אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/לט

יום ראשון יז אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף לט

'שומר פתאים השם' ומן השמים ירחמו

מחלוקת רש"י ותוספות אם לדעת חכמים מותרות לשמש במוך

בברייתא המובאת בגמרא במסכת כתובות (לט.), אותה שנה רב ביבי לפני רב נחמן, שנינו: שלש נשים משמשות במוך, אלו הן: קטנה, ומעוברת, ומניקה. קטנה, שמא תתעבר ותמות. מעוברת, שמא תעשה עוברה סנדל [- שאם תתעבר עובר שני, פוחת השני את צורת הראשון, ודומה לסנדל שהוא דג שבים]. מניקה, שמא תגמול את בנה [- מפני שהחלב נעכר כשמתעברת ואינו טוב ליונק, ותצטרך להעתיק משדים וימות. רש"י]. ואיזוהי קטנה, מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד. פחות מיכן ויתר על כן, משמשת כדרכה והולכת [- שפחות מכאן לא תתעבר, ויותר מכאן לא תסתכן], דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר (תהילים קטז ו) "שומר פתאים ה'".

ונחלקו רש"י ותוספות בביאור מחלוקת חכמים ורבי מאיר; לדעת רש"י - נשים אלו מותר להן לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע, וזאת מחמת הסכנה. והתוספות הקשו על פירוש רש"י, והביאו את דעת רבינו תם - שנשים אלו צריכות לשמש במוך ועצה טובה קמ"ל. והיינו שנחלקו לדעת חכמים האם ג' נשים אלו 'מותרות' לשמש במוך או לא, שלדעת רש"י שרבי מאיר חידש היתר, שנשים אלו מותרות לשמש במוך, נמצא שלדעת חכמים נשים אלו אסורות לשמש במוך. ואילו לדעת רבינו תם שרבי מאיר חידש שנשים אלו 'צריכות' לשמש במוך, הרי שלדעת חכמים הן אינן צריכות לשמש, אך גם חכמים מודים שנשים אלו מותרות לשמש במוך.

קושיית הריטב"א לדעת רש"י איך תכניס עצמה לסכנה

ומלבד קושיית התוספות הוסיף הריטב"א והוכיח עוד כביאור רבינו תם, שהרי אם אכן כדעת רש"י שנשים אלו אסורות לשמש במוך, כיצד יתכן הדבר "כיון שיש סכנה בדבר, וכי משום 'שומר פתאים השם' תהא אסורה בזה ותכניס עצמה בסכנה". ומכח זה הכריח הריטב"א כדעת התוספות שלדעת רבי מאיר נשים אלו חייבות לשמש במוך, ואילו חכמים אומרים שיכולה לשמש כדרכה אם תרצה ואינה חייבת במוך. ואמנם לא ביאר לנו הריטב"א מדוע לא תקשה עדיין קושייתו, שהרי כשם שהוקשה לו לדעת רש"י כיצד נאסור עליה לשמש במוך ובכך תכניס עצמה לסכנה, כן יש להקשות לדעת חכמים כיצד מותר לאשה זו לשמש בלי מוך הלא בכך מכניסה עצמה לסכנה - וכיצד משום 'שומר פתאים השם' נתיר לה לסמוך על הנס.

וכך הקשה בשו"ת אחיעזר (ח"א סימן כג אות ב). שאחר שהביא קושיית הריטב"א על פירוש רש"י, וציין שכן הביא גם באסיפת זקנים בכתובות בשם הרא"ה, הוסיף להקשות: אלא דמה שהוכיחו מזה הראשונים ותירצו דלרבנן מותרות לשמש במוך גם כן אלא שאינן מחויבות, צריך עיון, דכיון דאיכא חשש סכנה מהיכי תיתי יהיה הרשות בידן לשמש בלא מוך כיון דאיכא חשש סכנה, והא אסור להחמיר במקום סכנה.

והגר"א וסרמן זצ"ל הי"ד בקובץ שיעורים (אות קלו) הקשה אף הוא בסתמא, מאי שנא מכל ספק סכנה שדוחה שבת ולא סומכים על 'שומר פתאים השם'. ובפשטות קושייתו היא בין לדעת רש"י ובין לדעת התוספות. כך גם העיר הגרי"ש אלישיב זצ"ל בהערותיו, והוסיף שלדעת רש"י שיש צד איסור בדבר משום השחתת זרע מבואר יותר הטעם שסומכים על 'שומר פתאים השם', אך גם לדעת התוספות נזקק לבאר מדוע אומרים 'שומר פתאים השם' ולא חוששים לחשש סכנה.

