אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/יח

יום ראשון כ"ה ניסן תשפ"ג - מסכת סוטה דף יח

מעילה במי סוטה

קושיית הקהילות יעקב שתאסר שתיית מי חברתה מדין מעילה

בגמרא במסכת סוטה (יח.): בעי רבא, כתב שתי מגילות לשתי סוטות, ומחקן לתוך כוס אחד, מהו, כתיבה לשמה בעינן והאיכא, או דילמא בעינן נמי מחיקה לשמה. ואם תמצא לומר בעינן נמי מחיקה לשמה, מחקן בשתי כוסות וחזר ועירבן מהו, מחיקה לשמה בעינן והאיכא, או דילמא הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא. ואם תמצא לומר הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא, חזר וחלקן מהו, יש ברירה או אין ברירה, תיקו.

והנה כל נידון הגמרא שלא יועיל שתייה מכוס אחת הוא משום ד'בעינן נמי מחיקה לשמה' או ד'הא לאו דידה קא שתיא', שהם סברות בדיני השקאת סוטה. והקשה הקהילות יעקב (סוטה סימן ה אות א) שלכאורה בלאו הכי אסור להשקותן, שהרי מי סוטה הם מי כיור שהוקדשו בכלי שרת, וככתוב (במדבר ה יז): "ולקח הכהן 'מים קדושים' בכלי חרש" וגו'. ואף שמה שנמחק בשבילה - הותר לה לשתות על פי ציווי התורה, ולא שייך בו מעילה, אך מה שאינו שייך לה הרי הוא הקדש ואסור בהנאה.

ומוסיף הקה"י שאין לומר שמשעה שהוכשרו להשקאת סוטה פקע מהם קדושת המים, וכמו שכתבו התוספות (יז: ד"ה לא) מהירושלמי, לענין טומאת ידים, ש"כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן, וזו למחיקה ניתנה". שהרי לענין קדושתם אי אפשר לומר כן, שכן הרמב"ם (סוטה פ"ד הי"ב) פסק: מי סוטה שלנו, נפסלין בלינה, ע"כ. הרי שבקדושתם עומדים, ואם כן הוא הדין לענין מעילה מדוע לא תמעול כל סוטה בשתיית מי חברתה.

יישוב על פי דעת אבוה דשמואל שצריך ליתן מר לתוך המים

וכתב ליישב על פי המבואר בגמרא בסוטה להלן מזה (כ.): אמר אבוה דשמואל, צריך שיתן מר לתוך המים, מאי טעמא, דאמר קרא "מי המרים" - שמרים כבר. ואם כן הרי שתייתם אינה אלא 'שלא כדרך', כמו שכתב הרמב"ם (מאכ"א פי"ד הי"א) דוגמא לאכילה שלא כדרך: "או שעירב דברים מרים, כגון ראש ולענה, לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין". ועוד כתב בדרך פשוטה, שכל ספקו של רבא הוא לענין דיעבד אם השקה את הסוטות במים אלו אם חשוב השקאה לענין בדיקתה, אך אפשר שבאמת איסור יש בדבר.

ובספר נתיבות ים (סימן לב, אות ה) הניח בצ"ע מה הרוויח בזה, שהרי קיימא לן בכל איסורי הנאה שלכתחילה אסור להנות מהם גם שלא כדרך הנאתן, כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן קנה), ורק במקום סכנה מותר להנות שלא כדרך. ואם כן מה הועיל הקה"י ביישובו, שהרי אם כל כוונתו שבדיעבד לא עברה הסוטה איסור, אם כן אינו צריך ליישובו אלא יכול ליישב כפי שכתב בדרך פשוטה שכל ספקו של רבא הוא לענין דיעבד, וכיון שביישובו הראשון רצה לבאר כיצד נוגע ספקו של רבא לכתחילה - אם כן תמוה מה הועיל בכך שהיא הנאה שלא כדרך, הוא סוף סוף לכתחילה אסור להנות אף שלא כדרך.

