזיק בה.

ובתשובתו מביא המנחת יצחק את דברי הספר חסידים (סימן תתרצ) שכתב שלא יתקע יהודי ידו בכף הנכרית, ולא הנכרית בכף איש יהודי, ולא יהודית בכף הנכרי, ולא הנכרי בכף יהודית, אע"פ שהיד מעוטפת בבגדת, סייג לגילוי עריות. ובמקור חסד על הספר חסידים כתב: ויהודי ליהודית נראה דשרי בכה"ג כשהיד מעוטפת בבגד, עיין תוספות מנחות ס"א ב' ד"ה כהן מניח ידו תחת יד הבעלים בשם הירושלמי, והיתר זה אינו אלא לצורך כמ"ש במנחות שם (רמ"א = רבי מאיר אריק), עכ"ל.

ודברי הירושלמי שהביאו התוספות הם דברי הירושלמי הנזכרים שכהן מניח יד תחת יד האשה ומניף, ואמנם מסקנת הירושלמי להתיר אפילו בלי מפה, ועל כרחך צריך לומר ששונה דין סוטה שכך מצוותה, ובפרט אם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ותגן עליו מצוותו שלא יבוא לידי הרהור. ואם כן אין ראיה להתיר במגע בבתי ידים, יעויין שם בהמשך נדונו.

ומה שכתב שסוטה שאני שכך מצוותה, עולה בקנה אחד עם מה שנתבאר לעיל שכל נידון הירושלמי הוא להתיר 'כיעור הדבר', אך עיקר הדבר אין בו איסור כיון שכך מצוותה.