אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/כב

יום שלישי כ"ג שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף כב

הרואה סוטה בקלקולה יצער עצמו מן היין?!

דעת ר"א הקפר שנזיר חוטא על שציער עצמו מן היין

בכמה מקומות (נזיר כב. ב"ק צא: ועוד) מביאה הגמרא את דברי רבי אלעזר הקפר בברייתא: מה תלמוד לומר (במדבר ו יא) "מאשר חטא על הנפש", וכי באיזו נפש חטא זה, אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא. והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.

מאידך בגמרא בתחילת מסכת סוטה (ב.), איתא בברייתא: רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ולכאורה אם אכן הרואה סוטה בקלקולה דין הוא שיזיר עצמו מן היין, אם כן מדוע קראה התורה לנזיר 'חוטא' וכמו שביאר רבי אלעזר הקפר שהוא משום ש'ציער עצמו מן היין' – והלא עשה כן כהוראת התורה עצמה, משום שראה סוטה בקלקולה.

ובאמת היה אפשר לומר שרבי ורבי אלעזר הקפר חולקים זה על זה, ולדעת רבי אלעזר הקפר על כרחנו יש לנו לפרש את סמיכות הפרשיות באופן אחר, וכפי שמצינו בגמרא בנדרים (י.) שיש שפירשו שנקרא חוטא מחמת טומאתו. וכן בגמרא בתענית (יא.) נחלקו שמואל ור' אלעזר אם היושב בתענית נקרא חוטא או נקרא קדוש, ומבואר בגמרא שנחלקו בדבר זה אם הנזיר קרוי חוטא מחמת עצם נזירותו – שציער עצמו מן היין, או מחמת טומאתו.

אמנם אם אין לנו להעמיד הסתירה כסתירה בדברי התנאים, שכן יש לומר שחולקים הם זה על זה, הרי שיש להעמיד הקושיא כפי שמעמידה השפתי חכמים (במדבר ו יא אות פ) על דברי רש"י שם שכתב: 'מאשר חטא על הנפש' – שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר, שציער עצמו מן היין. וכתב השפתי חכמים: משמע דעבירה הוא שפירש מן היין. ואם תאמר, והא לעיל (פסוק ב) פירש רש"י שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף. וכוונתו למה שהביא שם רש"י דרשה זו: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף.

דין נזיר כדין תענית חלום בשבת שיש בה מצוה וצריך למיתב תענית לתעניתו

את קושייתו מיישב השפתי חכמים בשני דרכים. בדרכו הראשונה מבאר השפ"ח, שודאי מצוה היא שיזיר עצמו מן היין, אך מכל מקום יש בכך גם קצת עבירה, שציער עצמו מן היין. ודוגמא לדבר: החולם חלום בליל שבת וצריך הטבה, דינו שיתענה תענית חלום בשבת, כיון שמקיים בכך מצות עונג שבת, ומכל מקום כיון שהתענה בשבת – צריך לשבת בתענית על מה שישב בתענית בשבת. הרי לנו שיתכן דבר מצוה שיש בו גם צד עבירה, וכך גם נזיר זה – מצוה עושה וכך ראוי שיעשה כיון שראה סוטה בקלקולה, אך מכל מקום צד עבירה יש במעשהו שציער עצמו מן היין ועל כך נקרא חוטא.

ומקור דבריו מדברי התוספות בב"ק (צא: ד"ה אלא) שם הקשו התוספות על דברי רבי אלעזר הקפר שנזיר נקרא חוטא שציער עצמו מן היין, ומשמע שאף נזיר טהור נקרא חוטא כיון שסוף סוף הזיר עצמו מיין. והקשו על כך התוספות מדברי הגמרא בנזיר (ג.) שם הקשתה הגמרא כיצד האומר 'אהא נאה' נעשה נזיר, הלא נזירות חטא היא, ויישבה הגמרא שאפילו לדעת רבי אלעזר הקפר אין נזיר נקרא חוטא אלא נזיר טמא – שמתוך שרבים עליו ימי נזירותו יש לחוש שיבוא לעבור על נזירותו [או שיתחרט על נזירותו הראשונה ונמצאו קרבנותיו כחולין בעזרה], ומבואר שאף לדברי רבי אלעזר הקפר רק נזיר טמא נקרא חוטא.

וכתבו התוספות שבודאי גם נזיר טהור נקרא חוטא כיון שציער עצמו מן היין, וכפשטות דברי רבי אלעזר הקפר. ומה שאמרה הגמרא שנזיר טהור אינו קרוי חוטא, היינו שמצוותו גדולה מן העבירה – שכן מצוה עושה בנדרו שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, אלא שמ"מ יש קצת חטא בדבר. והביאו התוספות ראיה לדבריהם מדין תענית חלום בשבת וכנ"ל. וכ"כ התוספות בנזיר (ב:).