מחלוקת המפרשים אם יש איסור מעילה שלא כדרך הנאתו

והנה עיקר יישוב הקה"י מבוסס על מה שנקט בפשטות שאכילה ושתיה שלא כדרך אין בה איסור מעילה מדאורייתא, וכך כתב בתוך דבריו להדיא: וגם באיסורי מעילה שרי מדאורייתא שלא כדרך הנאתן, כדמוכח בפסחים (כו.) דגבי שאני היכל דלתוכו עביד, וע"ש בתוספות, עכ"ד. וכוונתו למה שרצתה הגמרא שם להוכיח שדבר שלא אפשר ומכוין אליו מותר, ממה שהיה יושב רבן יוחנן בן זכאי בצילו של היכל ודורש כל היום כולו, וזאת משום שאף שהתכוון להנות מצל ההיכל הרי היה 'לא אפשר' שלא להנות מצל הכתלים. ודוחה הגמרא: שאני היכל דלתוכו עשוי, ופירש רש"י: דלתוכו עשוי, ואין הנאת צילו נאסרה 'דאין זה דרך הנאתו'. הרי מבואר להדיא שאף לגבי איסור הנאה כל ש'אין זה דרך הנאתו' מותר. ואם כן גם בשתיית המים המרים על ידי הסוטה השניה - הוי הנאה שלא כדרך המותרת.

והתוספות שם (ד"ה שאני) הקשו שהרי כל היתר 'אכילה שלא כדרכה' הוא באיסור שכתוב בו לשון אכילה, ואילו במעילה לא כתיב אכילה, ואם כן מדוע לא ייאסר אף הנאה שלא כדרך. ויישבו התוספות: דמעילה ילפינן 'חטא - חטא' מתרומה, ובתרומה כתיב 'אכילה'.

אמנם השאגת אריה (סימן עו) כתב בתוך דבריו: דאשם מעילות חייב אף שלא כדרך אכילתן, משום דמעילה ילפינן לה מגזירה שוה 'חטא - חטא מתרומה... וכיון דלא כתיב 'אכילה' בגופיה [- אלא רק בתרומה], לוקין עליו אף שלא כדרך אכילתו. וסיים שם השאגת אריה: וזה שלא כדעת התוספות בפרק כל שעה, גבי שאני היכל דלתוכו עשוי.

והשאגת אריה הביא ראיה לדבריו מהמבואר שם בסוגיא בפסחים שבשר בחלב אף שנלמד בגזירה שוה מטריפה, ובטריפה כתיב אכילה, מכל מקום מהאי טעמא לא כתב רחמנא אכילה בגופיה, לומר שלוקין עליו שלא כדרך אכילה, ואם כן הוא הדין לענין מעילה שנלמדת בגזירה שוה אך לא נתפרש בה לשון 'אכילה'. וסברא זו כתבה גם הצל"ח שם}}. ובשער המלך (יסוה"ת פ"ה ה"ח) חילק בין מעילה לבשר בחלב, כי בשר בחלב התפרש בה לאו להדיא, ומכך שלא כתבה התורה לשון אכילה יש ללמוד שאסור אף שלא כדרך, משא"כ מעילה שלמדים לה כמה דינים מתרומה, יש לומר שאף דין זה שבעינן 'כדרך אכילה' למדים מתרומה, ואין לנו מקור ללמוד שאסור אף שלא כדרך. ואת יישוב הגמרא 'שאני היכל דלתוכו עשוי' יש לפרש כמו שפירשו רבינו חננאל והמאירי, שכל קדושתו אינה אלא לתוכו ואין קדושה כלל בצילו, ואין זה מדין 'הנאה שלא כדרך'.

ואמנם הקהילות יעקב העמיד את דבריו על דברי הגמרא בפסחים כפי שביארום רש"י ותוספות, וכפי שציין בדבריו. ובספר כרם יוסף העיר על דברי הקה"י ממש"כ הגרי"ש כהנמן זצ"ל (דברי הרב ח"א עמוד קטו) שאף לדעת התוספות אין איסור מעילה שלא כדרך רק במעילה כזו שישוב בצל הקדש או נהנה מקול שופר, אבל לענין מעילה ממש האסורה מדאורייתא, אף שלא כדרך הנאה אסור. ואם כן הוא הדין לענין שתיית מי הכיור. וכן בשו"ת חתם סופר (ח"ז, התעוררות תשובה, נז:]]) כתב לחלק בין הנאה המחסרת להנאה שאינה מחסרת, שבהנאה המחסרת אסור אף שלא כדרך הנאה, ואם כן בשתיית מי כיור יהיה אסור אפילו שלא כדרך, כיון שמחסרת את המים בשתייתם.