ביאור המגן גבורים שיש במעשה זה מצוה ובמקום דלא קביע הזיקא אינה ניזוקת

ובמגן גבורים (לרבי אליעזר די אבילה, ליוורנו תקס"ו) עמד אף הוא על קושיא זו היכי סמכינן אניסה במקום דאיכא סכנה. ויישב שעל הרוב אינה מתעברת כשהיא פחותה מבת י"ב שנה ויום אחד, ולכן לא קביע היזקא. ולא מיבעיא לדעת רש"י שבשאר נשים איכא איסורא, אלא אפילו אם נאמר שבשאר נשים אין איסור, מכל מקום מצוה מיהא איכא שלא תגרום השחתת זרע, עכ"ד. ולכאורה כוונתו למבואר בכמה מקומות בש"ס ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, ומכל מקום במקום שקביעא הזיקא ניזוקים, ועל כך ביאר תחילה שכיון שעל פי רוב אינה מתעברת ממילא חשיב לא קביעא הזיקא, והוסיף שיש מצוה בדבר או משום חשש איסור השחתת זרע או מצוה שלא לגרום להשחתת זרע, וממילא לא תינזק ממעשה מצוה זה [ולכאורה הוא חידוש שיש דין שלוחי מצוה אינן ניזוקין גם כשעושה מעשה שאינו מעשה מצוה רק נמנע במעשהו מעבירה].

והגריש"א הלך אף הוא בדרכו של המגן גבורים, אלא שלא הוסיף פרט זה שלא קביעא הזיקא, רק ביאר שכיון שהוא חשש רחוק ממילא אומרים בזה שומר פתאים השם. כך גם ביאר בשו"ת אחיעזר (שם) שכיון שזהו באמת חשש רחוק ומיעוט שאינו מצוי לכך לא חששו לו חכמים, ובכה"ג מותר לסמוך על 'שומר פתאים השם'.

אלא שלכאורה עדיין קשה, שכן על פניו טענה זו מיישבת גם את קושיית הריטב"א על פירוש רש"י, ואם כן עדיין לא התבארו דברי הראשונים שהכריחו מכח קושיא זו כדעת התוספות ונגד דעת רש"י. שהרי לכאורה הדברים תלויים זה בזה, שאם הוא חשש רחוק אם כן מבואר מדוע לדעת רש"י אסרו לשמש במוך, ומאידך אם הוא חשש כזה שיש לחוש לו ולא להכניסה למקום סכנה, אם כן מדוע לדעת התוספות מיושב הדבר, הרי אסור להיכנס לספק סכנה ומדוע מותרת היא לשמש שלא במוך, וצ"ע.

קושיית הבנין ציון מדוע העמיד הריטב"א את קושייתו על דעת רש"י

גם בשו"ת בנין ציון (ח"א סימן קלז) עמד על קושיא זו, והביא קושיית הראשונים על דברי רש"י איך אומרים מן השמים ירחמו, ולמה לא נתירנה לשמש במוך משום ספק סכנה. והוא מוסיף שאין לומר שכיון דרובא דרובא לא מתעברות ממילא לא חיישינן [וזה לכאורה יישוב הגריש"א המובא לעיל], שכן רוב זה אינו מברור, וגם בלא"ה כלל בידינו שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, וחוששים אפילו למיעוטא דמיעוטא, וכדמוכח מדברי המשנה (יומא פג.): מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל - מפקחין עליו את הגל. הרי שאפילו בכמה ספקות, מכל מקום מפקחין.

ואמנם תמה הבנין ציון על מה שהעמידו הראשונים קושייתם על שיטת רש"י דוקא: אמנם לא ידעתי למה הוקשה קושיא זו לפירוש רש"י דוקא, הלא גם לשיטת ר"ת קשה כן, כיון דלרבי מאיר מחוייבת לשמש במוך משום ספק סכנה, איך התירו חכמים לשמש שלא במוך ולכנוס בספק סכנה.

ובכלל מחלוקת רש"י ותוספות, נחלקו גם בביאור 'שימוש במוך' אימתי מניחה את המוך באותו מקום. שלדעת רבינו תם פירושו שצריכה לשמש במוך אחר תשמיש כדי לספוג הזרע, ואילו לדעת רש"י פירושו שמניחה המוך באותו מקום קודם תשמיש [ובזה ביאר ר"י את הטעם שמותר לשמש עם קטנה ואילונית אך אסור לשמש במוך, כי קטנה ואילונית הוא דרך תשמיש ולכן אינו חשוב השחתת זרע, משא"כ בהנחת מוך הרי זה כמשמש על העצים ועל האבנים ולכן אסור]. ונחלקו הראשנים לדעת רש"י האם מותרת לתת מוך אחר תשמיש [ר"י בתוספות כתב בביאורו השני לאסור, וברא"ש מובאת דעה להיתר].