יישוב השפתי חכמים שהיה לו להפריש עצמו מיין משכר ולא מכל יין שבעולם

מהלך נוסף ביישוב הסתירה, כתב השפ"ח, והוא שאף שבודאי מצוה הוא להפריש עצמו מן היין המשכר המביא לידי ניאוף, אבל יין חדש שאינו משכר, וענבים וחרצנים וזגים – עבירה היא שציער עצמו מהם, עכ"ד. ובפשוטו כוונתו שלא היה לו להזיר עצמו בתורת נזיר ולהתחייב בכל דקדוקי הנזירות, אלא היה לו רק לנדור בתורת נדר מיין המשכר, ומה שאמרו חז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין – 'יזיר' מלשון הפרשה ורק מהיין המביא לידי ניאוף. אם כי חז"ל למדו זאת מסמיכות הפרשיות – פרשת סוטה ופרשת נזיר – והפרשה הלא עוסקת בנזיר המזיר עצמו ומקבל על עצמו כל דקדוקי נזירות.

ועוד יש להעיר על דברי השפת"ח מדברי התוספות בתחילת מסכת נזיר (ב. ד"ה מאי), שם הקשתה הגמרא מדוע נסדרה מסכת נזיר בסדר נשים, ופירשה הגמרא: תנא אקרא קאי, "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" – והכי קאמר, מי גרם לה לעבירה, יין. ובפשטות די היה בביאור זה כדי ליתן טעם לסידור מסכת נזיר במקומה, אלא שהגמרא מוסיפה ואומרת עוד: וקאמר, כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והתוספות עמדו לבאר מדוע הוצרכה הגמרא להוסיף טעם זה. ובפירושם הראשון כתבו התוספות שמכח סברת 'מי גרם לה לעבירה יין' די היה 'שתשמר עצמה מן היין אבל לא בנדר' ועל כך הוסיף ואמר ש'כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' כנזיר, ע"כ. ומבואר מדבריהם שלא די בשמירה בעלמא, אלא צריך דוקא להזיר עצמו בנזיר כדי להישמר מהיין המביא לניאוף, ולכאורה דבריהם עומדים בסתירה לדברי השפתי חכמים.

אמנם המדקדק יראה שאדרבה בדברי התוספות מפורש כדברי השפתי חכמים, כי אילו כוונת התוספות לומר שאין מספיק לנדור מ'יין המשכר' אלא צריך בדוקא שיזיר עצמו בגדרי 'נזיר', שכן כתבו התוספות שמחמת סברת 'מי גרם לה לעבירה יין' היינו אומרים 'שתשמר עצמה מן היין, אבל לא בנדר' – ומשמע שטענתם היא שאינה צריכה כלל לנדור, ודי לה שתשמר בלא נדר מן היין, ועל כך הוסיפה הגמרא שאין די ב'שמירה בעלמא' אלא צריך 'נדר' דוקא והיינו להזיר עצמה בנזיר. ומכך שהעמידו התוספות את דבריהם בחילוק שבין 'שמירה' ל'נדר' וביארו דהיינו נזיר, ולא העמידו החילוק בין 'נדר' מיין המשכר ל'נזיר' מכל יין, משמע כדברי השפ"ח שבאמת לענין 'יזיר עצמו מן היין' היה די בנזירות מיין המשכר.

שני ענייני נזירות יש, נזירות בבניית במה לעצמו ונזירות לרואה סוטה בקלקולה

ועיקר קושיית השפתי חכמים לכאורה צריכה ביאור, שהרי בסתמא אין פרשת נזיר עוסקת בנזיר שראה סוטה בקלקולה אלא בסתם נזיר, ורק שדורשים אנו מסמיכות הפרשיות שבאה התורה ללמדנו בסמיכות זו שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, והיינו שאדם זה ינהג בדין המוזכר בפרשה – אך לא נאמר כלל בדרשת חז"ל זו שהפרשה עוסקת בדוקא באדם זה. ואם כן אין כאן כל סתירה, כי אדרבה הפרשה עוסקת בסתם נזיר שהוא 'חוטא' על שציער עצמו מן היין, ועם זאת סמכה התורה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שפעמים וראוי ואף מצוה לנהוג בנזירות והיינו אם ראה סוטה בקלקולה.