ובדעת הרמב"ם דן המשנה למלך (יסוה"ת פ"ה ה"ח) אם יש איסור מעילה שלא כדרך הנאתו, ונקט שאין איסור מעילה בהקדש שלא כדרך וכדעת התוספות. וכך למד בדבריו האגרות משה (יו"ד ח"א סימן רכט) וחלק עליו ונקט בדעת הרמב"ם שאכן יש מעילה בהקדש אף שלא כדרך הנאתו וכדעת השאגת אריה.

הנאת הסוטה משתיית המים לצמאון ולברכת 'ונזרעה זרע'

ובתוך דבריו מעלה הקהילות יעקב צד נוסף לדון בשאלה זו, והוא האם אכן הסוטה נהנית בשתיית המים המאררים שעלולים להמיתה. וכה דבריו: ואע"פ שאם זינתה אפשר שלא נחשב הנאה, כיון שעל ידי שתיה זו תמות. מכל מקום שמא טהורה היא ומרוויחה שנזרעה זרע, ועל כל פנים לצמאה ודאי הנאה היא, עכ"ל. דהיינו שהקה"י מסייג את הערתו שאילו היינו יודעים בודאי שהסוטה הזו טמאה, לא היה כל איסור בשתייתה, שכן אינה נהנית כלל מהמים - כיון שהם 'סם המות' בעבורה. אך כיון שיתכן וטהורה היא ואם כן יש לה הנאה בברכת התורה 'ונזרעה זרע', על כך קשה כיצד נשקה את הסוטה ממי חברתה המעורבים במימיה, והלא היא מועלת בהם. ומלבד זאת מוסיף הקה"י ש'לצמאה ודאי הנאה היא', ולכאורה כוונתו אף אם טמאה היא ועתידה למות מחמת מים אלו, אם שותה את המים 'לצמאה' סוף סוף נהנית מהם ומועלת.

ובנתיבות ים (שם, אות ב) העיר על סברת הקהילות יעקב להחשיב את שתייתה כהנאה כיון שבכך זוכה לברכת התורה 'ונזרעה זרע', שהרי אף אם נחשיב ענין סגולי זה כהנאה ממשית מהמים - הרי פשוט שהנאה זו אינה נובעת מהמים של חברתה, אלא אך ורק מהמים שלה, שהם הבודקים אותה. שהרי אילו היו המים של חברתה מועילים אף הם לבדיקתה - כשם שיש לה היתר לשתות את מימיה לצורך בדיקתה, כך גם היה מותר לה לשתות את מימי חברתה לצורך זה. ומאחר שרק מימיה מועילים לבדיקתה, אם כן בשתיית חברתה ודאי אינה נהנית מצד ברכת התורה של 'ונזרעה זרע', וכל מה שיש לדון ש'נהנית' הוא רק באופן ששותה 'לצמאה'.

ובעיקר קושיית הקה"י רצה הנתיבות ים לקיים את יישובו שכיון שהותרה שתייתם לסוטה בטל מהם דין מעילה. ואף שהקה"י הקשה על כך ממה שפסק הרמב"ם שלינה פוסלת במי סוטה, יש לומר שדין מעילה שאני, וזאת על פי מה שכתב הרמב"ם (מעילה פ"א ה"ב) ומקורו בריש מסכת מעילה, שדברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, אפילו אכל מהם זר, כיון שהותרו למקצת בני אדם להנות מהן אין בהם מעילה, שאין אני קורא בהם 'קדשי השם'. ואם כן יש לומר שהוא הדין בנידוננו כיון שהתירה התורה לסוטה לשתות מי כיור אלו, אף שנתקדשו בכלי שרת, שוב לא שייך בהן דין מעילה גם לענין שאר בני אדם.

חידוש הדבר שאול שפסול לינה במי סוטה דרבנן או קודם שנתן עפר

ובספר דבר שאול (סימן כא אות ג) הקשה שבגמרא בסוטה (כ:) מבואר שבשעת שתייתה עומדת בשער ניקנור ולא בפנים העזרה, ולכאורה קשה מדוע לא יפסלו המים ביוצא, כדרך שנפסלים המים בלינה. ולכן רצה לחדש שפסול לינה במי סוטה אינו אלא מדרבנן, שלא יבואו לזלזל בזה להתחיל השקאתה היום ולגומרה למחר, משא"כ לענין פסול יוצא לא גזרו לחייבה להשקותה בפנים שאין זה דרך כבוד.