על פי זה הוסיף הבנין ציון שלכאורה קושיית הריטב"א קשה לדעת רבינו תם יותר משקשה לדעת רש"י. דהנה גם לדעת רש"י שהנידון הוא על נתינת מוך קודם תשמיש, מודה הוא שגם נתינה לאחר תשמיש מועילה על פי רוב למנוע העיבור. שהרי הגמרא בכתובות (לז.) מבארת שאשה מזנה משמשת במוך כדי שלא תתעבר, וביאר שם רש"י: נותנת מוך לאחר בעילה ושואבת הזרע. והנה לדעת הסוברים שאף רש"י מתיר נתינת מוך אחר תשמיש, נמצא שנשים אלו יכולות לתת מוך אחר התשמיש ולמנוע ע"פ רוב את העיבור, אלא שרבי מאיר חושש לאותו מיעוט שלא יועיל המוך אחר תשמיש ולכן מתיר נתינת מוך גם קודם תשמיש, ועל כך חולקים חכמים וסוברים שיש לסמוך על 'מן השמים ירחמו' כיון שאין כאן סכנה מבוררת. משא"כ לדעת רבינו תם שכל המחלוקת היא רק אחר תשמיש, ונמצא שלדעת חכמים מתירים לה שלא לתת מוך כלל - אפילו אחר תשמיש - ועל זה קשה ביותר קושיית הראשונים, כיצד מותר לה להיכנס לסכנה משום טענת 'שומר פתאים השם'.

יסוד הבנין ציון שכשאין פיקוח נפש לפנינו הולכים אף בנפשות אחר הרוב

ובעיקר הקושיא כתב הבנין ציון לחדש בדעת חכמים, שאף שכלל בידינו שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש ואין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, זה דוקא כשיש ודאי סכנת נפש לפנינו, כגון בנפל עליו הגל שאז חוששים אפילו למיעוט דמיעוטא. אבל באופן שעתה אין כאן פיקוח נפש, רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה הולכים בתר רובא כמו לענין איסורא. וראיה לדבר, ממה שמותר לרדת לים ולצאת למדבר, אף שהם מהדברים שצריך להודות על שנצולו מהם, ואם כן הרי יש כאן חשש פיקוח נפש, ואיך מותר להיכנס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאד לנפשותיכם. אלא על כרחך מוכח כיסוד זה, שכיון שבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה, הולכין אף בזה אחר הרוב.

עוד הוכיח כן מהדין המבואר בגמרא בברכות (לג.) שאף ששנינו במשנה שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, היינו דוקא נחש אבל עקרב פוסק. ופירש הרמב"ם בפירוש המשניות, והלך בדרכו הרע"ב, שכיון שנחש אינו נושך רוב הפעמים לכך לא יפסיק משא"כ עקרב שמנהגו לנשוך תמיד. ולכאורה יקשה מה בכך שנחש אינו נושך ברוב הפעמים, הלא אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. ומוכח גם כן כיסוד הנ"ל שכיון שבשעה שנחש כרוך על עקבו עדיין אין כאן סכנת נפשות שהרי עדיין לא נשכו - ממילא הולכים בזה אחר הרוב.

עפ"ז מבוארת גם דעת חכמים בסוגייתנו, כי מאחר שעדיין לא נתעברה, אין כאן סכנת נפשות ולכן סומכים על טעם זה ש'מן השמים ירחמו' שלא תבוא לידי סכנה [ואמנם צ"ב לכאורה מדוע נקטה הגמרא לשון זו של 'שומר פתאים השם', ולא אמרה בפשיטות שיש ללכת בזה אחר הרוב].

יסוד רבי אלחנן וסרמן שאין אדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ

גם רבי אלחנן נזקק ליישב את עיקר הקושיא, והוא מקדים ומביא מקומות נוספים בש"ס שבהם סמכו חכמים על היתר זה של 'שומר פתאים השם', ומתוך כך מגיע לכדי הגדרה חדשה בהיתר זה. וכך שנינו בברייתא במסכת עבודה זרה (ל:): תניא רבי אליעזר אומר, אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום שנאמר "שומר פתאים השם". ובגמרא במסכת נדה (לא.) תנא המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים [- שיום זה הוא שליש ימי הולד, ואז ניתנת חיותו, והתשמיש סכנה לו]. ומקשה הגמרא: מנא ידע. ומכח זה דוחה הגמרא את הוראת הברייתא: אלא אמר אביי, משמש והולך "ושומר פתאים השם".

מכח מקורות אלו מייסד הגרא"ו יסוד חדש באופן הזהירות הנדרשת מן האדם: שאין האדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו, ואז נשמר מן השמים. אבל היכא שבידו להיזהר, אינו בכלל 'פתאים', ואם לא ישמור את עצמו - הוא מתחייב בנפשו, ולא יהא משומר מן השמים, ע"כ. היינו שהאדם אינו צריך לצאת מכלל 'מנהג דרך ארץ' כדי לשמור עצמו בכל מיני שמירות, ובאופן זה נחשב כאילו אין בידו לשמור את עצמו ואזי יכול לסמוך על שמירתו מן השמים.

על פי זה נדחית ראייתו של הבנין ציון מהולכי מדבריות ויורדי הים, שכן גם הם בכלל הנוהגים 'במנהג דרך ארץ' החשובים כמי שאין יכול לשמור את עצמו, ומותרים לסמוך על שמירת שמים. ומאידך לפי יסודו של הבנין ציון יבוארו גם שאר המקומות שסמכו חכמים על 'שומר פתאים השם', שכן גם לענין משמש מטתו ליום תשעים וגם לענין אוכל ענבים ותאנים בלילה, עדיין לא באה הסכנה לידינו שנדון בה משום 'אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב'.