ויסוד לביאור זה יש למצוא בדברי הכלי יקר (במדבר ו ב), שם מביא לגבי נזיר את המבואר בגמרא בנדרים (כב.) שכל הנודר כאילו בנה במה, וכתב שמאמר זה מסכים עם דעת הסובר שהנזיר נקרא חוטא – וביאר שענין חטאו הוא במה שבונה במה לעצמו ופורש מכל העולם לנהוג איסור בדבר שהכל נוהגים בו היתר. והיינו שאין החטא סתם במה שמצער עצמו מן היין, אלא במה שמבדיל ומפריש עצמו מן העולם באיסורו.

ובזה ביאר שם הכלי יקר את קושי הלשון בפסוק (פסוק ב) 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'' – פתח ב'איש או אשה' וסיים ב'כי יפליא' ולא אמר 'כי יפליאו'. וביאר הכלי יקר לפי מה שביאר ש'יפליא' היינו יפריש, שהוא בניית במה לעצמו, שענין זה שייך יותר באנשים ואינו מצוי בנשים – "כי מסתמא דעתם לפי שרואין סוטה בקלקולה ולא כדי לבנות במה לעצמם", עכ"ד.

ומבואר בדברי הכלי יקר שבאמת יש שני אופנים של קבלת נזירות, האחד – הרואה סוטה בקלקולה ומזיר עצמו מן היין מחמת כן, שדבר זה מצוי בנשים [ובתחילת פירושו שם כתב שענין זה אף מצוי בנשים יותר מבאנשים]. והשני – המפריש עצמו מכל העולם ובונה במה לעצמו. והענין הראשון הוא מצוה הנלמדת מסמיכות הפרשיות, ואילו השני הוא קרוי 'חוטא' במה שבונה במה לעצמו. ואם כן אין כאן כל סתירה וכמו שנתבאר.

נזיר חשוב חוטא רק כשנטמא שאז נפלו הימים הראשונים ונמצא כמצטער בלא נזירות וקדושה

עוד יישוב עולה מתוך דברי הכלי יקר בהמשך דבריו (פסוק יא), שם הקשה על דברי רבי אלעזר הקפר המפרש שהנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין, והוא פלא שאם כן מדוע הצטווה להביא קרבן על אשר חטא על הנפש רק באופן שנטמא, ועוד שהכתוב קראו 'קדוש' ואיך יאמר רבי אלעזר שהוא 'חוטא' [ובגמרא בתענית (יא.) מבואר שלרבי אלעזר מתפרש הכתוב 'קדוש' על גידול השער ולא על הנזיר עצמו].

וביאר הכלי יקר שגם רבי אלעזר מודה שכל ימי נזירות טהרתו הוא נקרא קדוש ולא חוטא, אמנם אם נטמא במת שדינו הוא ש'הימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו' נמצא למפרע שהימים הראשונים לא היו בכלל הנזירות, והרי זה כאילו ציער עצמו בהם מן היין בלא טעם – ועל כן נקרא חוטא על מה שציער עצמו מן היין באותם ימים כמצטער בעלמא בלא נזירות וקדושה. וסיים: וזה פירוש יקר.

ביאור הכלי יקר שמה שצריך להזיר ואינו יכול להישמר בלא נדר הוא ראיה להיותו חוטא

דרך נוספת בביאור דעת רבי אלעזר הקפר כתב הכלי יקר שם, ונצטט לשונו לרוב חביבותה: לכך נקרא הנזיר חוטא, כי אילו היה איש תם וישר מכלכל דבריו במשפט, לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר. ומדאצטריך להתקשר בנזירות, זה יורה כי הוא יודע בעצמו שאין מעצור לרוחו, על כן הוא קופץ ונשבע כנגד היצר הרע. ובזה גרם לעצמו צער, כי כל דבר הנדור – יצרו תוקפו ביותר... ואומרים לו, לא דייך מה שאסרה עליך תורה, במאסר של היצר הרע, והבו דלא לוסיף עליה. כי בכל מה שאסרה התורה אע"פ שגרמה לנו גירוי היצר הרע, כמו שאמרו שמתגרה בישראל יותר מבאומות, מכל מקום השנים יעמדו נגדו – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצר הרע, ואולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לעמוד כנגדו, כי אין כחה כי אם בדבר שהתורה סיבה לו – כי המוחץ הוא ירפא.