ועוד רצה לומר שאף פסול לינה אינו נוהג במי סוטה אלא כל זמן שלא נקבעו המים למי סוטה, ועדיין ראויים הם לשם מים קדושים סתם, אבל לאחר שנתנו בהם את העפר, או שמחקו לתוכם את המגילה, אפשר שבזה מודו כולי עלמא שאין לינה פוסלת, שאין בהם עוד שום ייחוס למזבח, שהרי אי אפשר להחזירם לכיור לקידוש ידים ורגלים. וכסברא זו כתב בספר תקנת עזרא (הל' מעילה פ"ג) וביאר בזה דין הירושלמי שמותר לגבל בהם את הטיט, וכתב בטעם הדבר שכיון שכבר נמחקה המגילה, הרי יש בהמים כבר תערובת עפר מקרקע המשכן וממחיקת המגילה, ואי אפשר שוב להחזירן לכיור, ומשו"ה אין בהן שום מעילה.

ועפ"ז העיר עוד הנתיבות ים (שם, אות ג) על דחיית הקה"י ליישובו, שכן יש לומר שאכן אין עוד במים קדושת מי כיור, ופסק הרמב"ם לענין פסולם בלינה הוא מדרבנן או קודם נתינת עפר ומחיקת המגילה.

דעת הרידב"ז שנעשית מצוותן בנתינתם אל הכלי ודעת הגרי"ז שנסתלקה קדושתם

ובירושלמי (סוטה פ"ג ה"ג) על ספק הגמרא 'מהו לגבול בהן את הטיט', הקשה השיירי קרבן, מה הצד להתיר לגבל בהן את הטיט הלא מים קדושים הם מהכיור, ואפילו לינה פוסלת בהם. ואינו דומה לנסכים שאין מועלים בהם משירדו לשיתין, שכן שם טעם אחר יש להתירם משום ש'נעשה מצוותן' ואין לך דבר שנעשה מצוותו ומועלים בו. וכתב ליישב: ויש לומר, דהנך נמי נעשו מצוותן, דלא באו אלא לברר בהן הספק והרי כבר נתברר, ע"כ. ומבוארת דעתו שבודאי כל זמן שלא השקו את הסוטה ולא הוברר הספק, אסורים המים באיסור מעילה, וכמו שנקט הקהילות יעקב.

והרידב"ז שם הקשה על יישובו, ודרך בדרך אחרת: על כן נראה לענ"ד דמי הכיור גופיה כבר נעשית מצותן, ודמי לנסכים לאחר שירדו לשיתין. וכמו מים הנוטפים מהידים ורגלים לאחר הקידוש, והכא נמי מי כיור לאחר שירדו לכלי חרש של מי סוטה, כבר נעשה מצותן, שנתקיים כבר 'מים קדושים בכלי חרש', וכלי חרש גופיה אינו מקדש ועל כן אין עליהם קדושה. והא דפליגי לעיל... אם מי סוטה נפסלין בלינה... נראה לענ"ד דהאי ברייתא דתני יש בהם משום קדושה הוא... קדושת מי כיור, דסבירא ליה דכיון דכתב רחמנא גבי סוטה 'מים קדושים' צריכין להיות לעולם בכלי חרש מים קדושים דכיור, דקדושת מי כיור עליהם, והלכך סבירא ליה דנפסלו בלינה, ע"כ. הרי שתלה באמת נידון זה אם יש מעילה במי הסוטה במחלוקת האמוראים אם מי הסוטה נפסלים בלינה.

וכן כתב הגרי"ז (סוטה טו:) שאין דין דמי סוטה צריכין קידוש כלי, אלא דבעינן למי סוטה מים קדושים, שיקח מים שנתקדשו, אבל אין זה הלכה במי סוטה שצריך שיתקדשו בכלי. ומוסיף הגרי"ז: ואדרבה, רואין אנו דמי סוטה מפקיעים את קידוש הכלי, דבירושלמי איתא מחלוקת אי לינה פוסלת במי סוטה, ואע"ג שנתקדשו המים בכיור, מכל מקום מיבעי ליה דילמא פקע קדושתן לענין לינה. ומשמע מדבריו שקדושת מי הכיור נסתלקה, והנידון אם לינה פוסלת במי סוטה הוא מדין 'מי סוטה'.