וכך נזיר זה נקרא חוטא משני צדדים, הן מצד שקודם נזירות זו היה כעיר פרוצה שאין מעצור לרוחו עד שהוצרך להתקשר בנזירות. והן מצד שבהיותו נזיר הוא מגרה היצר הרע בנפשיה, אבל מכל מקום קדוש יאמר לו אם יעמוד כנגדו. כי היצר הרע כל מזימותיו לפרוץ גדרו, וזהו שאמר 'וכי ימות עליו מת בפתע פתאום' וגו' – הורה, כי כל זה מעשה שטן אשר הקרה לידו מקרה בלתי טהור... באונס ובלא יודעים כדי לטמא ראש נזרו. על כן הוצרך לכפרה 'מאשר חטא על הנפש', וציער עצמו מן היין, כי על ידי צער זה גרם ליצר הרע שנתגרה בו וסבב סיבות לטמא נזרו.

דהיינו שבאמת עצם הנזירות היא קודש, אך הטעם שהוצרך לה מורה על היותו חוטא קודם לכן, וממילא חוטא הוא אף בעצם הנזירות בכך שעל ידה גורם שהיצר הרע ילחם כנגדו לפרוץ גדרותיו. ומביא קרבן על חטאו רק באופן שנטמא – שאז עלה ביד היצר לבצע זממו, משא"כ אם הצליח למעוד כנגדו אזי 'קדוש' יאמר לו ואינו צריך להביא קרבן. ומדברי הכלי יקר עולה יישוב נוסף על קושיית השפ"ח כי באמת הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין – ולא די לו בקבלה בעלמא להזהר מן היין וכמו שהציעו התוספות בנזיר – זאת משום שאין מעצור לרוחו – ונמצא שאף שהנזירות עצמה מצוה, הלא סיבתה היא לאות ולמופת על היותו 'חוטא'.

'הרואה סוטה בקלקולה' אינו סיבת הנזירות אלא טעם לכך שיוכל להזיר עצמו

לפי זה יש להוסיף ולבאר עוד באופן נפלא את מאמרם ז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שלכאורה יש להקשות - אם אכן יין מביא לדבר ערווה, מדוע לא ציוותה תורה לכל ישראל להזיר עצמם מן היין, ומדוע רק זה שראה את הסוטה הוא שצריך להזיר עצמו. ואמנם על זה יש לומר שכל שרואה את הסוטה בעיניו, בזה מתעורר אצלו רגש לדבר עבירה ויש לחוש שיבוא לידי כך ולכן יזיר עצמו מן היין, שלא יבוא לידי כך. אך זה קשה קצת מדברי הגמרא בנזיר 'מי גרם לה לעבירה יין', שמשמע שעצם שתיית היין מביאה לידי כך אף בלי התעוררות צדדית של 'רואה סוטה'. וביותר קשה שהרי 'סוטה בקלקולה' פירש רש"י בתחילת מסכת סוטה דהיינו "בניוולה ובבושתה, שמנוולין אותה", וצ"ב וכי דוקא כשרואה אותה בניוולה אז יתעורר לדבר עבירה, הלא אדרבה כיון שרואה אותה בניוולה ורואה מה סוף אותו דבר עבירה - הרי מכך לבד היה לו להימנע מדבר עבירה ומדוע דוקא באופן זה יזיר עצמו מן היין.

אמנם לאור דברי הכלי יקר יש לפרש באופן נפלא, כי באמת היין מביא לדבר ניאוף ויש להשמר בשתייתו, ואדם שיכול לעמוד כנגד רוחו - די לו בכך. אמנם אדם שאין מעצור לרוחו, הוא צריך להזיר עצמו מן היין, ובאמת ראוי היה שבכל יום ויום יזיר עצמו - גם בלא ראיית סוטה - אלא שכיון שאדם זה אינו יכול לעמוד כנגד יצרו הרע, הרי אי אפשר להורות לו להזיר עצמו, שכן דבר זה גופא עומד כנגד יצרו הרע, ולא יוכל לו. אמנם כיון שראה סוטה בקלקולה - דהיינו בניוולה - הלא עת הכושר היא להורות לו להזיר עצמו, כי באותה שעה יודע ומכיר מה סופו של הבא לידי דבר ערווה, ועתה יוכל לכוף את יצרו להזיר עצמו, ואחר כך כבר יהיה מחוייב בדבר ועל ידי זה יוכל למנוע עצמו משתיית יין ומלבוא לידי דבר ניאוף.

באופן שנמצא שהרואה סוטה בקלקולה - אינו טעם לכך שצריך להזיר עצמו מן היין, אלא הסיבה שצריך להזיר עצמו מן היין עומדת היא מאז ומעולם, רק שהרואה סוטה בקלקולה - עת רצון היא שיכול להזיר עצמו מן היין, ולכך מורים לו לעשות כן שאם תעשה כן בשעה זו - ויכלת עמוד.